מאמר יפה בעיקר לעובדי הייטק  

מאת עמיר גולדברג

לעובדי חברות הסטארט-אפ נשבר משעות העבודה הארוכות, מהקפריזות של

הבוסים ומהציפייה למחויבות טוטאלית לחברה ולמטרותיה. לפני שנתיים,

כשלדרישות האלה נלוו שכר גבוה, מכונית, נסיעות לחו''ל והבטחות

למיליונים שבדרך, הם קיבלו על עצמם את משטר העבודה המטורף. אבל

היום, אחרי התנפצות הבועה, הם רק רוצים לקבל את החיים שלהם בחזרה

פעם בשבועיים בערך היה נופל עלי הבלת''מ. עוצר יציאות. כוננות שיא.

מקלדות בהכנס. לא, לא מדובר על ימי השירות הצבאי המפואר שלי אי שם

קרוב לבית, אלא דווקא על ימי כמתכנת זוטר במיוחד בחברת סטארט-אפ

מצליחה. זה אולי נשמע כמו התרעה לפיגוע, אבל מדובר בסך הכל בימי שגרה

של כתיבת תוכנה. ברגע שבישרו לנו שהיום עושים עדכון לקוד ידעתי שאין

סיכוי שאצא הביתה לפני שתיים בלילה. איכשהו, פעולת האחדת הקוד תמיד

היתה נמשכת שעות, באגים של הרגע האחרון היו מתגלים, ומחשבים היו

מחליטים לקרוס. ככל שנקפו השעות הייתי משגר דיווחים טלפוניים למשפחה

ולמכרים, מספר על החיים במצור וזורק הערכות מתי צפוי שהוא יוסר.

תעזבו אותי מאופציות, חשבתי לעצמי, מנסיעות לחו''ל ומהבטחות

למיליונים. אני בסך הכל רוצה לחזור הביתה

כמו בן אדם. בסוף, כשנשבר לי, החלטתי

להודיע על התפטרותי, לא לפני שווידאתי כי

אקבל את מלוא פיצויי הפרישה. יצאתי אל

העולם הגדול רק כדי לגלות שבחוץ לא משהו.

בכלל לא משהו.

רק לפני שנתיים, כשהצטרפתי לחברה, רוח

אופורית של אופטימיות לא זהירה עדיין נשבה

לה. באותם ימים, עולם הזוהר הסטארט-אפי

היה אבן שואבת עבור צעירים רבים שחיפשו

קריירה נוצצת. הוא הבטיח משכורות גבוהות

במיוחד, רכב צמוד, תוכניות פנסיה וביטוח

מנהלים, סביבת עבודה צעירה ותוססת והטבות

נופש בחו''ל. מעל לכל הוא טמן בחובו ציפייה

להתעשרות מהירה באמצעות מימוש אופציות

לרכישת מניות, במחירים מוזלים בהרבה משוויין הפוטנציאלי. חברות

סטארט-אפ צצו בהמוניהן, וכדי להצליח בחיזוריהן אחרינו, המועמדים

המועטים, הן היו מוכנות להתחנף ולהציע תנאים פנומנליים. ואנחנו,

בשביל לעשות את המכה, היינו מוכנים להיכנס למשטר עבודה עמוס ולחוץ,

בשעות עבודה בלתי מקובלות ובקצב מסחרר. בתרבות העבודה בחברות

הסטארט-אפ, המחויבות הטוטאלית למטרות החברה - עד כדי העמדתה בראש

סולם העדיפויות האישי - הפכה למובנת מאליה.

אבל אז הגיע המשבר הגדול. תוך פחות משנה, נדמה שלא נשאר הרבה מההבטחה

החומרית הזו. המשכורות, גם אם נותרו גבוהות יחסית, הפסיקו לעלות,

ובחברות רבות הן אף קוצצו; תנאים משופרים ופעילויות חברתיות מסעירות

הפכו למותרות; והאופציות, שהיו בעבר גולת הכותרת, הצליחו במקרה הטוב

לשמור על ערכן, ופשוט הפסיקו לעניין אותנו. המנהלים אמנם המשיכו

להבטיח את המיליונים, אבל הרטוריקה כבר היתה קצת פחות מתלהמת. המצב

קשה, אמרו לנו, אבל אם נשנס מותניים, השמיים הם עדיין הגבול. אבל

כאשר השוק הוא של מוכרים בלבד, כוח המיקוח של החברות עולה, ואנחנו,

מהמלכים של אתמול הפכנו להיות הנתינים של היום.

