הטיפשה, החכמה והחבית: כך נולדה הפצצה האווירית  

הטייסים קוראים לה פצצה לשימוש כללי (GP, ובארץ - שי"ן-כ"ף). יש לה עוד שמות, אבל אני חייב להודות שכולם נשמעים לי מטופשים. למשל, פצצת כבידה (בניגוד למה, פצצה שמתעלמת מהכבידה?), פצצות ברזל (כי שאר הפצצות עשויות מפימו?), פצצת נפילה חופשית (מה שנופל, נופל חופשי) ופצצה טיפשה (מה עשתה לכם?).

לא חכמה, אבל טיפשה זה קצת מעליב. פצצה מתחת לכנף מטוס של חיל הים האמריקאי (צילום: USN)

פצצת אוויר היא בעצם חבית של חומר נפץ, עם זנב מאחורה (כדי שתיפול בצורה יציבה, מה שיאפשר לכוון אותה) ומרעום (שיגרום לה להתפוצץ בזמן). פרט לזנב ולמרעום אפשר לשים עליה המון דברים. למשל, מקלט כתם לייזר, מקלט GPS, או מצלמת וידאו עם אנטנה - ומנועים שיזיזו את סנפירי הזנב. כך מקבלים פצצה מונחית לייזר, לוויין או טלוויזיה - מה שנקרא, חכמה.

אבל רוב הפצצות במחסני התחמושת של חילות האוויר אינן חכמות משום שאינן צריכות להיות, ומיד תבינו מדוע. לשם כך, נתחיל בפצצת הש"כ הוותיקה.

פצצה בלי זנב, פצצה בלי מרעום (צילום: USN)

ההפצצה האווירית הראשונה בהיסטוריה לא כללה מטוס, ובוצעה במלחמת העצמאות של איטליה, אי שם ב-1849; כוחות אוסטרים שהטילו מצור על ונציה השתמשו בבלונים פורחים כדי לזרוק פצצות על העיר. כשהומצא המטוס, שאפו לשלב אותו במאמצי ההפצצה, ומיד הבינו שקל זה לא יהיה.

בניגוד לכדור הפורח ולספינת האוויר, המטוס היה מאוד מוגבל בראשיתו וכל גרם השפיע על יכולתו לטוס ביציבות, כך שהיה צורך בפצצות מאוד קטנות. בנוסף, היה קשה מאוד גם לשלוט באווירון, גם להבין על מה רוצים לזרוק פצצה, גם לכוון וגם לזרוק אחת מהקוקפיט בלי שלמשל, תפגע בכנף ותתפוצץ.

כנסיית סן גרמיה בוונציה בוערת לאחר שהופצצה בבלונים, ציור של לואיג'י קוורנה (צילום: Wikimedia)

כן, אף אחד לא רצה לתלות את הפצצה מתחת לכנפיים או הגוף, משום שהמנועים של תחילת המאה היו גם כך חלשים ביותר, וכל מה שהוסיף גרר הקשה עליהם מאוד. לכן, נעשה מחקר בתחום ומהנדסים חיפשו דרכים להפציץ ממטוסים, אך לא מצאו פיתרון נוח ויעיל דיו שלא יסכן את האווירון עצמו. ואז הגיעה שנת 1911 ובצפון אפריקה פרצה המלחמה האיטלקית-עות'מנית, הראשונה בה לקחו מטוסים חלק מורגש.

בנובמבר 1911 החליט הטייס האיטלקי ג'וליו גאבוטי שנמאס לו; הוא היה לוחם עם המון מוטיבציה, שקלט שהוא אמנם טס מעל לאויב ועוקב אחר תנועתו, אבל לא בדיוק נלחם. מה עשה? לקח עמו ארבעה רימונים לקוקפיט, ובאחת מטיסות הסיור זרק אותם על מחנה צבאי בעין זארה שבצפון מערב לוב.

ההפצצה של גאבוטי (צילום: Wikimedia)

רק אחד פגע בכלל בשטח הבסיס, ואפילו לא גרם נזק - אך ההפצצה הזו השיגה אפקט מדהים: זה לא שהאויב לא ידע מה זה רימון, כן? רימונים נכנסו לשימוש עוד בימי האימפריה הביזנטית, סביב שנת 717 - אבל זה משהו אחר לגמרי כשהם נופלים עליך מהשמיים. חיילי העות'מנים פשוט רצו בהיסטריה, וגאבוטי חנך את ההפצצה ממטוסים.

