חזרה לשגרה- סחורות החלו להכנס לרצועה דרך מעבר כרם שלום.  

האיטיות הזו ״כמי השילוח ההולכים לאט״, היא עובדה קיימת בכל תהליך גדילה וצמיחה.

זה מעצבן לפעמים, זה מרגיז, זה לא מספיק והיינו שמחים להיות במקום אחר. אבל זה מה שיש.

אז מי שלא רואה את ההתקדמות הנוכחית במבצע הזה ושמח בה ומצד שני לא מסתפק ורוצה יותר אז לדעתי הוא קצת לא בכיוון.

אז בלי אכזבות ובלי עיניים נוצצות.

לראשונה מזה זמן רב מתנהלת המלחמה כפי שצריך לנהל מלחמה - חזק, מהר וככל הניתן כלפי עורף האויב, שבמקרה זה הוא הליבה העירונית, החברתית והכלכלית של עזה המממנת ומתחזקת את הטרור. מה שנעשה בקושי ב"צוק איתן" אחרי יותר מחודש של לחימה הססנית וחסרת תוצאות, בוצע כעת ביממה הראשונה של הלחימה. שיטת "עליית המדרגה" המוכרת, שכתוצאה ממנה הכתיבו ראשי הטרור את מהלכי וקצב הלחימה כמו גם את מועד סיומה, הוחלפה במכות כואבות מייד בתחילת הלחימה.

המבצע הנוכחי התחיל ונמשך כאמור לאורה של תפישה צבאית שונה מזו שהופגנה בקודמיו, ומכאן שהוא חייב גם להסתיים בדרך אחרת. מול ארגון שחרת על דגלו את השמדת ישראל אין מקום להפסקת אש ולחזרה לשגרת אספקת המיים, החשמל, המזון הדלק ושאר מוצרי היסוד. גרסת יצחק רבין ללחימה בטרור על פיה "נחתור לשלום כאילו אין טרור, ונלחם בטרור כאילו אין שלום" הוכחה כבר לפני יותר משלושים שנה כהזייה מסוכנת, שמחד גיסא הגבירה את הטרור ומאידך גיסא כבלה את ידי ישראל במלחמתה מולו. הפסקת אש היא בפועל מתן לגיטימציה ועידוד לטרור. אם חמאס יחליט לעשות כמעשה שמשון ולהתאבד בהפלת שערי עזה על עצמו ועל תושביה כולם הוא יהיה האחראי לכך, וזו הדרך שבה צריכה ישראל לנסות ולהסביר את עצמה לצבועי העולם המערבי.

ההשוואה בין מבצע "שומר החומות" לבין קודמיו מלמדת שוב עד כמה נגזר בטחון ישראל והפעלת כוחה הצבאי לא מתפישת בטחון כוללת ומחייבת, אלא מאופיו הפרטי ומהשקפת עולמו הצבאית של מי שעומד בזמן נתון בראש הצבא. מדובר בלקות מערכתית כרונית שאיננה נדונה אצלנו מספיק. כאשר צה"ל מוביל תפישה מתפשרת, מתייסרת ומהססת, כמו למשל במבצע "צוק איתן", הוא זוכה לגיבוי ממשלתי וציבורי בדיוק כמו בימים אלה כאשר הוא מוביל תפישה הפוכה בתכלית.

מעמדו של צה"ל בציבוריות הישראלית הוא גבוה עד כדי שהוא נמצא מעבר לביקורת ציבורית ומקצועית חיצונית, שכמו כל גוף ביצוע גם הוא זקוק לה. מעולם לא התקיים בישראל דיון פומבי בכנסת על כשלי צה"ל במלחמה או מבצע, כפי שהתקיים, למשל, בפרלמנט בלונדון בקייץ שנת 1942 אחרי סדרת הכישלונות של צבא בריטניה במערכה במדבר המערבי. גם כאן יש מה ללמוד מדמורקטיות בעלות ניסיון רב לאין שיעור יותר מזו של ישראל הצעירה.

מבחן התקשורת

מרגרט תאצ'ר, שהייתה ראשת ממשלת בריטניה, קבעה נכון כשאמרה כי "התקשורת היא החמצן של הטרור". בהקשר זה ניתן לקבוע כי התקשורת הישראלית היא מפעל ליצור חמצן עבור הטרור החיצוני והפנימי. נחיצותה וחובתה של התקשורת לדווח, לשאול ולבקר הפכה גם הפעם להשתוללות מופקרת וחסרת מעצורים. מרתון הדיווחים הבלתי פוסקים על הירי, המהומות, הנפגעים והצגתם ביחד עם כותרות ה"כאוס" וה"אנרכיה" בליווי הפרשנים המלהגים, שרובם רואי שחורות, נועד לרתק את הצופה למסך, תוך זריעת פחד, מתח ובעיקר ייאוש - בדיוק על פי צרכיהם של הטרוריסטים.

אלה באולפנים הגורסים כי רוה"מ משתמש במבצע הצבאי לצרכיו הפוליטיים והאישיים עושים את אותו הדבר בלחימתם נגדו, שהחלה הרבה לפני המבצע הנוכחי, כאשר הם מציגים את פרעות הערבים ביהודים כאובדן שליטה של הממשלה. כותרות ה"אנרכיה", "מהומות", "כאוס", "מדינה במלחמה", "מתח גם בצפון" ודומותיהן ממשיכות לרוץ על המסכים תוך מיחזור חומרים זורעי בהלה שצולמו עוד קודם להשבת הסדר והשקט. נראה שלעורכים קשה להיפרד מההזדמנות לנגח את הממשלה בכל תנאי ובכל מצב, גם במחיר שבירת שיאים של הגזמות, יצירת סימטריה בין מעשי היהודים למעשי הערבים ויצירת תבהלה שאין לה מקום. בסופו של דבר ועלוב ככל שייראה - התוצר הסופי של האולפנים מלמד שעבור מנהליהם אין כל הבדל בין שידור מעיר מוכת רקטות לבין מופע ראליטי כלשהו.

אין לתקשורת אויב גדול יותר מאשר ירידה באחוזי הצפייה, ולכן הדרך היחידה לרסן את התקשורת הישראלית ולהביאה, אולי, לכדי חשבון נפש היא פשוט לא לצפות בה או להאזין לה. אין כל סיבה להפוך לשבויים מרצון של תקשורת, שבפועל הפכה למשתפת פעולה עם הטרוריסטים והפורעים. מאות ערוצי ההאזנה והצפייה הקיימים היום מאפשרים לאזרח הקטן למצוא בהם מחסה מטירוף המערכות שאחז בערוצים המובילים.

תסביך המשילות

הורתן של הפרעות בתוך ישראל היא בהתחמקות הנמשכת מכפיית הריבונות והמשילות הישראלית בחלקים רבים של מדינת ישראל. התעלמות מבנייה לא חוקית, מזריקת אבנים, מאי תשלום מיסים, מצבירת נשק ומאלימות שכונתית ומשפחתית מובילה לעוד יותר מאותם הדברים עד להתפוצצות הנוכחית.