סמכותו של בית הדין הרבני נובעת מהחוק החילוני, לא מההלכה, ומוגבלת על ידי אותו חוק.  

זה העולם הממשי, ולא הוירטואלי; וזה חל גם על הסטטוס שלה כאשת איש או פנויה. נמשיך:

לשיטתך, בעוד 50 שנה - אחרי שהאשה הנ"ל נישאה כדמו"י, ילדה ילדים, וגם הם נישאו - יכול סתם מישהו מהרחוב שנתקל בפסק הדין והוא 'לא בא לו טוב בעין' להגיש ערעור, ולנסות לפתוח את הנושא מחדש. זה נראה לך רציני או ורטואלי? נמשיך בשינוי קל:

בית הדין האזורי דחה את תביעת האשה הנ"ל, וקבע שהיא לא יהודיה. היא הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, וזה קיבל את ערעורה, וקבע שהיא יהודיה. אולי בית הדין לערעורים טעה? אולי. בני אדם טועים. אבל האישה תחשב ליהודי לכל דבר וענין, בכל בית דין רבני אחר... וכך גם ילדיה מכאן ועד עולם.

זה העולם הממשי, גם בלי לערב את בית המשפט בו.

למעלה מהדרוש אני מוסיף:
א. העובדה שרק צד להליך יכול לערער נקבעה על ידי מועצת הרבנות הראשית; כך שטענתך שיש לאפשר לזר להליך לערער - לא מתיישבת כנראה עם תפיסתם את ההלכה.
ב. העובדה שרק צד להליך יכול לערער - נקבעה גם על ידי בית הדין הרבני האזורי במקרה הנוכחי; כך שטענתך שיש לאפשר לזר להליך לערער - לא מתיישבת עם תפיסתם את ההלכה.
לכן טענותיך על וירטואליות - מופנות בכלל לרה"ר...

ובשולי הדברים: לא הבנתי איך בקביעה שזר להליך לא יכול לערער יש משום הודיה בכך שהאשה היא א"א. מה הקשר?

במחשבה נוספת - גם במצב השני אין סתירה לוגית. הרי כפי שציינתי, הכנסת קבעה מה יהיה גבול הגזרה של דין תורה כחוק במדינה, אשר בתי הדין הם בעלי הסמכות בו. הכנסת יכולה גם להגביל את גבול הגזרה הזה; וממילא אין כל סתירה לוגית. להמחשה: אין סתירה לוגית בסעיף חוק האומר: ״הדיון יהיה לפי דין תורה; ובלבד שלא יהיה ערעור על ידי צד זר להליך״, גם אם לפי דין תורה יש ערעור כנ״ל (וכנראה אין - ראה לקמן).

כלומר, היא מרחיבה את סוגי ההחלטות עליהן ניתן לערער, ולא עוסקת בשאלה מי המערער. בשאלה שניה זו ברור מהתקנות שמי שמערער הוא בעל הדין שהפסיד. למשל:

"קלח. מועד הגשת ערעור
(1) תקופת הערעור לכל בעל-דין היא שלושים יום מיום מתן פסק-הדין.
(2) לא קיבל בעל-דין הודעה מראש על המועד שבו יינתן פסק-הדין, תקופת הערעור לכל בעל-דין היא שלושים יום מהיום שבו נודע לו כי פסק-הדין ניתן.

קלט. ארכה להגשת ערעור
בנסיבות מיוחדות רשאי בית-הדין הגדול להחליט על קבלת ערעור שהוגש אחרי התקופה האמורה, לאחר שניתנה לכל בעלי-הדין האפשרות להביע את דעתם על כך".

והוא הדין בבקשה לעיון מחדש (שיותר רלוונטית לענייננו, שכן במקרה הנוכחי מי שביקש לערער הופנה על ידי בית הדין הרבני הגדול לבית הדין האזורי, שפסק שאין לו זכות להשיג על ההחלטה - ועל החלטה שניה זו הוסב ערעורו (כביכול) הנוסף, שכנגד הדיון בו הוגש העתירה):

"קכט. דיון מחדש לבקשת בעל-דין
(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.
(2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם".