סיפור הרימונים של גאבוטי הגיע בינואר 1912 לאוזני כריסטו טופרקייב, קצין בחיל האוויר הבולגרי שלחם בעות'מנים במלחמת הבלקן הראשונה. הוא החל לנסות ולעצב רימון מוטס שיהיה יותר נוח להטלה ולכיוון. במסגרת הפיתוח, חבר לקצינים נוספים ולמהנדסים מקומיים וביחד הגו את הפצצה האווירית הייעודית הראשונה.

הפצצה הבולגרית של 1912 (צילום: GTZ)

היא היתה צרה וארוכה כדי שלא תתפוס מקום בקוקפיט ולא תיפול או תתגלגל לטייס בין הרגליים; היה לה זנב ששימש גם לייצוב וגם כנקודת אחיזה להטלה; ובחרטומה היה מרעום הקשה, כזה שיוזם פיצוץ בעת הפגיעה בקרקע ולא לאחר השהייה כמו רימון.

באוקטובר הוטלו שתי פצצות כאלה על תחנת רכבת באזור אדירנה. הפיתוח הועתק ושוכפל במהירות, ומהר מאוד כל מדינה עם אווירונים גם זרקה מהם משהו מתפוצץ.

פצצה בריטית מוקדמת מוטלת מתוך גונדולה של ספינת אוויר (צילום: Wikimedia)

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כבר לכל המשתתפים היו פצצות אוויר שהתפתחו במהירות רבה, כשכל שיפור מגיע בדרך הקשה; פצצה הוגדרה כלא בטיחותית אחרי שהתפוצצה באוויר או במחסן, נקבעה כלא נוחה לשימוש כשטייס ניסה להשליך אחת ותוך כדי הזיז את הסטיק ואיבד שליטה וכן הלאה; מלחמת העולם הראשונה היתה תקופה מטורללת לגמרי.

למשל, בבריטניה פותחה פצצת הייל (הייל), בגרסאות של 10 ו-50 ק"ג; בזנבה הושם מרעום בעל נצרה, שנשלפת ידנית לפני שמשלכים אותה או אוטומטית, ע"י קשירה שלה למטוס בחוט. פצצות הייל היו בעלות שיעור נפלים גדול יחסית.

פצצות גרמניות ממלחמת העולם (צילום: Gonzosft)

הפצצות נקשרו לנקודות עגינה קטנות, כשווי ברזל מהדקים אותן למקומן; כמו כן, היו להן נצרות שחוברו לכנף בחוט. כשהגיע רגע ההטלה, ווי הברזל הסתובבו והפצצה נפלה, כשהנצרה נותרת מאחור.

לאחר המלחמה הבינה האנושות כולה שיש חוקי משחק חדשים: מטוסים וספינות אוויר יכולים להגיע ולזרוע הרס עצום מן השמיים, ומי שיבנה מספיק מהם יוכל לנצח כל יריב.

פצצות מתחת לכנפי מפציץ גרמני (צילום: NARA)

בהתאמה, השתפרו הפצצות ממש מכל הכיוונים: למשל, עד כה נשענו על מרעום הקשה - מכה בחזית הפצצה הפעילה מטען נפץ קטן שיזם את מטען הנפץ העיקרי. עתה החלו להופיע מרעומים אחרים: הפצצות קיבלו שבשבת קטנה בזנב, שהסתובבה כל זמן שהפצצה נפלה בזכות תנועת האוויר. ברגע שהשבשבת עצרה, נסגר מעגל והפצצה הופעלה.

בנוסף, איפשרה השבשבת פיצוץ מדויק: אם ידוע מאיזה גובה מטילים פצצה, אפשר לכוון את השבשבת כך שתיצור פיצוץ לאחר מספר קבוע של סיבובים - נניח, זה שמתקבל בגובה 100 מ', במטרה ליצור אפקט נזק קטלני לכוחות שמחופרים בשוחות, למשל.

פצצות מוטענות על מפציץ B17 אמריקאי (צילום: USAF)

במלחמת העולם השנייה כבר פותחו פצצות יעודיות: עם מעטפת מוקשחת לחדירה טובה יותר של שריון ספינות, פצצונות זעירות של ק"ג בודדים שאפשר לפזר בכמויות גדולות ולחסל כוחות חי"ר שמפוזרים על שטח גדול, ופצצות עצומות במשקל 5.4 טונות שנועדו לפצח בנוקרים.

