קבוצות דיון
חופש הביטוי
נושא #2382
|
מנהל
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
|
Noam
חבר מתאריך 8.10.01
1281 הודעות |
15:52 21.05.02 |
  
 
|
סיפור מהצבא
| |
סיפור מהצבא: "אל מקום הרינה ושיחה" – יואב מרדכי, בא"פ לכיש.
ושוב חשתי כיצד שהתרמיל העומד להתפקע מעיק על שכמותיך, וקיטבג מגושם נשרך מאחריך, ושמש לוהטת קופחת על בשרך, מוחך לא יכול לסבול מחשבה המיועדת לטווח של יותר מ - 10 שניות. כך פסעתי לאיטי עד שעיני נחו על שלט קרטון ששורבט עליו באותיות גסות: "מחלקת מסייעת 5031". הנפתי את היריעה, ובמאמץ אחרון גלשתי פנימה, כשראותי מתמלאות בריח יריעות הבד, ריח עמוס זיכרונות. הטלתי את מטלטלי ארצה ועננת אבק התרוממה מאליה, חשבתי לעצמי שוב פעם הגעת ראשון, מתי תלמד שזה מילואים?
טוב, נלך לבית הכנסת ניחמתי את עצמי! מבנהו הקט של ביהכ"נ ניצב על אם הדרך באמצע המחנה. במאמץ קל פתחתי את דלתו המתבלה ולעיני נגלה ביהכ"נ המרוהט בדלות. מספר מועט של ספסלים היו סמוכים לדפנותיו, ערמת ספרים מיושנים ומאובקים ניצבה לה בפינה כאבן שאין לה הופכין, ואת ההיכל עיטרה פרוכת דהויה בצבע ספק כחול ספק אפור.
על "ארבע פעמותיו" של ביהכ"נ היו נתונים ארבעת שקעיו אשר אחד מהם הניק את חוט הלהט המדמה להבה בלוח הזיכרון שהיה מקובע על הקיר, להבה אשר היוותה את אות החיים היחידי במקום! כך ששלושת שקעי החשמל הנותרים נותרו חסרי מעש. חשבתי לתומי ש4 שקעי חשמל זה ממש מיותר במבנה כזה קטן ועוד בביהכ"נ?? אך מסתבר שתמים אפשר להיות ר.ק עם ה' אלוקיך.
כיוון שבגדוד שלנו כשליש מהלוחמים הם דתיים. וזה מאוד יפה, במיוחד כשכולם מתכנסים לבית התפילה לשפוך שיחם אל אביהם שבשמים. אולם, מסתבר שלאחר יממה, כשלכולם מהבהב על צג הפלאפון הסימן של בטריה על סף התרוקנות מוחלטת והם רוצים לשפוך שיחם גם באוזני משפחתם, מה יעשו ואין בכל האוהל אפי' שקע אחד חרב לרפואה??? ביהכ"נ כמובן! אומנם בתחילה הפעולה לא נעשתה במופגן כי אם תוך כדי הכנות לתפילה, היהודי נועץ את "המטען" בשקע תוך כדי שהוא מקיש על מספר מקשים מוזיקלים רעשנים ולפעמים גם תוך כדי שהוא מסים שיחה עם אשתו או שאר אוהביו.
ככל שנקפו הימים התפשטה התופעה למימדים נרחבים. לו בתחילה הקלתי ראש ואמרתי נו אם עושים זאת על הדרך לתפילה זה לא כ"כ נורא. אבל עכשיו כבר ממש קשה ללמד זכות כשאתה רואה אנשים נכנסים בחיפזון אצים רצים אחוזי אמוק אל אחד השקעים ולפעמים אף עוקרים את הפלאפון של המטעין הקודם, שולפים את שלהם... נועצים והולכים. וכך אט אט הפך לו ביהכ"נ למרקחה.
פעמים היו מספר תגרנים גוחנים על אחד השקעים ומתווכחים בלהט. זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, אחדים מהם טענו שאם קדמך מנוול זה נתקהו לאלתר. וכדי שהמחלוקת תתקיים ותהיה לשם שמים נפתרה הבעיה בכך שהגיעו לביהכ"נ המפצלים בני 4 6 קנים "גביעיה וכפתוריה ממנה יהיו". וכך כולם היו נועצים ומאושרים. דומני שאם מישהו היה משקיף אל ביהכ"נ בלילה היה מצליח להבחין בנקל, בהילה זוהרת, של קרינה סלולרית העוטה את המיבנה.
