אוריה
חבר מתאריך 4.5.11
12164 הודעות, 106 מדרגים, 207 נקודות. ראה משוב | יום ששי ג' באלול תשע''א
12:07 02.09.11 |
  
 
|
1. תודה. אבל למה לא להביא את כל הכתבה? הנה היא:
בתגובה להודעה מספר 0
| |
ב- 22 למרץ, לפני פחות מחצי שנה, התכנסו בגלריה של איש העסקים אלון קסטיאל בתל אביב כמה עשרות פעילי שמאל. את המפגש יזם וארגן "פורום רובינגר", מיזם שמאחוריו עומדת חבורה נלהבת של אנשים, ששוברים את הראש כבר שנתיים מה עושים כדי לייצר כאן מהפך פוליטי. הרוח החיה בגוף הזה הוא העיתונאי לשעבר בעז גאון. בין השאר נוטלים חלק בדיוניו גם אחיו, משה, ומייסד "השמאל הלאומי" אלדד יניב. יניב, מצידו, עוסק כבר תקופה ארוכה בהתייעצויות ובניתוח שוק, כדי לבחור את הרגע הנכון שבו יכריז על הפיכת התנועה שלו למפלגה.
הפעם זומנו החברים לפגישה עם היועץ הפוליטי האמריקני הבכיר סטנלי גרינברג. גרינברג, מי שאחראי לכמה מהפכים פוליטיים שמאליים ברחבי העולם ומי שייעץ בין השאר לברק אובמה, לביל קלינטון, לנלסון מנדלה ולגרהרד שרדר, הציג לנוכחים את עשרת הדברות שלו לניצחון. או אם להשתמש במילותיו שלו: "כך יובס הימין אם נעבוד קשה ונכון".
כעבור כמה שבועות נפגשו גאון ויניב עם חבורה רחבה יותר של פעילים בארגוני שמאל שונים. גאון עמד על הבמה והציג בפניהם את "תכנית סטנלי". עיקריה: יצירת מחאה חברתית יזומה שתגבש רוב, כשבהמשך ייעשה שימוש ברוב הזה כדי להכריע את הבחירות ולהביא לחתימת הסכם מדיני עם הפלסטינים.
מי שיבחן את התכנית, שטווה המומחה האמריקני, אל מול מה שמתרחש ברחובותינו בחודשיים האחרונים, יתקשה להשתחרר מהרושם שבניגוד לכל מה שניסו למכור לנו עד כה, יש מעט מאד ספונטניות בסרט שהחברה הישראלית מככבת בו בקיץ הזה. יתרה מכך, נדמה שבלי שמישהו טרח לספר להם, גויסו כמה עשרות אלפי אזרחים ישראלים אכפתניקים לאחת מתכניות הריאליטי הרחבות, המתוכננות והמוקפדות שראינו.
גרינברג, שבדיוק כמו יניב מבין את הצורך של השמאל ביצירת מסגרת פוליטית חדשה, הזהיר את שומעיו מפני מהלך מוקדם מדי, בטרם יבשלו התנאים הנכונים. "אנחנו צריכים לייצר מצב שבו המרחב השמאלי מבעבע, שיש למנהיג לאן להיכנס", הסביר גאון לקהל את תכניתו של המומחה מארה"ב.
גרינברג אחראי לחלק חשוב מהאסטרטגיה של מחאת יוקר המחיה. הקו המרכזי שהתווה, ואשר מולא בהקפדה, הנחה שלא לרכז בשום אופן את הפעילות אצל גוף אחד, אלא לחלק אותה לכמה שיותר יוזמות ולכמה שיותר מקומות. יש להביא ל"ריבוי פעולות, מרובי קולות וגוונים", קבע.
