כתב אל מנאר משתף את הציוץ של נתניהו, ומציין שנתניהו מפיץ את האיומים בגלל ההשפעה הרבה של איומי נסראללה על האויב  

ובכן, מה באמת, האם מילים נרדפות הן אותו דבר (או ´היינו הך´ אם תרצו...)?

נפתח במילים בתנ"ך. להוראת השמחה למשל, יש שלל נרדפים, כמו: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, וחדווה. האם יש ביניהם הבדלי ניואנסים, או שהם זהים?

אם לשאול את מפרשי המקרא הראשונים, הרי שהם אינם מתאמצים להבחין בין המילים הנרדפות, אלא סוברים שהחלופה ביניהן באה רק לצורך גיוון, העשרה או הדגשת העניין. הדרך הנפוצה שלהם לתיאור כפילויות אלה, היא באמצעות הביטוי: ´כפל העניין במילים שונות´.

דרך זו של המקרא, כבר מוזכרת בדברי התוספות במסכת בבא מציעא (דף ס´ ע"ב, בד"ה למה) "אורחא דקרא לכתוב לשון משונה, שהוא נאה יותר". דהיינו: אם צריך המקרא לכתוב את אותה תיבה פעמיים באותו פסוק, הוא ישנה למלה נרדפת אחרת ולא יחזור על אותה מלה. כגון: תהום אמר ´לא בי היא´ וים אמר ´אין עמדי´ (איוב כח´, יד´). שיטת ניסוח זו, אגב, מקובלת עד היום.

נביא מספר דוגמאות מהראשונים ל´כפל העניין במילים שונות´: על הפסוק "כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז" (בראשית מט´, ג´), כותב הרשב"ם: "דיבור אחד הוא, דרך המקראות לכפול את דבריהם". על צמד המילים ´נפשי - כבודי´ בפסוק: "בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט´, ו´), כותב הראב"ע: "ויאמר רבי משה הכהן הספרדי, כי כבודי כמו נפשי; ורבים בספר תהילות כמוהו; ויפה פירש, כי הטעם הוא כפול כדרך הנבואות". דברים דומים כותב הראב"ע בפירושו לפסוק: "לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל" (במדבר כג´, ז´): "זועמה ישראל – הטעם כפול כמשפט, שהיא דרך לדבר בטעם אחד במלות משונות, ושנוהו לחיזוק". גם הרד"ק בעשרות מפירושיו מפרש בדרך כזו.

בהימנעותו של הראב"ע מלחפש הבדלי משמעויות בין מילים נרדפות, נאמן הוא לשיטתו: "כי הכתוב שומר הטעמים – לא הלשון" (את שיטתו זו הוא מסביר באריכות בהקדמתו לעשרת הדיברות שמות כ´, א´). אם כי, חייבים לציין, שבפעמים נדירות מנסה גם הוא להסביר הבדלים כאלה, בפרט אם הם באו בפרשיות של דינים ומשפטים (ראה למשל בביאורו לשמות כג´, יא´).

לכל מלה - משמעות

לעומת פרשני התורה הראשונים, רבותינו האחרונים כן מייחסים הבדלי משמעות לצמדי המילים. לשיטתם, כל מלה נושאת את המשמעות המיוחדת לה, ואין במילים הנרדפות בתנ"ך כפילות מליצית בלבד.

נביא דוגמה לגישות השונות: כשיעקב שב מלבן ועומד להיפגש עם עשיו אחיו, מתארת התורה את הרגשותיו כך: "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" (בראשית לב´, ח´). רש"י מפרש (ע"פ בראשית רבה עו´, ב´): "ויירא - שמא ייהרג, ויצר לו - אם יהרוג הוא אחרים". רד"ק לעומתו מפרש: "כפל העניין במילים שונות לרוב יראתו". (רש"י אמנם היה ´ראשון´ כמובן, אך גישתו במקרה זה מתאימה לגישה של האחרונים, אלא שלא ביאר מה ההבחנה הלשונית בין ´וירא´ ל´ויצר´).