צ'ארלס דיקנס במאה ה21-

''לפעמים אני מרגיש כמו עובד בימי המהפכה התעשייתית באנגליה'', אומר

אלון, בן 26, מתכנת אינטרנט ותיק (במונחים סטארט-אפיים) בחברת

אינטרנט מצליחה. הדימוי הזה אולי מעט מוגזם, במיוחד לנוכח האוויר

הממוזג והלא מפויח בחלל הפתוח (Open Space) המעוצב שבו הוא עובד, אבל

אלון מתאר תרבות עבודה מאומצת ומתישה שיכולה לעמוד בכבוד בהשוואה

למציאות המתוארת בסיפורי צ'ארלס דיקנס. הוא אמנם מגיע לעבודה בעשר,

שארית מהימים הטובים, אבל לא עוזב בדרך כלל לפני שמונה או תשע בערב.

תהליך העבודה נע במעגלים, בין הוצאת גרסה אחת של התוכנה לזו שאחריה.

ככל שמתקרב תאריך היעד, כך גובר הלחץ, ובשבועות שלפני שחרור הגרסה

העובדים נאלצים לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. בתקופות כאלה, מרבית

שעות הערות מוקדשות לעבודה, לפעמים אפילו בסופי שבוע, ולעתים קורה

שצרכים שיווקים גוררים הנחתות על צוותי הפיתוח, שמשמעותן שעות

נוספות. כתוצאה מבעיה אצל לקוח יכול למצוא עצמו מתכנת עולה על טיסה

בהתראה של יום, ועובד סביב השעון מרגע נחיתתו. ''אם יש משהו שנמאס לי

ממנו'', מתרעם אלון, ''זה חוסר הידיעה מתי אני אצא הביתה באותו יום.

איך אפשר לתכנן חיים ככה?''

כשרוח הקרב דועכת, כך גם הנכונות לעבוד

שעות נוספות. אנשים נשארים לעבוד עד מאוחר

משום שזו הנורמה, לא בגלל תחושת המחויבות

שלהם, גם אם בפועל אין להם עבודה לעשות.

''מי שרוצה לעזוב הביתה בשש וחצי מרגיש

צורך לתת הסבר, בגלל שראש הצוות מיד תוהה

למה הוא צריך ללכת'', מסביר אלון. ''באיזשהו

מקום בהחלט מנצלים אותי. היעדים שמציבה

ההנהלה הם בדרך כלל לא ריאליים, בהתחשב

בכמות הזמן שיש לנו''.

ההנהלה מודעת לעתים לחוסר היכולת לעמוד ביעדים שהיא מציבה, אך משתמשת

בהם כאמצעי לחץ כדי להשיג תפוקה גבוהה יותר מהעובדים. בימים שבהם

האופציות שימשו כתמריץ, העובדים היו מוכנים לשלם את המחיר. אבל היום,

כאשר הם נסחטים ולא מקבלים תוספת שכר עבור שעות נוספות, הם מרגישים

מנוצלים. ''אני מרגיש כמו כוח עבודה, כמו משאב שניתן להחלפה'', אומר

אלון, ''ההנהלה הרבה פחות רגישה לצורכי העובדים מבעבר, ומעבידה אותנו

עד השעות הקטנות של הלילה. אף אחד אמנם לא מצמיד לי אקדח לרקה, אבל

ההנהלה יודעת שבמצב השוק הנוכחי אף אחד לא יקום ויעזוב''.

