היסטוריה של הסתה: כך המציא היטלר את ה''פייק ניוז'' | מוסף-הארץ  

לפני 100 שנה התחיל אדולף היטלר את הקריירה שלו כתועמלן של שקרים. את ממשיכיו אפשר לזהות כיום בימין הקיצוני

מאת: טימותי סניידר, ניו יורק טיימס
30.10.2019 | עודכן ב: 31.10.2019
טימותי סניידר הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל

*הכתבה המוקלטת הובאה מהספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה.

הכתבה המוקלטת:
https://youtu.be/v_MHGLfEZAI

הכתבה לקריאה למי שמעוניין:

היסטוריה של הסתה: כך המציא היטלר את ה"פייק ניוז"

לפני 100 שנה התחיל אדולף היטלר את הקריירה שלו כתועמלן של שקרים. את ממשיכיו אפשר לזהות כיום בימין הקיצוני

אדולף היטלר, 1923. התעמולה, כתב, היא אמנות של ממש Keystone / Hulton Archive / Getty Images

מאת: טימותי סניידר, ניו יורק טיימס
30.10.2019 | עודכן ב: 31.10.2019
טימותי סניידר הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת ייל

תרגום: מרב שמבן - מוסף הארץ - 1 בנובמבר 2019

ב–16 באוקטובר 1919 הפך אדולף היטלר לתועמלן. זה יהיה המקצוע העיקרי שלו עד סוף ימיו. בלי תעמולה הוא לעולם לא היה יכול להפוך לדמות ציבורית, ובוודאי שלא לעלות לשלטון. כתועמלן הוא הפך את מלחמת העולם השנייה לאפשרית והגדיר את היהודים כאויבי גרמניה. סגנון התעמולה שלו היה בלתי ניתן להפרדה מתוכנה: פיקציונליזציה של עולם גלובלי והפיכתו לסיסמאות פשוטות, שיושמעו שוב ושוב עד שמי שמוגדר כאויב יושמד.
לפני 1919 היה היטלר מחוסר עבודה וחייל. הוא היה נתין של אימפריית הבסבורג, יליד 1889 מצדו האוסטרי של הגבול עם גרמניה הקיסרית. הוא היה תלמיד בינוני אך נערץ על ידי אמו, העביר את שנות נעוריו בחלומות תהילה ושמר מרחק מנשים אחרות. בלי שסיים את לימודיו עבר לווינה ב–1907, בתקווה להתקבל לאקדמיה לאמנות. הוא נכשל בבחינת הכניסה, ואז מתה אמו. את שש השנים הבאות העביר בווינה כשהוא חי על קצבת יתומים. הוא מכר מעט ציורים, וסיפר סיפורים על תוכניותיו להפוך לאדריכל.

ב–1913, כשכבר לא היה זכאי לקצבת היתומים שלו מאוסטריה, עבר למינכן, בירת בוואריה שבדרום גרמניה. שם חידש את שגרת ימיו בווינה: היה קורא במיטה, קם מאוחר, מצייר מעט ומַלאה את הדיירים האחרים בסיפורי פנטזיות. החלטתו המשמעותית הראשונה כאדם בוגר היתה להתנדב לצבא הבווארי עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה הפכה עבורו לטעם החיים. היטלר שירת באומץ כשליח וזכה לעיטור. הוא הותקף בגז על ידי הבריטים ב–14 באוקטובר 1918, ליד הגבול בין בלגיה לצרפת. בתום המלחמה, בנובמבר, הוא שהה בבית חולים בגרמניה, מחלים מעיוורון זמני.
לאחר ארבע שנות לחימה הפסידה גרמניה מסיבות פשוטות. למרות ניצחונותיה בחזית המזרח, שבה קרסה האימפריה הרוסית בגלל המהפכה, ברלין לא היתה יכולה להפוך את מושבותיה שם למקור לייצור הדגנים שנדרשו להזנת מרכז אירופה ולהילחם נגד שלוש מעצמות עולמיות — בריטניה, צרפת וארה"ב — שהתכנסו ממערב. בקיץ ובסתיו 1918, בשעה שגרמניה ניסתה לנצח בקרב מכריע בחזית המערבית, נדמה היה שכל חייל גרמני מת הוחלף בחייל אמריקאי חי. ועדיין, ממשלת גרמניה לא הכינה את אזרחיה לתבוסה, והיטלר הזדעזע מכך במיוחד. תפקידו ב–1919 יהיה למצוא את הדרך להטיל את האשמה על אחרים.

