החיים עצמם | חברי פורום משתפים חוויות מהחיים #2 - והפעם: micmic מספרת  

יש לכם סיפור אישי יוצא דופן? חווייה אישית מעלפת שהחיים הזמינו לכם? שתפו איתי בפרטי, והסיפור יפורסם. לפרטים ראו:
https://rotter.net/forum/kafe/58257.shtml

כעת, שבו על הספה, מתחו רגליים וקראו את הסיפור השני - סיפור מרתק, אנושי ומיוחד במינו - במסגרת הפינה החדשה.

**

החיים עצמם #2

המספרת: חברת הפורום micmic

מגיש ועורך: Mr W

וכך מספרת micmic:

זה סיפור שאני מעלה לכתב לראשונה.

מרץ 1995

כיתה ו', אנו משתחררים מוקדם מבית הספר, טיול חד פעמי עם הצופים, כל כך הרבה זמן חכינו ליום הזה, נסיעה לירושלים. תכנית טלוויזיה בשידור חי. מתכוננים. מתרגשים.

אני רצה מהר לבית, אני גרה סמוך לבית ספר, המדים מוכנים על הכיסא, מתלבשת במהרה טייץ צמוד ומכנס חאקי קצר, נעלי האולסטאר האדומות והגבוהות שלי, את החולצה אני שמה עליי, אכפתר בדרך.

לוקחת את הפיתה עם הגבינה הצהובה שעל השיש ואת השטר 20 שקל דוחפת לכיס החולצה ומתחילה לצאת מהבית, מתרגשת, למי יש תיאבון לאכול את הפיתה, אבל אוכלת בכוח ורצה לצופים.

הגעתי. כל הילדים כבר פה. אומרים לנו לשבת לאורך מעקה בטון, לחכות. חברים מהכיתה לידי. אני מנצלת את הזדמנות לסדר את המדים, לכפתר את החולצה, ולמזלי, אני נעמדת לרגע כדי לסדר את עצמי. מכונית יוצאת מחניה, היא חוזרת במהירות.

בום.

כאב לא אנושי. כאב מפלח כל כך עד שלא הרגשתי כאב כלל. לפעמים זה לא מובן, כשעוצמת הכאב זכורה לי כמו טעם של משהו. הרגליים נמחצו לבטון, חלק גוף העליון הוטל לצידו השני של המעקה, תלויה בין לבין. מחזיקה בכוח בחול בידיים וצורחת משפט שנפלט ממני בלי שליטה ״אין לי רגליים״. זה עניין של שניות, כשברקע אני שומעת קול מוכר שאומר שחייבים ״להזיז אותה״ או משהו בסגנון. מסתבר שזו הדודה שבאה דקה אחרי להביא ממתקים לטיול שכבר לא יהיה. עולם הזוי.

אני בשלי עם ״אין לי רגליים״, לא מפסיקה לרגע. כאילו אני בתוך בועה נלחמת במשהו, נלחמת בעיניים. אף פעם לא הבנתי למה המשפט הזה יצא ממני? אולי כדי להישאר בפוקוס? משהו בי זעק וצרח ״אין לי רגליים״ בלי סוף. כולם שמעו אותי עוברי אורח ועשרות הילדים שהורחקו מהאזור. ולמרבה האירוניה המשפט הזה באמת קיבל רגליים - הילד מהכיתה שרץ לביתי וסיפר לאחי ש״למיקמיק אין רגליים״, והאח שרץ בתורו למשפחה הקרובה כדי לבשר להם: ״למיקמיק אין רגליים״. נשמע כמעט קומי.

ישר על התחלה ידעתי שקרה משהו, לא יודעת איך הצלחתי להישאר בהכרה או לדחוף את עצמי. ה״אין לי רגליים״ השאיר אותי ערה, לא עצמתי עין לרגע, הייתי צריכה לראות, להבין, לדעת, לפעמים זה נראה שמשהו אלוהי נגע בי והזרים בי כוחות על אנושיים להתמודד מול הכל… ומסביבי לחץ, הדודה ועוברת אורח היו המבוגרות היחידות, לפחות אלו שאני זוכרת. בדיוק מולי היה טלפון ציבורי.

