אטילה שומפלבי בעקבות הפגנת תמיכה בבנט : '' אומר לי גורם בימינה: את רבין הפקירו, לא נפקיר את בנט''  

לא הכל נובע מהשפעות סביבתיות

כי שכל וערכים שאינם מבוססים על אמת נצחית, יכולים ומשתנים לפי תקופות. *כי זה לא אמת! *

ובטח שכבודו הבין כבר לאן זה מוביל: אמת אלוקית, תורת חיים.

מי שזורק, מבטל, לא מתייחס לעבר שלו, מי שחושב שהשכל האנושי יכול להמציא תורת חיים "חדשה", בסופו של דבר, יכול להגיע (ומגיע) לתהומות אין סופיים של רוע, של אדישות, של אגו, של שוחד, של אכזריות, של רחמנות של שקר, של כל דבר שלילי.

וזה כולל כולם כולל כולם, ללא שום הבדל - והמבין יבין.

בתפילה שנזכה כבר לישועות ולנחמות, לחיים אמיתים של אהבת חינם, של כבוד, של יושר, של משפט צדק, של שקט ושללוה בביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, כולל תחיית המתים ונתאחד עם כל הנרצחים הקדושים הי"ד בפרט ובכלל!

וכדי להגיע לאמונה הזאת,
חייבת להיות הסקת מסקנות מסויימת.

וכדי להגיע להסקת מסקנות אנחנו נעזרים בהגיון ובשכל.

וההגיון של כל אחד ואחד מוביל אותו למקום אחר.

היצר הרע תמיד יוכל למצוא לעצמו צידוקים לוגים ומוסריים.
לא ככה?

ב. לא סתם כתבתי "ודי למבין" כי בהחלט יכול להיות נבל ברשות התורה (ככתוב) - ובלי להיכנס כרגע לוויכוח על יגאל אמיר.

ג. אחד היסודות של המדע הוא (ככה לימדו אותי - יש לי תואר שני), שעל פי שכל, מה שלא משתנה לפי זמן מיקום ותנאים סביבתיים, הוא דבר אמת. ז"א, שגם על פי שכל פשוט, אפשר להגיע למסכנה על אמיתיות של תורת חיים.
ונכון, על פי שכל, כשהוא לא מבוסס על יושר, אפשר לבטל דברים על ימין ועל שמאל באי-דיוקים כאלה ואחרים, בצורה הכי סובטילית אבל עדיין לא אמיתית. למה? כי יש לאדם בחירה חופשית להחליט אם להיות ישר או לא, אם לחקור על אמת או לא, אם ללמוד על נושא מסויים באמת או לא וכו' וכו'

ד. בהמשך, ארשה לעצמי להביא 2 נקודות פשוטות על פי שכל.

נקודה 1. רמב"ם הלכות דיעות.

אם כתוב כל סדר מסירת התורה מדור דור, אם ניתנה התורה למליוני אנשים שיצאו ממצרים (לא כמו העתק הדבק של "דתות" אחרות שאחד בלבד קיבל איזה" גילוי" כלשהו) , אם ידוע שספר תורה שאפילו פסיק חסר הוא ספר תורה פסול (ז"א שכל ספר תורה הוא as it is מאז מתן תורה) - כל זה מצביע על פי שכל, שהוא דבר אמת.

והנה הסדר:

ד  אף על פי שלא נכתבה תורה שבעל פה, לימדה משה רבנו כולה בבית דינו לשבעים זקנים; ואלעזר ופינחס ויהושוע, שלושתן קיבלו ממשה.  וליהושוע שהוא תלמידו של משה רבנו, מסר תורה שבעל פה וציווהו עליה; וכן יהושוע, כל ימי חייו לימד על פה.

ה  וזקנים רבים קיבלו מיהושוע, וקיבל עלי מן הזקנים ומפינחס; ושמואל קיבל מעלי ובית דינו, ודויד קיבל משמואל ובית דינו.  ואחייה השילוני, מיוצאי מצריים היה ולוי היה, ושמע ממשה, והיה קטן בימי משה; והוא קיבל מדויד ובית דינו.