סעיף נוסף במסמך שהנפיק סימן את הצורך לכרוך כל העת את הדיון על המצב הכלכלי חברתי, בזה המדיני. ההפרדה, הסביר, משחקת לידי הימין. אבל הסעיף הכי חשוב במשנה של גרינברג היה סעיף ה"אקשן". הרבה "אקשן". "פעולה, לא מחשבות. אקשן, כל הזמן, ללא הפסקה, עד הניצחון", ביקש.
חודשיים וחצי אחרי המפגש הזה, עוד לפני שעשינו הכרות ראשונה עם המחאה ה"עממית" של דפני ליף, כבר יצאה תכניתו של גרינברג אל הדרך. אלדד יניב ו"השמאל הלאומי" פרסמו בדף הפייסבוק שלהם כי "בקרוב אנו יוצאים בקמפיין למען הוזלת מחירי הדיור לצעירים". יניב חיפש מתנדבים שיפעילו את המחאה הזו. בראיון לאראל סג"ל, במוסף הזה, הודה כי ידע על הכוונה להקים את המאהל עוד בטרם הגיעה ליף לרוטשילד.
מי שיבחן את זהותם של הגורמים המעורבים, בדרך כזו או אחרת, בתכנון האסטרטגי של המחאה ומאפייניה, יתקשה שלא לחוש שמדובר בשידור חוזר של אותו סרט שבו כבר היינו בעבר. אותו סרט ועם אותם שחקנים. זוכרים מתי בפעם האחרונה נפגשו בזיכרונכם משה גאון, אלדד יניב, טל זילברשטיין (עוד מעט מגיע אליו) וסטנלי גרינברג? נכון. זה היה ערב בחירות 1999. אהוד ברק רצה אז להיות ראש ממשלה. העמותות הפיקטיביות והמחאה החברתית המעושה שייצרו אנשיו היו הפלטפורמה בדרך לשם. יניב היה אז ראש המטה האישי של ברק. גרינברג היה יועצו הפוליטי. גאון שימש כאסטרטג. זילברשטיין כמנהל הקמפיין.
בדיקה קצרה של שיטות העבודה אז והיום מגלה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים, אותה שיטה, אותה אסטרטגיה. ב- 99' נחשפו רק לאחר הבחירות הקשרים בין גופים תמימים לכאורה שהצטיירו כמי שעסקו במצוקה החברתית, לבין קמפיין הבחירות של אהוד ברק. מבקר המדינה הנפיק אז דוח ביקורת חריף. ראש הממשלה הנבחר זומן למשטרה וטען שלא ידע כלום. יד ימינו, בוז'י הרצוג, שמר על זכות השתיקה. לאחרונה הוזמן הרצוג לפגישה עם חברי פורום רובינגר.
לא ברור לי מה חלקו של משה גאון במחאת 2011 מעבר לתרומה של ציוד, אבל ברור שחבריו לבחירות 99' מעורבים בה ועוד איך. כך יניב וגרינברג. כך גם טל זילברשטיין, שעסוק כבר כמה שבועות מאחרי הקלעים בתכנון ובייעוץ.
סטנלי גרינברג של 2011 מבין היטב את מה שהבין סטנלי גרינברג של 1999. נוכח דעת הקהל הישראלית מול הטרור, מול ניסיון העבר העגום עם הפלסטינים ומול ההסכמים שנחתמו איתם, לשמאל הישראלי אין סיכוי גדול לשוב להנהגת המדינה על כנפי הנושא המדיני. הדרך היחידה אל המהפך עוברת בשדה החברתי. "השיטה הסטנלי גרינברגית", הסביר לי השבוע מי שצבר די שעות עם המומחה, "לא השתנתה. הוא מזהה מצוקות חברתיות אמיתיות, מתלבש עליהן ורוכב עליהן".
