ענת מטר בטור לזכרו של וליד דקה: ''מהות האדם היא לחוש את הזולת''.  

על הקיר בחדר העבודה שלי תלויה תמונה גדולה: על בד שחור משורטטות בעדינות אותיות ערביות מסולסלות וכסופות, מעוטרות בעלעלים ירוקים. הן מצטרפות לממרה, המבוססת על דברתו של הח'ליפה עלי בן אבו טאלב: لا تستوحشوا طريق الحق لقلة السائرين فيه – "אל תיוואשו מדרך האמת, גם אם מעטים ההולכים בה". את עבודת היד הזו יצר חברי וליד דקה בכלאו וביקש להעביר אליי. וליד הלך לעולמו השבוע, בעקבות סיבוך של מחלות שונות, ביניהן סרטן. מבחינתי, זו צוואתו. קשה לי לחשוב על ממרה הולמת יותר שתלכוד את אופיו המיוחד, יושרתו, האומץ שלו, דבקותו בדרך האמת.

את וליד הכרתי לפני כמעט שני עשורים, כאשר הקמנו – תמר ברגר, סנאא סלאמה-דקה ואנוכי – את הוועד למען האסירים הפלסטינים. סנאא היא רעייתו הזקופה והנחושה של וליד. היא חברתי. מששמע וליד ממנה על הפרויקט הקטן שלנו, כתב לי, ומאז קיימנו התכתבות ארוכה, פוליטית, אישית, רפלקטיבית, פילוסופית. אני רוצה להביא קטעים ממנה כאן, כדי להעביר ולו משהו מאישיותו המיוחדת של האדם שאיבדנו השבוע. אני מבקשת גם לספר על כתביו הרבים, על פעילותו החינוכית בין כותלי הכלא. אבל לפני כן, כמה מילות מבוא בלתי-נמנעות על הנסיבות שהובילו אותו לשם. לנוכח מסע ההסתה בן ארבעה העשורים, שנמשך ומתעצם אף לאחר מותו בטרם עת, חשוב להעמיד דברים על דיוקם.

וליד דקה יליד בקה אל ג'רביה. הוא נעצר במרץ 1986 ונדון כשנה לאחר מכן למאסר עולם, לאחר שהורשע במעורבות בחטיפתו ורציחתו של החייל משה תמם ב-1984. על פי כתב האישום, ההרשעה וגזר הדין, דקה לא ראה מעולם את תמם – לא בזירת החטיפה ולא בזירת הרצח. ההוראה שקיבל ממפעיליו בחזית העממית, ואותה העביר לאחרים בחולייה, היא שיש לחטוף חייל לצורך מיקוח, להעבירו לג'נין ומשם לסוריה. כתב האישום קובע גם שווליד הורה לאחרים שאם הדברים יסתבכו, יהיה צורך להרוג את החייל. בפועל, זה מה שאכן קרה, למרבה הזוועה. משה תמם נורה למוות. וליד שמע על כך בדיעבד.

"מהות האדם היא לחוש את הזולת". לזכרו של וליד דקה - שיחה מקומית
"אל תיוואשו מדרך האמת, גם אם מעטים ההולכים בה". התמונה בחדר העבודה

