חשיפה: יצחק רבין המשיך את דרכו של בן-גוריון !!  

ביום שבו הכרזנו, אנחנו עם כובש הפכנו את האוייב לנכבש ובזה למעשה
הפכנו את דעת הקהל העולמית נגדינו.

עמי ערב אמרו תודה רבה על העיקרון עכשיו בואו ונתווכח על המחיר.

עמי ערב לא מתווכחים איתנו על המחיר הסופי אלא על שלבי ביניים
בתשלום המחיר של העיקרון הזה.

וכך מויתור לויתור מכניעה לכניעה הולכת מדינת ישראל לאבדון.

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=481141&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0&ol=24_09

השמאלנים לא מוותרים
מאת עירית לינור

לכאורה, השמאלנים מוכנים לוותר על הרבה דברים בתמורה לשלום. למעשה, הם מוותרים על מה שהם פשוט לא צריכים. מהקל אל הכבד

עירית לינור


על השם

ייתכן שיש קשר בין שינוי שם מפלגה לסיכוייה לשרוד ולטעון לכתר השלטון, או לפחות לכתר אופוזיציה רצינית. קשה להאמין שיש חסידי נומרולוגיה וקבלה בין אנשי מפלגת העבודה ויחד, אבל שינויי השמות שעברו שתי מפלגות השמאל הבולטות שלנו - הסופרמרקט והבוטיק - מזכירים משפחה המחליפה את שמו של בנה הגוסס מ"מוטי" ל"חיים", כסגולה לחיים ארוכים. באופן לא ממש מפתיע, החלפת השם משדרת דווקא חולשה. הליכוד לא החליף את שמו זה עידן ועידנים, וברגע שיחליף - נדע שלימין יש בעיה. בינתיים נקרא לעצמנו "אחדות העבודה", או "מערך", או "מפ"ם"; או "רצ", או "מרצ", או "יחד". נראה שככל שמפלגה תומכת יותר בזכות ההגדרה העצמית לעם הפלשתיני, כך היא מפגינה יותר חוסר ביטחון בהגדרה העצמית שלה.

על ההתנחלויות

לא חוכמה לשמאלני לוותר על יהודה ושומרון וחבל עזה, על מתנחליהם שתמונתם הקולקטיווית מתבטאת דווקא באותם חבר'ה הזויים, שחיים בקרוואן וחצי על ראש גבעה, ומגדלים שם עז צולעת ומכל מים מפלסטיק. היום הטרנד הוא לדבר אתם בפטרונות אבהית: אחים שלנו, אנחנו מבינים שכואב לכם, אבל בחייאת, עשו טובה. כולה לעבור דירה, וגם הצ'ק בדרך.

מה אנחנו

מבינים בזה בכלל? מפעל ההתיישבות השמאלני הגדול האחרון היה בניית הווילה של אהוד ברק בכפר שמריהו, ולאחריו התנחלותו בדירת פאר במגדל תל אביבי. הרי גם אילו היו ההתנחלויות והמאחזים חוקיים למהדרין היינו נוסעים לשם רק בתנאי שיהיה בהם מלון ספא. בלי שום קשר לשאלת הצדק או התועלת שבפינוי ולטיב ההסכם עם הפלשתינאים - איזה מזל שההתנחלויות ותושביהן כל כך רחוקים מהמרכז, משדות המרעה הטבעיים של יזמי אוסלו, ז'נווה והמפקד הלאומי.

על הר הבית

על הר הבית ויתרנו למעשה מן ההתחלה. ייתכן שהיה בכך היגיון מעשי. המשכנו לוותר עליו גם כשהוואקף הנהיג תקנות אנטישמיות בנוגע לזכויות הביקור שם - הרי ביקורו של שרון בהר נתפש כסיבה רצינית ובעלת משקל לאינתיפאדה השנייה - וגם כשעדיין מתבצעים שם ניסיונות מחיקה של ההיסטוריה היהודית, טליבאן-סטייל. זה מתבקש, שכן החילוניות היא חלק טבעי של השמאל, אחד מדגליו. רק חבל שהקבלה הגמורה של הדתיות המוסלמית לא מצליחה לקיים לצדה גם קבלה מינורית של רגש דתי יהודי.

חברת ההזנק של הציונות היתה חילונית בעיקרה, אך ייתכן שבמסע הארוך והמפרך אל הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית נשכחה העובדה שהזיקה הדתית ל"ארץ ציון וירושלים" שימשה דלק תת-קרקעי רב עוצמה - שאם לא כן, היינו עד היום מחפשים קרקע באוגנדה ובבירוביג'אן. ייתכן שכדאי לוותר על הר הבית לטובת הסכם שלום כולל, וברור שמישהו כמו יוסי ביילין יאמר שהוויתור הכרחי. אבל ויתורים שכאלה נשמעים עלובים כשהם מגיעים מהצד החילוני של השולחן, זה שזכות הקניות בשבת נחשבת בעיניו לשיא של הגשמה אישית.

