שקרן או פטפטן: זיגייר לא התאים למוסד  

בן זיגייר מצא את הכיסוי המושלם לאיש מוסד: איש מוסד. מי יאמין שאדם המתפאר בעבודתו במוסד, באמת עובד במוסד? הוא מוכרח להיות שקרן או פטפטן, לכאורה שני מאפיינים הפוסלים לעבודה במוסד. מי שמעיד על עצמו שהוא איש מוסד הוא בוודאי מובטל, פועל תברואה או, נחות מכל נחות, עיתונאי; הכל חוץ מאיש מוסד.

כך, בין השאר, חשב חייל משוחרר מסיירת מטכ"ל, אחד ממכריו של זיגייר מתקופתו הקצרה בקיבוץ גזית. הם נתקלו זה בזה במקרה בנמל תעופה. בתשובה לשאלת אגב על מעשיו, לא חטטנית במיוחד, התרברב זיגייר במוסדיותו. אולי הניח שהשתייכותו של הקיבוצניק ליחידה מיוחדת של אמ"ן מעניקה לו שותפות סוד; אבל המטכ"ליסט חש אי-נוחות מהמידע שנמסר לו וחלק את תמיהתו עם חבריו.

ליוצא קיבוץ אחר, נדב בנתור ממעגן מיכאל, כיום בטבעון, סיפק זיגייר חוויה משונה אחרת. בנתור למד אתו במלבורן, בעת שליחות של הוריו לאוסטרליה. כשזיגייר היגר לישראל והתגייס לצה"ל חודש ביניהם הקשר. בנתור שמע מזיגייר שתפקידו הצבאי כלל אבטחה של אנשי שב"כ בפעילותם בדרום לבנון. ב-1997, נזכר בנתור השבוע, "בן עזב את הצבא וסיפר לי שהוא נאלץ לרצוח ילד וילדה בזמן שאבטח מבצע בלבנון. הוא סיפר לי שהיה מאושפז במשך חודש עם הלם קרב. אחר כך נסע לאוסטרליה ואחרי כמה שנים חזר לארץ. אני כבר לא יודע אם הכל היה המצאה שלו, או לא. אני תוהה אם זה באמת היה יכול להתרחש? ואם כן, כיצד גייסו אותו למוסד?".

לשאלה מנקרת זו יש שתי תשובות חלקיות, המשלימות זו את זו. האחת כללית ונוגעת לתכונות המבוקשות בארגונים ביטחוניים דוגמת המוסד. השנייה פרטית – לא המקרה של זיגייר, אלא זה של מאיר דגן, ראש המוסד מנובמבר 2002 עד ינואר 2011.

פרשת האסיר איקס על שערי העיתונים באוסטרליה. צילום: אי-אף-פי

המוסד הוא ארגון-גג של מערכים שונים, שהעובדים בהם נדרשים לתכונות שונות. לא דומה מנתח-נתונים לגנב-מידע. יש במוסד "לוחמים", או במונח צנוע יותר, עובדים מבצעיים – הישראלים הפועלים מחוץ לגבולות המדינה, במדינות בסיס (למשל באירופה) ובמיוחד במדינות-יעד – ולצדם מפעילים ישראלים של סוכנים שאינם ישראלים. ההתייחסות העממית לזיגייר כ"סוכן" מטעה: נכון יותר לתאר אותו כעובד מבצעי. גם תיאורו כאסיר שגוי: במותו, בעת שעמד לדין בפני השופטים אברהם טל, זכריה כספי וליאורה ברודי, היה במעצר עד תום ההליכים ולא במאסר.

מפעילי סוכנים, באגף שנקרא לפנים "צומת", או קציני-איסוף, הם טיפוסים שהתמחותם התבייתות על חולשות-אנוש וניצולן לצורך גיוס מקור לבגוד בארצו או בארגונו. הם ניחנים מראש ובעיקר מטפחים בהמשך עורמה, מתק-לשון ומידה של אכזריות, לדעת את מי ניתן לקנות ואיך (לרוב בכסף או בשווה-כסף, אבל גם בטיפול רפואי, במעמד או בסיפוק נטייה וחולשה כלשהן) ועל מי אפשר ללחוץ ובאיזה אופן. הבוגדנות היא מומחיותם: לפתות מקורות לבגוד, אבל לעתים גם לבגוד בבוגדים, אם כי לא בדרך שחשיפתה תרתיע בוגדים-בכוח חדשים.

