הִיא זְרוּקָה לְיָדוֹ עַל הַמִּטָּה.
מֻנַּחַת כְּמוֹ יַהֲלֹם שֶׁכָּל פִּנָּה בּוֹ מְאִירָה
בְּגָוֶן שׁוֹנֶה, גָּוֶן מְיֻחָד.
הוּא הִבִּיט בָּהּ, וְרָאָה אוֹתָהּ הָאֲמִתִּית.
עִם הַפִּיגָ'מָה הַיַּלְדוּתִית,
שֶׁזְּרוּקָה עָלֶיהָ בְּרִשּׁוּל מְדֻיָּק.
עַל עֵינֶיהָ הַחוּמוֹת,
שֶׁשּׁוּם אַפְלוּלִיוּתּ שֶׁתִּהְיֶה בַּחֶדֶר,
לֹא תְּעַמְעֵם אֶת הַנִּיצוֹץ שֶׁבָּהֶן.
הַחִיּוּךְ שֶׁלָּהּ הֵאִיר אֶת הַחֶדֶר,
הֵאִיר אֶת חַיָּיו.
גָּרַם לוֹ לְהָבִין שֶׁהַכֹּל עוֹד יִהְיֶה מֻשְׁלָם,
שֶׁכְּבָר מֻשְׁלָם.
הַצְּחוֹק שֶׁלָּהּ דִּגְדֵּג לוֹ אֶת הַנְּשָׁמָה,
בְּדִיּוּק בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁכְּבָר הֶאֱמִין שְׁנֶאֶטְמוּ לְגַמְרֵי,
מְקוֹמוֹת שֶׁהָיָה בָּטוּחַ שְׁנִנְעָלוּ בִּפְנֵי רְגָשׁוֹת.
הִיא הִנִּיחָה עָלָיו אֶת רֹאשַׁה,
וְהוּא הֵרִיחַ אֶת הָרֵיחַ הַמֻּכָּר שֶׁל הַשַּׁמְפּוֹ שֶׁלָּהּ.
זֶה שֶׁמַּרְגִּישׁ לוֹ כְּמוֹ רֵיחַ שֶׁל בַּיִת,
רֵיחַ שֶׁל עָתִיד.
הוּא לֹא רָצָה שֶׁהָרֶגַע הַזֶּה יִגָּמֵר,
חָקַק כָּל פִּסָּה שֶׁל אֹשֶׁר עַל קִירוֹת לִבּוֹ הַפָּצוּעַ.
לֵב שֶׁכְּבָר יָדַע אֲהָבוֹת,
אֲבָל בְּעִקָּר אַכְזָבוֹת.
וְאָז הִיא הוֹפִיעָה וְאִחְתָה אֶת הַשְּׁבָרִים,
מָרְחָה צָרִי שְׁהֶשְׁקִיט אֶת הַכְּאֵב, אֶת הַלְבָד.
הִיא שָׁכְבָה לְיַדוֹ עַל הַמִּטָּה,
וְהוּא רַק לָחַשׁ בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט,
רַק שְׂפָתָיו נָעוּ, קוֹלוֹ אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁמַע.
"אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ" צִיֵּר הֶבֶל פִּיו בֶּחָלָל הַחֶדֶר,
תּוֹךְ שֶׁהוּא מְלַטֵּף אֶת שְׂעָרָהּ הָרַךְ.
הִיא כְּבָר יָשְׁנָה, אֲבָל נִדְמֶה וּבִשְׁנָתָהּ חִיּוּךְ מְאֻשָּׁר הֵצִיף אֶת פָּנֶיהָ.
עַל מָה אַתְּ חוֹלֶמֶת יַלְדוֹנֶתּ?
הַאִם אֲנִי הוּא שֶׁבַּחֲלוֹמֵךְ הוֹפֵךְ אוֹתָךְ לַמְּאֻשֶּׁרֶת?
הַאִם אֲנִי הוּא שֶׁבַּמְּצִיאוּת לִבְּךָ פּוֹעֵם אֶת שְׁמוֹ?(ר. לביא 2017)
#חיים_בסימן_אהבה❤
#מצייר_אהבה_במילים❤
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