כן בוטה קצת להגיד את זה אבל לא מעניין מה 'האמת' במציאות , מעניין מה פסק בית הדין כי זה מחיל את החלות וקובע מה יש כאן

יותר מזה על פי ההלכה לא קיים מושג הערעור יש מיון בפני איזה ביד דנים אבל לאחר הכרעת הדין נוהגים לפיו, האפשרות היחידה היא שבית הדין עצמו יגיד כי טעה.

לצורך העניין ניתן לראות את הדברים באופן הכי בוטה בסוגיית תנורו של עכנאי, דיונים הלכתיים דומים לגבי הפקעת מעשה בית דין בדיעבד ניתן לראות גם בפולמוס האח והאחות (אגב למרבה האירוניה שם דווקא הצד החרדי בהנהגת הרב אלישיב טען שאין אפשרות להפקיע לאחר מעשה)

לגבי הפסק הספציפי ברגע שקיים מצב שגדולי דור סמכו ידיהם על הפסק ורק לאחר לחצים ואיומים חזרו בהם, והפסק מעוגן היטב עד כדי כך שאין כמעט בין החולקים שפסקו נגדו אמיתית, רוב הדיון הוא האם לפתוח את הפתח הזה כי הפתח עצמו מעוגן היטב הלכתית על אף היותו תקדים.

ההתנגדות היא חלקה פוליטית וחלקה השקפתית ומיעוטה הלכתי....

ובכל מקרה "לא נמנעו בית הלל ובית שמאי מלהתחתן אלו עם אלו" וזאת על אף שעל פי הפסיקה שלהם מדובר על נושאי ממזרות. עדין מאחר ויש בית דין של תלמידי חכמים שפסק כך אז סומכים על זה למעשה גם אם בדיון ההלכתי תיאורטי ממשיכים לחלוק.

זכותך לקנח את האף היא זכות מסוג חירות; כאשר העקרון המשפטי - במדינה דמוקרטית - קובע, שלכל אדם 'בשר ודם' יש חירות לעשות כל אשר על ליבו, אם אין איסור מפורש לכך.
לכן: המשפט באמת מסדיר את זכותך לקנח את האף, בכך שהכנסת לא הטילה איסור על פעולה זו. ברור שברמת העקרון הכנסת יכולה להטיל איסור על כך:
- היום זה היה בכפוף לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו (ולכן כנראה איסור כזה יבוטל);
- ואם היינו מדינת הלכה ("יעמוד לרשות בתי הדין הרבניים יותר כוח מהחונטה", כלשונך) - יוטלו הגבלות על הזכות לקנח את האף בשבת (למשל: לא עם טישו שיש לקרוע).

זכות מסוג סמכות של גוף ממלכתי - היא זכות שיש בה משום כוח של הגוף הממלכתי על הציבור. בית הדין יכול לחייב את פלוני לשלם מזונות בסכום כזה או אחר. וכאן העקרון המשפטי (בדמוקרטיות) הוא הפוך: לרשות (גוף ממלכתי) אין סמכות - אלא במידה שהחוק הקנה לה אותו.
לכן בית דין רבני - או בית משפט - לא יכול לדון, אלא במה שהחוק קבע שהוא יכול לדון, ובדרך שהחוק קבע שהוא יכול לדון.

כמובן שגם "חוקה נצחית בלתי ניתנת לשינוי" נשארת בתוקף רק כל עוד בעלי הכוח רוצים שהיא תישאר בתוקף. יכולה להיות החוקה הכי קשיחה בעולם על הנייר, אבל אם החיילים שברחובות אוכפים חוק אחר, אז החוק האחר הוא זה שהחיים יתנהלו לפיו, כמובן, והחוקה תעלה אבק בארכיונים.

