ערכתי לאחרונה בתאריך 07.12.11 בשעה 19:34 בברכה, ליה
כפי שמסביר מצויין פרופ' מאוטנר, כלומר לאסכולה של גויים!מה להם ולנו?
פרופ' מאוטנר: בג"צ מתנהג כמין כנסייה של מאמינים חילונים והוא הגורם להתחרדות המקצינה בישראל!
בג"צ עוסק בהדרה של כל מי שאינו "משלנו" מכל תפקיד שיש עמו כוח. האם האסטרטגיות האלה משרתות את המפעל של שימור הליברליזם הישראלי? התשובה שלילית. הדרתו הבוטה של אחד מטובי בניה של הציונות הדתית, השופט נעם סולברג, גוזרת כליה על עתיד הליברליזם בישראל!
עלבון שלא במהרה ישכח - פרופ' מני מאוטנר
בימים האחרונים היינו עדים לקרב נוסף במלחמת התרבות הקיימת בישראל יותר משלושה עשורים בין
הקבוצה הדתית לקבוצה החילונית-ליברלית. בראש המחנות הנצים ניצבים שני ממסדים משפטיים.
הרב זלמן מלמד והרב אליקים לבנון הם שניים מראשי ישיבות הציונות הדתית ביו"ש. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 היו עשרות מקרים שבהם קראו רבני יו"ש לתלמידיהם שלא לציית להחלטות
הממשלה והכנסת. הרבנים דיברו בשמה של מערכת נורמטיבית חלופית למערכת הדמוקרטית-ליברלית, שבמסגרתה פועלות הממשלה והכנסת.
תיאודור אור הוא שופט לשעבר בבית המשפט העליון. העובדה שפסל לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה את מי שמכהן תחתיו במערכת המשפט, השופט נעם סולברג , היא הביטוי הבוטה ביותר לכך שבית המשפט העליון תופס עצמו ניצב בחזית מלחמת התרבות.
סולברג נחשב שופט מצוין, הממזג מקצוענות, אינטגריטי ואישיות נעימה. השופט אור היה מודע ודאי לכל המידות הטובות האלה, ובכל זאת פסל אותו. מדוע? סולברג נתפס על ידו כמייצג את הצד האחר במלחמת התרבות.
מאז שהתפרצה מלחמת התרבות ניתן לאתר כמה מאפיינים חוזרים בפעולתה של הקבוצה
החילונית-ליברלית.
ראשית, העתקה של פעילות פוליטית מהכנסת לבית המשפט העליון.
בשלושת העשורים האחרונים איבדה הקבוצה הרבה מכוחה בכנסת. היא הפכה אפוא את בית
המשפט, לזירה חשובה לפעילותה הפוליטית. בית המשפט, המוסד המזוהה ביותר עם ערכי
הליברליזם, שיתף פעולה עם הקבוצה והפך עצמו לשחקן המרכזי מטעמה.
שנית, חיזוק כוחה של הפקידות הבכירה של המדינה (משפטנים, אנשי אוצר, בנק ישראל) כמשקל נגד לכוחה של הפוליטיקה.
שלישית, השחרת הפוליטיקה על ידי הצגתה כמושחתת ובשותפות בסימביוזה של "הון-שלטון".
רביעית, הדרה של כל מי שאינו "משלנו" מכל תפקיד שיש עמו כוח.
פסילת סולברג על ידי אור היא דוגמה קיצונית אחרונה.
האם האסטרטגיות האלה משרתות את המפעל של שימור הליברליזם הישראלי? התשובה שלילית.
התנהגותה של הקבוצה הליברלית גורמת להגברת העוינות של הציונות הדתית כלפיה ולאבדן
שארית האמון שלה בבית המשפט העליון.
העלבון הקשה שספגה הציונות הדתית בשבוע שעבר, עם הדרתו הבוטה של אחד מטובי בניה, לא במהרה יישכח. הוא גם יוביל להקצנה בעמדותיה כלפי בית המשפט. השופטים צריכים לדעת זאת טוב מכולם: מי שיקרא את פסיקותיהם בנושאי אפליה ייתקל שוב ושוב בתיאור תחושותיהם הקשות של המודרים.
במקום אסטרטגיית המלחמה וההדרה, אני מבקש להציע אסטרטגיה חלופית המבוססת על הכללה ושיתוף
פעולה. בטווח הבינוני והארוך אסטרטגיה זו תשרת טוב יותר את שימור הליברליזם בישראל.
ביסודה של אסטרטגיה זו עומדת ההבנה שיש לנהל מאבק על נפשה של הציונות הדתית.
קבוצה זו מחזיקה את המפתח לעתיד הליברליזם בישראל. אם תקצין את הדתיות שלה ותחבור לחרדים,
נגזר דינו לכליה.
אם תחזק את נאמנותה לליברליזם, נכונו לו עתידות.
הקבוצה הליברלית צריכה לחבור אפוא לציונות הדתית, במטרה ליצור עימה מסגרות של שיתוף פעולה לשמירת
אופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית וליברלית.