הוא עשה זאת בתנאים מהפכניים באופן מיוחד. המלחמה הסירה מגבלות מעל הפוליטיקה, והפכה פנטזיות שנחבאו בעומק הלב למציאות. המהפכה הבולשביקית של 1917 הנחיתה מלחמת אזרחים על רוסיה — סוג של קונפליקט ששוחזר בקנה מידה קטן יותר ברחבי אירופה. הקיסרויות הגרמנית והאוסטרית חדלו להתקיים והוחלפו ברפובליקות.

הממשלה הסוציאליסטית החדשה בגרמניה אותגרה מימין על ידי אלה שלא היו מרוצים מהשלום, ומהשמאל הקיצוני על ידי אלה שרצו לקדם את המהפכה. כמו במרבית אירופה, ניסיונות למהפכת שמאל נתקלו בתגובה ימנית קשה יותר. באפריל ניסתה קבוצה של שמאלנים קיצוניים לכונן במינכן משטר קומוניסטי. הממשלה המרכזית בברלין, אף על פי שבעצמה היתה סוציאליסטית, חיסלה את ההתקוממות בעזרת חיילים וחבורות בוזזים ימניות צבאיות למחצה; לפחות 600 בני אדם נהרגו. החוויה לימדה את מפקדי הצבא בבוואריה כי יהיה עליהם לקחת חלק פעיל בפוליטיקה.
היטלר שמר על פרופיל נמוך במהלך אירועים אלה עד שתוצאותיהם התבררו, ואז נקט עמדה תוקפנית שתגדיר את הקריירה המאוחרת יותר שלו. כששב מבית החולים למינכן ב–21 בנובמבר 1918, גילה כי הבסיס הצבאי, המקום שתמיד חש בו בנוח, נשלט בידי מועצות של חיילים שמאלנים. היה לו חשוב להישאר במדים, שכן המשכורת הצבאית היתה מקור ההכנסה היחיד שלו. הוא נבחר כנציג על ידי חבריו ועבד עם המועצות האלה.

קריקטורה של יהודי מחוץ למשרדי דר שטירמר בדרזדן. היטלר הוקיע את העיתונים העצמאיים כ"אויב יהודי" צילום: AP

בנאום במינכן ב–1919 הפנה היטלר זעם מיוחד לעיתונים, ודרש שיוחלפו באמצעי תעמולה שיפנו אל הרגש הגרמני. זמן קצר לאחר מכן כבר עזר הצבא לו ולמפלגתו לרכוש עיתון משלהם בעת הפילוג של מהפכת אפריל 1919, היטלר ככל הנראה העדיף שלא להיות מעורב. רק לאחר ניצחון התגובה הימנית בחר צד וגינה את החיילים השמאלנים באוזני הקצינים. הוא הפגין את התכונות הרצויות לצבא, שהיה נחוש כעת להדביק את ההתפתחויות הפוליטיות ולעצב אותן.