ו  אלייהו קיבל מאחייה השילוני ובית דינו, ואלישע קיבל מאלייהו ובית דינו, ויהוידע הכוהן קיבל מאלישע ובית דינו, וזכריהו קיבל מיהוידע ובית דינו, והושע קיבל מזכריה ובית דינו, ועמוס קיבל מהושע ובית דינו, וישעיהו קיבל מעמוס ובית דינו, ומיכה קיבל מישעיה ובית דינו, ויואל קיבל ממיכה ובית דינו, ונחום קיבל מיואל ובית דינו, וחבקוק קיבל מנחום ובית דינו, וצפניה קיבל מחבקוק ובית דינו, וירמיה קיבל מצפניה ובית דינו, וברוך בן נרייה קיבל מירמיה ובית דינו, ועזרא ובית דינו קיבלו מברוך ובית דינו.

ז  בית דינו של עזרא, הם הנקראין אנשי כנסת הגדולה.  והם חגיי זכריה ומלאכי, ודנייאל חנניה מישאל ועזריה, ונחמיה בן חכליה, ומורדכיי, וזרובבל; והרבה חכמים עימהם, תשלום מאה ועשרים זקנים.  האחרון מהם הוא שמעון הצדיק, והוא היה מכלל המאה ועשרים, וקיבל תורה שבעל פה מכולן; והוא היה כוהן גדול, אחר עזרא.

ח  אנטיגנוס איש שוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו, ויוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קיבלו מאנטיגנוס ובית דינו, ויהושוע בן פרחיה וניתאי הארבלי ובית דינם קיבלו מיוסף ויוסף ובית דינם, ויהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קיבלו מיהושוע וניתאי ובית דינם.  שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קיבלו מיהודה ושמעון ובית דינם.  והילל ושמאי ובית דינם קיבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם.  ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הילל קיבלו מהילל ובית דינו.

ט  חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, והם גדולי החכמים שקיבלו ממנו; ואלו הם--רבי אליעזר הגדול, ורבי יהושוע, ורבי יוסי הכוהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.  ורבי עקיבה בן יוסף קיבל מרבי אליעזר הגדול, ויוסף אביו גר צדק היה.  ורבי ישמעאל ורבי מאיר בן גר הצדק קיבלו מרבי עקיבה, וגם קיבל רבי מאיר וחבריו מרבי ישמעאל.

י  חבריו של רבי מאיר--הם רבי יהודה, ורבי יוסי, ורבי שמעון, ורבי נחמיה, ורבי אלעזר בן שמוע, ורבי יוחנן הסנדלר, ושמעון בן עזאי, ורבי חנניה בן תרדיון.  וכן קיבלו חבריו של רבי עקיבה מרבי אליעזר הגדול; וחבריו של רבי עקיבה--הם רבי טרפון רבו של רבי יוסי הגלילי, ורבי שמעון בן אלעזר, ורבי יוחנן בן נורי.

יא  רבן גמליאל הזקן קיבל מרבן שמעון אביו, בנו של הילל; ורבן שמעון בנו קיבל ממנו, ורבן גמליאל בנו קיבל ממנו, ורבן שמעון בנו קיבל ממנו.  ורבי יהודה בנו של רבן שמעון, זה הוא הנקרא רבנו הקדוש, והוא קיבל מאביו, ומרבי אלעזר בן שמוע ומרבי שמעון חברו.

יב  רבנו הקדוש חיבר המשנה.  ומימות משה ועד רבנו הקדוש, לא חיברו חיבור שמלמדין אותו ברבים בתורה שבעל פה; אלא בכל דור ודור, ראש בית דין או נביא שיהיה באותו הדור, כותב לעצמו זיכרון בשמועות ששמע מרבותיו, והוא מלמד על פה ברבים.

....

טז  ואלו הם גדולי החכמים שהיו בבית דינו של רבנו הקדוש וקיבלו ממנו--שמעון וגמליאל בניו, ורבי אפס, ורבי חנניה בן חמא, ורבי חייא, ורב, ורבי ינאי, ובר קפרא, ושמואל, ורבי יוחנן, ורבי הושעיה.  אלו הם הגדולים שקיבלו ממנו, ועימהם אלפים ורבבות משאר החכמים.

יז  אף על פי שאלו האחד עשר קיבלו מרבנו הקדוש ועמדו במדרשו, רבי יוחנן קטן היה ואחר כך היה תלמיד לרבי ינאי וקיבל ממנו תורה.  וכן רב קיבל מרבי ינאי; ושמואל קיבל מרבי חנניה בן חמא.

