לאחר הדיווח על המעשה המגונה: חימי תובע את אילה חסון |צורפו מספר עמודים מכתב התביעה.  

חימי טוען בעצם שהכל היה בהסכמה ולראיה שעד היום אותה עו"ד לא הגישה נגדו תלונה,

אני גם אזכיר לך שקצב היה הראשון שהתלונן על סחיטה נגדו - זה קרה זמן רב לפני שהואשם באונס.

גם נגד חיים רמון המתלוננת לא רצה להגיש תלונה עד שארגוני הנשים אנסו אותה להגיש תלונה.

במקרה של חיימי מדובר באיש שמאל אז ארגוני הנשים ממלאים את הפה במים. בכל מקרה אחר אותן ארגוני הנשים היו אונסות את אותה עורכת דין כדי שתתלונן בין אם היא משקרת ובין אם היא דוברת אמת והיו מבטיחות לה שהניצחון בבית המשפט מובטח לה כי מערכת המשפט מוטה לרעה נגד גברים ונוטה להאמין לנשים.

אין הבדל בין שני המקרים למעט ההתנהלות של ארגוני הנשים, התקשורת הממסדית וזרועות אכיפת החוק. במקרה של קצב כל המערכת פשוט נרתמה להשיג הרשעה בכל מחיר. החוקרים בפרשת קצב אפילו עזרו למתלוננת עם הגירסאות (אותן היא שינתה כל שני וחמישי). כששאלו אותה איזה אונס עברה היא אמרה שהיא לא יודעת כי מעולם לא עברה אונס. אז החוקרים הסבירו לה מה להגיד כדי להגיע להרשעה באונס. היה שם פשוט טירוף מערכות מוחלט (בגלל הלחץ התקשורתי ולחץ מצד ארגוני הנשים) להגיע להרשעה בכל מחיר. אפילו שופטי בג"ץ (כולל הנשיאה) שיקרו במהלך הערעור וסיפרו בדיות (כמו הטיעון ההזוי שהמתלוננת שלחה לקצב מכתבי אהבה רק כדי שהוא כביכול יפסיק לאנוס אותה) ובלבד להגיע להרשעה.

במקרה של משה קצב לא היה שום דבר מלבד רומן סוער בין בוס למזכירה שלו עם אפס ראיות לכך שקצב השתמש בכוח, איומים או ניצל את מרותו בדרך כלשהי כדי להשיג סקס. להפך, כל הראיות הצביעו לכך שהמתלוננת הייתה מעוניינת ברומן הזה אף יותר ממנו וקיוותה להשיג מזה הרבה כסף וקידומים וכולי.

במשפט של משה קצב וגם במשפט של חיים רמון לא רק שהמתלוננת לא הציגה ולו ראיה אחת קטנה ובודדת לזכותה ואשר מוכיחה את תלונתה (עובדה שלבדה הייתה אמורה להוביל לזיכוי מחוסר ראיות ובכלל לא היו אמורים להגיש כתב אישום מלכתחילה) אלא שכל הראיות שכן הוצגו בבית המשפט היו לטובת הנאשם. אבל השופטים סיפרו שקרים, סיפרו מעשיות לא הגיוניות ופשוט אנסו את החוק, את הראיות, את המציאות ואת ההגיון הבריא ועשו שמיניות באוויר ואקרובטיקה מילולית על מנת להגיע להרשעה בכל מחיר.

במקרה של עבירות מין חובת ההוכחה היא על הנאשם ואם הנאשם נפל על שופטת פמיניסטיות אז גם אם הוא יוכיח את חפותו - הוא עדיין יורשע.

לא מאמין לי? אתה מוזמן לשאול כל עורך דין פלילי שמתעסק בזה. מספיק שהמתלוננת בוכה קצת מול השופט וההרשעה שלך די מובטחת. ואם נפלת על שופטת פמיניסטית אז גם דמעות התנין יהיו מיותרות כי שופטות כמו עדנה ארבל ירשיעו אותך על אוטומט. שוב פעם - אתה מוזמן לדבר על זה עם משפטנים שמתעסקים בזה. במדינת ישראל הנשים מעל החוק והגברים מתחת לחוק.