ב–11 במאי 1919 הוקם פיקוד חדש במינכן מאותם מרכיבים של הצבא שדיכאו את המהפכה. הוא כלל מחלקת מידע, שנועדה לחדור ולהשפיע על החברה האזרחית ועל מפלגות פוליטיות. חיילים הוכשרו כפעילים פוליטיים, שפעלו בחשאי כסוכנים של כוחות הצבא כדי לעצב את דעת הקהל. זו היתה משימתו של היטלר לאחר המלחמה.
ביוני הוא השתתף בקורסים מיוחדים באוניברסיטת מינכן שנועדו לצייד את הסוכנים לעתיד ברקע האידיאולוגי הדרוש. היטלר התלהב במיוחד מהרצאתו הכלכלית של גוטפריד פדר, שלימד אותו להבחין בין הון יצרני (לאומי) ללא יצרני (יהודי).
באוגוסט נשלח היטלר לחנך מחדש חיילים גרמנים שהוחזקו במחנות שבויים. באותו חודש הוא השתתף בדיון על האחריות לפריצת המלחמה והציג, כפי שדיווח אחד הקצינים, סגנון דיבור "נמרץ ונגיש". הרצאותיו בנושאים כגון הגירת גרמנים ותנאי השלום שלאחר המלחמה זכו לאהדה. ב–28 באוגוסט נשא הרצאה בנושא הקפיטליזם, שאותו קישר ליהודים.
בחודש הבא הורה לו מפקדו להסתנן לקבוצת ימין קטנה בשם מפלגת הפועלים הגרמנית (דויטשה ארייטֶררטֵיי, או DAP). היא הוקמה בינואר אותה שנה ומנתה באותה עת כמאה חברים. היטלר נכח באחד ממפגשיה בבית בירה ב–12 בספטמבר, ובמקרה עלה לדבר בעצמו בסוף. מנהיג ה–DAP התרשם מהרטוריקה הנמלצת שלו והפציר בו להצטרף למפלגה.
זו גם היתה, ככל הנראה, שאיפתם של מפקדיו הבכירים של היטלר. בבקשה שהגיש כתב כי הוא רוצה להיות תועמלן: "אומרים לי כי יש לי כישרון לכך". הוא הצטרף לקבוצה, אך המשיך לקבל משכורת מהצבא.
כפי שסיכם הביוגרף הראשי של היטלר, איאן קרשו, הצבא "הפך את היטלר לתועמלן". מכיוון שהיטלר קיבל את שכרו מהצבא ולא היתה לו כל עבודה נוספת, הוא יכול היה להקדיש את כל כולו למשימה זו. היה זה מצב אידיאלי עבורו. ה–DAP כבר היתה קיימת, כך שהיטלר לא היה צריך להקים קבוצה משלו — משהו שהיה נראה לו משעמם ולא פיוטי. אך מכיוון שה–DAP היתה קטנה כל כך, הוא התבלט מיד כנואם המרכזי שלה.
הוא הקדיש את עצמו לתכנון ולחזרות על הופעותיו בבית הבירה, נעזר במראה כדי לשכלל את הבעותיו ומחוותיו. הוא הפך לפרפורמר, לאמן. כפי שהיטלר עצמו אמר כמה שנים לאחר מכן ב"מיין קאמפף", "השימוש הנכון בתעמולה הוא אמנות של ממש".
בספטמבר 1919, בתשובה למכתב מאחד מתלמידיו החיילים, הגדיר היטלר את עמדתו בשאלת היהודים. כל מה שעשוי להיראות כמטרה עליונה ("דת, סוציאליזם, דמוקרטיה") היה עבור היהודים דרך להרוויח כסף. אין להתייחס ליהודים כאל בני אדם כמונו, אלא יש לראותם כבעיה עובדתית, כמו מחלה ("שחפת גזעית") שיש למצוא לה פתרון.
ב"מיין קאמפף" לקח היטלר את הנקודות האלה צעד נוסף. כל הרעיונות על טוב אוניברסלי, כתב, הם פשוט מלכודות מנטליות שטמנו היהודים כדי ללכוד מוחות גרמניים רפים; הדרך היחידה להשיב את האמונה הגרמנית בעליונות הגרמנית היא השמדתם הפיזית של היהודים. עמדה דומה נקט ביחס לרעיונות של אמת הנגישה לכל. כפי שכתב בנג'מין קרטר הט במחקר מצוין שערך לאחרונה על עליית היטלר לשלטון, "המפתח להבנה מדוע תמכו בו גרמנים רבים טמון בדחייתם של הנאצים את העולם הרציונלי, העובדתי".
