קבור בחלל – סיפורו של הקוסמונאוט שננטש בחלל | הוחזר לאחר 150 יום  

הטייס שהפך לקוסמונאוט

כבר כשקריקאלב נולד, הוריו ידעו שהוא נועד לגדולות. כמו כל הורה באשר הוא. אבל במקרה של קריקאלב, הוא גם מימש את הפוטנציאל שלו. הוא עשה תואר ראשון בהנדסת מכונות במקבילה-של-הטכניון בלנינגראד, והמשיך ישירות לתעשיית החלל הרוסית. הוא בחן ציוד שנועד לטיסות חלל, ועל הדרך הפך לטייס ניסוי מרשים ולחבר-צוות בנבחרת האירובטיקה הלאומית של ברית-המועצות. חמש שנים לאחר שנכנס לתחום החלל, הוא כבר השלים את האימון שלו כקוסמונאוט ונערך לעזוב את כדור-הארץ.

חשוב לי לספק את התאריכים המדויקים בסיפור, מסיבות שייחשפו בקרוב. בשנת 1991, ב- 19 למאי, המריא קריקאלב לתחנת החלל הרוסית מיר, לצד קוסמונאוט נוסף ואסטרונאוטית בריטית. רגע לפני ההעפלה לטיל, מילאו שני הקוסמונאוטים את הנוהל שהתווה יורי גאגרין למזל טוב: הם יצאו מהמיניבוס, צעדו בהחלטיות לגלגל האחורי והטילו את מימיהם עליו. נוהל בשגרה עבור כל קוסמונאוט באותם הימים, שהיה אמור להבטיח טיסה חלקה – ולא פחות חשוב, חזרה בטוחה לגבעות הירוקות של הארץ.

זה לא ממש עבד להם.

הצרות החלו כבר עם ההתקרבות לתחנת החלל מיר, כאשר מערכת ההכוונה האוטומטית שבקה חיים מסיבה לא-ברורה. קריקאלב נאלץ לקחת את השליטה על רכב החלל ולנווט אותו ידנית לחיבור עם תחנת החלל. בדרך-לא-דרך, באירוע שכיום היה מסוקר בכל העיתונים ותוכניות הטלוויזיה, הוא הצליח להשחיל את החוט במחט ולהביא את הצוות בבטחה אל היעד.

רק כאשר החיבור התבצע בהצלחה והדלתות נפתחו לרווחה, גילו האסטרונאוטים שהיעד, במילה אחת, היה מסריח.

תחנת החלל – לא מה שחשבתם

נהוג לחשוב על תחנות חלל כעל שיא ופאר הטכנולוגיה: מבנים כבירים הנעים במהירות של כמעט שלושים-אלף קמ"ש, עם מאות מכשירים מתקדמים המשמרים את חייהם של הנוסעים השבירים. תחנת החלל הבינלאומית, ששוגרה לראשונה ב- 1998, היא באמת כזו. לפי דיווחים מהאנשים שבמקום, "לאוויר בתחנת החלל למעשה היה ריח מצוין". זה לא מפתיע. מערכת טיהור האוויר שלה בתחנת החלל הבינלאומית שודרגה עם השנים, וכיום היא מסוגלת לטפל בכל 'פוק ענק', כדברי נכס צאן הברזל הישראלי החדש ביוטיוב.

זה לא היה המצב בתחנת החלל מיר.

קחו כמה קראוונים בגודל-בינוני וחברו אותם זה לזה. זרקו פנימה כמה נוסעים – כמעט כולם גברים – והכריחו אותם לעבוד קשה במשך כמעט-כל שעות הערות שלהם, ועוד ארבע שעות של התעמלות. עכשיו הוסיפו למשוואה מזון שאינו מוסיף בריאות לנפש או למעיים, ואת בקבוקי הוודקה שמצאו את דרכם באורח פלא לחלל החיצון. אחרון חביב, נתקו את המבנה מהעולם החיצון, כך שכל הריחות (והטעמים) שבאוויר נותרים בבטחה בתוכו, לצד כל המיקרו-אורגניזמים שהאסטרונאוטים מביאים עמם מכדור-הארץ, ושמצאו בית חם בכל פינה וחריץ בתחנת החלל. מזל שיש וודקה שיכולה להרוג אותם.

חברו את כל אלו יחד ותקבלו את הריח האופייני למיר ולמעונות סטודנטים: צחנה של משקה אלכוהולי זול מהולה בזיעה.

אבל עבור קריקאלב, זה היה הריח של הבית. חבריו מספרים שהוא הרגיש כאילו הוא מגיע הבייתה בכל פעם שנכנס לתחנת החלל. הוא אהב את חוסר-הכבידה ואת תחושת חוסר-המשקל שלצדו. לאורך חודשים ארוכים בחלל הוא למד לעוף כציפור מצדה האחד של התחנה לצדה השני – הישג יוצא-דופן בקרב הקוסמונאוטים, שמעדיפים לרוב לשקוע בספרים כדרך להעביר את הזמן. את עיקר זמנו הפנוי, לדבריו, הוא בילה בצפייה בכדור-הארץ ובניסיון לזהות תוואי דרך ומדינות על פני השטח.

פעילות זו הפכה להיות עבורו חשובה עוד יותר, כאשר המדינה ממנה הגיעה התפרקה לרסיסים במהלך המשימה.

מותה של ברית המועצות

כאשר עזב קריקאלב את כדור-הארץ, ברית-המועצות – מולדתו – הייתה על סף קריסה. האימפריה שאיחדה ביחד מדינות רבות תחת כנפיה איבדה חלק גדול מכוחה, ומה שחשוב יותר – את אמונן של המדינות הכפופות לה שהיא יכולה להמשיך לכפות עליהן את רצונה. במהלך שהותו של קריקאלב בחלל הגיע המצב לכדי פיצוץ, ומדינות-החסות של ברית המועצות נטשו אותה בזו אחר זו.

אחת המדינות החשובות ביותר בברית-המועצות הייתה קזחסטאן. גם בשל המשאבים יקרי-הערך שבשטחה, וגם מכיוון שברית-המועצות הקימה בה תשתית מתקדמת לשיגור טילים לחלל. המדינה הביעה רצון לעזוב את האיחוד ותבעה מחיר עצום על השימוש בתשתית השיגור. קריקאלב גילה שברית-המועצות פשוט אינה יכולה – או אינה מעוניינת – להשיב אותו הביתה בעלות הנקובה.