הקנאות השמאלנית של גדעון לוי אינה גדולה מהאדיקות הימנית  

לפני 45 שנה, ואני גוזל רך בעולם התקשורת, עושה את צעדי הראשונים בעיתון "הארץ", נודע לי על חקירה משטרתית המתנהלת נגד אחד הפקידים הבכירים בעיריית ירושלים. בעודי בודק את המידע, הסתבר לי שהחשוד הוא קרוב משפחה של סגן ראש העיר, הרב משה פרוש.

תהיתי ביני לביני אם פריט המידע הזה רלבנטי לידיעה שאני עומד לכתוב והתקשיתי להחליט: מהצד האחד, מה לרב פרוש ולחשד שהוטל בקרוב משפחתו; מהצד האחר, לא זו בלבד שהעובדה הזו פיקנטית והיא תגדיל את כוח המשיכה של הסיפור שאני עומד להביא לידיעת קוראי העיתון, אלא שאולי יתברר שיש קשר בין השניים סביב הפרשייה הנחקרת?

החלטתי להתייעץ עם אברהם רימון, עורך החדשות הראשי של "הארץ" באותם ימים. רימון היה אדם לבבי, מלא הומור, ידען גדול ועיתונאי מנוסה, והוא פתר לי את הדילמה מיד: "אנחנו הרי יורדים לחייהם של אנשי ציבור בגין מעשיהם ומחדליהם", אמר לי ללא היסוס, "מדוע שנזקוף לחובתם גם התנהגות חשודה של קרובי משפחתם?".

העיתונאים בן-דרור ימיני וקלמן ליבסקינד מ"מעריב" הוכיחו השבוע שהם לא למדו בבית-הספר של אברהם רימון. השניים פירסמו, בזה אחר זה, ידיעה, פרשנות וכתבה על פסק דין שנתנה שופטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, רות רונן, ועל הקשר שהם גילו לכאורה בינו ובין היותה רעייתו של איש העסקים זאב ברגמן, שתרם סכומים נדיבים לקרן החדשה לישראל.

כהרגלם, שיווי שני העיתונאים לדיווחיהם אלה צליל שערורייתי. הם מאשימים את השופטת בהטיה אידיאולוגית ופוליטית הנגזרת מהיותה אשתו של אדם החבר בהנהלת הקרן החדשה לישראל, שאחד הארגונים שהיא מממנת, עמותת גישה, היה צד בתיק שנדון בפני השופטת והיא פסקה לזכותו.

ימיני וליבסקינד טענו בפרסומיהם שהיה על השופטת להצהיר מראש על זיקתו של בעלה לארגון הגג, המסייע כספית לאגודת גישה, ו/או לפסול את עצמה מלדון בתיק. את הכחשות השופטת (שהובאו באמצעות הנהלת בתי-המשפט) למודעותה לקשר שבין גישה לקרן החדשה לישראל, או למעורבותה במחוות התרומות של בעלה, דוחים השניים בלעג.

המסר העולה מכתבותיהם חד-משמעי: אין להאמין לשופטת. יש לה אג'נדה והיא נגזרת מהאג'נדה של בעלה. במלים אחרות: השופטת שמאלנית קיצונית > כי בעלה שמאלני קיצוני > כי הוא תורם כספים לקרן החדשה לישראל > שהיא ארגון שמאלני קיצוני > התומך בעמותת גישה > שהיא שמאלנית קיצונית.

בעולם מושגיהם של ימיני וליבסקינד לא ייתכן מצב שבו בעל ואשה חלוקים בדעותיהם הפוליטיות, כמו שלא ייתכן מצב ששופט/ת דנים לגופם בתיקים שלפניהם בלי להיות מושפעים באופן מכריע מהשקפותיהם הפוליטיות. ימיני וליבסקינד מדריכים את קוראיהם, בפסקנות ידענית, לקרוא נכוחה את המציאות השיפוטית: מערכת בתי-המשפט נשלטת על-ידי אוליגרכיה שמאלנית. לכל שופט יש אג'נדה פוליטית, והיא משפיעה באופן מכריע על פסקי הדין שהוא נותן.

השבוע הכניסו ליבסקינד וימיני חידוש לתיזה הזו: השופטים, בבואם להכריע בדין, מושפעים לא רק מהאג'נדה שלהם עצמם, אלא גם מזו של בני משפחתם הקרובים. זאת ועוד, הצמרת השיפוטית השמאלנית בארץ מחוברת בקשרי חברות, אידיאולוגיה ואינטרסים עם קהיליית התקשורת, הנשלטת ברובה המוחלט על-ידי עיתונאים שמאלנים. החיבורים הללו הם שקובעים את השיח התקשורתי.