בנאומיו מסוף 1919 התווה היטלר סגנון תעמולה חדש שהגדיר חלק ניכר של אותה מאה מאז (ושאותו תיאר הפילוסוף ג'ייסון סטנלי בתחכום רב). הוא מתחיל בהתמסרות מוחלטת לטכניקת שכנוע, עובר דרך יצירת מיתוס טהור ומסתיים כשהדובר מוביל את ארצו למרדף אחר חזיונות שווא המסתיים מעל קברים אמיתיים. ב"מיין קאמפף" כתב היטלר כי תעמולה "צריכה להגביל את עצמה לנקודות מעטות ולחזור עליהן שוב ושוב".
בנאומו הראשון בפני ה–DAP כאחד מחבריה, בבית בירה במינכן ב–16 באוקטובר, נראה כי היטלר כבר רכש את הטכניקה הזאת. ב"מילים חזקות", כפי שסיפר אחד המאזינים, הוא דרש פעולה החלטית נגד "אויב העם" היהודי. הוא הפנה זעם מיוחד לעיתונים ודרש כי יוחלפו בכלי תעמולה שידברו אל הרגש הגרמני. זמן לא רב אחר כך עזר הצבא להיטלר ולמפלגתו (שבאותה עת נודעה כבר בשם NSDAP, ראשי תיבות של נאצינלזציאליסטישֶה דויטשה ארבייטרפרטיי, או ה"נאצים") לרכוש עיתון כדי להפיץ את המסר שלהם.
מה שהיטלר הציע ב–1919 היה תשובה לגלובליזציה. בביוגרפיה חדשה ונוקבת טוען ברנדן סימס כי היטלר התרשם בחזית המערבית מעוצמתן הגלובלית של בריטניה וארה"ב. היטלר צדק, כמובן, בכך שגורלה של גרמניה נחרץ בשל כוחן של האימפריות הקפיטליסטיות, בעיקר מרגע שהאמריקאים נכנסו למלחמה. אך במקום להסיק מכך שמלחמה לא תשרת את טובתה של גרמניה, היטלר ב–1919 העדיף לצייר דיוקן רגשי של הגרמנים כקורבנות תמימים של רשע עולמי.
ב–13 בנובמבר, בנאום נוסף בבית בירה, הוא כבר האשים את היהודים לא רק בקפיטליזם אלא גם בקומוניזם. היתה קונספירציה עולמית נגד הגרמנים, טען, והגרמנים צריכים לחשוף את סוכניה היהודים כדי להגן על עצמם. הוא דיבר, כפי שזכר אחד הצופים בקהל, "בדרך מיומנת ביותר", וצייר לגרמנים "תמונות" של אי־צדק "שהפעימו את הלבבות".
הביוגרפים של היטלר מתקשים לקבוע מתי בדיוק הוא נעשה אנטישמי. לפני 1919 לא היתה לו כל בעיה להסתדר עם יהודים, לרבות אלה ששירתו ביחידתו במלחמה — אחד מהם היה המפקד שהעניק לו את העיטור. רעיונותיו האנטישמיים החלו להישמע בציבור לצד פנייתו לתעמולה כדרך חיים.
האנטישמיות של היטלר סיפקה תשובה פשוטה לכל שאלה מורכבת. ואם לדייק, הפכה שאלות על טובת הגרמנים לסיאנס של כוחות מסתוריים השולטים בעולם. הפתרון כבר לא היה טיפול יעיל בבעיה ספציפית אלא סילוקם של אותם כוחות מסתוריים, שגולמו בידי היהודים. מבחינת אנשי רוח מודרניים שראו בהיטלר תועמלן, כמו ויקטור קלמפרר וחנה ארנדט, השאלה לא היתה מתי הוא הגיע לאמונה פנימית מסוימת, אלא מה עשה ביטויה של תעמולה היטלריאנית לחיים הציבוריים.
ב–1919 היה היטלר מוכר רק בכמה בתי בירה במינכן. ב–1923 הוא התפרסם ברחבי המדינה בעקבות ניסיון כושל שלו לתפוס את השלטון, שנודע כ"פוטש במרתף הבירה". בעת מאסרו לאחר מכן כתב את "מיין קאמפף".
סגנון הפוליטיקה של היטלר צבר אהדה רבה כשהשפל הגדול המיט על גרמניה שורה חדשה של זעזועים גלובליים. אחת ההשלכות של אותו משבר כלכלי (כמו של המשבר ב–2008) היתה קריסתם של עיתונים עצמאיים, מוסד שהיטלר תמיד הוקיע כ"אויב העם" היהודי. כשקולות העיתונאים נחלשו, הנחיתו התועמלנים את מכת החסד. באותה עת כבר מצאו היטלר והנאצים את הסיסמה שעליה חזרו שוב ושוב כדי לפגוע באמינותם של כתבים: "לגֶנְרֶסֵה" (Lgenpresse, עיתונות השקרים). כיום הימין הקיצוני בגרמניה השיב לתחייה את המונח הזה, שפירושו "פייק ניוז".