תנו לחיות בשקט

בחברה שבה עבדתי, תחושת הניצול גררה משבר אמון קשה עם ההנהלה. ככל

שהחריף המשבר בחוץ, היא הבינה שהיא צריכה להתאמץ הרבה פחות כדי לשמור

שלא נברח בהמונינו. אנחנו המשכנו לדהור קדימה מכוח האינרציה, אבל

המוטיווציה שלנו רק הלכה ופחתה. כדי לשמר את מוסר העבודה שלנו,

המנהלים המציאו סיסמאות, אבל שיחות העידוד התקופתיות הפכו מעיקות עם

הזמן, ככל שדברי התעמולה בלטו בנביבותם העלובה לנוכח המציאות. ''אני

לא מזדהה כהוא זה עם המטרות הארגוניות של החברה'', מצהיר אלון, ''פעם

יותר הזדהיתי. הבועה התנפצה, והמטרות של החברה כבר לא זהות למטרות

שלי. אם פעם היה תגמול עם אופציות, אז האינטרס שלי היה שהחברה תצליח

וגם אני איהנה מזה''. כיום, אלון מוצא עצמו בשעות העבודה יותר ויותר

גולש באינטרנט ומשחק משחקי רשת, והרבה פחות עובד. הכרזות על כיבוש

העולם ועשיית מיליונים כבר לא מרגשות אותו. ''לאף אחד אין אשליות,

ולכן הקשקושים על ההצלחה של החברה והמטרות הארגוניות לא מדברים אלי.

מבחינתי, ההצלחה של החברה זה שיש לי עדיין עבודה''.

גם אורית, מהנדסת אלקטרוניקה בת 26, מספרת על עבודה מטורפת בחברת

הסטארט-אפ שבה עבדה. גם לה עשו פרצוף כשרצתה ללכת הביתה מוקדם, וגם

היא הרגישה שכל דקה שלה נספרת. ''פעם הייתי עובדת כמו מטורפת בשביל

לעשות כסף'', היא אומרת, ''ואחר כך מפחד שיפטרו אותי''. כדי להקדים

תרופה למכה, היא פשוט החליטה יום אחד לקום ולעזוב. ''היה לי מספיק רע

כדי להחליט שחוסר הוודאות של העדר ביטחון כלכלי עדיף על הישארות

במקום בו נמצאתי''. אורית לא מודאגת. היא מאמינה בכישורים שלה

וביכולתה למצוא עבודה בעתיד. בינתיים, היא יכולה להרשות לעצמה

להתאושש מעט ולהתקיים מדמי אבטלה. ''לעשות את המכה היה המוטיב של

פעם'', היא אומרת על התקופה שבמונחי המאניה דיפרסיה של מטוטלת ההיי-טק

נראית אמנם רחוקה, אבל עוד היתה בשיאה לפני שנה וחצי בלבד. ''מי צריך

לעשות מכה? היא הרי לא מגיעה בדרך כלל. אני לא מאמינה בלדחות את

החיים. גם אם תשקיע את הנשמה, אף אחד לא מבטיח לך שיש משהו מעבר

לפינה''.

אז אורית החליטה לחיות את החיים שוב. היא חזרה ללמוד, לצייר. פתאום יש

לה זמן ללכת לקולנוע, לקרוא ספרים, לפגוש חברים. ''שלא יגלו בלשכה'',

היא לוחשת, ''אבל אני לא ממש מחפשת עבודה כרגע''. בגילה הצעיר למדי היא

הספיקה לעבוד בכמה משרות, וכיאה לאשת היי-טק אמיתית לא חששה להחליף

חברות כשהרגישה מיצוי. לפני שנה הצטרפה לחברת סטארט-אפ זעירה בתחום

התקשורת, עם אווירה ביתית ונעימה, חדורת גאוות יחידה. אבל מה שנראה

היה כהבטחה אוטופית הפך די מהר לאכזבה. החברה אמנם שורדת בינתיים,

אבל אורית טוענת כי ''זו חברה בלי שום זכות קיום. אין לה רעיון מקורי,

ההנהלה לא מוכשרת ובעיקר הרעיון לא יצירתי''.

גאוות יחידה מפורקת

בימי האופוריה, ניתן היה לגייס הון סביב כל רעיון כמעט, אבל עם פרוץ

המשבר איום ההתמוטטות החל מרחף מעל החברה של אורית ואווירת

הסולידריות נפגעה. חוסר היכולת של ההנהלה להתמודד עם המתיחות שנוצרה

רק העכיר את האווירה. הוא חשף את העובדה שהחברה הוקמה סביב רעיון

שיווקי, אבל ללא תשתית ניהולית. ''בהיי-טק רוב האנשים הם עם

קומוניקציה מחורבנת'', היא אומרת, ''הם מתקדמים בסולם הדרגות ללא יכולת

ניהולית. ילד בן 30 ללא ביטחון עצמי ובלי שום דבר בחיים מוכן להקדיש

עצמו לעבודה, והופך למנהל''. כשנדרשה לעבוד כמו מטורפת אבל לא זכתה

לשום גיבוי או אמפתיה מצד המנהלים, הבינה שהיא צריכה לעזוב.