בהתאם לגישה זו יש לפעול בדרכים הבאות: ראשית, יש להכליל אנשים מהציונות הדתית במערכת
המשפט. סולברג היה יכול לתפקד כיועץ משפטי, המשלב נאמנות מוחלטת לעקרונות היסוד של
המשפט ושמירה על אורח חיים דתי. הוא גם היה יכול לשמש מוקד להזדהות של אנשי הציונות
הדתית עם מערכת המשפט החילונית.
...בסוף השבוע שעבר פסל בית המשפט העליון חוק של הכנסת. נוכח זיהויו המוגדר של בית המשפט במלחמת התרבות, מהלכים כאלה שלו זוכים לתמיכה מוגבלת מעבר לתומכיו המובהקים...
שלישית, יש לפרק את יחידות הצבא הסקטוריאליות ולשלב את כל חיילי הצבא ביחידות מעורבות. זאת,
כמובן, תוך יצירת תנאים מיוחדים לחיילים דתיים, כדי לאפשר להם קיום מצוות. אין כמו
מפגש של אנשים צעירים בתנאים של שירות צבאי כדי לחשל חברויות ארוכות שנים ולהוריד
את העצימות של מלחמת התרבות.
ספרו האחרון של פרופ' מאוטנר הוא "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים
ואחת"
נעם סולברג הוא כרגע שופט בבית המשפט השלום בירושלים.
http://mishpatimedu.blogspot. com/
http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=247427
לעיונכם:
ההדרה היא כוח מחולל עצום בהיסטוריה
07-12-11, 16:22
מאת ליה , ההדרה של בג"צ מצמיחה את הלאומיות ומרחיבה אותה
אם יש משהו שלמדתי בחמש השנים של כתיבת הספר האחרון זה שני דברים: שכל דבר מאוד מורכב, ועד כמה ההדרה היא כוח מחולל עצום בהיסטוריה. יעקב טלמון רואה בהדרה מפתח לצמיחת הלאומיות.
ההדרה עומדת ביסוד צמיחת הציונות, הקמת 'גוש אמונים' ועלייתה של ש"ס.
http://uripaz.wordpress.com/2 008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d 7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90% d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8 %d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a 0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7% 9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d 7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
אני מתנגד בתוקף לתפיסה של ישראל כמדינת כל אזרחיה
07-12-11, 16:20
מאת ליה , מייקל וולצר הראה שארצות הברית היא 'מדינת כל אזרחיה' היחידה בעולם
"אני מתנגד בתוקף לתפיסה של ישראל כמדינת כל אזרחיה. מדינה כזו אמורה לעסוק בקידום כל האינטרסים המרכזיים של אזרחיה, זולת זה של טיפוח התרבות הלאומית שלהם. האינטרס של האזרחים בטיפוח תרבותם הלאומית חשוב כמו כל אינטרס אחר, כגון: שהאזרחים יזכו מהמדינה בשירותי בריאות, חינוך ודיור ברמה גבוהה. מייקל וולצר הראה שארצות הברית היא 'מדינת כל אזרחיה' היחידה בעולם. כל המדינות הליברליות האחרות עוסקות גם בטיפוח התרבויות הלאומיות של אזרחיהן. אני חושב שישראל צריכה להיות מדינת הלאום של העם היהודי, ועליה לעסוק בטיפוח התרבות הלאומית של העם. אגב, בדומה לכך, אני מתנגד להפרדת הדת מהמדינה. אני חושב שישראל צריכה לעסוק בטיפוח התרבויות הדתיות של אזרחיה.
http://uripaz.wordpress.com/2 008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d 7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90% d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8 %d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a 0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7% 9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d 7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
בית המשפט תבע הרבה מאחרים ומעט מדי מעצמו
07-12-11, 16:16
מאת ליה , מצאתי עשרות התבטאויות המזהירות בפני הפיכת ישראל למדינה של אייטולות
חרדת הליברלים
מאוטנר טוען בספרו כי בעקבות המהפך הפוליטי והתרבותי של סוף שנות השבעים נקלעו "ההגמונים לשעבר הליברלים" לחרדה לנוכח המציאות החדשה שבה מצאו עצמם. משך ארבעה חודשים תמימים בילה בקריאת כל גיליונות "הארץ" – הביטאון של הקבוצה, לדבריו – שהופיעו בתקופה שבין 1977 ועד 1990. "מצאתי עשרות התבטאויות המזהירות בפני הפיכת ישראל למדינה של אייטולות, חומייניזם, סעודיזציה, חשכת ימי הביניים, תיאוקרטיה, שלטון רבנים חשוך, ועוד – והכול תוך שימוש בפעלים כגון 'מתקפה' ו'הסתערות' לתיאור ההתנהגות של הציבור הדתי. במקביל, מצאתי עשרות התבטאויות המזהירות בפני הפיכת ישראל למדינה של פאשיזם וטוטליטאריות, והמשוות בין מצבה של ישראל לבין מצבן של גרמניה, איטליה וספרד בשנות השלושים.
