עיני זלגו דמעות של אושר  

כל השנה הם ממתינים לרגע המיוחד הזה, כל השנה הם זוכרים אותו, נושאים אותו בליבם, חווים אותו, לרגע המיוחד הזה, המזוקק הזה, הם נושמים שנה שלמה, כבר למעלה מעשור וחצי ממתינים. היא במשקפי שמש מסתירים, הוא בכיפה הכחולה עם רקמת הכסף שחבש בבר מצווה שלו. ביום שמחת תורה, הם בין הראשונים שמגיעים לדלת בית הכנסת, ממתינים שהגבאי יגיע לפתוח, לבושים בבגדי חג, במיטב מחלצותיהם, שותקים, רק עיניהם מדברות והלמות ליבם הנשמעת, הפורצת, הסוערת. היא לא עולה לעזרת הנשים, יושבת בין הכיור למטבחון, אישה הממתינה לפגוש את אהבת חייה, הוא יושב בכסא בו ישב לפני למעלה משני עשורים, בבר המצווה של הילד, טלית על כתפיו, מהדק שוב ושוב את כיפתו, מתכונן למפגש השנתי המיוחד, היחיד.
החזן הרעים בקולו, לבוש בקיטל לבן בוהק, ארון הקודש הענק נפתח מתוכו הציצו שלשה עשר ספרי תורה בצבעים שונים עם כתרים שונים ועם תורה אחת. האבא נדרך במקומו, האם הזדקפה, חרגה מקו הכיור-מטבח והתקדמה בבטחה לעבר שולי בית הכנסת פנימה, מסדרת משקפיה, ואחת ראשונה ברחה לה, קטנה ומלאה, ירדה על הלחי, חמקה אל מבינות למשקפיים השחורות. הוא הביט בה מכיסא בר המצווה, היא הביטה בו מפאתי בית הכנסת, ידיה שלובות על חזה, ותהלוכת ספרי התורה יצאה לדרכה. פאתי בית הכנסת מלאה בזאטוטים ובאמותיהם המטפלות בהם, מסבירות להם, מניפות אותם אל על ,לחבק, לנשק את ספר התורה, והיא עומדת שם עם משקפיה השחורים, מביטה לסירוגין בילד מקורזל השיער עם העיניים השחורות הענקיות, לתהלוכת ספרי התורה, בזוית עינה היא רואה אותו, עיניים מתגלגלות, מנסות לאתר משהו, מחפשות, הוא מרכין ראשו מול כל ספר תורה, כבר תשעה ספרים חלפו והוא עדיין תר בעיניו.
היא מנידה בראשה, מצביעה מרחוק, הוא מתכופף, קורא ועיניו אורו, מבקש מהכהן שכובד בהובלת הספר לאפשר לו לחבק ולהוביל אותו. הכהן מוותר ומעביר אליו, הוא אוחז בו בחוזקה, בעוצמה, מחבק אותו, נושק לו, מלמעלה עד למטה, מקלקל את השורה ויוצא עימו לכיוון רעייתו. אין לו זמן להמתין לתהלוכה. הוא רוצה לחלוק איתה את הרגע המיוחד, רגע האהבה, היא מחבקת את ספר התורה, משקפיה מסתירים את המתחולל בליבה, היא מלטפת את האותיות, מחבקת שוב ושוב, נושקת שתי וערב, שומעת את הקהל השר ורוקד, הרוקע ומקפץ, וחיבוקה נעשה חזק, מסרבת להיפרד, להתנתק. בעדינות לוקח את ספר התורה, מצטרף למקיפי התיבה, גאה כל כך, מאושר, עיניו קורנות, מביט בספר, מביט בה, אחרי ההקפה השנייה, תר אחר נער צעיר ומעביר אליו את הספר. הוא צועד מאחוריו, מחזיק בכתפו, נפרד לא נפרד, נוכח נפקד, כאן ושם. ובהקפה השישית חוזר שוב אליה, נשיקה נוספת, חיבוק לבבי, כוחותיה שבו אליה, גווה זקוף, משקפי השמש השחורים עדיין מסתירים את המתחולל בקרבה, היא חוזרת אל בין הכיור למטבח, יושבת, מביטה באמהות הצעירות, גם היא הייתה פעם שם, מחבקות, מניפות אל על, רוקדות עם הילדים הקטנים שביד ימינם דגל ובשמאלם שקית ממתקים. קוראים בתורה, רגעי פרידה מתקרבים.
ספרי התורה הוכנסו אחר כבוד להיכל, על הבימה נמצאים ארבעה ספרי תורה בהם יקראו, גם הוא ביניהם, תמה הקריאה, עוד רגע יעלה 'חתן בראשית', סביבו עשרות ילדים ונערים קטנים תחת טלית הפרושה מעל ראשם, ברכת הבנים, 'המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים...' נשמעת השירה, היא והוא כבר לא בבית הכנסת, בחוץ, יושבים על ספסל עץ חום, שותקים, דוממים, מחזיקים ידיים וכל אחד בעולמו, כל אחד במחוזותאחרים. הבוקר, החג, התפילה, המפגש, החיבוק, הנשיקה, הדמעה שהסתתרה, הכאב שהשתחרר, הגעגוע האינסופי. כשעברה חבורת צעירים מאחת תנועות הנוער, הם ביקשו להכניס אותם למעגל הריקודים ונדחו בנימוס, מאז, הם לא רוקדים, מאז הם לא שמחים, מאז הם רק זוכרים ובעיקר מתגעגעים, חייהם נעצרו אז.
ישבו בבית ליד שולחן החג עם המפה הלבנה, עם שלש צלחות, שלש כוסות, הסירה משקפיה השחורות ועיניה הכבויות, האדומות כמו התעוררו לחיים, הניח בצד השולחן את הכיפה הכחולה עם פסי הכסף הזוהרים, שתקו ארוכות, קמו, התחבקו היא והוא והחלו לשיר חגיגית ''ושמחת בחגך והיית אך שמח'', ככה בכל שנה, ככה בכל שמחת תורה, ככה בכל מפגש עם בנם המת, החייל שנפל, לא מפגש מעל המצבה, לא מפגש עם חבריו שהמשיכו במסע חייהם, המפגש עם ספר התורה שכתבו לזכרו, ''הכי התרגשתי'' אמרה לו ועיניה מלאות בדמעות, ''כשהנפת את הספר, ראיתי אותו אז, בן שלש וחצי, כשהנפת אותו...''.
מקור: אני