פרס נשאר פוליטיקאי  

אמנם התפקיד הרם מחייב, אבל נשיא המדינה עדיין לא שכח מאין בא, ואיזה טריקים פועלים בזירה הפוליטית

ביקורו הממלכתי, והמתוקשר יש לומר, של נשיא המדינה שמעון פרס בטורקיה, מהווה הוכחה נוספת בשרשרת ההוכחות כי שמעון לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. אומנם כיום הוא נושא בתואר 'נשיא מדינת ישראל', ונכון הוא שלפי הגדרת חוק יסוד נשיא המדינה הנשיא לא אמור לעסוק בפוליטיקה הקטנה, במיוחד לא בנושאים המפלגים ומשעים את החברה הישראלית. הכל נכון, אבל שמעון פרס ממש לא מתרשם מכך.

פגישותיו במהלך הביקור עם יושב ראש הרשות הפלשתינית אבו מאזן וגרוע מכך חתימתו על הסכם כלכלי ישראלי-פלשתיני להקמת איזור תעשייה, עוד איזור תעשייה, באיזור תרקומיה חורג לחלוטין מסמכותו של נשיא המדינה. במקום שהרשויות המחוקקת והמבצעת יעמידו את פרס על מקומו ויסבירו לאט ובקול רם כי הסכמים באשר הם אינם פרורגטיבה של נשיא המדינה, ממשיכים חסידיו השוטים של האיש להנהן בכובד ראש על כל הגיג או אינפוף של האיש.

חשוב באותה נשימה, להזכיר את מאבק האדירים המתנהל ממש בימים אלה בין שר המשפטים דניאל פרידמן, נציג הרשות המבצעת, ובין שופטי בית המשפט העליון, נציגי הרשות השופטת. המאבק, שכולם כבר מבינים גלש לנושאים אישיים, מתמקד בשאלת הצבת הגבולות בין תחומי העיסוק של הרשויות במדינה.

בעוד פרידמן טוען כי בית המשפט נטל לעצמו סמכויות השייכות בלעדית לרשות המחוקקת והמבצעת, הרי ששופטי בית המשפט העליון, בסיוע של אהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מסבירים בכובד ראש כי 'מלוא כל הארץ משפט'. מאבק זה, מוכיח כי כשרשויות השונות חשות פגועות וכוחם מתכרסם, הם יודעות להשיב מלחמה שערה. אך כאמור, אל מול פעלתנות זו בחזית פרידמן-בייניש, השקט הפסטורלי בכל הקשור להתנהלותו של פרס מעוררת תהיות.

זה המקום להזכיר, כי ראש וראשון לעיוות עיקרון הפרדת הרשויות, אם נכנה את הנשיא כרשות הרביעית, היה לא אחר מאשר ראש הממשלה אהוד אולמרט, שהצהיר מיד לאחר השבעתו של פרס כנשיא כי בכוונתו להשתמש בו לשם קידום התהליך המדיני.

הצהרה זו, למרות הפואטיות שבה, חותרת תחת עיקרון היסוד של הפרדת רשויות. במדינת ישראל נשיא הוא אומנם נשיא, אבל בסופו של יום הוא 'רק' נשיא. אין בסמכותו לדון בנושאים פוליטיים, בוודאי לא לחתום על הסכמים או להצהיר הצהרות מחייבות. היה זה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן, איש אשכולות, ששמו ומעמדו בקרב הקהילה הבינלאומי היו קצת יותר רמים משל פרס, רטן על כך שהמקום היחיד שמותר לו לתחוב את אפו היא הממחטה אותה הוא נושא בכיס מיקטרונו.

סיבת כעסו של וייצמן הייתה נעוצה בנחישותו של מורו ורבו של פרס, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן-גוריון, שקבע בצורה שלא משתמעת לשני פנים כי לנשיא המדינה אין סמכות לעוסק בנושאים של ניהול ענייני המדינה.

כשעוסקים ששמעון פרס קשה שלא להשתמש בטיעונים דמגוגים זולים הכל כך אהובים עליו. ולכן די אם נפריח את התהייה הבנאלית והצפויה נוסח 'מה היה קורה אילו'. מעניין היה לראות את תגובת המערכת הפוליטית אילו נשיא המדינה היה רובי ריבלין וכאיש המחנה הלאומי הוא היה מתערב בתהליך המדיני ונפגש עם גורמים מדיניים בעלי אוריינטציה לאומית וחותם איתם על הסכם להקמת איזור תעשייה חדש באחד מגושי ההתיישבות ביו"ש? את תגובות המערכות השונות למהלך זה נותיר לדימיונו הפרטי של כל קורא.