ההבחנה בין המילים נרדפות, נעשית בדרך כלל על ידי הסתייעות מאותן מילים שבאו במקומות אחרים במקרא, ובדיקת ההקשר שלהן שם. עם זאת, יש בכך חסרון מכיוון שבדרך כלל אין מדובר באסמכתאות מוחלטות.

שני פרשנים עיקריים מהאחרונים שהובילו את ההבחנה במילים הנרדפות ופירשו אותן כמכוונות לעניינים שונים, הם: הגר"א והמלבי"ם.

ביתר שאת, עסק בנושא זה רבנו המלבי"ם - גדול מומחי לשון המקרא במאות השנים האחרונות. לאורך פירושו לתנ"ך הוא מדגיש בצורה שיטתית את הניואנסים הדקים, היוצרים את ההבדל בין מילים נרדפות הנראות לכאורה, זהות בהוראתן. למשל, הוא מבדיל בין גילה, רינה, דיצה וחדווה. בספר בשם "הכרמל" קובצו בצורה מילונית כל ביאוריו של המלבי"ם על החילוקים בין המילים הנרדפות.

בפתח פירושו על המקרא מסביר המלבים את מטרת חיבורו: "א. מפרש דברי אלוקים, באופן שלא ימצא בשום מקום כפל עניין במלות שונות. ב. שכל מלה הבאה במאמר, מוכרחת לבוא במאמר ההוא, על פי כל כללי הלשון והבדלי הנרדפים". בהקדמה לפירוש לספר ישעיה (מבוא המחברת), בהציגו את יסודות שיטתו ואת שלושת "עמודי התווך אשר הפירוש נשען עליהם", הוא כותב בהחלטיות: "לא נמצא במליצות הנביאים כפל עניין במלות שונות, לא כפל עניין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שעניינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מלות כפולות".

בחקירת המילים הנרדפות, קבע המלבי"ם (בהקדמה לישעיה הנ"ל) כלל מעניין ש"המליצה תעלה תמיד במושגיה מן הקל אל החמור, מן הקטן אל הגדול, מן המעט אל הרב, ולא בהיפך". את הכלל הזה הוא מיישם למשל בפירושו לפסוק מישעיה (א´, ד´), שבו, לכאורה, יש שבעה ביטויים חוזרים המתארים את עזיבת העם את ה´: "גוי חוטא, עם כבד עוון, זרע מרעים, בנים משחיתים" וגו´. לדעתו, אין כאן כפילות, אלא דרגות שונות בחומרת המעשה, וכל ביטוי נוסף עולה בחומרתו על הביטוי הקודם לו, ובלשונו: "החוזה עולה במעלות ומגדיל איכות חטאותיהם מדרגה אחר מדרגה".

שיטת הגר"א והמלבי"ם התקבלה באדיקות יתירה בקרב המפרשים והדרשנים, כפי הנראה בגלל האתגר הפרשני שבה, והעושר הלשוני שהיא מוכיחה בפסוקי התורה, מה שמלמד על חכמתה האלוקית של התורה. כל כך רווחה הגישה, עד שיש מהאחרונים שהתייחסו לגישת הראשונים בצורה נלעגת. הרש"ר הירש זצ"ל למשל, שאף הוא רגיל לדקדק במשמעות כל מלה ומלה, יוצא חוצץ כנגד הרעיון של "כפל הדבר במילים שונות", ואלו דבריו הנחרצים: "תורת ההקבלה וכפל הדבר וכו´ – שיטת פירוש נוחה היא. אך נראה בעינינו, כי אין היא הולמת גם דיבור רציני של אדם, קל וחומר שאין היא ראויה לדבר אלוקים. רק שיכורים ואולי ילדים ילהגו ללא מחשבה ´כפל עניין במילים שונות´".