"ביטוי לחרדה ניתן למצוא גם בספרות של התקופה. ב-1984 פרסם בנימין תמוז את 'פונדקו של ירמיהו' המתאר את ישראל בסוף המאה ה-21 כמדינה חרדית. באותה שנה ראה אור 'הדרך לעין חרוד' של עמוס קינן, המתאר את ישראל כנשלטת על ידי גנרלים לאומנים, העוסקים בחיסול 'שמאלנים' ובגירוש האזרחים הערבים. שנה אחר כך פרסם דן מירון את 'אם לא תהיה ירושלים', שבו תיאר את התרבות העברית החילונית של תל אביב כ'שמורה היסטורית', ואת ירושלים כעיר העתיד של ישראל, שממנה תצא הקריאה להתלות את שלטון החוק".
מאוטנר טוען, כי המצב הנפשי הזה הוא מפתח חשוב להבנת ההתפתחויות שחלו באותן שנים עצמן בפסיקתו של בית המשפט העליון ולהבנת העובדה שהפסיקה המהפכנית של בית המשפט כמעט לא נתקלה בביקורת.
http://uripaz.wordpress.com/2 008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d 7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90% d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8 %d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a 0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7% 9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d 7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
אי-אפשר שלא לראות את הקשר בין מה שקרה בבית המשפט לבין התהליך של ירידת ההגמוניה הפוליטית
07-12-11, 16:13
מאת ליה , הקבוצה העתיקה הרבה מהפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט".
אי-אפשר שלא לראות את הקשר בין מה שקרה בבית המשפט לבין התהליך של ירידת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של תנועת העבודה, שאירעה סמוך לאותן שנים עצמן. קבוצה חברתית שאני קורא לה 'ההגמונים לשעבר הליברלים' איבדה הרבה מכוחה הפוליטי בכנסת ומצאה את התרבות שלה מאותגרת בעקבות עליית האופציה של ביסוס התרבות הישראלית על קשר הדוק להלכה וליהדות. הקבוצה העתיקה הרבה מהפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט".
http://uripaz.wordpress.com/2 008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d 7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90% d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8 %d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a 0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7% 9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d 7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
מאוטנר יוצא חוצץ נגד טיעונו של אהרן ברק, שמאז שני חוקי היסוד של 1992 יש לנו חוקה
07-12-11, 16:09
מאת ליה , לישראל אין חוקה!
מאוטנר חוצץ נגד טיעונו של אהרן ברק, שמאז שני חוקי היסוד של 1992 יש לנו חוקה. "לא שמעתי על חג לאומי בישראל הנקרא 'יום החוקה'," הוא אומר. "לא שמעתי שתוכנית הלימודים בבתי הספר כוללת פרק על החוקה, ולא שמעתי גם על עיר בישראל שיש בה 'רחוב החוקה'. כמה רחוק אפשר ללכת בניסיון להסדיר את המציאות באמצעות מילים?"
אם שני חוקי היסוד הם חוקה, כי אז אנו חשופים לסכנה שבעתיד החוקה הישראלית תיכתב על ידי רוב בכנסת שהמחויבות שלו לדמוקרטיה הליברלית תהיה שונה, או חלשה בהרבה".
http://uripaz.wordpress.com/2 008/08/20/%d7%94%d7%9c%d7%99%d 7%91%d7%a8%d7%9c-%d7%94%d7%90% d7%97%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%a8 %d7%90%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a 0%d7%a8%d7%97%d7%91-%d7%a2%d7% 9d-%d7%a4%d7%a8%d7%95%d7%a4-%d 7%9e%d7%a0%d7%99-%d7%9e/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים/ פרופ' מני מאוטנר
07-12-11, 16:04
מאת ליה , כנסיית המשפט תפסה צד בויכוח הפוליטי על דמות המדינה
כנסיית המשפט
Posted on נובמבר 3, 2007by אורי פז
פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, מועמדו של שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן לבית המשפט העליון, היה מראשוני המבקרים את מהפכת "הכול שפיט" של פרופ' אהרן ברק, ואת תפיסת בית המשפט כמין כנסייה של מאמינים חילונים. מאוטנר מטיף לצניעות ושוויון. לאוניברסיטה הוא הולך ברגל עם תרמיל על הגב, ואת עול הבית והילדים הוא מחלק עם אשתו שווה בשווה. פרופיל מלא
בג"ץ תפס צד בוויכוח הפוליטי על דמות המדינה. פרופ' מנחם מאוטנר
"לפנים היתה הכנסייה לבדה שופטת מעשי אנוש, כותב הרמן בְּרוך ב'סהרורים', ואז ידע כל אדם כי חוטא הוא. כיום צריך החוטא להיות שופטו של רעהו החוטא, פן יתמוטטו הערכים ויגיעו לכלל אנרכיה, ותחת לבכות עמו אנוס האח לומר לאחיו: פעלת רע". בציטוט זה, ולא במקרה דווקא מתוך יצירה ספרותית, בחר פרופ' מני מאוטנר לאבחן את המהפכה המשפטית שהוביל בזמנו פרופ' אהרן ברק בבית המשפט העליון. "אכן", ממשיך מאוטנר וכותב, "אלה המדגישים את התפקיד שממלא המשפט בהשלטתם של ערכים, טענו לא אחת כי בחברה חילונית ממלאים בתי המשפט, בתחום הקביעה וההשלטה של הערכים, תפקיד דומה לזה שממלאת הכנסייה בחברה הדתית. דימוי זה מתאים לתיאור התפיסה של בית המשפט העליון שלנו את תפקידו בשנות ה-80".