ברור שהכוח אינו חזות הכול, כל אדם מפעיל את הכוח שעומד לרשותו בהתאם לעולם הערכים שלו וזה בהחלט מעניין וחשוב להיכנס לקרביים של בעלי הכוח ולהבין מה מניע אותם.

ההסבר שנתת בפתח האשכול משקף במידה מסוימת את הרטוריקה של החונטה בבואה להפעיל את כוחה נגד בתי הדין הרבניים. לא לגמרי, למשל התעלמת מאמירות של שופטים שהם יתערבו בפסיקות בית הדין הרבני למען "תיקונו של עולם" כי זה לא מסתדר עם ההצגה של כביכול אכיפת טכנית של חוקי הכנסת שאתה שם עליה דגש שוב ושוב. ציטוט מאת: זבנג וגמרנו

אם כבר - אז בציטוט שהבאתי מאתר בתי הדין הרבניים - "בג"ץ אינו מתערב בדין הדתי המהותי ובלבד שדין זה אינו מנוגד לחוקי מדינת ישראל וכללי הצדק הטבעי" - עולה כי מדובר בדברים הנוגעים לזכויות חשובות. כך גם ראוי. ככלל לא צריך להתערב על 'שטויות'.

זה עניינם של המון אנשים!

ואפרט-
נניח שאני רשם נישואין או רב מסדר קידושין- והאשה הזו מגיעה אלי מחר שאסדר לה קידושין. נניח שלמדתי את הפסק של ביה"ד האזורי, למדתי את הקושיות ההלכתיות עליו ולדעתי האשה הזו היא אשת איש. אני מסרב לאשר את הנישואין- ועם מי הסתבכתי? עם המדינה, שמעוניינת (ובצדק) שהחלטותיה בעניינים אלו יהיו מקובלות על כל רושמי הנישואין בארץ...
מה יעשו? יביאו מישהו אחר שלא מכיר את הסוגיא, יעיפו אותי מתפקידי וישימו אותו. אז זה נוגע אלי או לא?
אבל הבעיה לא נגמרה כאן- בעוד עשרים שנה יבואו הילדים שלה להתחתן. לדעתי (ולדעת רבים אחרים)- הם ממזרים. מי יזכור את מה שהיה? גם על זה נגיד "כיון שנטמעה נטמעה", כמו שכתבת באשכול אחר? עכשיו זה הזמן לעצור את זה!

ב. ומי ערב לך שדווקא ערכאת הערעור לא תטעה? נניח שבית הדין האזורי היה דוחה את תביעת האשה, היא היתה מערערת (לה בוודאי יש זכות), והערעור היה מתקבל. אז זה בסדר? ומה היה עושה אותו רשם נישואין שחושב שבית הדין האזורי צדק?

ג. ובכל מקרה חל הכלל ש'כיוון שנטמעו - נטמעו'.

מה ששאלת מי יודע מה היה בעבר- נכון שאיננו יודעים אלא אנו סומכים על בתי הדין בדורות הקודמים, ובעל הכרם הוא שביער ויבער קוצים מכרמו, אבל בנקודת הזמן שבה כל אחד נמצא, מתפקידו לשמור על הכרם לפי מיטב הכרתו ההלכתית, ולא לתת יד להכנסת בעיות לכרם ישראל.

במישור ההלכתי: אני לא מתיימר להיות פוסק הלכה; אני רק לא מבין את ה'היסטריה' שעולה גם מדבריך, לאור כללים הלכתיים שפרטתי לעיל, ולאור המציאות. כך, למשל, לא התייחסת לאפשרות שדווקא בית הדין שלערעור הוא שיגלה פנים שלא כהלכה בהלכה ויטעה. מה אז?
כל מערכת שיפוטית יודעת שטעויות עשויות לקרות - וחייה עם זה טוב, ומצאת לכך פתרונות. גם ההלכה.