את ביקורתו הוא כותב בהקשר להסבר על הביטוי הנרדף שנאמר לרבקה בפרשת תולדות: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו". מסביר הרש"ר הירש כי "גוי" הוא אומה, אך "לאום" הוא מדינה, ומשמעותם העמוקה של דברי ה´ היא: אומות שונות לא תמיד יוצרות מדינות השונות באופיין זו מזו. אירופה מונה עמים רבים, ואף על פי כן רוב מדינות אירופה דומות במהותן ובאופיין היסודי. לרבקה נאמר כי לא רק ש"שני גויים" בבטנה, אלא גם "שנילאומים", המייצגים שתי שיטות חברתיות שונות, וכבר מיום היוולדם ייפרדו לדרכיהם המנוגדות.

אלא, שדברי הביקורת החריפים של הרש"ר הירש קשים לעיכול, שהרי כאמור רבותינו הראשונים לא ראו כל פסול לראות בדברי הקב"ה גם קישוטים לשוניים המייפים את דבריו, וכאמור השתמשו עשרות פעמים ב´כפל הדבר במילים שונות´. לא מסתבר שהוא מעמיד עצמו כנגד גדולי פרשני המקרא: הראב"ע, הרשב"ם הרד"ק ועוד...

מה בין דורות ראשונים לאחרונים

כדי לגשר בין הפערים וליישר את ההדורים (הנה, גם אני כפלתי העניין במילים שונות...), נראה להציע זווית ראיה שונה בהבדל שבין שתי הגישות. לשם כך, יש להביט בפרספקטיבה היסטורית על תולדות פרשנות המקרא. למעשה, ההבדל בין גישת הראשונים לגישת האחרונים, אינו מתבטא רק בעניין זה, אלא בכלל באופי הפרשנות. מטרתם של רבותינו הראשונים היתה לפתוח בפנינו את שערי לימוד המקרא, ומחמת כן כל עסקם לא היה אלא לפרש פשוטו של מקרא. לא השתעשעו על ברכי החידוד ולא נמשכו אחרי הברק שלו. ואילו רבותינו האחרונים, דרכם להמשיך להעמיק כננס על גבי ענק, ואצלם הפרשנות שמעבר לפשט תפסה את מקומה בקדמת הלימוד.

ובכן, ניתן לומר כי באמת אין הכרח שיש כאן מחלוקת עקרונית בין הראשונים לאחרונים, ואלו שוללים דרכם של אלו, אלא שהראשונים התמקדו ברובד הראשון – הפשטי, ולא שללו שניתן עוד להמשיך להעמיק ולהבחין בין המילים ברבדים עמוקים יותר, בבחינת "דרוש וקבל שכר". ומקום הניחו בזה לאחרונים להתגדר בו. להבהרת הדברים, נביא דוגמה מהכפילות בפסוק "האזינו השמים ואדברה / ותשמע הארץ אמרי פי" (דברים לב´, א´). אפשר לפרש לפי פשוטו שהכפל בא לצורך השירה והמליצה, וגם האחרונים מסכימים לכך, אך הם אינם מסתפקים בכך, ומנסים לבאר את המשמעות הפנימית שיש במילים שבחרה התורה לכפול בהם.

וההוכחה שאין סתירה בין הגישות, היא מכך שגם הראשונים, במקומות שמצאו לנכון, גם הם בחרו לפרש את הבדלי הלשונות וכנ"ל. ואפילו חז"ל מצאנו שבמקומות מסוימים מפרשים את ההבדל בין הנרדפים.

על גישתם זו של הראשונים ניתן ללמוד ממה שכתב החכם ר´ יוסף אבן-כספי מספרד בפירושו על התורה עה"פ "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (בראשית מ´, כג´): "אין לכפל זה טעם וסיבה, רק חיזוק, כמו שקדם לנו אמרו: "ונחיה ולא נמות" (בראשית מז´, יט´), "מת אתה ולא תחיה" (ישעיה לח´, א´), וכן: "בנים סכלים המה ולא נבונים המה" (ירמיה ד´, כב´). ומי שירצה לתת טעם בזה, עליו לתת טעם לכל מה שנמצא מזה המין בתורה ובמקרא, ושכר הרבה יטול". כלומר, אכן יש טעם, אך אין זה מענייננו עתה, כי עסקנו בפשט.