על דברים שיש לנו

הוויתור הגדול שהשמאל מצפה לו מהערבים הוא לא הפסקת הטרור (כי זה ברור לכולם, כמעט) אלא נטישה של הרצון להעלים את מדינת ישראל. בשביל הוויתור על החלום הנאצי נוותר על נכסי דניידי, שחלקם נכבשו בכמה ממלחמות השמד שהכריזו הערבים על ישראל. אחת מצורות הענישה המקובלות למדינות מחרחרות מלחמה היא אובדן שטחים. בכל הנוגע לישראל, שטחים שנכבשו על ידה לעולם ייחשבו לקלפי מיקוח במשא ומתן עתידי על שלום - ולא למחיר שנדרשות מדינות ערב לשלם על הרפתקאותיהן. שוב, ייתכן שהפרקטיקה, מעמדה של ישראל בעולם והסכנה הקיומית שעדיין מרחפת לפתחנו, יותירו אותנו עם חוסר ברירה. אי אפשר להילחם בכולם כל הזמן. אבל ראיית השטחים הכבושים (להבדיל מבני אדם, שאותם אי אפשר, ואסור, לכבוש) כפרי מורעל של קולוניאליזם ישראלי - היא כבר מזמן נורמה מקובלת. צריך להיות מטורף ו/או ימני כדי להיזכר, למשל, שאילו סוריה לא היתה חושקת בתל אביב, היא עדיין היתה יושבת ברמת הגולן.

על קולות מדאיגים

משימתו הגדולה של מחנה השלום היא לשכנע את הישראלים שיש עם מי לדבר בצד השני. כשמצטברות עדויות הפוכות שמקלקלות את התמונה, תמיד אפשר להתעלם מהן. הבה ניזכר בבני בגין בימי אוסלו, מנפנף כשוטה הכפר בציטוטים מעוררי חשד מהצד פלשתיני, בערפאת מפנה אותנו בחן לים של עזה - ואנחנו, כדי לא לקלקל את השמחה שערפאת קילקל בעצמו זמן קצר אחר כך, פטרנו אותם כדאחקות לא רלוונטיות לצריכה פנים-ערבית. משכנו כתף על התבטאויות אמפתיות של עמיתנו לשלום, סרי נוסייבה, בנוגע לפיגועי התאבדות, או לנוכח בקשת מימון מתרפסת מסדאם חוסיין, ההוא שפעם, בצחוק, הוריד סקאדים על ראשינו. קשה להאשים אותנו: המחשבה על אי-היתכנותו של שלום כולל היא בלתי נסבלת. הרעיון ששום ויתור לא יעזור יכול להוריד מדעתו כל שואף-נורמליות.

והמועקה נמשכת גם כשמנסים להטיל את האחריות לחולייה של החברה הפלשתינית על "הכיבוש", מלת קסם שמסבירה הכל. הירידה השקטה, הלגיטימית, ה"כלכלית", מהארץ נותנת ביטוי לייאוש מודחק, שלא מצליח למצוא מרפא בהסכמים שווייציים ומפקדים לאומיים. החיים בישראל הם לתקופת ניסיון, ומי שיכול להשיג אופציות זוהרות יותר בחו"ל - שינצל אותן. החרדים שנואי נפשנו, שאינם מזדהים עם הציונות, הטפילים שלא מעלים על דעתם לשרת בצה"ל או לכבוש מקום דומיננטי בשוק העבודה - הם גם לא מעלים על דעתם לרדת מהארץ. לא בגלל ש"ס, ולא בגלל השחיתות בליכוד, ולא בגלל פיגועים. אבל אנו, המודעים, הצודקים, רואים לעתים קרובות מדי את ישראל כפי שרואים אותה באירופה: מדינה על תנאי, בית על תנאי.

על הצניעות

אילו היה מנומס לאפיין את השמאל והימין על פי הפרעת הנפש של כל אחד מהמחנות, היה הימין לוקח את הפראנויה והשמאל את המגלומניה. המגלומניה לחשוב שאם נעשה A - נקבל B, ואם התרחש על ראשנו C - מן הסתם ביצענו איזה D נוראי שלא היינו צריכים לעשות. ואולי בעצם מדובר בשני סימפטומים של אותו שיגעון גדלות. אם ההפרעה הימנית גורסת שלא חשוב מה נעשה, תמיד ירצו הערבים להשמיד אותנו, אחותה השמאלנית בטוחה באותה מידה שיש צעדים בדוקים לסלק את הרצון הזה.

