ממתק לשבת  

חיים היה יהודי עשיר מאוד, פעם בשנה היה מגיע אל הרבי שלו וכשהיה מגיע היו מכבדים אותו לעלות לתורה לעליה המכובדת ביותר, למפטיר, כולם גם ידעו שאחרי העלייה חיים יתרום סכום יפה לבית הכנסת.
פעם אחת כשהגיע חיים לרבי שפך את לבו וסיפר לרבי שיש לו בעיה קשה שמפריעה לו בעבודת השם, הבעיה היא שאני אדם עצבני, אני כועס מהר מאוד, כל דבר קטן מעצבן אותי, הרבי חייך ואמר לו "זו בעיה קטנה מאוד, בעצם זו בכלל לא בעיה" חיים לא הבין למה הרבי מקטין את הבעיה, כל כך הרבה זמן הוא מחכה לדבר עם הרבי על הבעיה הגדולה שיש לו והרבי אומר שזו לא בעיה? הוא ניסה להסביר לרבי שאנשים סובלים כשהוא כועס עליהם על כל דבר אבל הרבי שוב חזר ואמר זו באמת לא בעיה בכלל,
חיים יצא מהחדר של הרבי בהרגשת אכזבה וקיווה שאולי עם הזמן יבין את כוונת הרבי.
מיד כשחיים יצא קרא הרבי לגבאי ואמר לו בשבת הקרובה אל תתן לחיים את עליית המפטיר שהוא רגיל אליה ותכבד אותו לגלול את ספר התורה שזה כיבוד שנותנים תמיד לילדים.
הגבאי יצא מחדרו של הרבי בתדהמה ובחשש גדול, הוא תיאר לעצמו כמה חיים יכעס ואיזה בלגן יהיה בבית הכנסת כשיראה שלא מכבדים אותו, אחרי יומיים של חששות החליט שהכי טוב זה להגיד לחיים מראש כך תימנע ההפתעה ואי הנעימות, הוא פנה לחיים ואמר לו שהשבת לא יקבל מפטיר, חיים כמובן התחיל להתלונן אבל הגבאי הסביר לו שהרבי ציווה לעשות כך וחיים נרגע.
בשבת כשהגבאי הזמין מישהו אחר למפטיר כל המתפללים השתתקו בחשש מהתגובה של חיים ולהפתעתם ראו אותו יושב רגוע לגמרי במקומו, אחר כך הוזמן חיים לגלול את ספר התורה, חיים ניגש אל ספר התורה בחיוך סיים וחזר למקומו בנחת, אף אחד לא הבין מה קרה.
בסיום התפילה ניגש הרבי לחיים ואמר לו אתה רואה זו באמת לא בעיה גדולה, הנה הרגיזו אותך לעיני כולם לא נתנו לך את העלייה החביבה עליך ולא כעסת, ענה חיים זו לא חכמה הפעם ידעתי שהרבי בוחן אותי ולכן לא כעסתי אם לא הייתי יודע שזו תוכנית של הרבי הייתי עושה כאן בלגן גדול, חייך הרבי ואמר לו לזה התכוונתי שזו לא בעיה בכלל, זה תמיד תרגיל, כל פעם שיש משהו שמעצבן אותך אתה צריך לזכור שזה תרגיל, הקב"ה בוחן אותך וכולם מסתכלים לראות איך תגיב, כשתסתכל כך על העולם תראה שתצליח להתנהג אחרת ולא יהיו לך סיבות לכעוס.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על הברכות שיעקב נותן לבניו לפני מותו, בגלל שראובן חילל את יצועי אביו כאשר רחל נפטרה והעביר את מיטתו של יעקב לאוהל אמו לאה מעביר יעקב את הכהונה והמלכות ליהודה ואת הבכורה ליוסף, משום מה רש"י מזכיר כאן רק את הכהונה והמלכות שנלקחות ממנו ואינו מזכיר את הבכורה.
הרבי מליובאוויטש מסביר שמלשון הפסוק "פחז כמים אל תותר" משמע שהתוכחה של יעקב לא עוסקת בעצם המעשה של ראובן אלא בכך שעשה את זה בחיפזון ומתוך כעס, ולכן רש"י סובר שאמנם הבכורה נלקחה מראובן בגלל עצם המעשה אבל כאן הפסוק מדבר על החיפזון והכעס שבגללם נלקחה ממנו הכהונה והמלכות.
מה הסיבה לכך שעצם המעשה לקח ממנו את הבכורה והחיפזון גרם ללקיחת המלוכה והכהונה?
מסביר הרבי, הכהונה והמלכות הן תכונות שנוגעות בעיקר ליחס אל הזולת, שהרי התפקיד של המלך הוא לדאוג לעם לשלומם ולצרכיהם, והתפקיד של הכהן הוא לברך את עם ישראל וללמד אותם את דיני התורה.
הבכורה לעומת זאת היא מעלה אישית שנוגעת בעיקר לאדם עצמו, לכן עצם המעשה של ראובן שנבע מטעות בשיקול האישי שלו גרם לכך שיאבד את המעלה האישית שלו שזו הבכורה. החיפזון והכעס של ראובן שהן תכונות שקשורות ביחס לזולת גרמו לכך שלא יהיה ראוי לקבל את המלוכה והמלכות בהם נדרש לדעת להתייחס נכון אל הזולת.
יהי רצון שנפתח בעצמנו את התכונות הנכונות הן ביחס לעצמנו והן ביחס לזולתינו, נזכור שהכעס הוא נסיון של הקב"ה וכך נצליח לעמוד באתגרים ובזכות זה נזכה לכל הברכות הגדולות של יעקב ועד לברכה של גאולה אמיתית ושלימה שתבוא בקרוב ממש.
שבת שלום