בלוחמים באגפים "קשת" ו"קיסריה" טבועה היכולת להיטמע בשטח ונחוצים להם עצבי-פלדה, לחמוק כחוט-השערה ממצבים פתאומיים של סכנת גילוי, לכידה או מוות. כמו אצל מפעילי הסוכנים, התכונה היא חרב-פיפיות. מי שמתרגל לשקר ליריב, עלול לרמות גם את מנהליו; ומי שאילף את עצמו לפעולה קטלנית נגד אויב, מסוגל באטימות ערכית ורגשית לפנות נגד עמו ועמיתיו.

היו במוסד תקלות איתור ואבחון (ויקטור אוסטרובסקי, יהודה גיל) גם בתקופות קודמות, אבל דגן העצים אותן. הוא קיבל תקציבי-עתק, ניפח חטיבה לאוגדה, שבר מידור פנימי וקידש את המבצעיות על חשבון החשאיות. תחקיר מעמיק היה חייב לפסול את אישיותו של בן זיגייר, כמתאימה למוסד, אבל כשהזהות נעשית חשובה מהאיש, סף הקבלה מונמך.

האלוף דגן בא מהצבא ללמד את המוסד איך לעבוד. זו טעות בסיסית: המוסד הוא גוף ריכוזי, כמו-צבאי, אבל פעילותו, המבוססת על תורת לחימה שנלמדה בעשרות שנים של התנסות וטעייה, אינה יכולה להתקיים ברוח מפקד של דבקות במשימה, כי המשימה שמעל למשימה היא שהמשימה לא תיחשף. לא "תמות נפשי עם פלישתים", אלא "שהפלישתים לא יחשדו שביקרתי אצלם". היו ראשי מוסד בינוניים שצמחו מבפנים וראשי מוסד מעולים שהגיעו מהצבא (מאיר עמית ויצחק חופי) – אלא שבאחרונים, ובמיוחד בחופי, היתה נכונות ללמוד תחילה ולא רק ללמד.

השנה השמינית של דגן, 2010, היתה איומה. בהתנקשות במוחמד אל-מבחוח, שמפקד משטרת דובאי ייחס למוסד, נחשפו שיטות ועובדים באופן הרסני ומשתק. היחס לזיגייר היה אנושי והגיוני יותר לולא נתפס דגן לבהלה – ולולא כיהן ידידו יובל דיסקין כראש השב"כ, שכוחניותו בטיפול בישראלים השתקפה גם בהתעמרות בראש המטה לביטחון לאומי עוזי ארד (ובפרשות נוספות שהתפרסמו רק במרומז). ברית דגן-דיסקין היתה חיובית בבלימת ההרפתקה הצבאית באיראן, אך שלילית כאשר דיסקין נעשה למשת"פ של דגן בהשלטת מורא במוסד וסביבו, בניצול יראת הכבוד של המערכת המשפטית כלפי המוסד ירום הודו. אפשר היה לבודד את זיגייר מסביבתו גם בדירת-מבטחים של השב"כ, שלא לומר בבית-ההארחה של ה"מוסד". לא היתה עילה לגזור עליו עונש מקדמי כזה, שהפך לגזר דין מוות

חקירת סיבות המוות של זיגייר, בידי השופטת דפנה בלטמן-קדראי, הסתיימה; ככל הנראה יתנהל בעקבותיה לכל היותר הליך פלילי או משמעתי נגד דרג-ביניים בכלא איילון, אחראי משמרת בדרגת רב-כלאי, שלא הקפיד להשגיח על זיגייר בשעה הגורלית של התאבדותו. אבל בהקשר המקצועי, השערורייה הכפולה של פרשיות מבחוח וזיגייר ב-2010 לא תוחקרה. החקירה אינה חייבת להיות פומבית. די בכך שינהל אותה שופט – ויש בין השופטים בעלי רקע מודיעיני – ולצדו ראש מוסד לשעבר וקצין משטרה מנוסה.