לתשומת לב המעבידים  

בית הדין האזורי קבע, כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי עבודה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

בית הדין הארצי סקר בפרוטרוט את מהות הקשר שבין הרתך ובין החברה, תוך שהוא עומד על אופיים המיוחד של יחסי העבודה, ועל העובדה שיש לבדוק את קיומם של יחסים כאלה, גם כאשר הצדדים מצהירים במפורש על העדרם.

בית הדין ציין, כי "שינוי העיתים, שינויים במצב הכלכלי והחברתי, עשויים להשפיע על הקביעה האם התקייימו יחסי עובד-מעביד אם לאו". בית הדין הדגיש, כי דברים אלה נכונים במיוחד בימינו אלה, "כאשר צורות העבודה משתנות, מתרבות ומתגמשות".

בית הדין דחה את קביעתו של בית הדין האזורי, לפיה העובדה שהרתך ביצע גם עבודות פרטיות בביתו מלמדת על כך שלא התקיימו יחסי עובד מעביד ושהעובד היה בעל עסק עצמאי. בית הדין התייחס למה שמכונה הפן השלילי בקיומם של יחסי עבודה: "פן זה קובע, כי לא מתקיימים יחסי עובד-מעביד, כאשר למועסק יש עסק עצמאי משלו, המספק שירותים למעסיק. בענייננו, לא היה הלכה למעשה כל עסק עצמאי (לעובד) עם זאת, גם אם נראה בשירותי הרתכות שהוא סיפק מפעם לפעם לאחרים עסק עצמאי, הרי אין בכך אינדיקציה לקיומו של הפן השלילי. אין זה עסק עצמאי, אשר סיפק שירותים למ.ש.ב.

"יכול, שאדם יהא עובד של מעביד אחד ועצמאי כלפי אחרים. היותו עובד של מעביד אינו מונע ממנו לספק שירותים כעצמאי לאחרים, אלא אם כן ההסכם שלו עם מעבידו מונע זאת ממנו. לא זה היה המצב בענייננו. 'העסק העצמאי', אותו ראה בית הדין האזורי, לא סיפק שירותים למ.ש.ב. אלא לפרטים אחרים".

בנוסף, התייחס בית הדין לעובדה, שהעובד השתלב השתלבות מלאה במפעלה של החברה, היא הנחתה אותו היכן לעבוד, היא זו שסיפקה לו את כלי העבודה והוא אף החתים כרטיס נוכחות בכל יום שבו התייצב לעבודה. בית הדין דחה גם את נימוקו של בית הדין האזורי, לפיו יש לתת משקל לכך שהחברה לא התערבה בעבודתו המקצועית של הרתך. "מ.ש.ב. לא פיקחה על עצם הרתכות, באשר זוהי מומחיותו... וכך לגבי כל מי שעובד בשטח שבמומחיותו".

שופטי בית הדין הארצי נחלקו לגבי משמעותה של הקביעה, שבין הרתך ובין החברה התקיימו יחסי עבודה. סגנית הנשיא, השופטת ברק, סברה כי יש לתת משקל להסכמות שבין הצדדים. על פי ברק, העובדה שהעובד קיבל שכר גבוה בצורה ניכרת מאשר היה מקבל אילו נקלט כעובד החברה מחייבת הפעלה של תורת תום הלב. בהתאם לכך סברה ברק, כי יש להחזיר את הדיון לבית הדין האזורי ולחשב שם מהם הסכומים שעל העובד להשיב לחברה, ומהם הסכומים שעל החברה לשלם לעובד בשל יחסי העבודה.

נשיא בית הדין, השופט אדלר, קבע כי לא בכל מקרה יש לחייב את העובד להשיב לחברה כספים שקיבל על בסיס ההנחה שהוא אינו עובד אלא קבלן עצמאי. אדלר עמד על כך, שלמעט במקרים נדירים מאוד, אין לגרוע מזכויותיו של עובד גם במקרים בהם יש בהתנהגותו חוסר תום לב. "עד היום לא נתקלתי במקרה, המצדיק שלילת זכויות עובד הנובעות ממשפט עבודה על סמך תורת תום הלב". משמעותם של הדברים היא, כי מעמדו של העובד כעובד אינו יכול להיפגע כתוצאה מהתנהגותו, ועל כן גם הזכויות הנובעות ממעמד זה אינן נפגעות, אף אם יש פסול בדרך התנהגותו של העובד.

אדלר קבע, כי יש אמנם להתייחס למעמדו של העובד בדרך דו-סטרית, כך שגם התשלומים להם זכאי הרתך מאת החברה, כגון דמי הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים, יחושבו על פי השכר שהיה מרוויח אלמלא החל לעבוד במעמד של קבלן עצמאי, דהיינו שכר נמוך ב-40% משכרו בפועל. אולם בניגוד לדעת ברק, סבר אדלר, כי העובד אינו חייב להשיב לחברה כספים שכבר קיבל מתוך הנחה שהוא קבלן עצמאי.

אדלר נימק את דעתו ב"רצון להרתיע מעסיקים מעריכת הסכמים עם עובדים, הקובעים שהאחרונים יהיו במעמד של עצמאי. מדיניות בית הדין היא למנוע שלילת זכויות, שמעניק משפט העבודה מעובדים, באמצעות העסקת עובדים כעצמאים". לכן, סבור אדלר, אם לא יחויב העובד להשיב את השכר העודף, תהיה בכך הרתעה כלכלית כלפי אותם מעסיקים.

אדלר הוסיף, כי קיימים רק שני מקרים, שבהם יחוייב העובד להשיב את הכספים שקיבל. האחד - כאשר הוא עצמו דרש לקבל את הכספים כעצמאי, והשני - כאשר הוסכם בין הצדדים באופן מפורש, שאם ייקבע שהיו ביניהם יחסי עבודה, תתבצע השבה של כספים על ידי העובד.

במקרה זה, לא הייתה דרישה של הרתך לקבל תשלום כעצמאי, וגם לא הייתה הסכמה מפורשת להחזיר את הכספים. לאור זאת קבע אדלר, כי על אף שהעובד קיבל תשלום גבוה, ועל אף שיש בכך משום חוסר תום לב, אין הוא חייב להשיב לחברה את הכספים העודפים. השופט רבינוביץ ונציגי הציבור הצטרפו לדעתו של אדלר, שעל פיה נקבע פסק הדין.