אני זוכרת בהבזקים. מזמינים אמבולנס. אח״כ מתקשרים לעבודה של אמא. הדודה צועקת: תגידי לה פשוט להגיע. השניות או הדקות עוברות, זה מרגיש כמו נצח. ואני בבועה שלי ערה וצועקת ״אין לי רגליים״.. כאילו נכנס בי שד קטן. לימים השגעון הזה ליווה אותי בכל שלב: רציתי לדעת הכל בכל, לא סמכתי על שום הבטחה, בדקתי שוב ושוב שהרגליים עדיין שם. ראיתי, שמעתי, בדקתי, ידעתי לפני כולם, אולי זה מה שגרם להחלמה שלי להיות יעילה יותר.

אמבולנס ברקע. שומעים את הסירנות אבל הוא לא מוצא את הכניסה. יוצאים לסייע לו. אני בתוך הבועה שלי אני צועקת? או לוחשת? לפעמים יש תחושה שמשהו בולע אותי, שאני מתעייפת. אני צריכה להישאר ערה לבדוק מה עושים, מחזיקה בכוח את העיניים. הכל איטי. מרגיש לי כאילו הזמן עצר מלכת.

סיפרו לי שהיה מסובך לקבע, ובשלב מסויים העדיפו למהר לבית החולים. הנסיעה באמבולנס זכורה לי. זה משהו שקשה להגדיר במילים. הדודה סיפרה שטסו בכביש הנגדי נגד כיוון הנסיעה. אולי זה מסביר את תחושת הדהירה שהייתה, את הסירנה הלא פוסקת לצד הצפירות, מעין תחושת תזמורת עם קצב קבוע. והקפיצות של הכביש גרמו לי לחוש כאילו אני קופצת והרגליים קופצות בנפרד. כל קפיצה, כל מהמורה גרמה לי לחשוב שמשהו בי נפרד מהרגליים, קצת ועוד קצת. בדיעבד, ההגעה בזמן הצילה את הרגליים.

ואז פתאום עצירה מוחלטת. הגענו. אני זוכרת את פתיחת הדלתות. בערפול. לא שוכחת את מספר הדמויות המטושטשות שעמדו בשורה וחיכו לי, מלאכים כאלו, לא מצליחה לראות פנים, אבל הם אחרים ושונים, משרים סוג של ביטחון. פלטתי איזה קול או בכי ומישהו אמר ״היא בהכרה״. הובלתי לחדר טראומה. והמלאכים האלו מעלי, מסביבי, כל אחד נוגע במקום אחר, גוזרים את הבגדים, הם מדברים, אני מנסה להבין. אבל הערפול הזה - הבועה הזו ששהיתי בה מנתקת אותי יותר מהסביבה, אז בפועל אני לא שומעת דבר, אני ערה אבל לא בדיוק שם. ויש קול שחוזר ואומר ״לא לעצום עיניים״ ״לא לישון״, ואני נלחמת עם העיניים שרק רוצות לנוח. זוכרת במעומעם ״צריך חתימה, איפה האימא?״ אמא מגיעה היישר מהעבודה ובאה אלי בדאגה גדולה, מנסה לדבר ולתקשר איתי - ואני פולטת שטות לא קשורה: ״הכסף שהבאת לי הוא בכיס של החולצה״… לימים זה הפך לסוג של בדיחה משפחתית, אני באמצע חדר טראומה, מעורפלת מכאבי תופת, עם רגליים שאלוהים יודע מה יהיה איתן וכל דאגתי הייתה על שטר עלוב של 20 ש"ח.

עיתון מעריב מדווח על התאונה

הרופא שואל מתי אכלה - אני מעדכנת בפירוט לא מובן - שאכלתי את הפיתה עם הגבינה הצהובה, תוך ציון שעת אכילה. אמא שואלת למה לא נותנים לי משככי כאבים, ויש קול שאומר שהיא עוד מעט עולה לניתוח וצריך שתישאר ערה.