כל הפצצות הללו היו "טיפשות", חבית עם זנב; הטייס או המטילן במפציץ כיוון אותן, הטיל אותן וקיווה לטוב - הדיוק היה נמוך ביותר, מה שהוביל להרג נרחב של חפים מפשע. אמנם הדיוק השתפר הודות לכוונות הפצצה ראשונות שידעו לחשב מהירות טיסה, גובה והשפעות חיצוניות, אך עדיין פגיעה בול היתה דבר נדיר מאוד - במיוחד כשמדובר במפציצים כבדים שמטילים פצצות מגובה רב.

מפציצי B17 שופכים פצצות על מטרות באירופה הכבושה (צילום: שאטרסטוק)

במהלך המלחמה הופיעו הפצצות החכמות הראשונות, בתור ניסויים בגרמניה הנאצית; חברת רוהרשטאל פיתחה את פריץ X, פצצת גלישה נגד ספינות שנשלטה מרחוק. היה לה מקלט רדיו, שידע לקבל אותות מהמטוס ששיגר אותה ולהזיז את ההגאים שלה בהתאם לתנועת ג'ויסטיק קטן. העניין הוא שמאוד קשה לראות את הפצצה אחרי שהוטלה ולכוון אותה, מה שהפך את פריץ לבעייתית.

ועדיין, ב-8 בספטמבר 1943 הופעלה הפצצה נגד ספינות איטלקיות שערקו לידי בעלות הברית; ספינת המערכה רומא נפגעה וטבעה, ובהמשך הותקפו גם ספינות אמריקאיות בחימוש זה. אך עידן הפצצות החכמות בושש לבוא, וחילות אוויר המשיכו להתבסס על פצצות ללא הנחיה עוד שנים רבות.

פצצת פריץ X גרמנית (צילום:Wikimedia)

ההפצצות האוויריות הן שניצחו את מלחמת העולם השנייה; מהפצצות שכתשו את מפעלי ותשתיות הגרמנים באירופה ועד לפצצות הגרעין שהשמידו את הירושימה ונגסאקי.

בטבעיות, המשיכו צבאות בכל העולם להצטייד בפצצות, לבנות מחסנים עצומים שלהן, ולהתכונן למלחמות הבאות. אבל הפצצות הללו היו נראות מוכרות גם למי שהשתתף במלחמת העולם הראשונה: חיצונית, הפצצות לא השתנו משנות העשרים.

פצצות בריטיות 50 ק"ג ממלחמת העולם הראשונה, מאחוריה שורת פצצות 113 ק"ג חדשות יותר. צולם בהודו, 1938 (צילום:IWM)

כך, עד ל-1950, כשפרצה מלחמת קוריאה. זו היתה הפעם הראשונה בה נבחנו מטוסי סילון בהטלת פצצות בקנה מידה גדול. האמריקאים הגיעו אופטימיים לחצי האי הקוריאני; מטוסיהם התקשו קצת באימונים, אבל עשו את העבודה.

ובמלחמה עצמה? נכשלו רוב הסילונים בצורה מביכה. לרוב פגעו כל כך רחוק מהמטרה, שחיילי האויב על הקרקע בכלל לא חשבו שמנסים להפציץ אותם ותהו מה מחפשים התוקפים ברכס השכן.

מטוסי F84 עם פצצות מתחת לגוף. לפגוע? רק באימונים (צילום: USAF)

למה החטיאו? אמנם גם מטוסי בוכנה וגם מטוסי סילון נשאו פצצות תחת הכנפיים, אך הסילונים היו מהירים פי שניים, ועם מנוע שזולל דלק; חביות עגולות שמנמנות שתקועות תחת הגוף מייצרות הרבה גרר, מה שמחייב את המנוע לעבוד קשה יותר, לשתות כמו בחתונה ולקצר כך את זמן המשימה. כשמוסיפים לכך את המהירות, נוצר מצב בו לטייס יש פחות זמן לכוון ואין אפשרות לחוג ולנסות שוב. התעופה פשוט קפצה קדימה, בעוד הפצצה נשארה מאחור.

הפיתרון היה פיתוח של גאון התעופה אד היינמן - איש חברת דגלס שהמציא את הדונטלס - מפציץ הצלילה שבעזרתו ניצחה ארה"ב בקרב מידוויי (וסללה את דרכה להכנעת יפן), את הסקייריידר הרב משימתי, את הסקייהוק הנהדר - מטוס תקיפה שנמצא בשירות פעיל כבר 64 שנה, ואף ניהל את פרויקט ה-F16. עוד ב-1946 הבין היינמן שמהירות הטיסה מטפסת, ועיצב פצצה אווירודימית. היחס בין אורכה לרוחבה היה 1 ל-8, כך שהיתה מאורכת ודקה יותר, וסנפירי הייצוב היו קצרים יותר אך גם רחבים יותר.