וזה מקשר אותנו, כמובן, למישור הקודם: עובדה היא, שכל דייני ישראל שבבתי הדין הרבניים חיים טוב עם המצב החוקי הנוהג, ועם מידת ההתערבות של החוק ובית המשפט האזרחי בפסיקותיהם. אחרת הם לא היו עושים שקר בנפשם ומכהנים רק בשביל שררה. אז הם מוצאים את הכלים ההלכתיים, המאפשרים להלכה לאמץ את החוק האזרחי - כמו שנעשה בחוק יחסי ממון.

שיפוט גם בבתי דין נעשה על ידי אנשים, ואלה עשויים לטעות, אפילו אם מונו לבית הדין הרבני הגדול. מדבריך עולה, שפסק דין כזה בטל מעיקרא - אך אף אחד לא ידע זאת, ונמשיך להתנהג כאילו זה לא כך.

זה גם סותר כללים כמו ׳כיוון שנטמע - נטמע׳. אם בית הדין הרבני הגדול פסק בטעות שאינני ממזר, ונטמעתי בעקבות טעות זו - ילדי כבר כבר כשרים לפי הכלל הזה; למרות שלשיטתך זה לא כך.
עצם הכלל מעיד, שההלכה ערה לכך שיתכן שתהיה טעות בפסיקה - וקובעת שהפסיקה המוטעית מתגברת על הטעות.

אשמח אם תעיין בתשובת יביע אומר שציינתי לעיל.

בנוגע ל"כיון שנטמע נטמע", אשמח אם תעיין במקורות (אבן העזר סימן ב סעיף ה). עיקר הדברים לא נוגע לטעות בפסק, אלא לממזר או חלל שנטמע (במזיד או בשוגג) במשפחה כל שהיא, והדבר לא ידוע לרבים, "אבל כל זמן שלא נתערבה, מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשרים" (רמ"א שם). כמובן שיש לזה גם השפעה על פסק בטעות.

ויש עוד הרבה טעויות הלכתיות

בכל הנוגע לפולמוסים אלה, אכן נקבע כי 'אחרי רבים להטות'; אבל לא זו השאלה ביחס לסמכותו של בית הדין, ולעובדה שבית הדין עשוי לטעות במגוון מישורים.

נניח שעורכים לדינה בירור יהדות. נקבע כממצא עובדתי שאימה היתה יהודיה - ולכן נקבע על יסוד דין שלא שנוי במחלוקת, שגם היא יהודיה. אך האמת היא, שאימה לא היתה יהודיה. זה כבר לא ישנה. מכאן והלאה, כל בתי הדין יתייחסו אליה כיהודיה; מתוך הכבוד שבתי הדין מחוייבים איש לרעהו.
כאשר ביתה של דינה תבקש להנשא - לא יערכו לה שוב ברור יהדות. וגם לא לנכדתה, וכו'.

יתכן שהבלבול בין המישורים השונים (תפקיד הדיין ותפקיד יוצרי ההלכה) נובע מכך, שבית הדין, אגב הפסיקה שלו, עשוי להיות 'יוצר הלכה'; ואולי זה קרה גם במקרה של האשה מצפת. במצב זה:
א. בכל הנוגע לאשה מצפת עצמה - פסק הדין לגביה הוא סופי, כי אין עליו ערעור;
ב. יתכן שבעתיד יתעורר מקרה דומה, ובית דין אחר יפסוק את הדין הפוך. או אז תהא מחלוקת ביחס לתוכן הדין - ויחול (מכאן ולהבא) הכלל של אחרי רבים להטות.