מפה אני כבר לא זוכרת דבר. אמא מספרת שהרופא הבכיר יצא אחרי שעות מחדר הניתוח ואמר שעשה כל מה שיכל, מעבר לזה - לא בשליטתו. הוא אף הוסיף שבכף רגל ימין הוא בחר לא לגעת כלל, לתת לזמן לעשות את שלו. יש משהו בזה שמנתח בוחר לא לגעת, בחירה מודעת שמגע יכול להרוס יותר מאשר להועיל. לפעמים הטבע והזמן מוצאים את דרכם, ויוצרים יש מאין. מעבר לשליטתנו.

התעוררתי לרגע, הייתי בתנועה, זוכרת את הבלונים שהתעופפו מעל המיטה, את החושך בכניסה למחלקה, את ההמולה, וזהו. את הימים הראשונים אני לא הכי זוכרת, מספרים שהייתי צורחת מכאבים, מרעידה את המחלקה, כולם שמעו וידעו על ״הילדה מתאונה״.

היו נסים ואכזבות שהובילו לנסים. הרגעים האלו שזה נהפך לא רק לעניין אישי שלך. אלא של כולם, של הצוות הרפואי. היה שלב שהייתי באובדן דם רב וחוסר וודאות מאיפה זה מגיע. אני בעיקר זוכרת את עירוי הדם, הצמרמורת והשמיכות שנערמו עליי. ההבנה הסופית שהרגליים היו המקור לכל לזה - המקום האחרון שבדקו - הלחיצה. לדעת שאחרי כל מה שעשו כדי לשמור על הרגליים, הגיע במפתיע אורח חדש, רשע וקטלני שמתפשט במהרה - הנמק. הוכנסתי בדחיפות לניתוח כדי להסיר הכל, מצד אחד לשמור על הרגליים ומנגד שלא יישאר זכר, שעלול לפגוע בסיכויי השתלת עור עתידית. אין אפשרות לניתוח חוזר. מדובר בהצלחה או כישלון. בשלב מסויים הגיע כירורג-פלסטי לבחון את הרגליים ואם הן כשירות להשתלה, וכמובן להכיר את החולה חדשה. אני זוכרת במעורפל. אבל אמא מספרת שהוא יצא בסערה מהחדר, חבט בקיר, היא שאלה מה קורה, והוא ענה בקוצר רוח וכעס ״תדברי עם הרופא שלה״. זה לא היה חדש שהצוות הרפואי שהקיף אותי היה רגיש יותר לפציעה ולתאונה, אבל הכירורוג-פלסטי היה מעין אורח, והוא לקח אישי.

לאחר ההשתלות, יש מעין רגע של הסרת התחבושות - והכירורוג-פלסטי בן רגע הפך למאושר באדם, זוכרת שהוא נישק באוויר את הרגליים, יצא קופצני ומאושר מהחדר. יש האומרים שהכירורוג-פלסטי הוא סוג של אמן, ולכל אחד יש את החתימה שלו. לימים אפשר להגיד שהוא יצר יצירה מושלמת, כזו שרופאים מזהים את עבודתו. אז הרגליים שלי הן קצת גם שלו.

הייתי ילדה במחלקה של מבוגרים, החיים הם שונים בתוך בועת בית החולים, יש את החיים בחוץ שאין לך קשר אליהם, ויש את החיים בבית החולים. שם חיים דקה אחר דקה, כאילו הזמן לא זז. הייתי הכי ילדה, צרחתי כשכאב, וצחקתי כשבא לי. הייתי בשליטה, ידעתי, שמעתי, לא היו צריכים לרכך לי את האמת, רציתי לדעת הכל, לדעת שהרגליים עדיין שם, לפעמים הייתי בודקת. הייתי חלק מזה, הכל עבר דרכי, הניתוחים והחלטות.