חיתוך גוף פצצה מסדרה 80 (צילום: defenceindustries)

העיצוב החדש נקרא סדרה שמונים, ובה פצצות בעיצוב זהה, אך במשקלים שונים: פצצת סימן 81 במשקל 118 ק"ג, שמהר מאוד התגלתה כקטנה מכדי להיות שימושית (במלחמת וייטנאם קראו להן "נפצים"); פצצת סימן 82 עם 227 ק"ג, 83 עם 454 ק"ג וסימן 84 היא הגדולה במשפחה עם 925 ק"ג.

כמה מתוך המשקל הזה הוא חומר נפץ וכמה רק ברזל? תלוי מה אמורה הפצצה לעשות. אם מטרתה לחדור גג של בונקר, תזכה ליותר ברזל (וגם מרעום שישהה אותה קצת, שתתפוצץ בפנים). אך כברירת מחדל, חומר הנפץ הוא בערך חצי מהמשקל. למשל, לסימן 84 יש 429 ק"ג של H6 - חומר נפץ שחזק ב-35% מ-TNT טהור.

האח הקטן, האח הגדול. MK82 ו-MK84 (צילום: KIZILSUNGUR CC BY SA 3.0)

מה עושה פיצוץ כזה? פגיעה ישירה יכולה לחדור 3 מ' של בטון או 35 ס"מ של מתכת (למשל, בגשרים ואוניות). רסיסים יעופו ברדיוס קטלני של 350 מ', ואם הפצצה תיפול על אדמה תיצור מכתש עמוק מספיק בשביל שתי קומות של חניון תת-קרקעי. כל אלה תלויים גם בגובה ממנו הוטלה הפצצה ובאנרגיה שצברה או איבדה בדרך לארץ. אבל בכל מקרה, אף אחד לא רוצה להיות מתחת לפצצה כזו כשהיא נופלת.

עד היום ממשיכות הפצצות האירודינמיות של היינמן לשרת בצבאות ארה"ב ובנות בריתה, וגופן לא עבר שינויים. מערכות ההנחייה, הסנפירים ורכיבים אחרים השתנו ללא הכר, אך מה שעבד בשנות החמישים עובד גם בימינו.

פצצות אימונים תחת גופו של F15 ישראלי (צילום: שאטרסטוק)

גורם מרכזי נוסף שמשפיע על אפקטיביות הפצצה הוא המרעום - שממלחמה למלחמה השתפר והשתדרג, עד לרמה שמאפשרת פיצוץ בתזמון מדויק ברמה של אלפיות שנייה בודדות. ההשקעה במרעומים החלה במלחמת העולם השנייה; קחו למשל את ספרנגבומבצילינדריש 250, פצצה גרמנית נפוצה ביותר בת 250 ק"ג, שהגיעה עם קטלוג מרעומים מכובד מאוד.

הכי פשוט היה חשמלי, עם אפשרות לכיוון של הפעלה ברגע הפגיעה, חצי שניה לאחריה (למשל, כשהפצצה נדרשת לפצח גג של מבנה ולהתפוצץ בפנים), או בהשהייה של 17 שניות כדי להשמיד ספינות - מלחים ירוצו עם ציוד כיבוי וחילוץ לנקודת החדירה של הפצצה, ויהיו בקרבתה ברגע הפיצוץ. מרעום אחר היה חשמלי-מכני, ועם השהיות של בין שלוש ל-135 דקות; כאן הרעיון הוא לפגוע במבנים ולהרוג צוותי תיקונים, או לגרום לבניין להינטש בגלל הימצאות פצצה חיה. מנגנון מכני קטן הפעיל את הפצצות המושהות ברגע שניסו לפרק אותן, מה שאיפשר הטלה שלהן על נתיבי תחבורה והפיכתן בעצם למוקשים; נהג שעולה על אחת יושמד לפני שיספיק להגיד "בום", קל וחומר "ספרנגבומבצילינדריש". והיו גם מרעומים שמתאימים לפיצוץ באוויר כדי לתפוס חיילים מאחורי מחסות.