לבחור הזה צריכה להיות שיחה ממש חשובה, כנראה עניין של פיקוח נפש, חשבתי לעצמי שכן אחרת לא היה מרהיב עוז בנפשו לגדוע את כבל החשמל של לוח הזיכרון ובלי להתבלבל לשלוף את המכשיר... לנעוץ ולהסתלק. היה קשה מאוד להבחין מי מפריע למי הנועצים למתפללים או להפך במיוחד לאור העובדה שאחד נזף קשות: "אל תתפלל בצעקות גם ככה אין פה קליטה טובה, אני לא שומע את חברי"!
העובדה שאנו "הדתיים" התנהגנו בצורה כזאת "מכובדת" תרמה לכך שזכינו לראות מחזות מחממי לב. כגון: אנשים גלויי ראש ועם עגיל על תנוך אוזנם השמאלית ולפעמים גם על הגבה נכנסים לביהכ"נ חובשים כיפה לבנה ובדחילו ורחימו קדים לפני ההיכל מזילים דמעה ו... נועצים והולכים.
נזכרתי כיצד בשירות הסדיר שלי רווחה תופעה דומה בקרב מחלקת הביני"ש עד שלבושתנו וחרפתנו מפקד הבסיס (אדם מסורתי) פקד עלינו בתוקף "מהיום לא נועצים".
כבר דוד המלך ע"ה במזמורי התהילים הטיב לצפות את העתיד וכך כתב: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" ז"א אע"פ שאשב תמיד בבית ה' עדין ארגיש כאורח ולא "כבן בית" וכאן ניצבת נקודת התורפה בה עלינו לשמור ולהיזהר. ראשית חיבים אנו זאת לעצמינו ולאלוקינו. שנית למסתכלים עלינו ולומדים ממעשינו.
מקורות
שו"ע קנ"א א. בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטילה. מ"ב: כי הם נקראים מקדש מעט ובמקדש מעט כתוב: "את מקדשי תיראו. ושיחה בטילה היינו אפי' שיחת חולין שהיא לצורך פרנסה ובפרט שיחה בטלה לגמרי. ובזוה"ק הפליג מאוד בגודל העוון הזה... ועוד תגדל הרעה בזה שהוא מכשיל את הרבים, מתחילה הוחל העוון באיזה אנשים ולבסוף יתלקטו ויתחברו חבורות חבורות לריב איש ברעהו עד שנעשה כל הביהכ"נ כמדורה גדולה.
ע"כ הירא והחרד לדבר ה' המקום הזה יהיה מיוחד אצלו רק לתורה ותפילה!" מחיל אל חיל " העלון של ישיבת ההסדר שעלבים
|
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 0
הייתי עד לא מכבר בצו 8 ואת האימון עשינו גם בבא"פ לכיש-ואכן שם החילונים מטעינים את הפאלפונים....כמובן שגם הדתייים אבל אנחנו לפחות גם היתפללנו שם
s22%25EC%25E9%25E3%25E5%25F8s33
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 8.10.01
1281 הודעות
בתגובה להודעה מספר 1
הוא בתחילת השבוע חזר לישיבה.
עד אז הוא היה במילואים בבא"פ לכיש.
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 2
אבל בא"פ לכיש זה מקום שבאים אליו לאימון של מקסימום שבוע ואח"כ עולים לקו אז יתכן ולא ניפגשנו.
בכל אופן-הוא אכן כותב,שמו שהזכירו כאן,כמו הרב סבתו בסיפרו הניפלא תיאום כוונות.
s22%25EC%25E9%25E3%25E5%25F8s33
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 0
בחור כארז!
אני מכיר אותו אישית.
בנאדם ממש טוב.
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 3
מרדכי...
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
גולש אורח
בתגובה להודעה מספר 0
ממש מזכיר את הסגנון המקורי של הרב סבתו ב"תיאום כוונות", איזה עושר לשוני, תיאורים מופלאים ומוחשיים, הומור עוקצני ומושחז, ולבסוף שילוב של מקור הלכתי כסיכום.
כל הכבוד!!!
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 5.9.08
206 הודעות
בתגובה להודעה מספר 5
סיפור יפה + הלכות
הרכב של ישיבת הסדר
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד