העליון: משפחה ערבית ביפו לא תזכה בבעלות על נכסי המדינה אליהם פלשה | עם זאת המשפ' תמשיך להשתמש במבנים ללא תשלום  

את פסק הדין כתב עמית, בהסכמת ברון ואלרון.
העובדות הן סבוכות למדיי, ולכן נפשט: המדובר, כאמור, בקרקע ביפו, שכיום ניצבים עליה שלושה מבנים. לטענת המדינה, במהלך מלחמת העצמאות בעלי הקרקע היו נפקדים, במשמעות חוק נכסי נפקדים (לשרשור על החוק).
כפועל יוצא מכך, הפכה המדינה לבעלת השטח.

בשנת 1965 רכש גוף ממשלתי בשם "רשות הפיתוח" את הקרקע מידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. בהמשך, מטעמים שאינם רלבנטיים לענייננו, חלק מהבעלות בקרקע הועברה לידי משפחת ג'אבר, שהיא צידו השני של הסכסוך המשפטי.
אבל, מרבית אחוזי הבעלות על המקרקעין, עד היום, נותרה בידי רשות הפיתוח.

ב-2003 נערך במקום הליך בשם "הסדר זכויות". בתמצית, המשמעות היא שבמקום להסתמך על קביעת זכויות במקרקעין על סמך שטרות ורישומים ישנים-נושנים כאלה ואחרים – מבררים אחת ולתמיד את הבעלות, ואז מבצעים רישום בטאבו. לאחר הרישום, המקרקעין נחשבים כ-"מוסדרים", ולפני כן – "לא מוסדרים".

במסגרת הליך הסדרת הזכויות, טענה משפחת ג'אבר שהמקרקעין כלל לא היו בבעלות נפקד, ולכן ממילא לא עברו לידי המדינה.
לחילופין, טענה המשפחה כי היא מחזיקה במקרקעין לפחות מאז הקמת המדינה (ונראה שהטענה הוכחה, לפי פסק הדין במחוזי) – ולכן זכאית לבעלות מלאה מכוח מה שמכונה "התיישנות רוכשת".

ביהמ"ש המחוזי דחה את שתי הטענות הללו, והמשפחה ערערה לעליון. והנה הגענו אל פסק הדין של עמית.

את הטענה הראשונה, כאילו בעלי השטח לא היו נפקדים – עמית דחה ללא קושי, על סמך ראיות שהוצגו בביהמ"ש המחוזי. כלומר, העברת הבעלות לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, ומשם לרשות הפיתוח – נעשתה כדין.

ההכרעה בטענה השנייה, לגבי "התיישנות רוכשת", היתה מורכבת בהרבה.
בבסיס הטענה ניצב סעיף חוק עלום – הוא סעיף 51 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין, שבתרגום ממשפטית לעברית קובע כדלקמן: אם בעת הסדרת הזכויות מסתבר שאדם מחזיק במקרקעין תקופה שעולה תקופת ההתיישנות, הוא יהפוך לבעלי המקרקעיןמאחר שתקופת ההתיישנות הרלבנטית להגשת תביעת זכות במקרקעין היא 15 שנה, בפשט אומר הסעיף שאם בעת הסדרת הזכויות מסתבר שאדם מחזיק במקרקעין במשך 15 שנים לפחות, אזי גם אם הבעלות הרשומה היא של אדם אחר – המחזיק רוכש בעלות.

השאלה המרכזית היתה המשפחה בעג'מי זכאית ל-"התיישנות רוכשת" שכזו.כאמור, אין חולק שהמשפחה החזיקה במקרקעין במשך 15 שנים טרם הליכי ההסדר, ואף הרבה לפני כן. אבל האם החזקה שכזו מספיקה כדי למלא את תנאי הסעיף?

במסגרת בירור העובדות בביהמ"ש המחוזי, הסתבר שהמדינה אומנם הצהירה בפני המשפחה שהיא לא מוותרת על זכויותיה במקרקעין, אך פרט לכך – לא עשתה דבר. במסגרת פסק הדין, עמית סטה מהלכות קודמות שנקבעו, והסכים למעשה עם המשפחה שמצב שבו בעלי המקרקעין אינם עושים דבר כדי לממש את זכויותיהם (ולו בדרך של גביית דמי שכירות) - *עשוי* להקים "החזקה נוגדת", שתאפשר, עקרונית, תחולה של סעיף 51 הנ"ל.

אבל למרות זאת, עמית הכריע נגד המשפחה. למה?

לפי עמית, סעיף 51 הנ"ל חל רק ביחסים שבין אדם לחברו, כלומר הוא מאפשר לרכוש זכויות במקרקעין בדרך של "התיישנות רוכשת" – רק כאשר מדובר במקרקעין בבעלות *פרטית*.