עיתון ידיעות אחרונות מדווח על התאונה

היו החלטות שקיבלתי כילדה שהפכו אותי למי שאני היום. מהרגעים האלו שאמרו לי שאת קובעת מה יהיה מעכשיו. לסלוח, לקבל ולאהוב את הנהגת שפגעה בי ואת משפחתה - זה בא לי כמשהו ברור מאליו. נשאלתי מה אני חושבת? לרגע לא היססתי. מעולם לא כעסתי, והלב נפתח ישר מהתחלה. זה משהו שיילך איתי תמיד. וגם היה רגע עם המחלקה, אחרי שעברתי את הניתוחים המסובכים, יכלתי לעבור לבית חולים לילדים. והגיע במיוחד אליי מנהל מחלקה וסיפר על כל הפינוקים שאקבל אצלהם, כמות הבטחות הייתה מרשימה וכולם חיכו למוצא פי אבל די נפנפתי אותו במהרה ואמרתי אני נשארת במחלקה. ילדה שכזו שהעדיפה אהבה של צוות רפואי גם אם המחלקה הייתה ישנה וממול ישנו בית חולים מנצנץ וחדש שטמן בחובו עולם ומלואו.

לאחר תקופה ארוכה, הפיזיותרפיסטית נכנסה לתמונה ולמדתי ללכת מחדש. בהתחלה זה היה עינוי מתמשך עד שהייתי מנסה להימנע ממנו בכל טריק אפשרי. התהליך מתחיל עם הושבה - והתחושה היא של מיליארדי נמלים ברגליים. בהמשך נעמדתי עם הליכון. כל יום מתקדמים כמו תינוק שזה עתה מתחיל צעד ראשון. צעד אחד ביום, וכך כל יום קצת ועוד קצת ועוד קצת. עד שהכאב סביל. וצעד מתחבר לצעד. את צעדת הניצחון ערכתי במסדרון המחלקה - היה רגע כזה שכולם עצרו מלכת, כולם הביטו בגאווה. הם לא חשבו שאצעד אי פעם על רגליי, הסיכויים היו נגדי. אבל לפעמים האמונה ואוסף הנסים גדולים יותר מסטטיסטיקה רפואית. לא משנה כמה שנים יעברו - הם תמיד יהיו בית נוסף, משפחה. לפעמים הם זוכרים טוב ממני. החודשים שהייתי סביבם, לצידם, תמיד יהיו איתי. מלאכים שכאלה שעטפו וחיבקו, ובזכותם השתקמתי גם נפשית. הם יצרו את תחושת השייכות והבית גם במקום קודר ומפחיד כמו בית חולים. זה נשמע סוראליסטי להגיד את זה במובן *חיובי* - אבל בית החולים תמיד יישאר לי בית שני.

המסע לא נגמר בסיום השיקום ובחזרה, לכאורה, לשגרת המציאות. למה לכאורה? כאשר אנו עוברים משהו משנה חיים, גדול שכזה, אין ממש דרך לחזור לשגרה יומיומית של פעם. מראש אתה מתחיל את המסע על המסלול חיצוני, לצד המסלול של שאר העולם. ואתה תמיד צריך לשמור על קצב, לסגור פערים. עם הזמן והניסיון למדתי לעצור לרגע, לנוח, ולא לפספס דבר בשגרת החיים של העולם. אבל כילדה לפעמים זה קשה הרבה יותר. אני משתקמת ועומדת על הרגליים מחדש, ונדהמת לקלוט שזכיתי בתואר נכסף טרי: ״הילדה מהתאונה ההיא״. זה שלט דמיוני שנסחב איתי בעל כורחי. זה שלט מחייב. כי כולם יודעים מי אני - "הילדה מהתאונה ההיא" - אבל אני כלל לא יודעת מי הם. כולם מתעניינים ושואלים לשלומי - ואני הופכת למתורגלת עם השנים. עונה ״בסדר״ כתשובה קבועה.

בבית ספר אני שומרת על קצב ומלהטטת בין לימודים לבין בתי חולים. מאבק קבוע לחזור להיות ״נורמלית״. אבל זה מאבק אבוד מראש. תמיד הייתי ״הילדה מהתאונה ההיא״, ובית הספר עושה את הטעות שלו, במודע או לא, והמשיך עם הרצון לעטוף, לוותר, מותר לאחר, מותר להחסיר, מותר לא להצליח.