ימיני וליבסקינד היו קולניים בהזדהותם עם פסק הדין המרשיע שנתן השופט נועם סולברג בתיק הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין. הם היו בוטים בהתקפותיהם על התמיכה הרחבה שקיבלה דיין מעיתונאים שהשיגו על מסקנותיו של השופט. הם ייחסו את הגיבוי הזה לאג'נדה משותפת שיש לקהיליית התקשורת ולדיין והם גינו טענות שהועלו בתקשורת ואשר קשרו בין פסק הדין לעמדותיו הפוליטיות של סולברג ולהיותו אדם שומר מצוות ומתנחל.

ימיני וליבסקינד הם חלק מחבורה של עיתונאים שאכן יש להם אג'נדה מובהקת. הם נראים כמי שמבקשים לרסק את אמון הציבור במערכת השיפוטית ובמערכת התקשורתית. הם מחנכים את קוראיהם לא להאמין בטוהר לבם של שופטים, תהיה השקפת עולמם הפוליטית אשר תהיה, וביושרתם של עיתונאים, תהא תפיסתם האידיאולוגית אשר תהא.

הם מתבוננים על המציאות הישראלית דרך חריר אידיאולוגי וממנו נגזרת תמונת המצב שהם מציגים לקוראיהם. והם עושים זאת בקנאות ובהתמדה מעוררות השתאות.

לשמאל בתקשורת יש מקבילה אחת או שתיים (גדעון לוי ועמירה הס) שמחויבותם האידיאולוגית מסמאת לא פעם את עיניהם; בתקשורת הימנית, האדיקות הרעיונית מכתיבה את עמדותיהם של רוב הכותבים, כמעט ללא גוני ביניים. לכן כותב אורי ישראל פז ב"מקור ראשון" כי בית-המשפט העליון יקבל את ערעורה של אילנה דיין (בתיק הדיבה) משום שהוא מעוניין לשמור על יחסים טובים עם העיתונאית הפופולרית ועם שידורי קשת (8.2.11); וישראל הראל יוצא ב"הארץ" נגד עצם השאלה שמעלים עיתונאים בדבר ההשפעה של ההתקוממויות במדינות המזרח התיכון על הלך רוחם של ערביי ישראל (11.3.11); ובן-דרור ימיני מגבה את הזובור שעשה סגן שר החוץ דני אילון לשגריר הטורקי ("מעריב", 11.1.10); ואראל סג"ל מכנה ב"מעריב" את תומס פרידמן "יהודי המחמד של ממשל אובמה הנובח לקול אדוניו", רק משום שהפרשן האמריקאי קרא לנתניהו לא לשבת באפס מעשה נוכח המהפכות בעולם הערבי (14.2.11); וקלמן ליבסקינד מגלה הבנה כלפי מי שמזדהה עם קריאתם של רבנים שלא להשכיר דירות לערבים ("מעריב", 21.12.10); וחגי סגל תוקף אתמול ב"ידיעות אחרונות" ניסוח של החלטה של בית-משפט שלום בירושלים שאסרה על יהודי להתפלל על הר-הבית; ודרור אידר מתחשבן אתמול ב"ישראל היום" עם רזי ברקאי על סגנון הראיונות שהוא מקיים בגלי-צה"ל.

אחד המרכיבים החוזרים ונשנים במאמריהם של הכותבים מימין הוא התקפות בוטות על "שמאלניותה" של התקשורת. ואין העיתונאים האלה חשים עד כמה הם מחתימים בכך את כתיבתם בחותמת אידיאולוגית כה עבה וגורפת, עד שהיא מסכלת מראש את יכולתם של קוראים בלתי משוחדים לסמוך על דבריהם. כי לאן יפנה הקורא מן השורה כדי לקבל מידע ולגבש לעצמו עמדה, אם התקשורת כולה צבועה בצבעים אידיאולוגיים סמיכים – אם מימין ואם משמאל?
http://www.the7eye.org.il/DailyColumn/Pages/160411_About_Ben_Dror_Yemini_Kalman_Libskind_and_Gideon_Levi.aspx

דעתו של המחבר
האומנם כך?