גם אלון מספר על מנהלים אטומים - מבריקים אולי בהיבט הטכנולוגי, אבל

עם אפס בהתנהגות. ''מנהלת הפרויקט שלי פשוט אוטיסטית'', הוא מתנסח

בעדינות, ''המודעות החברתית שלה היא של חולת אלצהיימר במצב סופני''.

נראה שהכשל הניהולי הזה עומד בבסיס הפתולוגיה שמאפיינת את תרבות

הסטארט-אפ. המנהלים שועטים אחוזי אמוק לעבר היעד הבא בצעקות ''אחרי!'',

אבל אם יטרחו לעצור לרגע כדי להעיף מבט אחורה, יגלו שהחיילים שלהם

כבר לא ממש ששים אלי קרב.

אבל אורית עדיין לא ויתרה על קריירת היי-טק, ולדבריה כרגע היא רק

לוקחת פסק זמן כדי להירגע. בפעם הבאה, היא מדגישה, אין סיכוי שהיא

תצטרף לחברת סטארט-אפ. ''אני רוצה חברה גדולה, עם יציבות ועם סטנדרטים

של חברה גדולה. בחברה קטנה אתה קרוב מדי לצמרת. אני רוצה להיות

רחוקה. להיות בורג, להרוויח, לחיות. לא רוצה שאיפות מוגזמות, אבל אם

אפשר - בכל זאת ליהנות. שבשש בערב יגידו לי 'לכי כבר הביתה', ולא

להיפך''.

פנטסיות הסתדרותיות

ומסתבר שאורית ממש לא לבד. אחרי שנכוו ברותחין והתפכחו מחלום

המיליונים, רבים מפליטי ההיי-טק מחפשים היום יציבות שפויה שתשאיר להם

גם קצת אוויר לנשימה. ''זה תהליך מדהים'', אומרת מיכל כרמי, מנכ''ל

משותף של חברת טריפלטק להשמת כוח אדם בענף ההיי-טק. ''לפני שנתיים

היינו מתקשרים למועמד והיו לו 60 פניות במקביל. לפעמים חששנו להגיד

לו על הפניות מהחברות הגדולות, כי הוא רצה רק את הסטארט-אפים עם

השמות המלהיבים. הוא לא רצה לשמוע על החברות הגדולות והיציבות,

שנתפסו כמו דינוזאורים כאלה, כבדים. והיום המלה 'סולידי' היא המלה

המושכת ביותר. ברגע שמתקשרים למישהו עם חברה יציבה, כזו שמוכרת, שאין

בה זיקוקי דינור, פשוט חברה רגילה - זה הדבר האטרקטיווי ביותר שיש

לנו להציע''.

גם שי, מנהל בכיר בחברת תקשורת מבוססת (מהבודדות שדיווחה השנה על

עמידה בתחזיות הרווח), מעיד על מגמת הנהירה לחברות היציבות. בשנה

האחרונה, הוא מספר, מתגברת תופעה של ''הגירה מחודשת'': עובדים שלפני

שנתיים-שלוש עזבו למען עתיד מזהיר יותר בחברת סטארט-אפ, חוזרים עם

זנב מקופל בין הרגליים. ''יש תחושה של 'איזה מזל שלא ברחנו לסטארט-אפ'

שמחזקת את מעמדנו'', הוא אומר.

בניגוד לחברות קטנות, בחברה של שי אין את אשליית המשפחה וחזון

המיליונים. המנהלים מחזיקים באופציות, שאמנם לא יהפכו אותם

למולטי-מיליונרים, אבל בהחלט יוכלו לממן איזה בית צמוד קרקע בפרבר

אמיד. ''המנהלים הם אנשים מאוד ממוקדי מטרה'', הוא אומר, ''הם מוכנים

להקריב חלקים נכבדים מהחיים שלהם למען מטרות החברה, שהן בעצם המטרות

שלהם, כי להם יש אופציות''. העובדים, לעומתם, נהנים 'רק' ממשכורת נאה.