אה, ואסור טיולים ואסור ימי כיף. בכל זאת, את ״הילדה ההיא״, אז די מפחיד ומרתיע, ובטח מסוכן להתעסק. שלא יקרה משהו חלילה. ואני כילדה/נערה ממשיכה את המאבק הנצחי. גם אם החסרתי ימי לימודים, השלמתי הכל. סיימתי לימודים בהצלחה רבה עם אותם ילדים שישבו איתי על מעקה הבטון ההוא בעת התאונה. הגעתי יחד לאותו קו סיום, גם אם היו לי פיתולים ועיכובים, עשיתי זאת בדרכי שלי, במסלול הפרטי שלי, לצד המסלול של שאר העולם.

אך לצד הרצון להיות ״נורמלית״, יש את ההתמודדות בבית המשפט מול חברת הביטוח, שהייתה לפעמים קשה הרבה יותר מהתאונה.

סאגה הרבה יותר צינית וחסרת רגש. עוקבים אחרי כדי לצלם "ולהוכיח" שהפגיעה איננה קבועה, מנסים להפחית בחומרת התאונה. וזה מפריע גם לתהליך ההחלמה הפיזי והנפשי. אפילו התקדמויות חיוביות, נתפסו כבעלות צד שלילי ("חברת הביטוח בטח תנצל את השיפור באופן ציני"). לבסוף, הרגליים שלי, סיפרו את סיפור התאונה. השופט פשוט ראה הכל ברגע שחשפתי רגליים בדרך לדוכן העדים. המשפט נמשך כ-5 שנים, ולסיומו הגיע רק בפשרה. הייתה הרגשה מתמדת שהמשפט מעכב את ההתקדמות להמשך החיים ואף עלול להפריע להתגייס לצבא.

רציתי להתגייס. או לפחות לנסות. בוועדה שבחנה את כשירותי ניסו להסביר לי שזה נורמלי עבורי לא להתגייס אחרי מה שעברתי. "תחחילי ללמוד, תטיילי בעולם, זו לא השתמטות, זה הגיוני, הצבא מבין מצבים כאלו" - אבל אני היתי אחרת. אמרתי ״לא, אני רוצה להתגייס״ והוא שאל ״למה?״ ועניתי תשובה דביקה למדי ״רוצה לתרום למדינה כמה שאני מסוגלת״. לא יודעת מאיפה זה הגיע, אולי זה המאבק המתמשך להיות ״נורמלית״. לעבור את אותן תחנות ביניים - לימודים, בגרות, צבא. אפשר להגיד שזו הייתה החלטה הטובה בחיי. לראשונה, הייתי במקום שלא יודע מי אני ומה עברתי, זו הייתה תחושה אחרת, הפכתי להיות כמו כולם. ככה זה הרגיש לפחות. לאחר כשנה, הרגשתי יותר נוח בסביבה, וסיפרתי על התאונה, הם היו צמאים למידע וחשפתי עוד ועוד. ובאחד הימים בא אליי קצין ואמר ״את מה שאת בגלל מה שעברת, את צריכה להיות גאה בזה״. למעשה, הצבא היה המקום הראשון שנתן לי את הזכות לבחור - אם אני יכולה או לא, אם אני רוצה לעשות משהו. השליטה הייתה בידיי. כל החלטה היא לגיטימית. זו תקופה שלמדתי על השפעה של התאונה.

