לקראת תשעת הימים: מהמרד הגדול לאלטלנה - מי הם שורפי האסמים של ימינו?  

מי היו הקנאים? ולמה שרפו את האסמים? יוסף בן מתתיהו נותן יותר פירוט (מלחמות היהודים ברומאים, ה, ד). לפי תיאורו, היו בעיר שלוש סיעות של קנאים, והאסמים נשרפו במסגרת המלחמה ביניהם: "... יצא (יוחנן מגוש חלב) ביתר עוז ובכוחות רבים יותר נגד שמעון (בר גיורא) ואנשיו. בכל אשר פנה (יוחנן) בעיר, שילח אש בבתים שנאגרו בהם תבואה וצרכי מחיה אחרים; ומשנסוג, בא שמעון, ועשה כדבר הזה אף הוא. כאילו בכוונה השחיתו (הללו) לטובת הרומאים את אשר הכינה העיר כדי לעמוד במצור; (התוצאה הייתה) שבמו ידיהם כרתו את גידי אונם שלהם".
ומסיים יוספוס את תיאורו: "וכך אירע שסביבת הר הבית כולה הייתה למאכולת אש, העיר הייתה לשדה מערכה שומם של מלחמת אחים, ומלאי המזון - אשר היה מספיק לשנים לא מעטות - עלה כמעט כולו באש. הרעב הוא אשר הכריע את העיר, דבר שכמעט לא היה בגדר האפשר לולא סללו בעצמם את הדרך אליו."

פרק הגלות
המרד כשל, המקדש נחרב, ולאחר מרידה נוספת ברומאים שנכשלה אף היא (מרד בר-כוכבא), העם נפוץ לארבע רוחות, ושבנו להיות עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים. כך היינו כמעט 2,000 שנה; 2,000 שנה בהם הגויים - כדברי יודקה של הזז (בסיפור הנפלא 'הדרשה') - "הם גם עשו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם. אבל היא לא שלנו, לא שלנו כלל וכלל! משום שאנחנו לא עשינו אותה. משום שאנחנו היינו עושים אותה אחרת, משום שלא רצינו שתהא כזו, ורק אחרים רצו והם הכריחו אותנו לקבלה".

ראשית הפרק השלישי
עד שקמו הקנאים המודרניים - ציונים הם קראו לעצמם - ואמרו: "די! נלכה ונקים לנו מדינה". אמרו ועשו; ובנחישות והקרבה אדירה - קָרְבָּן לְאֵין אֹמֶר, כדברי המשורר - הקימו מדינה. משימה זו - להקים מדינה אחרי 2,000 שנה, ולקבץ את העם מארבע כנפות תבל חזרה לארץ ישראל - כנראה רק קנאים קשיי עורף היו מסוגלים לעשות.
ושוב היו הקנאים הללו סיעות-סיעות; ובין היתר "שמאל" ו"ימין", שהם שונים עד מאוד מהימין והשמאל של היום. השמאל, מחנה הפועלים, הקים את המדינה וישב בממשלה; הימין, הרוויזיוניסטים, הקימו בימי טרום המדינה מחתרת נפרדת (האצ"ל), שבראשית ימי המדינה טרם הוכרע מעמדה. והמתח והחשדנות שבין הסיעות הרקיע שחקים; ושוב שרפנו לעצמנו אסמים - אבל בשינוי משמעותי:
האסמים של אז קיבלו ביטוי באוניית נשק שהאצ"ל השכיל להביא לארץ. האלטלנה. הימים ימי מלחמת העצמאות, ושיווענו לנשק להילחם באויב הערבי שקם עלינו לכלותינו. אלא שהממשלה חששה, כי האצ"ל יקח את הנשק לעצמו, להקמת מיליציה לוחמת נפרדת מצה"ל שזה עתה הוקם. וכדבר הזה לא יעשה - לא ניתן להקים מדינה שיש בה מיליציה צבאית שלא סרה למרות הממשלה. על כן, בן-גוריון הכריז, כי "העיקר הוא סמכות מדינת ישראל", ולכן לא יהיה "שום משא ומתן, אלא מסירת האנייה לממשלה וקבלת הפקודות מן הצבא, זה הצבא שלנו".
אך לאצ"ל היו בקשות - יש יאמרו 'דרישות' - משלו; והחשדנות שבין סיעות הקנאים מנעה הגעה להבנה, עד כדי כך שהממשלה הורתה להפגיז את האונייה ולטבעה. מסופר (וכאן אנו מתקרבים לימינו?), כי טייסים סרבו לפקודה להפציץ את האונייה, והיא הופגזה מהחוף. במעשה עצמו ובאירועים שסביבו נהרגו 16 לוחמי אצ"ל ו- 3 לוחמי צה"ל... והיינו קרובים שוב למלחמת אחים; כמו אז, במאבק בין יוחנן מגוש חלב ולבין שמעון בר גיורא.
אלא שכאן התגלה מפקד האצ"ל, מנחם בגין, בכל גדולתו, ולמרות הכאב הנורא, בקול דומע הוא ציווה - "אנו לא נפתח באש. לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". והסוף ידוע: רק אסם אחד נשרף, ואחר כך האצ"ל והלח"י התמזגו לתוך צה"ל, וזכינו בניצחון מדהים במלחמה. מדינת ישראל הפכה לעובדה.

ימינו אנו
קנאים, כפי ששמם מעיד עליהם, קנאים לערכיהם. רובנו - מי ששותף לאתוס הציוני לפחות - גדלנו על כך; ולכן זה לא מפתיע שאנו מתנהגים בקנאות.
המחלוקת ידועה. סיעה אחת, לדבריה, רוצה לשפר את האיזון הקיים בין בית המשפט לרשויות המדינה האחרות; הסיעה האחרת סבורה, שבכך יהיה כדי להחריב את בית המשפט (D9 אמרנו?), וכך לפגוע ביסודות המשטר הדמוקרטי. ושתי הסיעות מתבצרות בעמדתן, משל היו הן יוחנן מגוש חלב, שכאשר ידו גוברת - שורף את אסמי הסיעה הנגדית, ושמעון בר גיורא, שנוהג באותה הדרך. רוטמן בריצת האמוק שלו, שאפילו הצגה של הידברות לא מוכן לעשות; וראשי המחאה - שהמשיכו במחאה גם כשהיה ניסיון הידברות אצל נשיא המדינה.