ב- 99' זה עבר מצוין. חבורת ברק זיהתה את המצוקות הללו, הקימה על שמן ערימה ענקית של עמותות ריקות מתוכן, העמיסה עליהן מיליונים ושלחה את הפעילים להבעיר את השטח. כל אחת מהעמותות עסקה בחולי חברתי אחר. החוליים, כאז כך היום, היו אמיתיים. המחאה - לא. גם אז שלטה גישת סטנלי גרינברג, הגורסת שאת הפעילות צריך לפזר לכמה שיותר כיוונים כדי ליצור את הרושם שהמדינה קורסת. כך הוקמה , לדוגמא, עמותת "סטודנטים רוצים שינוי" (נשמע מוכר?). כך הוקמה עמותת המובטלים. כך הוקמה עמותת העולים. כך הוקמה עמותת נהגי המוניות. בוז'י הרצוג הביא מקרנות צדקה בעולם מיליוני דולרים שיועדו לנזקקים ולאוכלוסיות חלשות. זילברשטיין גייס את החברים וארגן את הפעילות.
המחאה של החיילים הפשוטים בעמותות הללו, ממש כמו היום, הייתה אמיתית. אכן, הייתה מצוקה לסטודנטים, למובטלים ולזקנה במסדרון. אלא שמטה ברק ניצל אותה בציניות כדי לדהור עליה עד למשרד ראש הממשלה. יום למחרת הבחירות הפציע שחר של יום חדש וכל המצוקות נעלמו עד האחרונה. עמותת "סטודנטים רוצים שינוי" הפסיקה לרצות שינוי. עמותת "תנו לעבוד בכבוד" הפסיקה לחפש עבודה. חבורה גדולה של פעילים חברתיים גילו שמישהו עשה בהם שימוש, הפעיל אותם כמו מריונטות, וזרק.
אז הייתה מטרת הצוות להביא את המועמד אל ראשות הממשלה בכל מחיר. היום המטרה שלו אחרת. יניב וזילברשטיין עסוקים כבר תקופה בהכנות להכרזתה של המפלגה החדשה על בסיס תנועת "השמאל הלאומי". הם בוחנים שמות אפשריים למפלגה, בודקים מועמדים פוטנציאליים ובעיקר עושים הכל כדי שהמחאה תנותב כך שהמפלגה שתוקם תוכל לשמש בית פוליטי אטרקטיבי למוחים.
כל מה שאתם רואים כאן בחודשים האחרונים לא בא לעולם אלא כדי להניח את התשתית למהפך הזה ולמפלגה הזו. נכון, לא כל היוזמים מסונכרנים האחד עם השני. נכון, לא כולם מנוהלים עד הפרט האחרון. נכון, לא כולם שותפים לפרטי המהלך. זה בלתי אפשרי. ודאי לא במחאה שהצליחה מעל ומעבר למה שתכננו יוזמיה. זה לא חשוב. גם למי שהגיעו לכל עצרות הענק לא תהיה שום השפעה על השורה התחתונה. גם הם לא שותפים לכל התכנונים. גם אותם ברגע המכריע אף אחד לא ישאל מה הם חושבים. כי את הכיוון ואת השורה התחתונה קובעים המושכים בחוטים ולא המפגין העשרים אלף בכיכר. עשרות האלפים, בתמימותם, ואיתם כמה עשרות יושבי מאהלים ישרי דרך, ימשיכו להאמין בכנות כוונותיהם של מי שהוציא אותם לרחובות, בלי לדעת שהם חיילים על לוח שחמט פוליטי, המשוחק במגרש הממוקם גבוה בהרבה מיכולת ההבנה שלהם.
גם היום, ממש כמו ב- 99', את המאבק מובילים, כביכול, פרצופים אנונימיים. הם לא מוכרים. הם צעירים. הם לא נראים פוליטיקאים. הם עוברים מסך הרבה יותר נקי ואמין. רק שיטוט בגוגל גילה שכל המארגנים של מחאת רוטשילד, עד האחרון שבהם, קשורים בדרך זו או אחרת לארגונים מסודרים של השמאל, לקרן לישראל חדשה או לשמאל הלאומי.
