**מחיר הביטחון או מחיר האדם? הממשלה, שדרות, ומשחק הרגשות הכואב**  

בשעה שתושבי שדרות ועוטף עזה נאבקים לשמור על שגרה בלתי אפשרית, הם נתונים שוב לבחינה בלתי נסבלת. תחת הבטחות למענק הסתגלות למי שבוחר לחזור לעיר, הממשלה חושפת שוב את הפער בין הבטחות למציאות. מאפשרים פרק זמן של שבוע אחד לקבל החלטה שתשפיע על שארית חייהם, ובמקביל, העונש למתלבטים או לאלו שהחליטו מאוחר מדי, הוא קיצוץ חריף במענק.

כאילו לא הספיקו הטראומות, האי-ודאות והפחדים שמלווים אותם יום יום, כעת הם נדרשים להחליט תחת לחץ כבד על עתידם, בלי אפשרות לשינוי או אפשרות להתחרט. "נגעת נסעת" - כך נשמעת המציאות הקשה של תושבי העיר שברצונם לחזור לשגרה, מוצאים עצמם תקועים במצב שאין בו חזרה.

איך יכול להיות שבמדינה שבהמנונה נאמר "להיות עם חופשי בארצנו", תושבים אלו מרגישים כלואים במציאות שלא בחרו בה? איך יכול להיות שהממשלה, שאמורה לספק ביטחון ותמיכה, משאירה אותם לבד בשעת מבחן כה קשה?

בנוסף, מול הקשיים האלו מתווספת בעיה נוספת שהיא מכה ללא מעט הורים - זו של מציאת מסגרת חינוכית לילדיהם. רבים מגני הילדים ובתי הספר בקיבוצים הסובבים את שדרות אינם חוזרים לפעילות עד ספטמבר. זה משאיר הורים במצב בו הם נאלצים לחפש מסגרות חלופיות במרכזי הפינוי, הרחק מהבית שאליו הם כל כך משתוקקים לחזור.

וכאילו לא די בכך, הורים לילדים בני 3 נתקלים בקושי משמעותי נוסף: הם לא יכולים לרשום את ילדיהם למסגרות החינוך במרכזי הפינוי בלי לשנות את כתובת מגוריהם. זו דילמה כואבת - מצד אחד, הם בעלי דירה ומשלמי מס בשדרות, וזכאים להטבות מס על עצם היותם תושבי העיר; מצד שני, הם נאלצים לשקול את האופציה לשנות כתובת למען החינוך והפנאי של ילדיהם, ובכך עלולים לשלם מחיר כספי כבד.