פרופ' מנחם (מני) מאוטנר (בן 56), לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ומומחה לדיני חוזים ולתחום המשפט והתרבות, הוא אחד המועמדים הרציניים לשבת בבית המשפט העליון בשנים הבאות. מספר פרופסורים למשפט הצטרפו למרוץ לבית המשפט העליון, ושמותיהם מתפרסמים לקראת כינוס הוועדה לבחירת שופטים. מועמדים נוספים הם: פרופ' מיגל דויטש (כבן 50) מאוניברסיטת תל-אביב, ופרופ' רון שפירא (בן 43) לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
מועמדותו של פרופ' מאוטנר הוצעה על ידי שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן. דברי הביקורת הנוקבים שלו הדהדו מייד עם פרוץ מהפכת "הכול שפיט" של הנשיא ברק. ב-1993 ראה אור ספרו המאלף על תולדות המשפט בישראל, ששמו מסגיר את תוכנו: "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי" (הוצ' מעגלי דעת, 1993). היה זה החיבור הראשון שהתייחס בצורה רצינית לפוליטיזציה של בית המשפט העליון. מאז הופעתו, הספר הפך למצוטט ביותר בכתיבה על ההתפתחויות הנרחבות שאירעו במשפט הישראלי בשלושת העשורים האחרונים.
מאוטנר הצביע על תהליך מרתק של העברת הדגש בהנמקת פסקי הדין ובניסוחם, משיח של כללים לשיח של ערכים. הספר הוא אקדמי, ולכן התהליך מתואר באמצעות ניתוח הפסיקה ולא של אישים והשקפות. אבל ברור מי מוביל את המהלך שהספר מבקר: אהרן ברק, שבהרצאותיו מרבה לדבר על האבולוציה של המשפט לביטוי הנורמה של הערכים הראויים. "המשפט הוא ספוג ערכים", נוהג לומר ברק, "חשיבותו של המשפט כגורם ערכי תלך ותגדל". מאוטנר היה הראשון במשפט הישראלי שהציע המשגה זו, שצוטטה מאז במאות מאמרים אקדמיים ובעשרות מאמרים בעיתונות, שעסקו בפסיקתו של בית המשפט העליון.
שלטון האליטות
לדעת מאוטנר, האקטיביזם השיפוטי מתאר נכונה מגמות שהסתמנו בפסיקתו של בית המשפט העליון בשנות ה-80, אבל האקטיביזם המוגבר של בג"ץ היה רק מרכיב אחד במגמה רחבת היקף שהתפתחה בפסיקה, והיא מבטאת תפיסת עולם לא פורמלית המדגישה את הממד הערכי של המשפט ואת התפקיד שהמשפט ממלא במדינה ובחברה. בבמה פחות אקדמית כתב מאוטנר דברים יותר מפורשים: "בית המשפט 'תפס צד' עם הקבוצה הליברלית נגד הקבוצה המבקשת לעצב את דמותה של ישראל על פי ערכיה של היהדות", כתב מאוטנר במאמרו "המשפט הסמוי מן העין" (כתב עת "אלפיים", גיליון 16, 1998, עמ' 45). "חוגים ליברליים מצאו עצמם נכשלים במשימתם לשוב לשלטון. בג"ץ פתח בפני החוגים האלה ערוץ להתערבות במהלכיו של השלטון, במטרה לשבשם. והבטיחו להם עולם ערכים בו ירגישו 'בבית' ".
מלבד ביטולה המעשי של זכות העמידה בבג"ץ ופתיחתו לכל דכפין, ברק חולל בתוך שנים ספורות שורה של מהפכות מפורסמות בתחומי משפט רבים. "מעטים הם בתי המשפט שבהיסטוריה שלהם ניתן לאתר עשור כל כך מהפכני, כמו זה של העליון שלנו בשנות ה-80", בדק ומצא מאוטנר בספרו, והצביע על הסבר סוציולוגי: הקבוצה ההגמונית, שמאז שנות ה-60 וה-70 הפכה ליברלית, איבדה הרבה מכוחה בפוליטיקה ובעיצוב תכני התרבות, ומכיוון שכך, העתיקה הרבה מהפעילות הפוליטית שלה לבית המשפט – מוסד המזוהה מאז קום המדינה יותר מכל מוסד אחר עם מערכת הערכים הליברלית. הקבוצה בעלת ההגמוניה התרבותית בישראל הישנה (של מפא"י) איבדה את כוחה האלקטורלי ב-1977, ומספר שנים לאחר מכן מצאה דרך לכפות מחדש את מרותה באמצעות הרשות השופטת. האליטה הפכה את בג"ץ למין רשות-על, המסוגלת לאכוף את עצמה על האחרות, וביצרה את הרשות הזאת מפני השפעתן של שתי הרשויות הנבחרות – הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. כדי לקיים ולבצר את מעמד-העל שלהם, הם פיתחו השקפה האומרת שבדמוקרטיה ההכרעות לקידום התועלת הציבורית צריכות להיות של הפרלמנט, ואילו המימד הערכי של ההכרעות צריך להיקבע על ידי בתי המשפט, הפועלים במסגרת מסורת ארוכת שנים, בדומה לאופן שבו פועלים חכמי ההלכה במסגרת ההלכה.