גם היום, ממש כמו ב- 99', ממודרים פעילי השטח האמיתיים ממוקדי קבלת ההחלטות. אז נוהלו המוחים על ידי אנשי ברק שקבעו עבורם מה בדיוק לעשות וכמה כסף להוציא על כל פעילות. היום מעדיפים המארגנים בתל אביב להותיר את אנשי הפריפריה מחוץ למעגלי ההשפעה.שרק לא ישבשו את התכניות.
גם היום, ממש כמו ב- 99', מארגני המחאה לא מחפשים שום הישגים. הם מחפשים היום, כפי שחיפשו אז, מחאה לשם מחאה. זו בדיוק הסיבה לכך שהגרעין המייסד שלהם לא רוצה את ועדת טרכטנברג ולא יסכים עם שום דבר שתוציא תחת ידה. כי יוזמי המהלך הגדול הזה לא מתעניינים במס החברות או במס העיזבון. הם רוצים מחאה לשם מחאה. זוכרים מה ציווה סטנלי גרינברג? אקשן. הרבה אקשן. כל הזמן אקשן. וכמו ב- 99', הם מבקשים אך ורק את החלפת השלטון. כי צריך לשמוע את אנשי פורום רובינגר ואת אלדד יניב ואת סטנלי גרינברג ואת אנשי יוזמת ז'נבה, שהולכים איתם יד ביד, כדי להבין שהמטרה הסופית של המחאה הזו היא הסכם עם הפלשתינים ונסיגה ישראלית. לא דיור בר השגה ולא קוטג' להמונים. ועם כל הכבוד לוועדת טרכטנברג, שום המלצות מרחיקות לכת שתביא לא יוכלו הרי להביא לחלוקת ירושלים ולכן אין שום סיבה לשתף איתם פעולה.
טל זילברשטיין, אגב, אמר השבוע לעמיתי אראל סג"ל כי השתדרג מאז בחירות 99' וכי לו היה נכנס לניהול המחאה באופן עמוק יותר היה מעיף את נתניהו הרבה יותר מהר.
עברתי השבוע על החומרים שפרסמתי בשנת 99', במסגרת סדרת כתבות התחקיר על עמותות ברק. הדמיון בניואנסים מרתק. היום טוענים המארגנים שהמחאה חוצה מפלגות ומשתתפים בה כל חלקי העם. שהיא לא פוליטית. "אין יותר שמאל וימין", אמר יניב באחד הכינוסים. אז הם הקימו עמותה בשם הזה, "אזרחים מימין ומשמאל", והריצו אותה עם כסף גדול לנהל קמפיין ולשכנע שהעם מאוחד נגד נתניהו.
עמותה אחרת, שהקים זילברשטיין עבור ברק, ניהלה אז קמפיין תחת הסיסמאות "חינוך לפני התנחלויות" ו"מקומות עבודה לפני התנחלויות". נשמע לכם מוכר? אותם אנשים. אותה שיטה. אותן מטרות.
בערב תשעה באב הגיעו כמה מאנשי "השמאל הלאומי" ו"פורום רובינגר" למפגש עם אנשי מאהל רוטשילד. ישבו שם, במרכז העניינים, בעז גאון וטל זילברשטיין ואלדד יניב. גאון הציג לקהל הצעיר את זילברשטיין, שישב לצידו. "אני רוצה להודות לטל שהפך לגיבור הערב", אמר. "האיש היקר הזה, חבר שלי, לפני הרבה שנים הקים תנועה בשם 'דור שלם דורש שלום'" (העמותה הזו, אגב, כיכבה מאוחר יותר בדו"ח מבקר המדינה על עמותות ברק, אחרי שגם בה השתמשו זילברשטיין וחבריו כצינור להעברת כספים למטה הבחירות - ק.ל.). אני כבר שנה, כמו אלדד ואחרים, עובד במסגרות שונות ומשונות, שמטרת כל המסגרות האלו לעורר מחדש את החברה הישראלית לאיזה שהיא מעורבות אקטיבית", המשיך גאון. "אני אומר שוב חברתית-מדינית, כי אי אפשר לנתק בין השתיים...אני חי את המהפכה כבר מספר חודשים...כל מה שנותר זה לפסל את זה באופן שאנחנו דורשים וצריכים...הפרק של הריצה המטאפורית על גבעות רוטשילד...הפרק הזה עומד לפני סיומו. כעת עלינו להכתיב את קווי המתאר של הפרק המפואר הבא של מדינת ישראל. ברגע שנסיים את הכתיבה נעבור לשלב ההגשמה והדבר הזה רחוק מלהיות בלתי ניתן לביצוע...כל אחד מאתנו מוכן לקחת חלק בצעד אמיץ גם בהקשר להתנחלויות גם בקשר לחלוקת כספים בין חרדים לחילונים". אלדד יניב, בכובע מצחייה וחולצת 'טי', דיבר אחריו. "אחרי שיסתיים המהלך הזה יצטרך להיות שלטון אחר בישראל".