לעומת זאת, ביחסים שבין אדם *למדינה*, הסעיף הרלבנטי הוא סעיף 52 לפקודה. וההבדל המרכזי לעומת סעיף 51 טעון בסעיף קטן 52(ג).סעיף זה מפנה אותנו לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני, שנחקק אי שם בשנת 1858 (וזו לא טעות), ושחלקים ממנו עדיין רלבנטיים, אפילו בימינו אנו.

ולפי אותו סעיף 78 שירשנו מהעותמנים, כדי לרכוש זכויות מכוח "התיישנות רוכשת", על המחזיק במקרקעין גם *לעבד* את הקרקע. מגורים לבדם, אינם מספיקים.

מאחר שברור שהמשפחה היפואית "רק" גרה במקרקעין, ולא עיבדה אותם משום שאינם שטח חקלאי; ומאחר שמדובר ביחסים שבין אדם למדינה; ומאחר שביחסים בין אדם למדינה לא חל סעיף 51 לפקודה אלא סעיף 52 לפקודה – נראה שידה של המשפחה על התחתונה:
היא אינה עומדת בתנאים ל-"התיישנות רוכשת".

לכאורה, תם ונשלם.
אלא שנותר עניין נוסף, והוא השאלה האם יש לראות במדינה וברשות הפיתוח כגוף אחד. שאם לא כן, ורשות הפיתוח היא נפרדת מהמדינה, הרי שלכאורה אנו חוזרים לסעיף 51 לפקודת הסדר הזכויות, ולא לסעיף 52 לפקודה – ומתייתרת הדרישה ל-"עיבוד", הקבועה בסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני.עמית קובע, שגם תחת הנחה זו – עדיין ידה של המשפחה היפואית על התחתונה. והפעם למה?
הפעם, הסיבה היא סעיף 1 *לחוק יסוד*: מקרקעי ישראל, הקובע שאין להעביר מקרקעין בבעלות המדינה, *או בבעלות רשות הפיתוח*, בכל דרך.

הפסיקה קבעה, שהסעיף הזה מונע למעשה כל אפשרות של "התיישנות רוכשת".

כלומר, לפי פסיקת ביהמ"ש העליון, חוק היסוד גובר על סעיפי החוק "הרגילים", ושולל את האפשרות לרכוש בעלות במקרקעין בבעלות המדינה או רשות הפיתוח – בכל דרך.
ואם לא משנה הדרך שבה (לא) ניתן לרכוש בעלות במקרקעי מדינה, אזי אי אפשר לרכוש אותה גם במסלול הקבוע בפקודת הסדר זכויות במקרקעין.לכן, גם תחת כל ההנחות לטובת המשפחה – אין דרך חוקית שבה תוכל לרכוש בעלות במקרקעין.

ועד כאן פסק הדין, שבסופו, כאמור, נותרה המשפחה היפואית, המתגוררת במבנים בשכונת עג'מי מזה עשרות רבות של שנים – כאשר מרבית הזכויות במבנים אינן בבעלותה, אלא בבעלות המדינה, בשל היותם נכסי נפקדיםאך לא נסיים בלי כמה הערות:
א. אפשר כמובן לראות בתוצאה כמפלה את ערביי יפו (ובכלל), גזענית, בלתי-צודקת וכו'.
אבל, כדאי לזכור שבניגוד, למשל, לפרשת גבעת עמל – במקרה הנוכחי המדינה אינה פועלת כדי לממש את זכויותיה, ובפועל המשפחה ממשיכה לגור במקום באין מפריע, וללא תשלום שכירות.

ב. ניתן להניח, שהפרשה שבמרכז פסק הדין – שכאמור נתבררה בבתי המשפט המחוזי והעליון במשך לא פחות מ-13 שנים – אינה ייחודית.
בהתאם, ולפחות לפי פירסומים שפורסמו לאחרונה, נראה שפניה של המדינה להסדרת הסוגיה, ובמתן אפשרות למחזיקים השונים להסדיר את זכויותיהם במקרקעין שהם מתגוררים בהם.

נסכם:
פסק הדין, שבמרכזו 3 מבנים בשכונת עג'מי, ממחיש היטב את מורכבות הדין – החקיקה והפסיקה – שחל בישראל, במיוחד בכל הנוגע בנכסי מקרקעין.
השורה התחתונה שלו מדגימה את ההגנה הרבה שמקנה הדין על בעלות המדינה בנכסים, לרבות כאלה שהוכרזו כנכסי נפקדים בראשית ימי המדינה.