אם נחזור למקרה של הגט מצפת, בו כהגדרתך בית הדין "יצר הלכה", זה בדיוק הנושא עליו דיברתי בתגובה הקודמת- וברשותך אסכם את הדברים:
יש כאן שלוש אפשרויות:
הראשונה- כמו שכתבתי לאורך האשכול, שהגט הזה (לדעת השוללים אותו, ורבים הם) בטל מעיקרא, והאשה אינה מגורשת, למרות שברישומי מדינת ישראל היא כן רשומה כמגורשת. ממילא מוצדקת ההיסטריה שהזכרת בתגובה 22.
השניה- פסק הדין קיים כיון שעדיין אין פסק דין אחר. הקשיתי על אפשרות זו, שאם כך זה מסבך הרבה יותר, כיון שמחר אני (או כל אחד אחר) יכול להושיב בית דין (שאינו רשמי, שמקור סמכותו אינה מכח החוק) גדול בחכמה ובמנין ולפסוק אחרת, ואז הפסק ההוא יהיה תקף מבחינה הלכתית.
השלישית- פסק הדין הוא סופי ואין אפשרות לבטל אותו. הקשיתי על אפשרות זו, שאם כן לא מובן מה היה מועיל (מבחינה הלכתית) בית הדין לערעורים, אילו היה פוסק אחרת (מציע לך לקרוא שוב את תחילת תגובה 20- ואתמצת: מבחינת ההלכה -לפחות ההלכה האיסורית- אין משמעות ל"ערעור", ורק טעות בפסק, או מציאת צד היתר שלא עלה על דעת בי"ד קמא, יכולה לשנות את הנפסק).

א. השיח עכשיו עבר פאזה - לעומת ראשית האשכול - לשיח 'פנים הלכתי'. לא לכך התייחסתי למעלה, אבל אני זורם איתך - זה בהחלט מענין.

ב. במישור זה, השאלה שאתה מעורר היא, איך משפיע שינוי הדין על פסקי דין קודמים, שניתנו לפני השינוי.
ודוק: נכון להיום אין יסוד לקביעה כי פסק הדין בענין האשה מצפת לא מגלה כהלכתו פנים בהלכה, שכן לא ערכאת ערעור ולא 'רבים' שיש להטות אחריהם קבעו כך. אבל נניח שכך יקרה בעתיד, במקרה של אשה אחרת - "אשה מטבריה", לצורך הדוגמא. איך אירוע זה ישפיע על מעמדה של האשה מצפת?

ג. אני כתבתי שאירוע כזה לא ישפיע על מעמדה של האשה מצפת, ואתה הקשית - בצדק - על אמירה זו שלי, שלא נימקתי אותה. אז כעת אסביר מה עמד ביסוד דברי; אך קודם הערת הקדמה: אני בוודאי לא פוסק הלכה, אבל אני אנסה להסביר מדוע אני מאוד אופתע, אם תביא אסמכתא שעמדתי בנושא שגויה. זה קו המחשבה שלי:

נקודת המוצא היא, ששינוי דין פועל 'מכאן ולהבא', ולא משפיע על פסקי דין קודמים שניתנו, קודם שינוי הדין. לענ"ד זה חייב להיות כך גם לפי ההלכה; שכן אחרת אתה פוגע בזכויות של אדם, בלי שניתנה לו ההזדמנות להשמיע דברו. בדוגמא שלנו: לא יתכן שפסק דין לגבי "אשה מטבריה" יקבע את מעמדה של "האשה מצפת", כאשר היא לא היתה צד להליך של "האשה מטבריה".

ענין זה מתחייב מהצווי - וָאֲצַוֶּה, אֶת-שֹׁפְטֵיכֶם, בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א, טז), שעל בסיסו הרמ"א פסק -"פשיטא, דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה מורה: 'שמוע בין אחיכם ' " (שו"ת הרמ"א, קח). וממשיך שם הרמ"א וכותב "ואף כי זה דבר פשוט, נוכל ללמדו מדרכי השם יתברך, כי כל דרכיו משפט", ומביא דוגמאות כיצד השי"ת נתן לאדם הראשון זכות לטעון לפני שגירש אותו מגן עדן, וכך גם לקין, לאחר רצח הבל.
כלומר, לא פוגעים בזכויות של אדם בלי לתת לו לטעון, ולכן פסק דין בענין האשה מטבריה - לא ישפיע על מעמדה של האשה מצפת.
אולי - בכך לא עסקתי - בית הדין שנתן את פסק הדין בענין האשה מצפת, יוכל בעקבות האירוע הנ"ל לזמנה מחדש לבחון את פסק דינו המקורי; אבל זה כבר תלוי בהרבה משתנים שאיננו יודעים. עבור הזמן, שינוי מעמד, קיומם של ילדים, וכד'.

