סמוטריץ' נגד גלנט: ''לא אתקצב את הרחבת המעברים'' (להעברת 1,000 משאיות ביום לעזה)  

אולי בוגר המכללה בקריית אונו, לא למד או פיספס את השיעור על הכלים הנכונים להתנהלות תקינה, או שלא הספיק ללמוד מספיק בשנה ויותר מאז נתמנה לשר.

תמצית הכתבה-

"אין שם מחסור של מזון בעזה, וגם לא היה", אומר גורם ישראלי הבקי בפרטים. "החנויות מלאות, השווקים מפוצצים מסחורה. פירות, ירקות, שווארמה, פיתות, יש הכל. אפשר גם לראות בתמונות. אתה יודע מדוע כבר לא בוזזים את השיירות שנכנסות פנימה? כי אין שום מחסור. הכמויות שנכנסות לא נורמליות, ולכן אין שום סיבה להשתלט על המשאיות. לא חסר כלום".

תמונת המצב הזו מוכרת היטב לנציגים האמריקנים הרשמיים. אף על פי כן, הם מטריפים את המערכת הישראלית בדרישות אינסופיות. הנשיא ביידן דרש אישית מנתניהו לפתוח מחדש את נמל אשדוד לטובת אספקה לעזה, ולאפשר כניסת סחורות מצפון הרצועה. הוא נימק זאת בטענה שישראל מכניסה 100 משאיות ביום לרצועה, אף שלו - או לפחות לאנשיו - ידוע שגם בימים הדלילים ביותר מספרן היה לפחות כפול.

נוסף על כל זה, כל מי שמטפל בנושא, כולל הגורמים הבינלאומיים, יודע שישראל מכניסה הרבה יותר ממה שעזה מסוגלת לקלוט. כבר שבועות רבים תורים ארוכים של משאיות משתרכים בצד העזתי של מעבר כרם שלום, כי אין מי שיקלוט ויחלק את תכולתן. זו הביקורת היחידה שהישראלים, באופן מעודן, מוכנים לומר באופן פומבי ורשמי.

מפקד מתפ"ש, אלוף רסאן עליאן, פרסם בשבוע שעבר הודעה חריגה שבה אמר: "הרחבנו את שעות הפעילות והוספנו את אמצעי הבידוק. הפערים הלוגיסטיים לאיסוף ולהפצה של הסיוע מוכיחים כי ישראל לא מהווה צוואר בקבוק בכל הקשור למתן הסיוע ההומניטרי. על האו"ם לבצע את המלאכה שעליה הוא אמון, ולעשות אותה כנדרש. היעדר היכולות של האו"ם פוגע למעשה במאמץ ההומניטרי שמובילה ישראל".

שובה של עלילת הדם
הדברים האלה הם רק קצה הקרחון של מה שחושבים בחדרים הסגורים הגורמים העסוקים בסיוע. "אין צורך בפתיחת מעבר בצפון הרצועה, אין צורך בפתיחת נמל אשדוד, וגם לא במזח בעזה. כי לא חסר אוכל. המזח הוא אופרציה מטורפת. ההצנחות בכלל מיותרות. הן יקרות, הכמויות בהן קטנות ואנשים כבר מתו מהן. אבל הן מצטלמות היטב, אז ממשיכים בהן. האמריקנים משגעים את השר רון דרמר 24/7 עם כל הדברים האלה, כשהם יודעים שאין בזה צורך. האו"ם בתוך עזה לא מצליח לחלק את מה שנכנס. אז למה צריך עוד?" שואל גורם ישראלי בלתי רשמי שבקי בנתונים.

הלחצים האמריקניים מטרטרים את המערכת הישראלית עד הקצה. חיילים נדרשים לאבטח את שיירות האספקה הענקיות, את העבודות להקמת המזח בחוף עזה, את הנחת צינור המים החדש לרצועה ואת המעבר שנפתח בצפונה. בודקים של משרד הביטחון ושל רשות המעברים משקיעים לילות וימים בבדיקת תכולה שהולכת לאויב, בשעה שהוא עצמו לא צריך אותה. אין דבר מתסכל יותר עבורם, והם אומרים זאת לפעילי צו 9, שבתושייה ובמקוריות עוצרים מעת לעת את המשאיות.

אלה המחירים המעשיים והמיידיים שישראל משלמת. הנזקים לטווח הארוך קשים הרבה יותר. כי לו היתה הגינות בגישת הממשל - הוא היה מאשר פומבית את דברי עליאן ומטיל אחריות כלשהי על האו"ם. אך ביידן, בלינקן ואנשיהם מפנים את חיצי הביקורת רק כלפי ישראל. למעשה, הממשל מאשר בשתיקה, ולפעמים במילים מפורשות, את עלילת הדם על אודות "רעב בעזה", ממש כמו שבעבר היו מאשימים יהודים באפיית מצות עם דם של ילדים נוצרים.

דיוויד סאתרפילד, השליח האמריקני לעניינים הומניטריים ולשעבר שגריר בכמה מדינות באזור, מכיר את ישראל כבר עשרות שנים. לפעמים הוא עצמו ולפעמים אנשיו משתתפים בישיבות העדכון היומיות על האספקה שנכנסת לעזה. כלומר, סאתרפילד יודע היטב שאין שום מחסור בעזה. אך זה לא מנע ממנו לומר ל"ועד היהודי האמריקני" (AJC) בתדרוך זום בשבוע שעבר, כי "קיים סיכון מיידי לרעב לרוב 2.2 מיליון האנשים בעזה, אם לא לכולם". הנתונים הם שבשלושת הימים שקדמו לדבריו אלה נכנסו לרצועה כ־300 משאיות ביום. דברים דומים אומרים דוברי מחלקת המדינה בתדרוכים היומיים.