מושג "האקטיביזם השיפוטי" לקוח ממדע המדינה האמריקאי, לפיו בית משפט עליון נחשב אקטיביסטי ככל שהוא מרבה להתערב בהחלטותיהן של רשויות שלטון אחרות; בית משפט נחשב מרוסן, ככל שהוא נוהג כבוד בהחלטות אלה. מאוטנר מצא שעל פי אמת מידה זו – מאז שנות ה-70 היה בית המשפט הישראלי לאקטיביסטי ביותר. האקטיביזם שלו התבטא בפיתוח ובהפעלה של דוקטרינות המסדירות את הפנייה לבג"ץ (מתן זכות העמידה לעותר הציבורי; צמצום אי-השפיטות) ובפיתוח והפעלה של דוקטרינות של משפט מהותי (הפיכת הסבירות לאמת המידה העיקרית לפיקוח על המינהל הציבורי; פרשת בנק המזרחי, המאפשרת לבית המשפט ביטול חוקים של הכנסת).
מבין כל אלה, הבעייתיות העיקרית בעיני מאוטנר טמונה בצמצום אי-השפיטות. לטעמו, על בית המשפט להחזיר את הדוקטרינה למימדיה שלפני שנות ה-80, ולומר שענייני חוץ וביטחון של ישראל הם בלתי שפיטים. מאוטנר כשופט, ספק אם היה מתערב בפעילות צה"ל על פי "נוהל שכן"; ספק אם היה מורה להחזיר ללבנון את עובייד ודיראני; הוא היה דבק בפסק הדין הראשון של בג"ץ בנושא, שהורה על השארת השניים בישראל, ולא בפסק הדין השני בסוגיה, שהורה על החזרתם ללבנון.
אשר לזכות העמידה בבג"ץ, מאוטנר לא היה מונע לחלוטין מעותרים ציבוריים להגיש עתירות, אבל לשיטתו, הם לא יוכלו להיות העותר הראשוני. יהיה עליהם לאתר אזרח שנפגע באופן אישי מהמעשה המנהלי, ואם הוא ירצה לעתור בשם עצמו, הם יצרפו עצמם לעתירתו.
ההטיה הניאו-ליברלית
מאוטנר מבקר את הקו השליט במערכת המשפט גם מנקודת מבט חברתית. בספר "צדק חלוקתי בישראל" (קובץ מאמרים בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 448 עמ'), שמאוטנר היה העורך הראשי שלו, מוצגים מערכת המשפט הישראלית בכלל, וסדר היום של האקדמיה המשפטית בפרט, כסוכנים המרכזיים של האידיאולוגיה הניאו-ליברלית, וכמי שנותנים הכשר נורמטיבי ומשפטי להגדלת אי-השוויון החברתי בישראל. במבוא לקובץ מדגיש מאוטנר, שהשיח המשפטי הישראלי התעלם משאלות הקשורות לאי-שוויון כלכלי, ושלמרות האקטיביזם השיפוטי המאפיין את בית המשפט העליון, "שאלות הנוגעות בזכויות החברתיות של אזרחי המדינה לא נדונו כמעט בפסיקתו" (עמ' 34). מאוטנר מסביר תופעה זו בקשת שלמה של סיבות תחוקתיות, משפטיות, חברתיות וכלכליות.
מאוטנר מדגיש במבוא שמטרתו "להציב גם את שאלת הזכויות החברתיות על סדר היום של הקהילה המשפטנית" (עמ' 35), וזאת בניסיון "להיחלץ מסדר היום שהכתיבו פסקי הדין של בית המשפט העליון" (עמ' 34) ומן האקטיביזם השיפוטי על ההטיה הניאו-ליברלית המאפיינת אותו. באקטיביזם השיפוטי, כפי שפירש במקומות אחרים, רואה מאוטנר מעשה פוליטי לא פחות מאשר משפטי: מאז שנות ה-80 הוא משמש בידי "הציבור הנאור" – שהשופט ברק עשה עצמו לדוברו ולשופרו – אמצעי לשימור ההגמוניה התרבותית שלו, גם לאחר ששינויים דמוגרפיים ותרבותיים ערערו את הבסיס הפוליטי לשלטונו.
רן ברץ, דוקטורנט באוניברסיטה העברית שמרצה במרכז שלם על האקטיביזם השיפוטי של ברק, חולק עליו. "דבר אחד קיבל ברק מן המשפט האמריקאי, וזהו הריסון בנושא 'הארנק'. אמנם הצהיר כי הוא לא מתערב בענייני 'ארנק וחרב' (כך במקור), אך בפועל רק בענייני הארנק לא התערב. ועד שסוף-סוף מפגין ברק ריסון שיפוטי בנושא אחד בלבד, באים אנשי השמאל הכלכלי, ומבקשים לתפוס בעורמה את הגה השלטון הכלכלי דרך בית המשפט?", מתרעם ברץ. "הרי בכלכלה אינם מבינים, ובסוגיות מוסר וצדק הם גרועים מאחרון הרוכלים, שהרי הם לוקחים את פרי עבודתו של האחד ומוסרים אותו כפרס לעצלות האחר. כך שהכלכלה המנוונת שמנסה מאוטנר לכפות על ישראל, בניגוד לרצון הציבור, לא רק שתהווה עוד שלב מעוול באוזורפציה המשפטית הקיימת, אלא גם תביא את אזרחי ישראל עדי עוני ורעב אמיתיים, ולא מדומיינים כפי שיש היום".
