עוד 2 ספרים לסיום:
מקימי \נועה ירון-דיין בהוצאת עם-עובד.
מדברי המחברת:
"מקימי" נכתב ברובו על השולחן במטבח, במרווח הקטן והמוכתם שהשאירו צלחות של מקרוני וכוסות השוקו. על חצי עמוד מלא מחיקות ועצירות וספקות והתחבטויות, כי מי צריך את זה בכלל, ולמה לי להיכנס לתוך זה, ואת מי זה יעניין בכלל וכולי. ומצד שני עם הרבה אור ואמונה שמוכרחים לספר על המסע הפנימי שעובר כל מי שעובר בין העולמות, מסעה של התשובה. אבל איך אפשר לכתוב עם שישה ילדים בבית?
אם אפשר היה לקחת חופש של חודשיים, ולנסוע לאיזה אי פסטורלי ביוון, או לאיזה צימר בגליל לשבועיים, או אפילו לדירה של חברה ליומיים, ואפילו הייתי מסתפקת בסופר-ביבי סיטר לשעתיים, אבל אין.
אז באחת עשרה בלילה, אחרי יום עבודה שלא היה מבייש כורה פחם אירי, אני מתיישבת לאיזה שלוש שעות של התחבטויות נפש, מחזירה את עצמי בכוח לאותם מקומות שכמעט ושכחתי שקיימים, מריחה את הריחות, שומעת את הקולות, מתגעגעת מחדש. מחזיקה בקושי את העיניים פקוחות כי מוכרחים.
כי אין מסע הראוי ליומן מסע ולתיעוד כמו המסע הפנימי שבנפש. מלא הרפתקאות, הפתעות, בורות ומהמורות, ויכול וראוי שימשך על פני חיים שלמים.
למתבונן מהצד הדברים נראים מאיימים ומפחידים, וככל שהאדם העובר את המסע קרוב אליך יותר, כך התהליך מכאיב לך יותר. מנקודת המוצא הזאת נולד "מקימי".
כל בעל תשובה אומר לעצמו איזה אלף פעם ביום, שהלוואי והייתה דרך לספר על זה, להסביר, לתת לקרובים שלי לחוות את מה שאני חווה, להרגיש את מה שאני מרגיש. אבל אין. וזהו זה.
מקימי נכתב למען המחפשים באשר הם, לאלו המטפסים בהרים הגבוהים וצוללים בעמקי התהומות, לתת להם את הכוח להאמין שיש למה לכסוף, יש למה להאמין.
וצריך להמשיך לחפש בלי לאות ובלי עצלות ובלי רפיון ובלי הפסקה, עד שנמצא מה שנמצא. מי יתן.
הבעירה הבלתי אפשרית לתעד את מה שאינו ניתן לתיעוד. להסביר את מה שאין לו שום הסבר הגיוני. לתת מושג לכל שותתי הדם, האמהות והאבות, האחים, החברים, ולחזק את ההולכים בדרך, כל אחד במדרגתו.
כל מי שיוצא למסע הזה מרגיש בודד בעולם. יחיד. מגלה יבשות שאין חשיבות לעובדה שכבר גילו אותן אלפי פעמים לפניו. הגילוי הוא פרטי. השמחה עצומה ובלתי סחירה. התפאורה שונה, הנוף אחר, אבל המהות אחת. התהליך בבסיסו דומה בכל המקומות.
יש היום כבר עשרות אלפים, הם שם. שותפים לתהליך גדול יותר ממה שהדעת מסוגלת לסבול. מהלך בעולם. מגמה. העולם נע לקראת תיקונו. הקלקול כמעט והגיע למדרגתו הנמוכה ביותר. חסרות עוד כמה צעקות של מחפשי אמת. כאלה שלא מפחדים ללכת גם בשבילים הפראיים ביותר, הלא מיוחצנים.
רחוק מכל המולת השוק הכלל עולמי הענק הזה. שביל מן הצד, לרוב הוא בכלל לא מסומן, לא תמצאו אותו במפות שקונים בתחנת הדלק. שביל עיזים צר מתפתל בין הרים תלולים, מדבריים, אין נפש חיה מסביב, זה רק אתה עם עצמך... מימינך תהום ומשמאלך תהום, ואתה מהלך לך בשביל התעתועים הזה שבו כל צעד שאתה הולך נראה לך שאתה חוזר אחורה.