ב. מה שכתבת "אין יסוד לקביעה... לא ערכאת ערעור ולא 'רבים' שיש להטות אחריהם קבעו כך"- אינו סיבה לקיום הלכתי של הגט. כפי שכתבתי לעיל, פסק שניתן בטעות- בטל מעיקרו. גט שניתן בלא ציווי הבעל- דינו כמו גט שחסרה בו מילה, ולא צריך "להושיב בית דין בכדי לבטל אותו" (ההבדל הוא רק שבגט שחסרה בו מילה בית הדין בעצמו יעמוד על טעותו ויתקן את הטעות, מה שלא קורה כאן). אני רוצה להפריד בין נידוננו שאני ורבים אחרים קוראים לו "טעות" (שהיא אכן מצב נדיר), לבין מחלוקת בשיקול הדעת בין הדיינים שבזה יש להטות אחרי הרבים (ואף הדיין שלא סבר כפסק הדין מחוייב לו).

ג. מה שכתבת לגבי "שמוע בין אחיכם" נכון ויפה וטוב- אך לא רלוונטי להלכה האיסורית. בהלכה האיסורית, ובפרט בהלכה עליה אנחנו מדברים, האשה מקבלת ה"גט"- עם כל הכבוד והסימפטיה שאני רוחש לה- (מבחינה הלכתית) אינה צד בהליך! הנידון איננו על "זכותה להתגרש", אלא על תקפות הגט שהיא קיבלה- וזה דיון הלכתי טהור, שיכול להיעשות בפניה או לא בפניה, בצפת, בטבריה, בהולנד או ביפן.

ד. במצב של מחלוקת בשיקול הדעת, אכן יתכן מצב שבו בית דין אחד יקבל החלטה מסויימת, ובית דין אחר שידון במקרה זהה יקבל החלטה הפוכה, בהתאם לשיקול הדעת של הדיינים בכל הרכב- וזה בסדר גמור, בין באיסורא ובין בממונא. כך הקב"ה קבע. מה שאנחנו טוענים הוא שכאן היתה חריגה מ"מחלוקת בשיקול דעת" ל"טעות בדין"- ולכן הגט לא תקף, בין באשה זו וכ"ש באשה אחרת.

ה. בעניין דיני הגיור- אולי כדאי שנפתח את זה בנפרד... כיון שאני לא מסכים עם מה שכתבת "שעברו שינויים רבים במרוצת הדורות - להחמרה". אני מאמין למה שכתוב בת"כ (ריש פרשת בהר) "אף כולן נאמרו כללותיהן ופרטיהן ודקדוקיהן מסיני", וממתן תורה עד היום לא היתה גירות (כהלכה, כמובן) בלי מילה + טבילה + קבלת מצוות. מה שציינת מהלל הזקן- אכן האחרונים שם עמדו על זה (למשל מהרש"א כתב שמ"ש "וגייריה"- לאו דוקא, אלא דלא גייריה עד לבתר הכי, ולא קאמר דגייריה אלא שקבל עליו לגייר. אני מניח שיש עוד תירוצים). לגבי יוחנן הורקנוס- סליחה אבל איני מכיר את הסיפור... אולי תשלח לינק?

ב. לדעתי אתה מניח את המבוקש, כי אין בסיס לקביעה שפסק הדין ניתן בטעות. בכל מקרה מבחינה פורמלית - משפטית והלכתית - פסק הדין של בית הדין הרבני בעינו עומד.