המלבי"ם, בהקדמתו לנביאים הראשונים מתייחס לצורת הפירוש שלו השונה מהראשונים, ומסביר אותה בכיוון זה שמקום שהניחו לו הראשונים להתגדר בו, וכך הוא כותב בלשונו הנפלאה: "לב הראשונים היה פתוח כפתחו של אולם, המה ידעו חכמת הלשון, השכילו דרכיה, הבינו נתיבותיה... אולם באשר הם היו המתחילים במלאכה זאת, ולפניהם הייתה הארץ הזאת מדבר ארץ לא זרועה, לכן שקדו שקידה עצומה ועבדו עבודה רבה... לפתור המלות הקשות ולפענח חקר המאמרים, לפתח מסגרותיהם במפתח הפשט הפשטי, בל יהיו עוד כחידות סתומות, כעם נועז עמקי שפה משמוע, על כן מעת זרע רש"י ז"ל בארץ ההיא וימצא מאה שערים, ויברכהו ה´ ויעש פרי תבואה, עד בא הקמחי ויטחן קמח סולת ברחיים ויאפה עוגות מצות, היה כל עסק המפרשים ופרי עמלם, למצוא ראשית דעת פתרוני המלות ודקדוקם לבד, ולא נטו באלה להוליד ילדי הרעיונות הנשגבים, המעופפים בכח אמיץ על מרומי המליצות האלוהיות, אשר גבהו מאד מן הילדים כגילם, הנולדים על ברכי רוח איש ובינת אדם, כגבוה שמים על הארץ. ועל כן כל קורא והוגה אשר ישית לב ושום שכל להבין במקרא, ידע ויבין את זאת, כי לא לבד אשר עדיין נשארו מליצות רבות, וגם פרשיות, וגם נבואות שלימות, אשר לא הוסר מעל פניהם המסכה...".

לבד מזאת, חובה לזכור את הרקע שהביא את המלבי"ם ´לרדוף´ אחר משמעות כל מלה וכפילות, ולהפוך את הקו המרכזי בפירושו לחקירת המילים הנרדפות. בתקופתו, רווחה התפיסה ה´משכילית´ הקרה שראתה בתנ"ך ספר המכיל סיפורים ושירים ח"ו, ובהתאם לכך – ספר שיש בו חזרות ומילים נרדפות שמטרתן לייפות את הכתוב. כתגובת נגד, בא המלבי"ם שהיה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה, והוכיח שלא יתכן שבתורה האלוקית זו המטרה היחידה, וביאר איך לכל מלה ולכל אות הנכתבת מפי ה´ ומדברי נביאיו יש גם משמעות פנימית. וכלשונו המליצית במבוא לישעיה: "היעלה על לבך כי הדבור הנשגב אשר צוה שמים ונבראו, ארץ ותעמוד, אור ויהי; היה בפי נביאיו כבלויי הסחבות לכסות בם מערומי השיר והמליצה?!...".

ומעתה, עיקר ביקורתם של המלבי"ם והרש"ר הירש היא על אותה תפיסה משכילית שמתוך חוסר כבוד לתורה, רואה בה רק את האפשרות של כפל העניין במילים שונות, ואוסף של נרדפים חסרי משמעות נוספת עמוקה, להבדיל מהראשונים שאדרבה, גישתם נבעה מתוך שבח לעושר המליצי של התורה.

לאחר כותבי כל זאת, גיליתי למרבה הפלא שלמעשה שתי הגישות של הראשונים והאחרונים, כבר נחלקו בהם התנאים בספרי (במדבר, פרשה כ"ג, ד"ה ´מיין ושכר´). המדרש מקשה שם על הפסוק "מיין ושכר יזיר": "והרי יין הוא שכר, ושכר הוא יין? אלא שדברה תורה שתי לשונות. כיוצא בו אתה אומר, שחיטה היא זביחה וזביחה היא שחיטה, קמיצה היא הרמה, הרמה היא קמיצה, עמוקה היא שפלה, שפלה היא עמוקה, אות הוא מופת, מופת הוא אות, אלא שדברה תורה שתי לשונות. אף כאן אתה אומר מיין ושכר יזיר והרי ´יין´ הוא ´שכר´ ו´שכר´ הוא ´יין´, אלא שתי לשונות דברה תורה. ר´ אלעזר הקפר אומר: ´יין´ זה מזוג ´שכר´ זה חי...".