למרות הכל, אף פעם לא כעסתי על מה שעברתי, לא הרגשתי פספוס, או אובדן. הכעס לא היה מחזיר את הגלגל, או ישלים את החסר, ובנינו הוא גם לא יסייע עם הכאב. אולי בגלל זה, לאחר התאונה הרגשתי כאילו נולדתי לחיים חדשים עם תנאי פתיחה שונים - יש כאלו שיכולים ויש כאלו שפחות. לא סוף העולם. משהו בי בחר לשכוח את הילדות שלפני, את החיים ההם. למדתי לחיות לצד המגבלות. לדעת שיש לא מעט דברים שיכולים לסכן או להכאיב, ולדעת גם לוותר. אבל לפעמים גם בחרתי למתוח את הגבולות, בדברים הקטנים שעבורי הם גדולים, לעמוד יותר מידיי או להגזים בהליכה. לכל מתיחת גבולות היה מחיר כואב. מחיר מוסכם יומיומי. כזה שהסכמתי להכיל. עם השנים והניסיון, למדתי לא להראות שאני מוגבלת, או כואבת. למדתי להכיל. למדתי לחשוף רק לפעמים, כדי שלא ארגיש "חריגה" בסביבה החברתית. בלימודי אמנות לא חשפתי - כי רציתי שיבקרו אותי ממקום אמנותי. בשנה האחרונה ללימודים, בלית ברירה, נחשפתי. עברתי ניתוח ואי אפשר להתחבא או להסתיר. ואז חקרו ושמעו והייתה מרצה שאמרה ״משוגעת עכשיו זה מובן מאיפה הכל יוצא לך״. הבנתי, ספגתי והשכלתי להמשך.

המאבק בין לחשוף או לא - הוא תמידי ולא נגמר. זה לא רק לספר על, זה גם לחשוף את הרגליים. עד כמה שאנו מדינת פיגועים ומלחמות, טבע האדם לא משתנה. הסקרנות והעיניים הבוחנות יש לכולם - והרגליים שלי משפיעות, זה הרי חלק מהקסם או הקללה שלהן.

פעם הייתי באירוע, לראשונה בחיי, ניגשתי לשוטר ואמרתי בלי להתבייש: ״יש לי בעיה עם הרגליים, קשה לי לעמוד. אפשר לשבת פה?״ במתחם בין הבמה לקהל. הוא ישר הסכים. מיד לאחר מכן הגיעה מפיקה שהתחילה להוציא את כל מי שהוכנס בצעקות ואגרסיביות. היא ניגשת אלי ואני מבוהלת. היא שואלת למה אני פה. אני אומרת שיש לי בעיה ברגליים.

-״למה?״
-״עברתי תאונה.״
ואז באה דרישה מוזרה - ״תראי לי!״

ואני מרימה את המכנסיים והיא מתבוננת עם הפנס שבידה. בין רגע היא השתנתה למישהי אחרת. לרגשית ודביקה מדי. ״את פה איתי״. לקחה צעד אחורה - דפקה צעקה - ״כולם בחוץ חוץ ממנה, אם יש בעיה תבואו אלי״. הרגשתי מגעיל ומלוכלכת. כאילו השתמשתי ברגליים כקרדום לחפור בו. אמנם למשהו לגיטימי. לשבת. אבל האם זה שווה את מחיר או את תחושת הרחמים שמקבלים מהסביבה? יש את המשפטים המעצבנים של אנשים לשמע הסיפור: ״לא מרגישים עלייך״ או - המשפט שלפעמים מפרק אותך - ״אז עברת תאונה, החלמה של שנה שנתיים מקסימום חמש, אבל לפחות יש פיצויים״ - ואין לזה באמת תגובה. אולי זה חוסר ההבנה על התמודדות עם פציעה קשה. מדובר באי הכרה בעובדה הפשוטה שהחיים נחלקים לשניים. יש את החיים לפני והחיים אחרי. זה לא שנפצעת, השתקמת וזהו.

הניתוחים ממשיכים כל הזמן. עד היום. עד כה עברתי לא פחות מ-15 ניתוחים. התאונה יצרה חיים מסוג חדש. היא בת לוויה נצחית. הזמן לא באמת מרפא את הכאב.

בשנים האלו למדתי לקבל, להתגאות ובסוף גם לספר על הכל. להבין שאני עשיתי את שלי, ואם קצת קשה לסביבה אז כנראה זו בעיה שלהם ולי אין שליטה על זה.

במהלך השנים ועם הבחירות שעשיתי, למשל להיות אמנית, זכיתי מידי פעם לעצור לרגע ולהביט לאחור במסע הזה, להתחזק וליצור משם.