פצצת ספרנגבומבצילינדריש 250 (צילום: asisbiz)

בתקופת מלחמת וייטנאם הכניסה ארה"ב לשירות פצצות ראשונות בעלות הנחיית לייזר, שהתגלו כאפקטיביות במיוחד ושינו לחלוטין את הלחימה האווירית. בעזרתן, הצליח חיל הים האמריקאי להפיל גשר שפצצות רגילות לא הצליחו לקלוע בעמודי התמיכה שלו למרות שיצאו נגדו כ-700 גיחות במשך שנים ארוכות (אני מת על הסיפור הזה, שמופיע בטור הזה).

אך בעוד היו אלה פצצות שפותחו במיוחד לעבודה עם ציוד הלייזר, בהמשך פותחו ערכות הנחייה שאפשר פשוט להתקין על פצצה רגילה.

פצצות ראשונות מונחות לייזר תחת כנפיו של פאנטום אמריקאי (מקור: USAF)

למשל, במקום לייצר מאפס פצצה מונחית GPS, פשוט שמים עליה זנב עם מקלט GPS, כנפונים שמייצבים ומזיזים אותה בהתאם למיקום, ומקבלים חימוש מדויק ביותר.

פצצות מונחות לייזר תחת כנפו של F18 אמריקאי (צילום: USN)

הימצאותן של ערכות הנחייה למיניהן מאפשרת לצבאות גמישות רבה: מחזיקים מחסנים מלאים בפצצות שימוש-כללי רגילות, ושמים עליהן ערכת לייזר או ערכת GPS כשצריך.

לא צריך שכולן יהיו חכמות; מחזיקים הרבה פצצות בסיסיות, ושמים עליהן את ערכות ההנחייה הנדרשות (צילום: USAF)

זה חשוב מאוד משום שלא כל פצצה תתאים לכל מטרה; לדוגמה, פצצה מונחית GPS יודעת היכן היא נמצאת בעולם ביחס למטרה על בסיס נתוני לוויין, אך זה עובד רק אם המטרה לא זזה. לעומתה, פצצה מונחית לייזר תתמרן את עצמה אל הנקודה אליה מכוונים את כתם הלייזר מהמטוס (או מהקרקע, או ממטוס אחר) וכך אפשר לפגוע במטרות ניידות.

מה יקרה לפצצות בעתיד? האם יהפכו להיות חזקות יותר, מדויקות יותר? התשובה אולי תפתיע קצת - אבל לא; הן כבר מדויקות מספיק, ורובן יהפכו לחלשות יותר.

פצצת SDB מודרנית של MBDA (צילום: MBDA)

אנחנו כבר לא חיים בעידן בו צריך להפציץ ערים שלמות כמו במלחמת העולם השנייה, או להדליק רכס שלם כמו במלחמת וייטנאם - אין בכך ערך צבאי, ולהפציץ אוכלוסיה אזרחית בעיר זה פשוט מפלצתי. כיום האויב מתחבא בתוך אוכלוסיה אזרחית, וצריך לפגוע בו מבלי לסכן חפים מפשע.

פצצות סימן 81, שנתפסו כחלשות מדי, יעשו קאמבק; מטעני הנפץ הפופולריים יהיו בגודל של סביב 120 ק"ג, ובפצצות קטנות וצרות - אופטימליות לנשיאה בתוך תאי חימוש פנימיים של מטוסי קרב חמקנים.

צריך מקום לפצצות. מטוס F35 משחרר טיל שיוט בניסוי ירי (צילום: USN)

ומה על ההנחיה? ככל המרבה, הרי זה משובח; השנה כבר נכנסה לשירות בארה"ב פצצה שמשתמשת ב-GPS כדי להגיע לסביבת המטרה, ואז מפעילה מכ"מ זעיר וראש ביות אינפרא-אדום כדי לפגוע (ותומכת גם בהנחיית לייזר). אבל כאן נכנס לתמונה האלמנט הכלכלי: ראש הנחייה שכזה הוא מאוד יקר, וגם גוף הפצצה אינו סטנדרטי, כך שמדינה שתרצה לקנות מין סופר-פצצה שכזו לא תקנה קיט ותתקין אותו על איזו פצצה שתרצה. מדובר פה בפצצה שהיא יחידה אחת ועולה סביב 195,000 דולר - בערך פי עשרה מערכת GPS לפצצה רגילה. אז כן, בעתיד יהיו לנו פצצות מדויקות יותר, יעילות יותר, וכמובן יקרות יותר - וכולי תקווה שיהיו לנו כמה שפחות סיבות להשתמש בהן. טיסה נעימה!

👨‍✈️הקברניט👨‍✈️:
https://www.calcalist.co.il/calcalistech/article/hy11msyzwk