כאן יש להדגיש שכל הוויכוח הוא בנוגע למילים מתוך המקרא, אך יש הרבה מילים נרדפות שנוצרו בגלל שימוש מעורבב של מילים מהתורה ומחז"ל, ובזה לא שייך לומר שיש הבדל ביניהן. עם זאת, התפתחות השפה בדור האחרון, יצרה הבדלי משמעויות בין מילים שבמקורן היו שוות, כדי ליצור עושר רב יותר של מילים ומונחים. לדוגמה, המילים ´שופט´ ו´דיין´ זהות במשמעותן. ההבדל ביניהן הוא, ששופט - בלשון המקרא ודיין - בלשון המשנה. אך בימינו ´שופט´ התייחד למשפט האזרחי, ואילו ´דיין´ לבתי הדין הרבניים. ויש המעדיפים בלשון ספרותית להשתמש במלה הנרדפת בלשון חז"ל, ובלשון המקרא לשפת הדיבור. למשל: "אנו" (כתיבה), "אנחנו" (דיבור).

כר פרשנות רחב

שיטה זו של הגר"א והמלבי"ם - להבחין באופן שיטתי בין המילים הנרדפות במקרא, הצמיחה כר פרשנות רחב, בו מדקדקים מה המשמעות המיוחדת לכל כפל לשון ומלה נרדפת בתנ"ך. על פי דרך זו, התחדשו במהלך הדורות, חידושים והברקות מיוחדים, וכן תורצו קושיות רבות. מן הראוי להציג לדוגמא את אחד מהביאורים היותר מובחרים שהולידה שיטה זו:

בתחילת פרשת בלק ישנה מבוכה רבה שהתחבטו בה המפרשים. בתחילה מורה הקב"ה לבלעם בצורה חד משמעית "לא תלך עמהם" (במדבר כב´, יב´), ואילו בהמשך כאשר מגיעה אליו משלחת שנייה של שרים ונכבדים, נותן לו ה´ רשות מפורשת ללכת, כמ"ש "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם" (שם כב´, כ´). ולא מוסבר מדוע שינה הקב"ה את דעתו – ´ההוא אמר ויתנחם´? ויותר מכך לא מובן, שאחר שכבר ניתנה לו רשות בפה מלא ללכת, מדוע נאמר "ויחר אף אלוקים כי הולך הוא" (שם כב´, כב´)?

בא הגאון מוילנא זצ"ל בספרו "קול אליהו", ועל פי שיטתו, מתרץ תירוץ מפתיע שמספק יישוב המתקבל יפה על הלב. הוא מחדש שיש חילוק בין תיבת "עם" או "עמו", לבין תיבת "את" או "אתו". תיבת "עם" או "עמו", מורה על שיווי בדבר המדובר, שפעולת שניהם על כוונה אחת ממש, ואילו תיבת "את" או "אתו", משמעותה שאף שפיזית הם עושים את הדבר ביחד, בלבם אינם שווים ולכל אחד מהם כוונה אחרת בלבו.

ומעתה, אין שום סתירה. בתחילה כשביקש בלעם ללכת "עמהם" לקלל את ישראל, סירב ה´ והורה לו "לא תלך עמהם", "עמהם" דווקא, כפי כוונתם ללכת לקלל את העם, כי לא יצליח במטרתו להפיק רצונם של שרי מואב - "לא תאור את העם כי ברוך הוא". ואילו לאחר מכן שראה הקב"ה כי מתאמץ הוא ללכת, אמר לו "אם לקרוא לך באו האנשים", ואתה סבור להשתכר בהליכתך אתם – "קום לך אתם", "אתם" דווקא, דהיינו: כבר הזהרתיך שלא תלך "עמהם" בכוונה לקללם, אלא תלך "אתם", שלא יהיה לבך דומה ללבם.

