בטיוליי עם סנדי (הכלבה המדהימה שלי), אני פוגש הרבה אנשים עצובים.הכאב הכי גדול שלי זה על הזקנים שלנו.
הם יושבים שם לבד (לעיתים המטפל/ת) איתם אבל הם עדיין לבד😓.
הם יושבים שם לבד, מסתכלים לאדמה (כאילו רומזים משהו לסביבה) ורובנו בכלל לא עוצרים להסתכל עליהם.
רובנו שקועים בשיחה בפלאפון, משחק בפלאפון, מוסיקה בפלאפון או כל דבר אחר בפלאפון מאשר לסביבה שלנו.
פלאפון זה דבר נהדר אם משתמשים בו במינון הנכון, כשמגזימים זה לוקח את האנושיות מאיתנו 😟.
לפני שלושה שבועות קיבלתי החלטה, כל טיול עם סנדי אני מתחיל לברך את ההורים שלנו (זה שהם לא הולידו אותי פיזית לא אומר שהם לא כמו אבא ואמא שלי) בברכת בוקר, צהוריים או ערב טוב ומוצלח ומאחל להם המון אושר.
😃😃😃😃😃😃😃
השמחה והאור שאני רואה להם בעיניים לא משתווה לזכייה בפרס הראשון בלוטו (לכן הפסקתי לשלוח לוטו- כסף זה לא המטרה בחיים רק האמצעי) .
כל זה לא עולה לי שקל ועושה כלכך טוב קודם לעצמי ואז להורים שלנו והם, הם מחזירים לי ישר בחזרה את החום והאושר .
♥️
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
