Yoav Tal
סיפורו של נהג לא מדובר בירושלים או בני ברק מדובר בעיר אשדוד .
אני חייב לפרוק. אני בסערת רגשות ולא מתבייש לכתוב לכם, אני בוכה. כן, הגורילה, הענק שלא מפחד מכלום, ששוקל 108 קילו, בוכה כמו ילדה קטנה.נתבקשתי להסיע מרובע ז' באשדוד בית ספר יסודי של בנות לבריכה בחפץ חיים.
כל הדרך הן שרות, צורחות, אני לא מוציא מילה מהפה. מצב רוח טוב, חופש, מורל גבוה, ילדות קטנות .אני זורם, העיקר אווירה טובה. מנחם את עצמי שזאת נסיעה קצרה ועוד כמה דקות היא מסתיימת .עד כאן הכל טוב ויפה.
מגיעים למחלף גדרה, ברמזור שמאלה לחפץ חיים בכביש המקביל אוטובוס של אגד מעלה חיילים. תוך שנייה הן משנות את השיר וצורחות: "מוות לכל החיילים. שיתפוצצו באוטובוסים ביחד עם כל הערבים. מוות לחיילים". אני מסתכל על המורות שישבות מקדימה והן מצחקקות בבושה, שמות יד על הפנים במבוכה.
זה מה שאתן מלמדות אותן? אני שואל.
המורה לא עונה וצוחקת.
נעמדתי באמצע האוטובוס, צרחתי עליהן שיסתמו את הפה וישימו חגורות.
ממשיך לנהוג וחושב על החברים שאיבדתי, על שכנים שהכרתי שהלכו בצוק איתן. פשוט בוכה. זה לא ירושלים, זה לא בני ברק, לא ששם זה מוצדק אבל זה כאן באשדוד, העיר שלנו.
ובמחשבות עם עצמי אני שואל את רבונו של עולם, בשביל מי, בשביל מה. אלה האזרחים, התושבים שלך אחרי 70 שנות עצמאות? אחר כך כולם קופצים: "אין הדתה, הדתה שמדתה. לא כולם ככה".
ל
נתקפתי בחילה וחלחלה. הודעתי באופן חד משמעי לבוס שלי: אני את הקהל הזה לא מסיע יותר. אין לך עבודה בשבילי, אני אשב בבית. לא בכל מחיר. מבחינתי הם לא יהודים, ושום דבר בעולם גם בעוד מאה שנה לא ישנה את דעתי.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