''הם עובדים בצורה נורמלית'', הוא מספר, ''וזה סופר-לגיטימי בעיני. בכלל

לא בטוח שהם חיים פחות חכם מאיתנו. בעצם, הם אפילו חיים יותר חכם''.

מסתבר, אם כן, שתנועת הנגד הריאקציונרית נמצאת בשיאה. בשוליים שלה

אפשר למצוא גם נטיות 'הסתדרותיות' של ממש, כמו עבודה בחברות ממשלתיות

משמונה עד ארבע, בלי אופציות והטבות, אבל עם הסכמי שכר קיבוציים וראש

קטן מאוד. אבל למרות הרהורי העזיבה שיש לו לפעמים, הכיוון הזה לא

קוסם לאלון, חבר מתון בתנועה. הוא עדיין רוצה קצת מעוף, ואם אפשר

אפילו אדרנלין. ''אני אוהב את המקצוע'', הוא מצהיר, ''ובשורה התחתונה,

אני פה מבחירה ולא מכפייה. היום אני הרבה יותר מפוכח ממה שהייתי לפני

שנתיים, אבל התרגלתי לרמת חיים מסוימת ואני צריך את ההכנסה''. וההכנסה

עדיין בכלל לא רעה, במיוחד בימים של מיתון. לפי נתוני חברת טריפלטק,

מתכנת ++C עם נסיון של שנה יכול להרוויח כ15- אלף שקל - למעלה מפי

שניים מהשכר הממוצע במשק.

אז המצב מחורבן, קשה להשיג עבודה, התנאים הם כבר לא מה שהיו פעם, ועל

התעשרות מאופציות אין בכלל מה לדבר. ובכל זאת, למרות כל אלה, עדיין

אין תופעה המונית של התפטרות מרצון. אז כנראה שהמצב לא באמת כל כך

גרוע. אנחנו אוהבים להתבכיין, מדוכאי ההיי-טק, כי החלום הנפלא שלנו

התבדה. אבל בהשוואה להרבה בעלי מקצועות אחרים, מצבנו עדיין טוב למדי.

''אנשי ההיי-טק פשוט צריכים להתרגל לעובדה שהעולם שהם הכירו השתנה'',

אומרת כרמי. ''עם קצת פשרות, הרבה סבלנות ומרפקים אפשר עדיין להתברג

בשוק העבודה''.

כרמי מאמינה כי הירידה הנוכחית מאזנת את המצב הקיצוני והבלתי הגיוני

ששרר בימים עברו ברכבת ההרים ההיי-טקית. נראה שהתנאים, לפחות

בינתיים, ימשיכו לרדת, אבל במקביל אפשר יהיה לחזור לעבוד בשעות יותר

הגיוניות. ''בתחומים אחרים, כמו משפטים או ראיית חשבון, ההתחלה תמיד

קשה. שם עובדים בשכר נמוך ובתנאים לא אנושיים ממש. ככה כנראה גם

ייראה תחום ההיי-טק'', היא מתנבאת, ''אקדמאים במדעי המחשב יהפכו להיות

אקדמאים כמו בכל תחום אחר''.

פעם, כשהמלעיזים היו אומרים לנו שאנחנו כלואים בכלוב של זהב, היינו

מבטלים אותם בתנועת יד מזלזלת. שיישארו תקועים בעבודות הקטנות

והפקידותיות שלהם, היינו אומרים לעצמנו. כשנעשה את הבוחטה, עוד נראה

אותם באים לבקש נדבות. אבל הכלוב, מסתבר, לא היה על טהרת הזהב.

וכדרכן של מתכות מאיכות ירודה, הוא צבר שכבה די עבה של חלודה. פתאום

מצאנו עצמנו סופרים את הימים עד לפיטורין, מבכים את ההטבות שנעלמו

להן, ובכל זאת עובדים כמו מטורפים כדי להציל את מה שנשאר. הנפילה

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא לא היתה נעימה במיוחד, וההסתדרות נראתה לפתע

אטרקטיווית יותר מאי פעם. אחרי שנשמנו אוויר צונן על פסגת האולימפוס,

עדיין קצת קשה לנו להשלים עם האמת הכואבת - שלעבוד בהיי-טק זה כמו

לעבוד בכל מקום אחר. זה כולה עבודה