כשאת דואגת ומכרכרת;
"די, שחררי. חנקתת"
כשאת עסוקה בשאר צרכי העולם הזה;
"לא אכפת לך ממני. את לא אוהבת אותי"
כשאת מפתיעה במתנה;
"מה שאבא הביא יותר שווה"
כשאת לחוצה או כועסת;
"את שונאת אותי!"
כשאת מחייכת באהבה;
"אני לא הפקק שלך"
כשאת מתקרבת במסירות;
"מה את מתרגשת, את לא היחידה בעולמי"
כשאת מסרבת;
"כלום את לא מרשה. כלוםם!"
כשאת רוצה לקבל בחזרה רגע קלוש
של אהבה הדדית;
אוזניות ודלת נעולה. והקטע הכי הכי,
זה שאבא לא מביא בכלל משהו,
ושאין באמת איזה חבר/ה קרוב/ה ברקע
בשלב הזה של חייהם,
ושכרגע, את לגמרי לגמרי כל עולמם הרגשי.
והפיזי.
גיל ההתבגרות.
זה נגמר מתישהו?
חבר מתאריך 29.3.18
24806 הודעות
בתגובה להודעה מספר 0
ודאי שזה נגמר
במוקדם או במאוחר הם יעריכו אותנו ויוקירו כל דאגה
גם אנחנו, אי שם, היינו (כמעט) כאלה
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
חבר מתאריך 22.3.21
1759 הודעות
בתגובה להודעה מספר 1
אבל זה היה כל כך מזמן🤩
ששכחתי כבר איך זה נראה🧐 ומרגיש😇
וכמה זה מתיש🤕
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד