זה כבר ברור: צריך לשנות כיוון בצפון  

הגיע הזמן לעדכן תכניות, הצפון לא יכול להמתין עוד לסיום המערכה בעזה. ב-8 באוקטובר בשנה שעברה, יממה לאחר שחמאס פתח במתקפה רצחנית על מדינת ישראל, שיגרו מחבלי חיזבאללה מטח רקטות לעבר מוצבי צה"ל בהר דב. מאז נורו לעבר יישובי הגליל למעלה מ-3,000 רקטות, קרוב ל-1,000 טילי נ"ט מדויקים ועוד עשרות כלי טיס נושאי חומר נפץ; 19 חיילים ואזרחים נהרגו בהתקפות הרצחניות עד ליום זה.

מדינת ישראל החליטה להגיב לאש של חיזבאללה בתקיפת עמדות ותשתיות של ארגון הטרור אך בחרה לשמור את רף האש מתחת לסף הלחימה ולהימנע מפתיחת מערכה כוללת מתוך תפיסה, בטענה שיש למקד את עיקר הכוח בחזית הדרום. באותו זמן הוחלט באופן חסר תקדים לפנות עשרות יישובים ובהם כ-65 אלף תושבים. שורש ההחלטה היא עקב חשש לחדירת מחבלים כמו ביישובי הדרום, אך הביצוע היה כבר לאחר פריסת כוחות צבא גדולים לאורך הגבול.

האסטרטגיה של זירה משנית הייתה אולי נכונה לתחילת המערכה, אבל אחרי קרוב לחצי שנה הגיע הזמן לעדכן תוכניות ולשנות את דפוס הפעולה. בתקופה הארוכה הזאת המשפחות שפונו נודדות ממקום למקום בארץ, מחפשות מצד אחד יציבות ומצד שני נתלות בכל ידיעה על אפשרות לחזור לבתים שהשאירו מאחור. מאות מתוכם כבר נהרסו מירי המחבלים. אבל בניתוח קר וכואב, הסיבה שבגללה פונו מהבתים לא השתנתה ותחושת "הביטחון" המיוחלת עוד לא הגיעה לצפון.

מה שכרגע מדאיג ביותר את תושבי הצפון היא מגמת האדישות. הציבור הכללי, הממשלה והעולם התרגלו לעובדה שמדי יום משוגרות עשרות רקטות מלבנון לישראל. שבית הספר האזורי בכפר בלום שלא פונה, לומד במתכונת חלקית, רק 4 שעות ביום. זאת, כי אין מספיק מבנים ממוגנים וגם חלק מצוות ההוראה פונה; שירותי הבריאות עובדים במתכונת חירום בלי רופא ילדים זמין, והסופרים בקריית שמונה עובדים עד 12:00 בצוהריים בכל יום אבל פירות, ירקות, בשר ודגים הם מצרך שקשה מאוד למצוא. השפעה נוספת של המצב בצפון, היא שאלפי עסקים עצרו פעילות והוציאו עובדים לחל"ת - אבל דמי האבטלה מסתיימים החודש, ומקומות העבודה רחוקים מלהיפתח מחדש.

בנקודה הזאת צריך להבהיר - הנזק בחלקו הוא בלתי הפיך. עסקים רבים קרסו, חברות מובילות העבירו את פעילותן דרומה מכאן, ומאות משפחות, במיוחד אלו עם ילדים צעירים לא ישובו לביתם בכל מצב. אבל כל יום שעובר רק מגדיל את המחיר. לכן למרות הרצון להפריד בין הזירות, למדינת ישראל אין את הפריווילגיה "להקפיא" מצב בחבל ארץ שלם ולהסתפק בתגובות מדודות מול הטרור הבלתי פוסק שיוצא מלבנון. בזמן שראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאתי מספר לעולם על "תוקפנות ישראלית", ממשלת ישראל בוחרת שלא לגבות מחיר מהמדינה שתומכת בחיזבאללה וארגון הטרור הוא חלק מהפרלמנט שלה.

צה"ל ופיקוד הצפון הוכיחו בחודשי המלחמה הארוכים יכולת סיכול גבוהה ופגעו ביכולות של חיזבאללה. אך המשך השמירה על "המשוואות" של חיזבאללה משרת כרגע רק את האויב - ולא מקדם את החזרת תושבי הגליל לביתם בביטחון מלא. כמו שלמדינת ישראל אין אשראי בלתי נגמר מול הקהילה הבין-לאומית, אין לה כזה גם מול תושבי הצפון שמנסים לחשב עוד כמה חגים יעבירו רחוק מביתם.