מדי פעם אתה מכריח את עצמך להתבונן מסביב ומגלה שהנוף התחלף, ועכשיו הוא הרבה יותר פראי ושומם. אבל אתה הולך וממשיך ללכת וממשיך, עוצם את העיניים חזק וממשיך. כובש את האדמה ברגליך, כובש עולמות חדשים. רק לא לטעות, ולא להתבלבל, רק לא לאבד את השביל, ואפילו אם קשה. לא סתם קשה, קשה מאד, כמעט בלתי אנושי. צריך שתדע מראש. צריך שתפנים, תתכונן, כי זה חייב להיות ככה, זאת הדרך להמשיך ולהתקדם במסע הזה, המסע אל עצמך. רבי נחמן מברסלב אמר את זה.
מכתבים לטליה \דב אינדיג, בהוצאת ידיעות אחרונות
מדהים איך הוא צפה את עתיד הקיבוצים
סקירה מאת דינה לוין:
בספר 'מכתבים לטליה' צפה ועולה דמותו הייחודית של דב, תלמיד ישיבת הסדר, חדור באמונה וביראת שמים, מדקדק במצוות ומתייעץ עם רבותיו בשאלות של הלכה.
דב מצטיין בנפש רגישה ואוהבת. מצוות כיבוד ההורים אהובה הייתה עליו ויחסו להוריו ניצולי השואה היה מלווה ברגישות ובהבנה לכל סבלם. הוא מתגלה כבעל נפש רגישה המתחשבת בזולת, והמתפעלת מהטבע מהמדבר ומן הים. טוב לבו מוקרן כלפי סביבתו. אין פלא שהרשים את אביה של טליה, שבקשו להתכתב עם בתו ולענות לה של שאלות שונות ביהדות. השאלות התעוררו אצלה כתוצאה מהמפגש בין דתיים ובין חילוניים ב'גשר'.
דב נענה בנפש חפצה לענות לכל שאלותיה של טליה אף אם הן מביכות ונוקבות. הוא אינו מתחמק גם משאלות קשות, לומד את הנושא, נעזר בספרי מחשבה ומתייעץ עם רבנים כדי שתשובותיו תהיינה מובנות ומשכנעות.
נושאים רבים עולים בספר תוך כדי שאלותיה של טליה למשל:
מהי אהבה אמיתית, טהרת המשפחה, קדושה ביהדות מהי?, יחסים בינו לבינה, קשרים בין חילונים לדתיים, איסור נישואי תערובת, איסור נישואים בין כהן לגרושה, היחס לארץ ישראל, ריקודים מעורבים, שירות צבאי מלא, השואה, פדיון שבויים, היחס לבית המקדש, לימודים לקראת בחינות הבגרות, היחס לתנ"ך, השבת ואיסור הדלקת אור, היחס ללימוד תורה בישיבה, כשרות באכילה, היחס לתפילה, אמונה וביטחון בקב"ה, ציונות וחילוניות, תורה ומדע, הסבר מושגים ביהדות כמו: שבת זכור, שבעת ימים נקיים.
ישנם נושאים משותפים בינו לבין טליה ועליהם אין חילוקי דעות.
למשל אהבת הארץ ותיאור נופיה הם אחד הנושאים המשותפים ביניהם ויוצרים ביניהם חיבור אמיתי ויפה. היא מספרת לו על טיוליה בסיני, ואף הוא משתף אותה בתיאור השירות הצבאי שלו בסיני.
אף שאין חילוקי דעות על נושאים אלו חשוב לראות את מסקנותיו האמוניות של דב, כשמתאר בפניה את הצלילה בים סוף ואת ליל הסדר אל מול ים סוף ומרחבי סיני:
המחזה היה ממש מדהים - כאילו הכניסו אותי לתוך עולם דמיוני של אין סוף צבעים...קפאתי במקומי במשך חמש או עשר דקות. לא יכולתי להסיר את העיניים מהמחזה המדהים הזה. איזה יופי, איזה יופי. אחרי כמה דקות הוצאתי את הראש וצרחתי בכל הכוח: 'מה רבו מעשיך ה'', שוב ושוב צעקתי את מילים האלה שבטאו את כל מה שהרגשתי באותו הרגע. (עמ' 149)
כשמתאר בפניה את ליל הסדר הוא פונה אליה בשמה, טליה, והדבר מעיד על הקשר החברי שנרקם ביניהם במשך שנתיים של התכתבות.