בית המשפט הצבאי בלוד, שגזר עליו מאסר עולם, פורק לפני שנים רבות משום שלא עמד בסטנדרטים של בתי משפט אזרחיים בתוך ישראל. ואכן, במשך זמן רב נאבק וליד על מנת לנהל משפט חוזר ולנקות את עצמו מאשמת הרצח. מבוקשו לא ניתן לו. ב-2012, לאחר מאבק ציבורי עיקש, הסכים הנשיא פרס לקצוב את עונשו, ואת עונשם של אסירים פלסטינים נוספים אזרחי ישראל שהואשמו ברצח חיילים. העונש הועמד אז על 37 שנים. חמש שנים לאחר מכן הורשע וליד דקה שוב, הפעם בשל חלקו בפרשת הברחת טלפונים לכלא. נגזרו עליו שתי שנות מאסר נוספות. במהלך השנים, הגיש וליד בקשות שונות לחנינה, לקציבת עונשו ולקיצור עונשו, ולבסוף גם לשחרור על בסיס הומניטרי, כשחוות הדעת של רופאיו ניבאו שלא נותרו לו יותר משנתיים לחיות. כל הבקשות הללו נדחו. וכך, ללא טיפול רפואי מספק ובמנותק מבני משפחתו, הוא נפטר השבוע, לאחר ריצוי מאסר העולם ושנה מתוך השנתיים האמורות. על דבר אשפוזו ומותו נודע למשפחתו רק מהרשתות החברתיות. איש, לא מטעם שב"ס ולא מטעם בית החולים, לא טרח להודיעם. סוכת האבלים שהוקמה בביתו פורקה באלימות על ידי המשטרה, וגופתו מוחזקת עדיין ואינה משוחררת לקבורה.

המרחב הציבורי הישראלי תקוע, כדרכו, ברגע אחד בזמן. במקרה של וליד דקה, הרגע הזה הוא רציחתו של משה תמם ז"ל. אלא שכאמור, אפילו אם קופאים ברגע הזה, חשוב לדעת את הפרטים המדויקים, שעיקרם הוא שווליד דקה כלל לא נכח בזירות החטיפה והרצח, לא ראה את משה תמם, לא ידע על הירצחו אלא לאחר מעשה, וממילא לא עינה או הרג אותו, בניגוד לנרטיב האהוב על רשתות התקשורת והרשתות החברתיות כאחד. הנרטיב הזה גם שוכח במודע את הרוצחים הפוליטיים היהודים – מהמחתרת היהודית למשל – שריצו עונשי מאסר זניחים על מעשי הרצח והחבלה שלהם, והיום מככבים בזירה הציבורית בכבוד רב.

על כל פנים, וליד עצמו כלל לא קפא. להיפך. כאדם מלא, אדם המודע לתבוניותו, לסובייקטיביות שלו ולחירותו – אני משתמשת בכוונה במונחים ההגליאניים שבהם בחר וליד לתאר את האדם בכלל ואת עצמו בפרט – הוא הביע חרטה מלאה ופומבית, חוזרת ונשנית, על מעשיו. לאחר החתימה על הסכם אוסלו, האמין שהוא יכול לבטא את עצמו כאזרח ישראלי באופן מלא. הוא נקט בפעולה חריגה וביקש משירות בתי הסוהר לבטל את שייכותו לארגון החזית העממית. וליד הצטרף למפלגת בל"ד, וככל שהדבר אפשרי במסגרת חיי הכלא, היה פעיל במפלגה, כתב, פרסם, ייעץ. כתביו היו ביקורתיים ועמוקים, מקוריים ולא חנפניים. בשל כך, הוא הפך במרוצת השנים לאחד מהאינטלקטואלים הפלסטינים הבולטים והמוערכים ביותר – זו אינה הגזמה כלל וכלל.

מהפרספקטיבה הייחודית שלו – מחוץ לזמן ("הזמן המקביל", כינה את הזמן בכלא) ומחוץ למקום – וליד הצליח לנסח היטב את החוליים המאפיינים את שתי החברות, הפלסטינית והישראלית, ואת נקודות החוזקה שלהן, את אפשרויותיהן לצמוח. חיבור ארוך, היוצר אנלוגיה מבריקה בין מהלכיהם של אריאל שרון ונציב שב"ס לשעבר, יעקב גנות, במהלך שביתת האסירים הגדולה בשנת 2004 ובין מדיניותה של ממשלת ישראל בגדה ובעזה לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, התפרסם תחת הכותרת "צריבת התודעה, או הגדרה מחודשת של העינוי" בכרך שערכתי ביחד עם עו"ד עביר בכר על מצב האסירים הפוליטיים הפלסטיניים הכלואים בישראל. (Threat: Palestinian Political Prisoners in Israel , הוצאת ורסו, 2011).