הביקורת החברתית של מאוטנר על תפיסת ברק באה לידי ביטוי בולט בפולמוס סביב "הלכת אפרופים", שהיא הפסיקה המפורסמת של ברק ששינתה מן היסוד את דיני החוזים. מאוטנר, כאחד מחשובי החוקרים והמורים בתחום החוזים, מצא בה פרדוקס וסבר שפסיקת ברק נותנת יותר מדי משקל לנסיבות, ופחות מדי משקל ללשון החוזה, במסגרת פרשנות החוזה. אך מעבר לזה, "האקטיביזם של בית המשפט", הסביר בזמנו בראיון ל'מקור ראשון', "מנסה לרסן את חוסר ההגינות ואת האינדיבידואליזם של הצדדים לחוזה". ואולם, במקום שהריסון יופנה אל אותם חברות ובעלי עסקים שמניעים את עיקר הפעילות הכלכלית, מי שחשים את זרועו הארוכה הם השחקנים הקטנים שנפגעים מהחברות הגדולות. "עולם העסקים בעולם ובישראל מדיר את רגליו מבתי המשפט. השחקנים הגדולים מתכננים היטב את העסקאות ומלווים בייעוץ משפטי טוב. רוב העסקאות עובדות כהלכה לא מפחד בית המשפט, אלא מחשש לפגיעה במוניטין. זהו השוט האמיתי ולא הסעד של בית המשפט. הליכה לבית המשפט כרוכה בעלויות רבות: הוצאות על עורכי דין, בזבוז זמנם של המנהלים העסקיים ועוד. אנשי העסקים לא מגיעים לבתי המשפט, וכשהם מגיעים הם כמעט תמיד מתפשרים ולא מגיעים לדיון עצמו", אמר אז מאוטנר.
עוד מאירות אבחנותיו של מאוטנר באופן מרתק את זרמי העומק של מערכת המשפט הישראלית, שהושפעה רבות מתורת המשפט הגרמנית. על "גרמניותם" של בית המשפט העליון הישראלי כבר מהקמתו, ושל תורת המשפט הישראלית בכלל, עמדו גם חוקרים ישראלים אחדים.
במעט המאמרים שפרסם בעיתונות בעשור האחרון שם דגש על עבירת סוביודיצה – המבקשת לצמצם את הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים לדיווח ענייני והוגן – שהפכה מזמן לאות מתה בספר החוקים. גם לדעתו לא ניתן עוד להחזיר את המצב לקדמותו. "כל שניתן לעשות הוא לקרוא לשופטים העוסקים בדיני נפשות להזהיר עצמם מאוד מפני היגררות אחר התקשורת ודעת הקהל", סיכם במאמר ב"ידיעות אחרונות" ("דרשוביזציה של המשפט", 4.2.04).
רקורד של הצטיינות
מאוטנר השלים את התואר הראשון שלו בהצטיינות ואת התואר השני בהצטיינות יתירה באוניברסיטת תל-אביב, ואז נסע להשלים תואר שני נוסף ודוקטורט באוניברסיטת ייל היוקרתית בארה"ב. היה חבר הוועדה להכנת הקודקס האזרחי בישראל (בראשות ברק), יו"ר הוועדה הציבורית לבחינת הזכויות של אמנים מבצעים, ויו"ר ועדת המומחים של משרד המשפטים לרביזיה של דיני הבטוחות בישראל. במשך שנתיים היה פרופסור אורח בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת מישיגן. ב-1996 נמנה עם הקבוצה של 20 המלומדים הראשונים מכל העולם שהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ניו-יורק צירפה לסגל שלה במסגרת תכנית ה-Global Law School. כמו כן, היה חוקר אורח במשך שנה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד.
בדרך קטף רשימה מכובדת של פרסים: בתקופת לימודיו בתל-אביב זכה בפרס מערכת כתב העת "עיוני משפט" על פרסום המאמר המבטיח ביותר על ידי משפטן צעיר, בפרס גולדשטיין על הצטיינות בלימודים, בפרס ספיר של מפעל הפיס על עבודת המוסמך הטובה ביותר, לקראת לימודיו בארה"ב זכה במילגת פולברייט, ובהיותו סטודנט למשפטים בייל זכה במלגת מקדוגל היוקרתית. עם שובו לאוניברסיטת תל- אביב נקלט כחבר סגל באוניברסיטה במסגרת מלגת אלון היוקרתית וקשת הקבלה (מקבלים אותה מדי שנה 10 מרצים צעירים בלבד מכל האוניברסיטאות בישראל). לימים זכה בפרס רקטור האוניברסיטה על הצטיינות בהוראה, ובפרס צלטנר למצוינות במשפט.