את יכולה לתאר לעצמך, טליה, שלחגוג את ליל הסדר בנקודה שצופה אל ים סוף ואל מרחבי סיני זאת חוויה מיוחדת. כל ליל הסדר ממש הרגשתי 'כאילו אני יצאתי ממצרים'... חזרתי את הצריף ושרתי את שירי יציאת מצרים מתוך שמחה ותודה לקב"ה שלא הרגשתי בחיי. איזו זכות לחיות בדור, שעם ישראל חזר אל מרחבי סיני כדי לראות בהתגשמות ההבטחה האלוקית : 'ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים וממדבר עד הנהר'. צבטתי את עצמי כדי להיות בטוח, שאני לא חולם, שהכל התרחש במציאות, שאני חוגג את ליל הסדר כחייל צה"ל על פסגת הר- סיני. (עמ' 130)
את ההתעלות הרוחנית שחש באותם נופים בראשיתיים הוא מתרגם לשפת העשייה הלאומית:
אני מדמיין את עצמי בונה בית על האי הקטן הזה ופה מגדל את ילדי. יכול להיות מקום יותר יפה מהמקום הזה? כמה חבל, שאין שום ישוב דתי בסיני, אולי בסוף ה'הסדר' אנסה לארגן גרעין שיקים פה, במקום הנפלא הזה, יישוב דתי עם ישיבה רצינית. (עמ' 149)
גם נושא השואה משותף לשניהם. הם ילדים להורים ניצולי שואה. אולם יש הבדל בהבנת השואה ומקומה בתהליך הגאולה של עם ישראל. טליה אינה מבינה את מקומה של השואה כתחנה בדרך לתקומה, והיא מצטטת בהבנה את כעסו של המורה לתנ"ך, הכועס על הבורא בדברו על השואה.
השואה היא חלק בלתי נפרד מעולמו הרוחני של דב, היא בבחינת חוויה מכוננת, שמעצימה את גאוותו היהודית והלאומית ואת אמונתו בבורא עולם. השירות בצבא כשריונר היא תשובה לאותם מליונים שנרצחו, כי לא היה להם צבא ולא מדינה שתגן עליהם. הוא חש תחושה של הודיה לקב"ה שזכה לחיות בדור של קידוש ה' בו עם ישראל חזר למולדתו ומגן על חייו ועל כבודו. (עמ' 79)
כמה גאווה אני מרגיש עם הנשק ביד- אני יכול להילחם על חיי, להגן על ביתי, לשמור על מולדתי מפני הקמים עלינו(והם, לצערי, רבים, רבים מאוד עמ' 117)
השואה לדעתו, היא גם נקודת החיבור בין כל שכבות העם דתיים וחילוניים כאחד. ההיסטוריה הוכיחה שאין לנו מה לחפש בשום מקום בעולם. אין לנו מדינה אחרת מלבד מדינת ישראל. (עמ' 110)
כדי לבסס את דבריו ולשכנעה הוא מסתמך על הרב קוק הקובע שהשואה הייתה ניתוח הכרחי לסיום הגלות ולצמיחת הגאולה. לולא השואה לא הייתה קמה המדינה. (עמ' 117)
הוא ממשיך בנושא זה ומספר לה על דברי חגי חברו, שהצטרף אליו בביקוריו בקיבוץ במפגש עם קבוצת הנוער החילונית של טליה וחבריה. חגי ספר לו שבמדרש תהילים פרק כ על הפסוק: 'יענך ה' בעת צרה' מסופר על אב ובן שהולכים בדרך ייסורים. הבן שואל את האב מתי נגיע? ותשובת האב היא כשתראה בית קברות. אני שמעתי זאת אומר דב וקפצתי מיד כי חשבתי על השואה. אין הוא מתכחש לעובדה שקשה להבין את השואה ואת הקטסטרופה הגדולה, אך ברור לו כי היא חלק מן התוכנית האלוקית שבסופה יבואו ימות המשיח. (עמ' 121)
תשובותיו של דב מצטיינות בעמקות ובאינטליגנציה, בבהירות מחשבה ובניסוח קולח. הסבריו ספוגים בכל רובדי הספרות היהודית החל מן התנ"ך, תלמוד, מדרש וספרי מחשבה בסיסיים כמו הכוזרי ושיחות הרב קוק. (עמ' 45) את ידיעותיו הרבות הוא שאב גם מקריאת ספרים כללים כמו: הפסיכולוג אריך פרום בספרו 'אומנות האהבה' (עמ' 27, 30) ההיסטוריון דובנוב על הבית השני (עמ' 22, 23), בן- גוריון בספרו' יחוד ויעוד', חיים חפר בספרו 'מסדר הלוחמים'.(עמ' 146)
לימוד התנ"ך עבורו הוא ספר חיים אקטואלי ולא רק ספרות עתיקה, כפי שטוענת טליה בעקבות המורה לתנ"ך שלה. (עמ' 17) נצחיות התנ"ך ומשמעותו היום יומית עבור אדם שמקיים מצוות הוא נושא חשוב ששזור לאורכו של כל הספר. טליה מספרת לו על המורה לתנ"ך שלה ועל דעותיו הנחרצות על התנ"ך.