מכיוון שיש סיכוי ששני הצדדים צודקים וטועים מדי פעם, מכיוון ששני הצדדים לא ממש מוכנים להודות בטעויות-עבר ובאפשרות של משגים עתידיים, אין מנוס אלא להעניק ניצחון בנקודות לימין: היא, לפחות, יותר אופטימית בנוגע לעתיד המפעל הציוני ופחות נוטה להסתכל על הסכסוך מעמדת המשקיף הנייטרלי או המבקר האירופי. בימין אין רגשי אשמה תמידיים. בשמאל אפשר למצוא חבר'ה טובים שמתייסרים על הנכבה יותר משהם שמחים על תחיית העם היהודי במולדתו, ושצובעים את כל הקיום הישראלי בגוון עמוק של חטא. בימין לא מסתובבים כל הזמן עם הבעה של "סליחה שאנחנו קיימים, באמת שלא התכוונו".

על הנאחס היהודי

אפשר לנסות (בינתיים, ללא הצלחה) לוותר על הידיעה המחליאה שאנחנו לא עם ככל העמים ולא מדינה ככל המדינות. הגולה הקיאה אותנו, רצחה אותנו, פחדה ונגעלה מאתנו חליפות, וכמדינה אנחנו נבדקים על פי סטנדרטים ייחודיים ודרקוניים, שיש הקוראים להם "התנגדות לגיטימית למדיניות ממשלת ישראל" ויש היודעים כי מדובר בגלגול מודרני של עלילות הדם. צריך לראות את "הפסיון" של מל גיבסון: פרימיטיווי, מטומטם, אלים, מגוחך בדרכו הנתעבת - ואחד הסרטים המצליחים של כל הזמנים. צחנת השטנה הנוצרית כלפי היהודים עולה ממנו למרחוק. אנשים ברחבי העולם שצפו בסרט במיליוניהם התחברו אליו לא רק מהצד של ישו. אין לצפות מהם לסנטימנט נורמלי כלפי מדינה יהודית.

השואה צרבה בבשרנו את דמות הארכי-קורבן. יהודון נרדף ובזוי, שמותר לו לחיות עד שהפריץ יחליט אחרת. כדי לאזן ארכיטיפ קיצוני כל כך לא מספיק שנבחן את עצמנו על פי מידות אנושיות, המקובלות בשוק. ניגודו של הצאן לטבח חייב להיות קיצוני כמוהו - וכאן נולדות ההשוואות מתוצרת בית לנאצים, או לגרמניה של טרום-ואנזה, בהסתייגויות רפות שמתמסמסות לאטן. על פי כל פרמטר, אין להן שום תוקף. הן תולדה של מצב נפשי, ולא מהשפויים שבהם.

כשהגויים משווים את הישראלים לנאצים הם מנסים לטהר את מצפונם רטרואקטיווית, אם כי זהו גם ההמשך של הטירוף האנטישמי הרגיל. מה שמוזר הוא שיש ישראלים השואבים נחמה מעוותת מההשוואה הזאת. הם מבצעים מעין תיקון פסיכי ורעיל, על-זמני, לצדדים המשפילים בהיסטוריה שלנו. יש המעדיפים לראות במראה פריץ, אפילו הוא פושע מלחמה ורוצח. לרוצח יש לפחות כוח, מרחב תמרון; לקורבן היהודי אין.

אם נאמין שהעם הפלשתיני נרדף בערך כמו שאנחנו נרדפנו, ונקרא מדי פעם לחיילי צה"ל "נאצים" (חיילי צה"ל? אפילו גירוש של עובדים לא חוקיים מתואר לעתים במונחים המזכירים אלמנטים נאציים), אולי נוכל לטשטש את עלבון השמדתנו ככלבים, את עלבון האנטישמיות הנוצרית הישנה, החדשה, הנצחית.

מי שרואים רק שתי אפשרויות קיצוניות לבחון את ישראל הציונית נאלצים לבדוק את התאמתם למשבצת ה"נאצי", לנוכח חוסר יכולתם להתמודד עם ליהוקם של סביהם והוריהם למשבצת "בשר משרפות". כולנו רוצים לספר את השואה בדרך שלא תערער את קיומנו היומיומי, שתיתן לנו להרגיש שיש לנו שליטה על חיינו. אולי מוטב לחשוב שפיגועי ההתאבדות הם משהו שגרמנו לו, מלהוציא את הראש מהחלון ולהיאנח: שוב מנסים לעשות בנו השמדת עם. איזה באסה.

הגורל היהודי הוא עניין מאוס, בעיקר למי שלא יכול להתנחם בדת, או בזכות אבות, או בגאווה לאומית. בעיקר למי שמרגיש את עצמו (בצדק) שווה ערך לכל גוי, אזרח העולם, צרכן ויצרן של תרבות, טכנולוגיה וערכים מערביים. האם לא נוח יותר להאמין שהשנאה הייחודית הזו באה בגלל משהו שאנחנו עשינו, ואם נתקן - היא תיעלם? מה עדיף, לדעת שהגינויים, חוסר ההבנה, הסלידה, העוינות, החרמות, הסנקציות, הם עונש על פשעיך, או עונש על עצם קיומך?

הכותבת היא סופרת, עיתונאית ומתרגמת