דעה: מה הקשר בין מלחמת ויטנאם לכשלון ישראל בקורונה? ואיך (שוב) הפוליטקלי קורקט דופק אותנו  

הדרך שבה בחרה מדינת ישראל להתמודד עם הקורונה נראתה לי תמיד שגויה, אבל החזרה לשגיאה המחשבתית שרק סגר והגבלות חברתיות/כלכליות על כלל המדינה ימגרו את הקורונה היא לא רק מקוממת, אלא חסרת היגיון, מוזנת מפניקה, שגויה סטטיסטית - ובמילה אחת: מטומטמת.

מדוע?
יש לי המון סיבות והסברים.
כי שופכים את התינוק עם האמבטיה. כי הורגים את המחלה עם החולה. כי לחלק גדול מהישראלים לא יהיה מקום עבודה בסוף הטיפול השערורייתי הזה במגפה. כי הנזק והתמותה בחולים הלא דרמטיים (סרטן, התאבדויות, דום לב, דיכאון, הזנחה כלכלית) עולה בהרבה על המוות הדרמטי (קורבנות קורונה).

אבל לא אלאה אתכם. הפעם אתמקד בהסבר אחד מעניין אליו נחשפתי בלימודי מדעי המדינה (כן פעם ניסיתי ללמוד את זה) והוא ההקבלה בין המאבק בקורונה לתיאוריית הדומינו הכושלת.

תאוריית הדומינו היא תאוריה מדינית שהתגבשה בארצות הברית בתחילת המלחמה הקרה, ולפיה יש להיזהר, במדיניות החוץ של ארצות הברית, מכך שנפילת מדינה אחת בידי הקומוניזם תפיל, באפקט דומינו, גם מדינות שכנות לידי משטר כזה, ותביא להתפשטות הקומוניזם בעולם (בדומה לנפילתו של טור אבני דומינו, אבן אחר אבן).

התיאוריה גררה את ארה״ב לקחת חלק בעשרות עימותים אזוריים באזורנו ובעולם: באירופה, אפריקה, אסיה ודרום ומרכז אמריקה, ושיאה וכישלונה המהדהד ביותר התבטא בשקיעה בבוץ הויטנאמי.

מדוע היא נכשלה?
מפני שהחברה האמריקאית קרסה. מפני ש-50 אלף אמריקאים צעירים נהרגו במלחמה שנמשכה למעלה מעשרת אלפים ימים. מפני שמאות אלפי חיילים אמריקאים חזרו מהמלחמה מצולקים נפשית ולא מתפקדים. מפני שהתאוריה פשוט לא עבדה! היא לא הדבירה את הקומוניזם ובעיקר הרסה את ארצות הברית ואת המדינות שהיא ניסתה ״לעזור״ להן.

(מה שבסוף כן עבד זו תיאוריית הלינקג׳ מבית קיסינג’ר וניקסון - אבל על כך בפוסט אחר)

מה ניתן ללמוד מקריסת תיאוריית הדומינו?
שמלחמה כוללת בכל התבטאות נקודתית של תופעה - היא טקטיקה בזבזנית, המחלישה את הגוף שמנסה להשתלט על הבלגן, ולמעשה מביאה לקריסה כלכלית, מורלית וחברתית שלו .

במה תיאוריית הדומינו דומה לברסימנטוביזם? בכך שגם הברסימנטוביזם דוגל במלחמה להכלה כוללת של המגפה ולהדברתה בכל מקום שהיא זוקפת את ראשה.

מדוע הברסימנטוביזם בזבזני במשאבים?

מפני שמלחמה במחלה אחת מזניחה את כל יתר המחלות והחוליים - וסטטיסטית לא מונעת תמותה אלא דווקא מעודדת אותה (צריך רק למדוד ולגלות את ההשפעה הקטסטרופלית שתהיה לה על יתר החולים לאורך זמן).

מפני שעצירת החיים עצמם ועצירת הכלכלה מביאות לאסון ודאי, וגוררות את כלל המשק למיתון כבד, ולהגדלת הפערים הכלכליים בין העשירים/עובדי מדינה - לבין יתר העצמאים והשכירים בישראל.

כבר הוכח: התדרדרות כלכלית מפחיתה את תוחלת החיים. הפער הבריאותי בישראל בין מרכז לפריפריה עומד היום (כלומר לפני הקורונה) על 7 שנים תמימות. התדרדרות כלכלית למאות אלפי ישראלים לא תוסיף להם שנים לחיים. להיפך.

מה היה נכון לעשות במקום?
הפתרון פשוט וידוע, וכתבתי אותו פה עוד לפני שהחולה הראשון דווח בישראל. (הבעיה שהפתרון הזה הוא לא כל כך פוליטיקלי קורקט).

הפתרון שלי: מבוגרים וחולים להסגר - אנחנו נפצה אתכם. כל היתר המשיכו בחייכם כרגיל.

אסביר מדוע הפתרון הזה עדיף.
כי סטטיסטית הקורונה היא לא מחלה קשה לגילאים 0-60 שלא סובלים ממחלות רקע.
התמותה שלה בגילאים האלה לא עולה על התמותה משפעת רגילה. (אני לא אומר שזו שפעת רגילה! זו ממש לא. הלוואי שהייתה).

מפני שקריסת בתי החולים במונשמים מתרחשת רק במקום שאין בו הפרדה בין נכדים לסבים. רוב המונשמים שייכים לאוכלוסיות הסיכון. אם הם ישמרו על עצמם - בתי החולים לא יסבלו מעומס כבד.

במקום להגיד לאוכלוסיות שידוע שהן פגיעות: היכנסו להסגר מרצון. אנחנו נפצה אתכם. נתמוך בכם כלכלית. נעביר לכל אדם בסיכון שכר ממוצע במשק רק בשביל שיישב בבית ולא יצא. אנחנו נסגור בשבילכם פארקים לשעות בילוי ממוגן. אנחנו נציב בדיקות קפדניות לכניסה לבתי אבות - ובסך הכל הכללי זה יהיה יותר זול לכולנו, והרבה פחות ימותו. במקום זאת הממשלה מעדיפה לבזבז ולהרוס את המדינה ואת האזרחים.

לא יעלה על הדעת שמדינת ישראל תטיל איסור על נסיעה ברכב פרטי כי כמה רוכבי קורקינט נדרסו.
יהיה הגיוני במקרה שכזה להטיל איסור על נסיעה בקורקינט בכל מיני מרחבים וכבישים.

אבל הברסימנטוביזם לא מוכן לפשרות. כולם לבתים. גם בתי הספר והגנים.
למה? ככה! כי אנחנו יודעים מה טוב בשבילכם. כי הבריאות מעל הכל. וכו וכו.