יח  רב חיבר ספרא וספרי לבאר ולהודיע עיקרי המשנה, ורבי חייא חיבר התוספתא לבאר ענייני המשנה.  וכן רבי הושעיה ובר קפרא חיברו ברייתות לבאר דברי המשנה, ורבי יוחנן חיבר התלמוד הירושלמי בארץ ישראל אחר חורבן הבית בקרוב משלוש מאות שנה.

יט  ומגדולי החכמים שקיבלו מרב ושמואל--רב הונא, ורב יהודה, ורב נחמן, ורב כהנא; ומגדולי החכמים שקיבלו מרבי יוחנן--רבה בר בר חנה, ורבי אמי, ורבי אסי, ורב דימי, וראבון.

כ  ומכלל החכמים שקיבלו מרב הונא ומרב יהודה, רבה ורב יוסף.  ומכלל החכמים שקיבלו מרבה ורב יוסף, אביי ורבא; ושניהם קיבלו גם מרב נחמן.  ומכלל החכמים שקיבלו מרבא, רב אשי ורבינא; ומר בר רב אשי קיבל מאביו ומרבינא.

כא  נמצא מרב אשי עד משה רבנו--ארבעים איש, ואלו הן:  (א) רב אשי, (ב) מרבא, (ג) מרבה, (ד) מרב הונא, (ה) מרבי יוחנן ורב ושמואל, (ו) מרבנו הקדוש, (ז) מרבן שמעון אביו, (ח) מרבן גמליאל אביו, (ט) מרבן שמעון אביו, (י) מרבן גמליאל הזקן אביו, (יא) מרבן שמעון אביו, (יב) מהילל אביו ושמאי, (יג) משמעיה ואבטליון, (יד) מיהודה ושמעון, (טו) מיהושוע וניתאי, (טז) מיוסף ויוסף, (יז) מאנטיגנוס, (יח) משמעון הצדיק, (יט) מעזרא, (כ) מברוך, (כא) מירמיה, (כב) מצפניה, (כג) מחבקוק, (כד) מנחום, (כה) מיואל, (כו) ממיכה, (כז) מישעיה, (כח) מעמוס, (כט) מהושע, (ל) מזכריה, (לא) מיהוידע, (לב) מאלישע, (לג) מאלייהו, (לד) מאחייה, (לה) מדויד, (לו) משמואל, (לז) מעלי, (לח) מפינחס, (לט) מיהושוע, (מ) ממשה רבנו רבן של כל הנביאים, מעם ה' אלוהי ישראל.

כב  כל אלו החכמים הנזכרים, הם גדולי הדורות--מהם ראשי ישיבות, ומהם ראשי גלייות, ומהם מסנהדרי גדולה.  ועימהם בכל דור ודור, אלפים ורבבות ששמעו מהם ועימהם.

נקודה 2. האמונה אינה העדר היגיון. היא מיומנות בפני עצמה, שכאשר מטפחים אותה, היא מאפשרת לנו לחוות את המוחלט, האחד והיחיד.

סופר שבא לפגוש את הרבי טען שנראה שאנשים רבים אינם מאמינים. הרבי לא הסכים איתו.
"אנשים הם מאמינים מטבעם. ייתכן שיהיו להם ספקות. אולם הפקפוק באלוקים הוא הסימן הראשון לכך, שמאמינים במשהו. אפילו כדי לפקפק באלוקים מוכרחת להיות איזושהי קבלה שלו".

"אבל אם הם מאמינים, מדוע אינם פועלים לפי אמונתם?" שאל הסופר.

"הם מפחדים מפני אמונתם", השיב הרבי. "הם מפחדים מפני הדרישות שאמונתם עשויה להטיל עליהם, שיהיה עליהם לוותר על מעט מהנוחיות שלהם, או להתפשר על כמה מהרעיונות שלהם. הם מפחדים לשנות את חייהם".

אמונה לכולם?

אנשים רבים אינם רואים באמונה יכולת אנושית בסיסית. הם רואים אותה יותר כהעדר היגיון. אחרים ציניים אף יותר וטוענים, שהאמונה היא סימן לחולשה, משהו שנזקקים לו כשכל השאר מכזיב. בעבר, כך טוענת החשיבה הזאת, היתה האמונה כורח משום שלא היה לאדם מדע שיסייע לו להסביר את חוקי הטבע. אולם לנוכח ההיגיון וכל הישגיו המבריקים של האדם, נגמלנו מהצורך באמונה. וכי אין האמונה בסך-הכול יצירת דמיוננו שמאפשרת לנו להתמודד עם נושאים שאין אנו מסוגלים להבין?