כך הופך המורה לתנ"ך ודעותיו לדמות אנלוגית ניגודית לדב ולהשקפת עולמו. על כך מעידה טליה בעצמה:
זה פשוט מדהים לגלות כמה אתה והמורה שלי לתנ"ך ממש הפוכים. (עמ' 119)
אפשר לומר שדעותיה של טליה הן תשקיף להידלדלות האמונה ולראיית התנ"ך כספר היסטורי וכספר של מיתוסים עתיקים בלבד כפי שלמדו היא וחבריה אצל המורה לתנ"ך ואצל המורה להיסטוריה. (עמ' 45, 56 - 57)
כדי לשכנעה בחשיבות התנ"ך דב מסתמך על בן גוריון שאמר שאין עתיד למדינת ישראל בלי התנ"ך, והוסיף, כי ההתנתקות מן התנ"ך תביא בעקבותיה התנתקות מארץ ישראל (עמ' 91)
הוא מספר לה שהוא משתדל לקרוא בתנ"ך בכל יום ושהוא אוהב את התנ"ך. ואכן דבריו האמיתיים נספגים בתודעתה, ולקראת סוף הספר היא מודה בכינות, המאפיינת את כתיבתם זה לזו, על ההבדל שביניהם ביחסם למסופר בתנ"ך:
מסתבר שאתה לא רק חייל, ולא רק תלמיד ישיבה, אתה גם משורר. המכתב האחרון שלך זה ממש מכתב של משורר. כמה אני מקנאה בך, שאתה חי את התנ"ך, שאתה רואה את יציאת מצרים ושומע את עשרת הדברות. כשאני הייתי על הר - סיני הייתי סתם עייפה ומעוצבנת על כמה יבלות, שהפריעו לי בהליכה. (עמ' 133)
אף נושא הלימודים נחשף כנושא משותף ביניהם. טליה משתפת אותו בחוויות הלימודים לקראת בחינות הבגרות. היא שופכת את לבה בפניו על כל הקשיים ועל הלחץ העצום שכרוכים בלימודים אלו. היא כבר מחכה לרגע שתסיים ותוכל לצעוק במשק "'די נגמר', (עמ' 143) ומתעניינת לדעת האם גם הוא נלחץ מבחינות הבגרות כמוה.
בתשובתו לפני שמספר על עצמו הוא מעודד אותה והאמפטיה כלפיה בולטת. רק לאחר מכן הוא מספר לה על עצמו בזמן הבחינות ועל שניצל את חומר הקריאה להרחבת האופקים למשל בבחינה בהיסטוריה קרא חומר רב על הציונות. זו הייתה עבורו דרך להרחבת הידע, וכך הצליח לצאת מהטראומה של בחינות הבגרות.