מאוטנר ערך ארבעה ספרי משפט, ופרסם (בינתיים) שני ספרים ומאות מאמרים בארץ ובעולם, בין השאר בכתבי העת המשפטיים של אוניברסיטאות ייל ומישיגן. יחסי הגומלין שבין המערכת המשפטית למוקדי כוח אחרים בחברה הישראלית יעמדו במרכז ספרו החדש של מאוטנר, "משפט ותרבות בישראל בפתח המאה ה-21", שייצא לאור בפברואר בהוצאות אוניברסיטת תל אביב ו'עם עובד'. מאוטנר סוקר בספר את השפעת הפסיקות המשפטיות על עולם התרבות בארץ ומותח ביקורת על חלק מגילויי האקטיביזם השיפוטי של המהפכה השיפוטית של הנשיא ברק. ספרו הנוסף על "משפט ותרבות", עומד להופיע השנה בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן, במסגרת המחלקה שבה הוא מלמד פרשנות. כל אחד מהספרים הללו מכיל כ-400 עמודים.
סוציאל-דמוקרט נאה דורש ומקיים
עם רקורד משפטי כזה, עיוני ויישומי, סביר להניח שחברי הוועדה לבחירת שופטים יתקשו לדחות את הצעתו של שר המשפטים פרידמן למנות את מאוטנר לכס העליון.
מאוטנר פועל מאידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית בצורה עקבית. באחד ממאמריו תיאר את החברה הישראלית, ואת השדה המשפטי שבשנות ה-80 כהגמוניות הישנות המנסות לשמר את כוחן ולהשליט ערכים ליברליים באמצעות בתי המשפט. האליטות מתנערות כליל מערכים סוציאליסטיים מבית מדרשה של תנועת העבודה, פרשן מאוטנר. האינטלקטואלים עסוקים בשאלות של הסכסוך הישראלי-הפלסטיני ובמאבקים מול הדתיים. למרות שידוע שהאינפלציה פגעה בשכבות החלשות, אין דיון בבעיות של עוני וחלוקת הכנסות. לדבריו, השינוי הוא גם בערכים שהכלכלנים בישראל אוחזים בהם: מערכים בעלי אופי סוציאל-דמוקרטי לערכים ניאו-ליברליים. כלומר, ישנה התאמה בין התיאוריות השולטות בשדה המדעי ובין מה שמקובל על האליטות בחברה הישראלית.
מאוטנר היה מהראשונים באקדמיה הישראלית שהצביעו על בעיות של צדק חברתי הנוצרות בעקבות השתלטות החשיבה הניאו-ליברלית. הכנס שערך בשנת 1998, ואשר שימש בסיס לספרו "צדק חלוקתי בישראל", נחשב ציון דרך בתהליך שבו הכירה החשיבה החברתית-כלכלית בישראל בקיומה של בעיית הפערים החברתיים.
עם זאת, מאוטנר היה האיש שבחרו ראשי הבנקים הגדולים, לאומי ופועלים, כשביקשו חוות דעת משפטית נגד הרפורמה של ד"ר יוסי בכר בשוק ההון ובמערכת הבנקאית. מאוטנר טען שמסקנות ועדת בכר אינן חוקתיות ואמר בישיבת הוועדה ש"אינן עומדות במבחן המידתיות. כפייה להיפרד מנכס היא פגיעה לא מידתית ולא חוקתית". מאוטנר כפר בכך שגופים לא-בנקאיים מסוגלים להניב עבור לקוחותיהם תשואות גדולות יותר מאשר גופים בנקאיים. לעומת זאת, ראה בניהול כספי הציבור על ידי הבנקים דרך להבטחת החסכונות של "האדם הקטן", על שום מנגנוני הפיקוח ההדוקים המופעלים במערכת הבנקאית ובגלל התרבות הארגונית השמרנית הנהוגה בבנקים.
חבריו מספרים שהאיש נאה דורש ונאה מקיים. כמרצה בכיר למשפטים, יזם את תכנית "הקבלה המיוחדת", תוכנית לקבלה ללימודים בפקולטה של תלמידים משכבות מצוקה, שאומצה מאוחר יותר על ידי כל הפקולטות האחרות בתל-אביב, ועל ידי שאר האוניברסיטאות בישראל. כמו כן, יזם את תכנית "מבואות משפט" להוראת משפטים על ידי סטודנטים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, תוך דגש על בתי ספר באזורי מצוקה. מאוטנר גדל אמנם במשפחה אמידה ברמת אביב, אבל הוא מנהל את חייו בצנעה. הוא אינו משתמש ברכב פרטי, אלא צועד ברגל לאוניברסיטה כשספריו בתרמיל על גבו. בדרך הוא שוחה מדי יום, גם בחודשי החורף, משך שעה בבריכה הפתוחה של האוניברסיטה.
מאוטנר משתדל לנהוג שוויון גם בהליכות ביתו. הוא מפורסם בכך שמשך שנים היה לוקח את ילדיו מהגן בצהריים, מאכילם, ושומר עליהם עד שעות הערב, כדי לאפשר לאשתו להשלים את חוק לימודיה.