ואף-על-פי-כן, אנחנו רואים שאנשים מטבעם מאמינים במשהו גדול מהם. ההרגשה הזאת נמצאת בתוך כולנו: עלינו רק לדעת איך לגשת אליה. אולם כיצד מטפחים אנו את האמונה? האם אין זה משהו שיש לך או אין לך?

כולנו נולדים עם אמונה ובפרט בני ישראל, הנקראים "מאמינים בני מאמינים". אין היא נקנית ואף אינה נלמדת: היא המצב הטבעי ביותר שלנו. לילד קטן למשל, יש אמונה טבעית.

אולם ככל שהוא מתבגר הוא מקבל פחות ופחות דברים כפשוטם. האם פירוש הדבר שהוא מאבד מאמונתו? לא! אלא שההיגיון מערפל את אמונתו. לא רק זה, אלא כשהוא מתבגר, הוא מבין שכל הזמן ניצלו את אמונתו לרעה. לאחר שנים שבהן הוא מתנסה בצביעות ובשקרים, הוא לומד לא לבטוח באמונותיו הפנימיות. על מנת להגן על עצמו, הוא מתחיל להשתמש רק בהיגיון כדי לעבד את רעיונותיו וכדי לבסס את מערכת הערכים שלו.

איננו יכולים להרשות להיגיון להחריש את הקול הפנימי האומר לנו את מה שאנחנו יודעים בכל סיב של הווייתנו שהוא אמת. עלינו ללמוד לטפח את אמונתנו הטבעית.

כיצד באים לאמונה אמיתית?

האמונה האמיתית כוללת לא רק אמון באלוקים, אלא ביטחון שאלוקים תמיד עושה את מה שטוב וצודק. אמונה אמיתית אינה מתערערת גם אם הדברים אינם מסתדרים בדיוק כמו שהיינו רוצים. כן, ייתכן שיהיו לנו ספקות. כן, אנו עשויים להתעצב בשל המחסור והסבל בעולם. כן, אנחנו עשויים לרצות להתעמת עם אלוקים על שהוא מרשה שתהיינה טרגדיות. אבל נטישת האמונה באלוקים פירושה שאנחנו מסכנים את עצמנו. כאשר אנחנו עדים לסבל שנגרם מידיהם של אנשים אחרים, עלינו לכוון את כעסנו למקום שאליו הוא שייך - אל האדם. אם מלחמה והשמדת עם מלמדים אותנו משהו, הם מלמדים אותנו שאמונתנו באדם עשויה להיות שלא במקומה, אולם לעולם לא אמונתו באלוקים.

האם האמונה באלוקים נאיבית?

בימינו, עדיין יש אנשים רבים שמתקשים להאמין באלוקים ושאלות רבות מטרידות אותם. האם הספקנות הזאת בריאה היא או לא? האם זה חיפוש אמיתי אחר האמת או הצדקה להתנהגות המשרתת את האינטרס העצמי?

לאחדים מאיתנו עשוי הצעד הראשון לגלות אם אנחנו אכן מוכנים להקשיב ולצמוח, אם אנחנו נכונים לקבל על עצמנו את האחריות שבאמונה. הצעד הבא הוא התמודדות עם הספקות הנוגעים לקיומו של אלוקים.

אחר-כך, עלינו להניח לכלים הפנימיים הנשגבים שלנו לדבר. אנחנו יודעים שיש אלוקים ממש כפי שאנו יודעים שיש נשמה - לא משום שאנחנו יכולים לראות אותה או לנגוע בה, אלא משום שאנחנו יכולים להרגיש אותה. אנחנו מרגישים את השפעותיה של הנשמה. אנחנו חשים ברעב שלה למשמעות, בצמא שלה לידע ואנחנו מרגישים את הסיפוק שלה כאשר אנו מזינים אותה. באופן דומה אנחנו מרגישים מורמים כאשר שט אלוקים בחיינו. אנו מרגישים תכלית וכיוון. אנחנו מרגישים שיש משמעות בכל מה שאנו עושים.

בא נפסיק לרגע אחד את מה שאנחנו עושים. נניח למוח שלנו להיות שקט ונניח לעצמנו לשמוע את קול הדממה הדקה של אלוקים. כאשר נשתחרר ממגבלות חיי החומר, נבין שאמונתנו קרובה לפני השטח הרבה יותר ממה שחשבנו.