אם היה בלעם עושה כך, לא היה עליו חרון אף, אלא שבלעם ברשעותו מרוב התלהבות קם וחובש בעצמו את אתונו (שהשנאה מקלקלת את השורה), "וילך עם שרי מואב" - הלך "עמם", בכוונה אחת לקלל את ישראל, וכפירוש רש"י "לבו כלבם שוה", ולכן "ויחר אף ה´" וגו´. אמנם מה שלאחר מכן אמר לו המלאך: לך "עם" האנשים, זהו כיוון שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו, כמ"ש רש"י.

אגב, יש להעיר על פירוש זה, שהרי בהמשך הפרשה כתוב: "ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר אתו" (שם כב´, מ´), וכן "ושרי מואב אתו" (שם כג´, יז´), משמע שלא היה לבו כלבם שווה, כמשמעות "אתו"? ואפשר שכיון שהגיע לשם, כבר לא היה בכוונה שלמה לקלל את ישראל, כמו שאמר "הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלוֹקִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (שם כב´, לח´). והסיבה שחזר בו הייתה מכיוון שראה שנתן לו בלק רק בקר וצאן, שזה דבר מועט (כמ"ש רש"י, ועיין לאור החיים הקדוש), או מפני שידע ממה שנתנבא בלק שסופו לצאת מעמו בקלון (כמ"ש רש"י, שם כב´, לז´).

דוגמה נוספת לחידוש מבריק על פי שיטה זו:

כאשר מתארת התורה את הריב שהתגלע בין רועי אברהם לבין רועי לוט, ניתן להבחין בקלות בסתירה לשונית בולטת: בתחילה נקראת התגרה "ריב" בלשון זכר, ואילו בהמשך "מריבה" בלשון נקבה ("ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו´. ויאמר אברם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו´, בראשית יג´, ז´-ח´), מדוע?

יישוב מעניין לכך מצאנו בדברי הגאון רבי שלמה סלימאן פרץ זצ"ל ממרוקו בספרו "חכמת שלמה". בדבריו הוא מוצא הבחנה מעניינת בין ´ריב´ ל´מריבה´: "ריב" זה לשון זכר שאינו מוליד, דהיינו מריבה קטנה, ואילו "מריבה" היא לשון נקבה, כמו אֵם (נקבה) המפרה עוד ועוד מריבות.

אם כן, פונה אברהם אבינו ואומר ללוט: מאחר שעד עתה היתה הקטטה בינינו לבין רועינו רק בבחינת "ריב" ("ויהי ריב בין רועי מקנה אברם" וגו´), במטותא מנך "אל נא תהי מריבה ביני ובינך", בא נפרד כידידים, ובכך נעצור את המחלוקת בעודה באבה, כשהיא עדיין בגדר "ריב", ולא נאפשר לה להתפתח ולהפוך ל"מריבה" היולדת ומרבה.

הבחנה בין מילים נרדפות בימינו

בכתיבה הספרותית בזמננו, עושים הכותבים שימוש רב בהבדל שבין המילים נרדפות, כאשר הם נותנים את הדעת להבדלים הדקים שיוצרים את השינוי בין המילים הנרדפות, ובוררים את הביטוי המתאים. למשל המילים: חפץ, אבה, רצה וביקש - אין בהן עצמה זהה של רצון. כמו כן: ידיד, רע, עמית ומכר - הם ברמות שונות של קשר. בעוד כל ידיד הוא גם מכר, הרי שלא כל מכר הוא ידיד. כאשר מתארים למשל אדם כועס, אפשר לכתוב פשוט שהוא "כעס", אך אם רוצים להדגיש שמדובר בכעס גדול, משתמשים במלה הנרדפת "זעם", שהיא עזה יותר, ואם רוצים להגביר יותר את עצמת הזעם, כותבים "רתח מזעם" או "התמלא בחמה". וכן על זו הדרך.