ג. אני חולק. אין דבר כזה שקובעים את זכויות האדם בלי שהוא צד להליך, ויש לו הזדמנות לטעון טענות. לדעתי כך זה לפי ההלכה - גם בדיני איסור - אבל אפילו אם אני טועה בנושא זה, בוודאות כך זה במדינת ישראל, בבתי הדין הרבניים. אם - ואינני סבור כך - ההלכה מאפשרת לקבוע את גורלו של האדם בהליך שיפוטי שהוא לא צד לו - עדיין זה אסור על פי החוק, ואסור לבתי הדין הרבניים הממכלתיים. זה בדיוק 'כללי הצדק הטבעי' המאוזכרים באתר בתי הדין הרבניים, כמצוטט בראש האשכול.

ד. סעיף ב' לעיל.

ה. על גיור האדומים אתה יכול לקרוא במובאה כאן -
https://rotter.net/forum/politics/21438.shtml#8

זהו גיור המוני שנעשה על ידי יוחנן הורקנוס, בנו של שמעון בן מתתיהו הכהן, בראשית ימי החשמונאים. יש מחלוקת האם היה זה גיור כפוי (ומה היתה הכפיה) או לא; אך כך או אחרת - הוא היה המוני.

ב. לא מבין שפה גבוהה... סליחה, אבל מה זה "מניח את המבוקש"? בכל אופן, מה שכתבת שמבחינה "פורמלית הלכתית - פסק הדין של בית הדין הרבני בעינו עומד"- לא נכון, כיון שאין כזה דבר "פורמלית הלכתית". אם תסכים שנעשתה כאן טעות הלכתית (ראה אות ג' להלן)- מבחינה הלכתית אין תוקף לגט (מקור: המשנה בתחילת מסכת הוריות).

ג. אני מציע שבשביל שלא נסתובב סביב עצמנו, הבה נתמקד בנושא ההלכתי, ורק לאחר מכן ננסה "להתאים אותו" לחוקי מדינת ישראל ולנהלים של בתי הדין הרשמיים. מוסכם? ובכן:
אני טוען שמבחינה הלכתית אין משמעות (בנידון דידן) לטענות האשה, כיון שהיא לא הנושא. אתה טוען שההלכה דורשת לזמן אותה לדיון שיתקיים בענין. אבל כך או כך (כלומר: אפילו אם נסכים לדבריך שאין לקיים דיון בלי לזמן את האשה)- זה לא נוגע ל(אי) תקפות הגט דידן. כיון שגט שניתן בטעות בטל מעיקרו, בלא צורך ב"דיון" וב"פסק". למה הדבר דומה? לאשה שקיבלה גט שחסרה בו מילה, או ששמה נכתב בו באופן שגוי. למחרת בית הדין מגלה את הטעות, ומזמן את האשה בדחיפות לקבלת גט חדש. האם עד הישיבה הבאה היא מגורשת או לא? ודאי שלא! ואם היא (או הדיינים) לא הגיעה לדיון (במזיד או בשוגג, ברצון או באונס)- האם בזכות זה היא מגורשת? ודאי שלא! הוא הדין כאן- בהבדל אחד: בית הדין המוסמך (חוקית) לא יכול (נכבלו ידיו) לזמן את האשה לדיון בו יודיעו לה שהגט לא תקף. האם משום כך היא מגורשת כעת?

ד. אנא כתוב לי אם קראת את תשובת יביע אומר שציינתי לעיל.

ה. בנושא הגיור- לא הספקתי לקרוא את מה שהבאת. אולי בהזדמנות אחרת. בכל אופן אכתוב באופן מקדמי, שעירבת שני נושאים: הלל בודאי גייר לפי ההלכה: בין אם "ההלכה השתנתה", הרי שזו היתה ההלכה אז, ואם לא, הרי שאנחנו צריכים ליישב את מעשיו לפי ההלכה המקובלת היום. ממילא אין שום טעם לחפש את צאצאי הגר הנ"ל. יוחנן הורקנוס? אני לא יודע מה היה שם, אבל אם זה לא היה לפי ההלכה- גם אתה תודה שהם לא יהודים, רק שמבחינה מציאותית אי אפשר לחפש אותם... ברור ההבדל?

