יו''ר ועד עובדי אל על נגד הטייסים: ״הם רוצים להחזיר את החברה לשנות ה-80, מביאים עלינו אסון״  

להלן:

שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית ב-3 באוגוסט 1981 נחשבת לאחד הרגעים המכריעים בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן ולאחת ההתרחשויות החשובות ביותר בתולדות יחסי העבודה בארצות הברית. הפקחים, שאוגדו בארגון פקחי הטיסה המקצועיים (PATCO), הכריזו על שביתה בדרישה להעלאת שכרם, לאפשרות לפרישה מוקדמת ולשבוע עבודה מקוצר בן 32 שעות. שביתתם שיתקה את התעופה בארצות הברית, והייתה מנוגדת לחוק שאסר שביתות של איגודי עובדים בארגונים ממשלתיים.

הנשיא רייגן טען כי השביתה מסכנת את הביטחון הלאומי, דרש מהשובתים לשוב לעמדותיהם, ואיים כי אם לא יעשו כן בתוך 48 שעות, יסולקו מתפקידם. האיגוד, בראשות נשיאו רוברט פולי, סירב, והנשיא רייגן מימש את איומו: רובם הגדול של פקחי הטיסה בארצות הברית שסירבו לשוב לתפקידם, למעלה מ-11 אלף במספר, פוטרו מתפקידם. לאחר מכן התאפשרה הפעלת התעופה בארצות הברית, גם אם בנפח מופחת, על ידי גיוס פקחים מהצבא, פקחים שלא היו בתפקיד, ופקחים שהועברו זמנית ממגדלי פיקוח פרטיים. רייגן החליף את השובתים בפקחים צעירים ובכך נטל סיכון גדול, שכן חוסר ניסיונם של אלו עלול היה להוליד אסון. פקחי הטיסה של קנדה גילו באותה תקופה סולידריות עם השובתים האמריקניים וסירבו לפקח על טיסות מארצות הברית.

הנשיא רייגן אף הפעיל את סעיף החוק שקבע שהשובתים לא יוכלו לשוב עוד לתפקיד ממשלתי. מאוחר יותר הגמיש עמדתו ואיפשר להם לשוב לתפקידים ממשלתיים, אך לא לתפקיד של פקח טיסה. רק בתקופת הנשיא ביל קלינטון, 12 שנה מאוחר יותר, התאפשר ל-800 מהמפוטרים לשוב לתפקידם.

ארגון פקחי הטיסה, שבתחילה קיים יחסים טובים עם רייגן ותמך בבחירתו לנשיאות, פורק אחרי השביתה בידי הממשלה, ונקנס ב-150 מיליוני דולרים שהביאו אותו לפשיטת רגל.

בעשורים שלאחר שבירת השביתה בידי הנשיא רייגן ירדה באופן דרמטי מידת השימוש בשביתה ככלי בסכסוכי עבודה בארצות הברית.

הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר כתב על האירוע, מנקודת מבט היסטורית: "מאותו רגע הכל התייחסו אליו ברצינות. לא עוד שחקן מהוליווד, אלא מנהיג. פרשנים שניתחו לימים את צעדו זה אמרו, שזה היה גם הצעד הכי משמעותי מבחינת מדיניות החוץ. כי מאותו רגע החלה גם ברית המועצות (ממלכת הרשע) להתייחס אליו ברצינות".