הדיבור הזה, על הצורך במפלגה חדשה, נשמע לאחרונה יותר ויותר. גם זה לא קורה במקרה. מדובר בהליך הכשרת הלבבות לשלב הבא. לפני עשרה ימים, כאילו בלי שום קשר לכלום, נחת כאן בארץ גם שמעון שבס. שבס עוסק כבר כמה שנים בייעוץ פוליטי ועסקי במקומות שונים ברחבי הגלובוס. חוץ מזה הוא גם ידידו של אלדד יניב ושותפו העסקי של טל זילברשטיין. בסבב הופעות תקשורתיות היה לו דחוף, תוך שהוא נשען על ניסיונו ארוך השנים, להסביר שבעקבות המחאה אין מנוס מהקמתה של מפלגה חדשה. אמירה לא מתוכננת? מקרה? קשה להאמין. גם יורם רובינגר, מי שייסד עם בעז גאון את הפורום הנושא את שמו, התראיין לאחרונה בהרחבה ל"גלובס" וסימן את משה גאון ואלדד יניב, כשניים שלדעתו יכולים להוביל את השמאל לשינוי.
מדובר, חייבים להודות, באחד הקמפיינים המוצלחים שנראו כאן. מוצלח וציני כאחד. בסופו, וניתן להמר שזה יקרה בעוד זמן לא רב, יקופלו האוהלים, תכונס מסיבת עיתונאים כזו או אחרת ותוכרז המסגרת הפוליטית החדשה, שדבר הקמתה תוכנן בקפידה מראש. זו תנסה לאסוף אליה את כל כוח המחאה שיצר הקיץ הזה. הפעילים החברתיים והאוכלוסיות החלשות בפריפריה יבינו שרומו. זה כבר קרה להם פעם. עם אותם אנשים בדיוק.
ועוד הערה אחת אחרונה: הכסף. כל מי שהסתובב פעם ליד הפגנה יודע שמחאה בסדרי הגודל שנראים כאן בחודשיים האחרונים היא סיפור יקר. יקר מאד. עניין של מיליוני שקלים. מישהו צריך לשלם על עשרות הבמות, על המהנדסים שצריכים לאשר אותן, על מערכות ההגברה, על הגנרטורים, על הציוד הטכני, על המחסומים, על הסדרנים, על המאבטחים, על ההסעות, על השלטים ועל עוד אלף ואחד דברים. המארגנים מרבים לדבר על שקיפות ועל תרבות דיון ותרבות שיחה ועל "פוליטיקה אחרת". אם מישהו היה מספר לנו מי הם בעלי הממון שהכניסו את היד לכיס ומה האינטרס שלהם, היה יכול להיות נחמד. בינתיים נראה שלאף אחד בתקשורת לא לחוץ לשאול אותם על זה.
"בנה ביתך כבתחילה וכונן בית מקדשך על מכונו"! |
|
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
 |
|
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
