וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב  

״דעו, כי שגיתם מאד בעצתכם בפעם הזאת. אמנם משתוקקים אתם להראות את כח ידיכם ואת הדר נשקכם כדרך העומדים בבית־חזיון, אך הדבר הזה קשור בסכנה ואתם אינכם שׂמים לב לתועלתכם ולשלומכם. הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית־שלום בין שונאינו, ובעֹצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם אַרְכּה, ימעט אחרי־כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. ...טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שגעון...כי אין היהודים דואגים עתה להכין להם נשק וגם לא לחַזק את חומותיהם ולאסוף להם חיל־עוזרים, למען יהיה לנו הדבר לרעה, בתתנו להם אַרכּה, — רק חונקים הם איש את רעהו במלחמת־האחים ובמחלֹקת, וכל יום הם סובלים צרות ורעות נוראות, אשר גם בעלותינו עליהם ובכבשנו אותם לא נעשה להם כמוהן...ואם לתהלת הנצחון תשאו את נפשכם, הן לא תגדל תפארתכם בהתנפלכם על על אויב כזה, אשר אכלה אותו חרב מבית, כי יֵאָמר בצדק, אשר לא מידכם בא הנצחון, כי־אם מן המחלֹקת״.

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלבויוס), תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ד', ו, ב.