מעניין לבחון את התפתחות היחסים ביניהם על פי מילות הסיום של המכתב. בתחילת ההתכתבות הסיום היה שגרתי ומרוחק כמו: בברכה ובתודה מראש טליה, או בברכה דב. אולם במשך הזמן ההתכתבות הופכת לאישית יותר. בתחילה מכתביו מגלים לה דברים חדשים (עמ' 35) עולם היהדות מתחיל להיפרס בפניה דרך תשובותיו הרציניות של דב ודרך הנועם שבה מתייחס אליה. כיף לה לקרוא את מכתביו שוב ושוב, והיא מצפה להם. (עמ' 76, 78, 81, 88) היא כותבת לו שמכתבו גורם לה לבכות איך יראו ילדיה, מעריכה אותו ומקנאה בו. (עמ' 134) היא מעידה בכינות רבה שמכתביו לוקחים אותה לעולם אחר רציני ומבוגר.
בתחילה מעניינות אותה שאלות בסיסיות ביהדות ותוך כדי הכתיבה הממושכת הכתיבה ביניהם מקבלת גוון אישי והאמפטיה ביניהם בולטת. היא משתפת אותו בחוויותיה כמו: מסיבת הביכורים,(עמ' 144) והעבודה בבית שאן לאחר הבגרויות, (עמ' 155). היא מבקשת שישמור על עצמו ומסיימת את מרבית מכתביה במילים: בידידות ולהתראות, מצפה לראותך, מצפה למכתבך.
טליה, מהמכתב הראשון מתאפיינת בגילוי לב, בחוכמה רבה וביכולת ניסוח של שאלותיה שפעמים הן נוקבות ובוטות. היא נערה סקרנית, אוהבת ללמוד ומתייחסת ללימודים ברצינות רבה. היא חברותית ומקובלת בחברתה. יש בה אומץ לב (מוגבל בהשוואה למיה חברתה) והיא אינה נרתעת מלשאול את המורה לתנ"ך שאלות שמביכות אותו, או לצאת כנגד המחנכת כשרואה שהצדק מעוות. מנערה סקרנית ללא שום ידע ביהדות היא הופכת לנערה לומדת החושבת ברצינות על תשובותיו של דב ואף משתכנעת במרוצת השנים. היא מעריצה את דב, את אהבתו לתנ"ך ואת שלימות עולמו, ואכן מכתבה האחרון עליו לא זכה דב לענות הוא גילוי לב מדהים לתיאור המהפך הגדול שחל באישיותה מאז החלה להתכתב עם דב.
אני צמה ביום כיפור וגם הולכת לבית-הכנסת שליד הדירה שלנו... רגע מה אתה אומר עלי? היית מאמין לפני שנתיים, כשהתחלנו להתכתב, שהקיבוצניקית הצינית, שמטרידה אותך בשאלות מעצבנות, תלך לבית הכנסת ותצום ביום כיפור? ... כמה השתניתי בשנתיים האלה, כמה נפתח העולם שלי לדברים שלא העליתי אפילו בחלומות הכי פרועים שלי. הכל בזכותך, דב, בזכות המכתבים המקסימים שלך, בזכות השיחות במרתקות איתך. לפעמים נדמה לי, שאני חיה ממכתב למכתב. אז בבקשה, תכתוב יותר. אני כל כך מחכה למכתבים שלך.
והיא מסיימת בהבעה רגשית, המבטאת קרבה נפשית גדולה:
מאחלת לך שנה טובה ונפלאה, ממני שחושבת עליך המון, טליה.
גם דב חש שהשעות בהן כותב לה נותנות לו כוח רב ואז חותם את המכתב בסיומת 'בידידות דב'. (עמ' 138) גם הוא במכתביו משתף אותה במחשבותיו ובגעגועיו לישיבה כדי שיוכל ללמוד תורה. הוא חושף בפניה בכינות ובגילוי לב את כל התלבטויותיו בהקשר לשירות מלא שלא עשה כדי לא להתנתק מעולם התורה. (עמ' 102, 103, 139, 140 - 141)
דב ניאות להתכתב עמה, כי ראה בכך שליחות של גישור וחיבור בין חילוניים לבין דתיים. מכתביו מצטיינים בגישה עיניינית, איטליגנטית המכבדת את הזולת. הוא חש שנוצר קשר אישי עם טליה במשך השנים וזאת למרות שנזהר לא להיפגש עמה ביחידות.
הסיומת של מכתביו חושפים רגשות אלו. הוא מסיים את מכתביו במילים: להתראות אי"ה בקרוב, בידידות דב, היי ברוכה להתראות דב, היי ברוכה בידידות דב, אז לילה טוב בידידות דב.
