מאז הריכוך בנושא הוועדה לבחירת שופטים, טוענים מתנגדי הרפורמה שלוין ורוטמן למעשה מודים שהתוכנית הראשונה היתה דיקטטורה.נזכיר במה מדובר: לפי התוכנית הראשונה, הרוב הקואליציוני בוועדה יכול היה לבחור כל שופט. לפי הריכוך, מדובר יהיה במספר שופטים ראשונים בכל קדנציה, ואחריהם יהיה צורך בהסכמה רחבה יותר.
לדברי לוין, לולא הריכוך היה יכול להיווצר מצב של שליטה של הממשלה גם ברשות השופטת, דבר שעשוי להיות סוג של דיקטטורה.
למי שלא הבין, נסביר את כוונתו עם שתי הקדמות:
א. לשיטת המתנגדים לרפורמה והטוענים שהרפורמה היא דיקטטורה, האם העובדה שכיום חברי כנסת יכולים להצביע בעדה, הופכת את ישראל לדיקטטורה כיום? מעצם העובדה שהם יכולים להצביע ולבחור משהו דיקטטורי (לשיטתם)?
ברור שגם מתנגדי הרפורמה לא חושבים שאנחנו חיים בדיקטטורה כיום רק בגלל שחברי הכנסת יכולים באופן פוטנציאלי לבחור בדיקטטורה.
ב. לכאורה אין הבדל גדול בין התוכנית הראשונה ובין הריכוך, שהרי מתוך חברי בית המשפט העליון, אין הרבה חברים המתחלפים בתוך קדנציה אחת, ולכן כל קדנציה תאזן את חברתה גם ללא הריכוך.
כעת נוכל להבין על מה דיבר לוין:
לוין דיבר על אופציה פוטנציאלית עתידית, של חברי כנסת ספציפית שתרצה לעקוף את הריסון הטבעי, על ידי כך שהיא תגדיל את מספר חברי בית המשפט ואז תמנה עשרות שופטים. שתעשה מעשה "אדמס". הוא לא דיבר על השלכה ישירה של הרפורמה, אלא על צעד פוטנציאלי, וכזכור, צעד פוטנציאלי לא הופך מדינה לדיקטטורה לפני שהוא קורה, בדיוק כמו שהפוטנציאל להצביע על הרפורמה לא הופך את ישראל לדיקטטורה כבר מעכשיו, לשיטת מתנגדיה.
הריכוך נועד למנוע את הצעד הזה, או יותר נכון לתת לו מחסום נוסף. כי בסופו של דבר, אם יהיה שלטון רע, הוא יוכל לעבור את כל המשוכות, עם רפורמה או בלעדיה, עם ריכוך או בלעדיו. ואם יהיו שופטים רעים, גם אז הרפורמה לא תסייע. הכל יהיה תלוי באוחזי הנשק. ולכן מה שמחזיק את ישראל דמוקרטית זה לא הכח הבלתי מרוסן שלקח בית המשפט (אם נמשיך עם אדמס, אז מרשל), אלא התרבות של המקום.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
