יאיר שרקי: ''אני אוהב בנים. אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא''  

אני אוהב בנים. אוהב בנים ואוהב את הקדוש ברוך הוא. וזה לא סותר וגם לא חדש. אני אותו אחד בדיוק כמו שהייתי, רק שעכשיו לא רק אני יודע אלא גם אתם. היה חשוב לי לומר זאת כאן במקום שהוא רשות הרבים למרות שזה דבר פרטי. פשוט כדי לחיות לא בצל ולא בהסתרה. ולהגיע למשפחה ובית ולחיות באמת.

את ההתנגשות שבין ההעדפה המינית הזאת לבין האמונה אני חי כל הזמן. יש כאלה שפתרו לעצמם את הקונפליקט בכך שאין אלהים, אחרים מסבירים שאין הומואיות. מבשרי אני יודע ששניהם קיימים. ואת הסתירה הזאת אני מנסה ליישב בתוכי בכל מיני דרכים. אלו דברים שבין אדם למקום.

ובמה שבין אדם לחברו, ולחברה שבתוכה הוא חי: זאת לא אופנה ולא טרנד ולא הצהרה פוליטית, זה פשוט אני. לא יודע אם הייתי קורא לזה זהות. פשוט עוד דבר מה שהוא חלק ממי שאני וממי שהייתי מיום שעמדתי על דעתי. בישיבה, במשפחה, בעבודה. הקהילה שלי היא עדיין הקהילה הדתית. זה השבט שלי, זה המשפחה והחברים שלי. אלו האמונות שלי. הן לא השתנו, אבל כן התעצבו לאורך השנים לצד הספק. ומתוך הדחק הזה, שמכריח מבט אחר על אמונה ועל אמת ועל מורכבות.

אני יודע שהאמת הזאת ששיתפתי כאן, מצערת אנשים יקרים לי שאני אוהב מאד. ושהם אוהבים אותי. אני מקוה שתמצאו את המקום בנפש שמאפשר לדון לכף זכות. ולהבין שהצעד הזה נעשה אחרי מחשבה עמוקה ובשיקול דעת. הצער שלכם, אולי, נובע גם מחוסר הבנה על מה בעצם אני מדבר פה. מחשבה שגויה על ניסיון או מלחמה עם יצר שצריך להכניע, ולא על נטיית הנפש, כזו שהיא בדיוק כמו הסוד שבין איש ואישה. גם אותי זה ציער. ניסיתי להתעלם, שנים. ואז לדחוק. ולהדחיק. ולטפל. איני מצטער על אף ניסיון ומאמץ, אולי בלי הניסיונות האלה לא הייתי יכול להגיע לגמירות דעת. רק חבל על הזמן שחלף.
ועכשיו: משפחה.

(ועוד בקשה: אין בכוונתי לדון בזה בשום מקום נוסף. מקווה שתכבדו את זה ואת פרטיותי.)