אחד המכתבים מסתיים בחלום שחולם דב על טליה המצטרפת לחברתה מיה ומתגייסת לנח"ל של בני עקיבא בכפר עציון. עם החלום הזה הוא כותב אני הולך לישון. (עמ' 105)
מכתביו אליה יצרו אצלו ציפיות לגבי שינוי בעולמה של טליה וזוהי תקוותו. השינוי מתואר במכתבה האחרון שלמרבה הצער והכאב נותר ללא מענה.
המכתב האחרון שכתב לה הוא מעין סיכום לכל מה שהיה ביניהם ומעין צוואה רוחנית אמונית לעתיד. הוא מציע את עזרתו בהמשך הדרכה ועצה ולא שוכח לברך את אביה:
להיות דתי זה לא לזרוק את הדברים הטובים והנפלאים שיש לך בעולמך, בסביבה שגדלת בה ובאישיות המיוחדת שלך. כשכל הדברים הטובים מתחברים לאלוקים הם רק מתחזקים ומתמלאים ונשארים לדורות. תמיד אשמח להיות לצידך וללוות אותך בעצה ובהדרכה כמיטב יכולתי כמו שהשתדלתי (אולי לא במידה מספקת) בשנתיים האחרונות. אני רוצה לברך בשנה טובה גם את אביך, שאני זוכר אותו לטובה משירות משותף בצבא. היו לנו שיחות נהדרות, והייתי שמח להמשיך את הקשר. מסרי לו ד"ש.
והוא מסיים את המכתב האחרון:
חזקי ואמצי, מברך ומאחל, בידידות דב. (עמ' 173)
בנוסף לדמויות: טליה ודב, המורה לתנ"ך וחגי בן ארצי חברו ורעו של דב עמו הוא מתייעץ, ממנו לומד ויחד הולכים למפגשים עם בני הקיבוץ, שזורה בהתכתבות הארוכה ביניהם גם דמותה של מיה - חברתה הטובה של טליה.
נקודת המוצא של שתי חברות טובות ונאמנות אלו זהה. שתיהן חילוניות מאותו קיבוץ ולומדות באותה כתה.
מיה בניגוד לטליה נשבתה כולה בקסמי היהדות והיא הושפעה מן הסמינריון של גשר שם הופיע חנן פורת כמדריך הרוחני שלה. (עמ' 83) גם היא ניהלה חליפת מכתבים עמו. היא בעלת אומץ ואינה חוששת ממה שיאמרו הוריה או חברי הקיבוץ. היא מתחילה לאכול בשולחן הצמחונים, מתכתבת עם חנן ומתחילה להאמין בקב"ה. היא ביחסי חברות טובה עם טליה, ומתחילה להסביר לה כי בלי אמונה באלוקים לא שווה בכלל לחיות. (עמ' 88) רגשות אלו של מיה מעצבנות את טליה והיא חשה שהן מתרחקות זו מזו. כך הופכת מיה למעין דמות אנלוגית לטליה. בהתחלה הייתה זו אנלוגיה משלימה, אך עם התקרבותה של מיה ליהדות ולאמונה האנלוגיה ביניהן הופכת לניגודית. טליה עורכת ביניהן כל הזמן השוואות ומודה שאין לה האמונה וההתלהבות שיש למיה. (עמ' 115) מיה בחורה חכמה, עצמאית רצינית ומיישמת את מה שהפנימה בלימודי היהדות. היא מתגייסת לנח"ל הדתי לאחר שנועצה במדריכה, חנן פורת. (עמ' 152)
הפרידה ממיה קשה לטליה, והיא מספרת לדב כמה בכתה, כשמיה עלתה לאוטובוס בדרכה לנח"ל במסגרת בני עקיבא.
החברות ביניהן היא אמיתית ועמוקה וטליה מאחלת לה כל טוב, אף שמודעת לכך שחברתה הטובה הלכה לעולם אחר.