הוא גם ישראלי ויהודי הגאה בזהותו. לא פעם הביע את הסתייגותו מהאופנה המתפשטת בקרב אנשי האקדמיה בישראל להתכתב ולפרסם מאמרים באנגלית. חלקם כבר לא מחזיקים יותר מקלדת עברית במחשביהם. בהרצאותיו מביע מאוטנר גאווה על הזכות שנפלה בחלקו לפרסם את מאמריו וכתביו דווקא בעברית. רגע המפנה בהתפתחותו היה בראשית שנות התשעים, כאשר שב משנתיים באוניברסיטת מישיגן. אז החליט להתמסר להבנת המשפט והחברה של ישראל, ומאז הוא מקדיש כמעט את כל מאמציו לכתיבה בעברית.
משפט וקולנוע
כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב התגלה מאוטנר כמנהיג אקדמי כריזמטי שידע לסחוף אחריו את הדור הצעיר בפקולטה. השינוי הייחודי שהיו עדים לו בתקופת כהונתו התבטא בהחלפת מערכת הלימודים הנוקשה במערכת גמישה מבחינת בחירת תכני הלימודים, צוות המרצים והשנה שבה נלמדים המקצועות. השינוי שהנהיג נתן מרחב מחייה לטעמים האינדיבידואליים של הסטודנטים. ביצועו המעשי של השינוי, שעבר בצורה חלקה ללא קשיים מנהליים או אקדמיים, היווה הצלחה מרשימה בפני עצמה.
בניגוד למקובל, דלת חדרו היתה תמיד פתוחה בפני כלל הסטודנטים ובפרט בפני נציגיהם. תלמידיו מספרים על מורה כריזמטי, אנושי וחכם. עבור רבים מהם היווה דמות לחיקוי, כאדם וכמחנך. מאוטנר הציג בפניהם תחומי עניין ומחקר חדשים שעניינם משפט ותרבות. הוא טוען שהספרות, הקולנוע והטלוויזיה מפיצים דימויים על דרכי הפעולה של המשפט, ובסופו של דבר משפיעים על הנעשה במסגרתו. תלמידיו מספרים על החזון שמאוטנר ביקש להנחיל להם – עיצוב המשפטן כאיש העולם הגדול, רחב ידיעה, משכיל ורב-תחומי המסוגל להיקשים מכל תחום ותחום.
אבל האם ניתן לדעת כיצד יתפקד כשופט? הלא גם אם רמת ההוראה שלו מעולה, השפיטה היא תחום שונה לחלוטין, הדורש מזג שיפוטי. תשובה לשאלה הזאת ניתן אולי למצוא במאמרו של מאוטנר, שבו נדרש למכתבו של השופט פרנקפורטר מ-1954 לילד בן 12, שביקש לדעת מהי הדרך הטובה ביותר שבה יוכל להכשיר עצמו לעסוק במשפט לכשיגדל. השופט הציע לילד לקרוא הרבה. כיצד ניתן להצדיק את הצורך של משפטנים בקריאה נרחבת של ספרות וספרי היסטוריה ובצפייה במחזות ובקולנוע? ובכן, "מי שחי בעולם המשפט, ומתרגל לחשוב על שאלות אנושיות וחברתיות רק באמצעות החומרים של המשפט" כותב מאוטנר, "מפתח תפיסה רזה ודלה של הקיום האנושי. קיים פער נורא בין המורכבות של הקיום האנושי ועושר המשמעות של חיי בני האדם ובין היכולת של המשפט לתפוס את הקיום האנושי ולתת משמעות לקיום האנושי. קריאה של ספרות יפה וספרי היסטוריה, וצפייה במחזות ובסרטים – חשובות למשפטנים כדי לשוב ולהזכיר להם שהמצבים האנושיים שהם עוסקים בהם מורכבים הרבה יותר ממה שניתן להעלות על הדעת באמצעות החשיבה המקובלת במשפט".
פורסם בשינויים במוסף "יומן", מקור ראשון, כ"א בחשון תשס"ח / 2.11.07
http://uripaz.wordpress.com/2 007/11/03/%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d 7%99%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%9e% d7%a9%d7%a4%d7%98/
הגב לתגובה זו
המלץ על תגובה זו
שלח לחבר
הדפסה
סגור
מנחם (מני) מאוטנר הינו פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.
07-12-11, 16:00
מאת ליה
מנחם (מני) מאוטנר הינו פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, לשעבר דיקן הפקולטה.
בעל תואר ראשון ושני, בהצטיינות, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א, ותואר שני נוסף ותואר שלישי (דוקטורט) מהפקולטה למשפטים של אוניברסיטת ייל. מאוטנר מלמד מזה שנים רבות את הקורס "דיני חוזים" וכן קורסים העוסקים בקשר שבין משפט ותרבות. מחקריו עוסקים במגוון תחומי המשפט האזרחי, כמו גם בניתוח תרבותי של התפתחויות במשפט הישראלי. ספרו הידוע בנושא הוא "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", וכן קובץ המאמרים בעריכתו (יחד עם אבי שגיא ורונן שמיר) "רב-תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית".
לצד פעילותו האקדמית, פעיל מאוטנר לאורך שנים בעניינים ציבוריים וחברתיים שונים, ובין היתר היה חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח.
באוקטובר 2007, פורסם שמו כמועמד לכהונת שופט בבית המשפט העליון.
הוא עורך סדרת הספרים 'משפט, חברה ותרבות'.
https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=20101&omm=0&viewmode=threaded
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