לכן אקצר:

א. כאן אתה נכנס לאחת הפלגתאות הגדולות בפסיקה, על משמעותו של חוק יסודות המשפט, הקובע: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
ח.ח. על שכיוונת לדעת גדולים... אבל זה ממש סטיה מנושא האשכול.

ב. "מניח את המבוקש" = טעות לוגית בה רוצים להסיק דבר מה שלמעשה מניחים אותו מראש, אז המסקנה ברורה... במקרה שלנו אתה יוצא מנקודת מוצא שפסק הדין שגוי, ואז אתה מגיע למסקנה זו.

ג. הדוגמא שאתה מביא על טעות בשטר לא קשורה לנושא, כי אין פסק דין על תקפות השטר. נניח שיש מחלוקת על השאלה האם השטר תקף או לא, ובית הדין נדרש לכך וקובע שכן תקף - אז האשה בוודאי גרושה.

ד. טרם - הוא לא זמין לי.

א. יכול להיות שזה מה שקובע החוק... בכל אופן דיברתי על המציאות. אני מתלבט אם להביא לזה ראיה מפיסקה שכתב שופט בג"ץ כל שהוא, ש"במקרה" הוא השופט בנידון דידן... אולי בשבוע הבא.

ב. אני בהחלט מניח כך כיון שלמדתי (אמנם לא מספיק בעיון) את הסוגיא דידן, דבר שאתה לא עשית (כלשונך בתגובה 29: קטונתי). לכן אני לא מבקש שתסכים איתי "שפסק הדין ניתן בטעות", אני רק מבקש שתסכים "שיש אפשרות מבחינה הלכתית שפסק הדין ניתן בטעות ואינו תקף", וממילא תבין את ההיסטריה ההלכתית והבעיה שיצר בג"ץ- לדעתי ולדעת הסוברים כמוני.

ג. ועל זה הבאתי לך ראיה מהמשנה בהוריות, שבית דין שטעה בפסק הפסק אינו תקף. שוב אדגיש שהמצב של טעות בפסק הוא נדיר, ואינו דומה למה שקורה בדרך כלל שיש חילוקי דעות ואחרי רבים להטות.

ד. בזה תבין גם את ההיסטריה ההלכתית שהיתה בזמן "האח והאחות"- שהרבנים השוללים את פסק המתירים לא נחה דעתם בזה שיתמנה רב שיעמוד בראש בי"ד שיתיר אותם, כיון שלדעתם פסק כזה יהיה טעות ולא יהיה תקף מבחינה הלכתית (שאם לא כן- מה הבעיה? מי שיתמנה יפסוק, וזו ההלכה, וזהו...)

ב1. ברור שאני מסכים שיש אפשרות שפסק הדין מוטעה. המחלוקת שלי איתך היא ביחס לתקפות שלו, גם בהנחה זו. ושוב: מבחינת החוק הישראלי - הוא בוודאי תקף; המחלוקת היא ביחס לעמדת ההלכה, במצב בו יש פסק דין, ויש טענות נגדו - אך אין פסיקה מאוחרת סותרת, אין פסיקה של ערכאת ערעור, אין 'אחרי רבים להטות', ומבלי שניתנה לאשה מצפת ההזדמנות לטעון כנגד אי-תקפותו.

ב2. בג"צ לא יצר דבר. לא רק בגלל ההיסטויה של בתי הדין, אלא גם בגלל התרחיש הבא: נניח שהערעור היה נדחה. האם זה היה משנה את עמדתך? עדיין אולי יש פסק דין מוטעה...