מיה השתלבה בקיבוץ כפר עציון במסגרת הנח"ל, וכשחזרה לקיבוצה פגשה את טליה ונסתה לשכנעה להצטרף אליה בנימוק:
נמשיך שם את כל הערכים שגדלנו איתם אבל נתחבר לתורה ולמסורת היהודית. זה יתן לערכים שלנו הרבה יותר כוח, היא חוזרת ואומרת, לא נוותר על שום דבר רק נרחיב ונעמיק את העולם שלנו. אך טליה מלאת פחדים שהנה תשתכנע ממיה וממכתביו של דב. ואז היא נבהלת כי אינה רוצה לריב עם הוריה כמו מיה, אינה רוצה להתנתק מהחברה איתם היא מחוברת. היא מעריצה את מיה על האומץ שלה, על הנחישות ועל העקשנות שגלתה לאורך כל הדרך. (עמ' 170)
בדברים אלו מסיים דב את מכתבו האחרון לטליה, ומחזק את דבריה של מיה. אין מה לחשוש מאורח חיים יהודי של תורה ומצוות כי את לא משליכה את הערכים שהתחנכת על ברכיהם, אדרבא את מתמלאת יותר ונושאת את כל הדברים הנפלאים מקבלת בביתך.
באותו מכתב מדבר דב בשבח החינוך ובחיבור לחוליות של עם ישראל ובאמונה גדולה הוא מכריז:
חינוך זו המילה שמהדהדת ומלווה אותי בכל מקום. חינוך - זה המפתח לעתידו של עם ישראל כעם של אמונה, של תורה, של ערכים נצחיים. אני מתפלל, שאזכה להגשים את הייעוד הגדול הזה ולהשתתף ביצירת עוד חוליה בשרשרת הדורות של העם היהודי, חוליה שתהיה בה גם התחדשות של תורת ארץ ישראל, התחדשות של עם שנגאל מגלות ארוכה, אבל גם תהיה מחוברת ומקושרת לכל החוליות שלפניה, חלילה שלא תתנתק מהן. אני מאמין שזה אפשרי, אני מאמין שזה יקרה, בעזרת ה', והלוואי ואזכה להשתתף בהגשמת החזון הגדול הזה. (עמ' 172)
סיכום
העיון במכתבים בין דב לטליה שנמשכו שנתיים חשפו בורות גדולה בחינוך החילוני בכל מה שקשור בעולם היהדות. החל מלימודי התנ"ך שנלמד כספר היסטורי בעל מיתוסים עתיקים ללא זיקה נפשית מחייבת ועד לנושאים בסיסיים במחשבת היהדות ובקיום מצוות. המורה לתנ"ך, שלימד את טליה, למד ב'חדר' וספג ידע בתחום זה, אולם הנוער במדינת ישראל בדורנו גדל ללא לימוד מעמיק בידיעת התנ"ך וללא זיקה למורשת היהדות. עולם היהדות הוא זר ומנוכר לו. דברי בן גוריון, כפי שמצוטטים בספר, על סכנת הבורות של הנוער מתממשת בתקופתנו בצורה כואבת ומפחידה.
על רקע חסך חינוכי ואידאי זה ועל רקע הקרע בין דתיים לחילוניים בעקבות האירועים הפוליטיים בארץ, פרסום הספר הוא מצרך מבוקש המקרין אופטימיות רבה וניסיון כן ואוהב לקשר בין המחנות.
מכתבים אוטנטיים אלו הם ההוכחה לאפשרות זו. אף שחלומו של דב שטליה תלך לקיבוץ דתי לא התממש בפועל הרי השפעתו הרוחנית והערכית שלו השפיעו על מחשבותיה של טליה. עולמה התעשר בידע על יהדות, ואין ספק שדמותו של דב שמשה לה תמרור אוהד וחם שתמיד עשוי לסייע לה כפי שהבטיח לה.
הסיום הטרגי קטע את הקשר ביניהם שמאוד ייתכן שהיה מתפתח לקשרים עמוקים יותר.
מכתבים אלו מאירים ומנציחים את דמותו הייחודית של דב. זכה דב שגם יצירה ספרותית גדולה אחרת הנציחה את דמותו באירועים הקשים והטרגיים של מלחמת יום הכיפורים בספרו של הרב חיים סבתו 'תיאום כוונות'. דמותו הונצחה גם בסוף הספר 'מכתבים לטליה' בשיחות של חבריו. הקווים לדמותו שהועלו על ידם תואמים את הדמות שנחשפה במכתבים.
ראוי לנו להעצים את דמותו של דב ולהפנים את עולמו, תוך עיון בספר זה והוראתו במסגרות שונות החל בתנועות הנוער ובשיעורי חינוך בבתי הספר.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
)