במדינת ישראל התקשורת תמיד מפרסמת כל חשד הכי קטן לעבירה מינית, גם אם נשלח מכתב אנונימי, גם אם לא הוגשה תלונה רשמית במשטרה, גם אם כל הראיות מצביעות על כך שהמתלוננת משקרת (ומשנה גרסאות כל שני וחמישי כמו שהיה במקרה של קצב).
מספיק רק לראות מה עשו לינון מגל כדי להבין על מה אני מדבר.

אם יש פה בעיה עם עו"ד יחזקאל שיתבע את יחזקאל. מה חסון קשורה פה? היא בסך הכול השליח. היא לא הרשיעה אותו ולא קבעה נחרצות שהוא פשע.

שנית, אתה טוען שעל עיתונאי לעשות את המקסימום כדי לוודא שהוא לא שופך דם של מישהו לשווא. אבל מניין לעיתונאי שהחשדות נגד אדם מסוים הן אמת או לא? דבר כזה יכול להתגלות רק בבית משפט ורק אחרי הליך משפטי ארוך ומייגע שיכול לקחת גם 5 שנים. בעצם, אפילו השופטים (שמרשיעים או מזכים) לא באמת יודעים בוודאות של 100% מי עשה מה, מה קרה אי שם בעבר הרחוק, מי דובר אמת ומי משקר וכולי. וגם השופטים בעצם "מנחשים" לפי שיקולי "סבירות" מי אשם ומי זכאי. בגלל זה קורה לא מעט פעמים (וזה נכון במיוחד לגבי עבירות מין) שאדם חף מפשע הורשע ונזרק לכלא ואז מופיעות ראיות חדשות או שהמלוננת לבדה באה למשטרה ומודה ששיקרה ומתברר שאותו אדם שהורשע ונזרק לכלא היה בכלל חף מכל פשע והוא משוחרר.

כך לדוגמה קרה לבחור צעיר שהורשע באונס על לא עוול בכפו. ההורים שלו שכרו בלש פרטי שהתחיל לרגל אחרי המתלוננת ולצוטט לשיחות שלה ובאחת השיחות שהוא הקליט המתלוננת התרברבה בפני החברה שלה איך היא הצליחה לעבוד על המשטרה ועל השופטים ולהכניס גבר חף מפשע לכלא. בעקבות אותה הקלטה הבחור המסכן שוחרר מהכלא.

כך שאף אחד לא באמת יודע מה אמת ומה שקר. אפילו השוטרים והשופטים לא יודעים מי דובר אמת ומי משקר והם פשוט מנחשים (לרוב פשוט מאמינים לנשים על אוטומט). אז אם אפילו השופטים לא יודעים מה האמת איך לעזאזל אתה מצפה מעיתונאי לדעת מי דובר אמת כשיש מילה נגד מילה? כל מה שהעיתונאי יכול לעשות זה לדווח שיש גבר כזה או אחר שמואשם על ידי אישה כזאת או אחרת והיא טוענת ככה והוא טוען ככה וכולי. אי אפשר לצפות מעיתונאים ליותר מזה.

אם פרסום תקשורתי יכול לפגוע בשמו הטוב של חשוד כלשהו אז צריך לחוקק חוק אשר אוסר על התקשורת לפרסם את שמם של חשודים בעבירות מין עד אחרי המשפט וכך התקשורת תוכל לפרסם את שמו של החשוד או הנאשם רק אחרי שיוגש נגדו כתב אישום ורק אחרי שהוא יורשע בבית משפט על סמך ראיות בלתי ניתנות לערעור (כלומר, רק אחרי הערעור לעליון). אבל עד כמה שידוע לי חוק כזה לא קיים.

https://he.m.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%91%D7%A8-%D7%90%D7%95%D7%9F_%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%9F