בספרו ´לשון למודים´ (ח"א למוד חמישי, ד"ה אך הנבחרות) ממליץ רבנו הרמח"ל לבחור מבין המילים הנרדפות דווקא את המלה הפחות נדושה, כזו שתפתיע את הקורא ותפאר את לשון המאמר. למשל: אבן, סלע, צור וחלמיש, הם בעלי הוראה שווה, אולם אבן וסלע הם בשפה פשוטה, ואילו צור וחלמיש הם בשפה גבוהה יותר המפארת את המאמר. דוגמה נוספת: המלה "בלתי" עשירה יותר מהמלה המצויה "לא". עם זאת, הוא מדגיש שאין לבחור מילים שאינן מוכרות כלל. נקודה נוספת הוא מדגיש בספרו "המליצה" (פרק ב´ ד"ה עוד מן הראוי) כי קיימות מילים נרדפות שאינן מתאימות בכל מקום. לדוגמה, לא שייך לכתוב "היה יושב ומצפהפן תבוא עליו הרעה", שכן לשון "ציפייה" נכתבת בהקשר חיובי. על כן, על הכותב לבחון גם איזו קונוטציה תגרום המלה, ועל פי זה להתאים אותה לנאמר.

ישנם ביטויים רבים שניתן לכותבם בלשון כללית, אך יש להם גם לשון פרטית, ולתפארת הלשון מומלץ לחזר אחר הלשון המבוררת יותר. מילים כוללניות יוצרות רושם סתמי, לעומתן - המילים המדויקות יוצרות תמונה. דוגמה נהדרת למילים ספציפיות, ניתן להביא ממאגר המילים המבקשות להביע את מגוון הקולות אותם משמיעים בעלי חיים שונים. המדרש נוקב בשמותם של בעלי החיים השונים שהיו על כסא שלמה המלך ובקולות אותם הם השמיעו: "אמר ר´ יוחנן: היו כולם נותנים קולם, והיה מרעיד כל העולם כולו: שור גועה, אריה שואג, אילצוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גפרית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר. זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשרצועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלים. נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלים מתרפאין מקולו" (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמוד תקכ"ו).

ונרחיב בעוד מספר פרטים נפוצים: לתיאור פעולות שונות יתאים הפועל "עשה", אולם הרוצה לנקוט בלשון עשירה, יבחר לכל פעולה את הביטוי הבלעדי לה. כמו כן יש למעט ככל האפשר בשימוש במלה הכללית "דבר" או "דברים", ולהשתדל תמיד למצוא את המלה הספציפית המתאימה. לדוגמה: במקום "דבר גדול" - "חידוש גדול". כאשר מתייחסים לדמות כל שהיא, אפשר לכתוב בכלליות "אדם אחד", אך עדיף למקד ולהשתמש בכינוי מדויק יותר: "יהודי", "לומד", "כותב", "אישיות חשובה" וכן הלאה.

השימוש בביטויים בלעדיים בא לידי ביטוי רחב ועשיר בכתיבת פעלי אמירה שמשתמשים בהם במסירה של דברים מפי דובר אחר. ניתן תמיד להשתמש בפועל הכללי "אמר", אך לעשירות הלשון, ראוי להשתמש בכל מקום בפועל שונה הכולל בתוכו גם קונוטציה המבטאת את אופן האמירה או מהותה. לדוגמא: אפשר לכתוב בסיפור "מניין לך? אמר הרב", אך יותר מדויק לכתוב "מניין לך? תמה הרב". כדי למצוא בקלות את אוצר המילים הנרדפות שיש לכל מלה, ניתן להיעזר בספרים מילוניים של מילים נרדפות כמו ה´תזואורס´, או לחילופין להעשיר את הידע בקריאת ספרים עשירי לשון. למשתמשים במחשב, האוצר קל וזמין - מציבים את הסמן על המלה, לוחצים על המקש הימני בעכבר, ושם ניתן לבחור את הביטוי הקולע מתוך מגוון האפשרויות.

לא הייתה אף ידיעה שתומכת באמירה שלך, ואם כבר חיזבאללה יעדיף את ביבי - הוא למד מחמאס שזה כדאי.

ולבנון ולמעשה חיזבאללה יודעים היטב מה היה קורה אילו נתניהו היה זה שנמצא במקום לפיד