''לא בטוח שעם ישראל יחזור אלינו'': המכה האנושה שספגו עסקי התיירות בצפון  

https://www.ynet.co.il/vacation/israeltrips/article/yokra13898774
יאיר קראוס

אחרי חורף מבורך במשקעים, ששטף את הגליל ומירק אותו לקראת החג, מאות אלפי המבקרים לא מגיעים. האזור שהפך לזירת מלחמה נטוש וריק כעת ממטיילים. עשרות אלפים מתושבי הצפון פונו בהנחיית הצבא והממשלה ואחרים התפנו מיוזמתם, ללא פיצוי וסיוע. גם אתר התיירות קייקי כפר בלום, בקיבוץ שתושביו לא פונו, סגור. "ביום כזה של שרב אנחנו רגילים לאלפים שמגיעים ומבקשים לעשות רפטינג", סיפרה אתמול (רביעי) עדי כהן, סמנכ"לית "קייקי כפר בלום".

גם אתמול נמשכה הלחימה בגבול הצפון, כאשר 40 יעדי חיזבאללה בלבנון הותקפו על ידי צה"ל, ושני בתים ביישוב אביבים נפגעו מירי נ"ט. במקביל, הירדן זורם כעת בשיא כוחו וכל מסלול השיט ירוק ופורח. "השנה המציאות היא אחרת מכל מה שהכרנו", אומרת עדי, "על פי הנחיית אלוף הפיקוד כל גדות הירדן הן שטח צבאי סגור וכל האטרקציות נעולות. התחושה היא שהכול כאן ריק. בכבישים מצומת מחניים נוסעות מכוניות בודדות, והמלונות גם סגורים. היינו אופטימיים שאולי בקיץ נוכל לפתוח את האתר, אבל זה ממש לא נראה באופק. אין שום צפי מתי כל זה ייגמר".

עדי כהן, סמנכ"לית "קייקי כפר בלום". "ביום כזה של שרב אנחנו רגילים לאלפים שמגיעים"

כמאה עובדים של אתר הקיאקים מובטלים כעת מעבודה. לרובם בעוד חודש תיגמר הזכאות לדמי אבטלה בחל"ת.

"כשנרצה לפתוח את העונה, אני לא יודעת עם מי נעשה את זה", אומרת כהן, תושבת הקיבוץ הלא-מפונה שדה נחמיה, בדאגה גדולה. "העובדים מוצאים כבר עבודות חדשות בצפון או במקומות אליהם עברו בכל הארץ. הם כבר לא יחזרו לכאן".

טילים מעל הראש

כשעזבו בני הזוג מרים וחיימקה הוד את ביתם במטולה, שבליבו מתחם האירוח הוותיק "'בית שלום", הם לא דמיינו שגם בחלוף שבעה חודשים החזרה אליו תהיה בגדר חלום. בליל הסדר בכל שנה הצטרפו אליהם אורחי מלון הבוטיק שלהם לסעודת חג משותפת במסעדת השף. במלון יש חמש סוויטות ושמונה חדרי אירוח. "מקום שכל הנשמה והלב שלנו נמצאים בו", מתארים בני הזוג בגעגוע.

עם פתיחת מתקפת חיזבאללה שוגרה רקטה שפגעה בביתם ובמתחם האירוח. "כשאמרו לנו שאנחנו חייבים לעזוב את הבית, יצאנו וחשבנו שזה לכמה ימים, אבל מאז חזרנו לביקור קצרצר רק פעם אחת", מספרת מרים, "ואחרי שעתיים כבר היינו חייבים לצאת כי הטילים שרקו לנו מעל הראש".

"אפילו ב-2006 לא עזבנו". מתחם האירוח

חיימקה הוא דור שלישי למייסדי המושבה שהתיישבו בה בשנת 1896. בנחלה המשפחתית הם הקימו כאמור את מפעל חייהם – מרחב אירוח והסעדה. בחגים ובחודשי הקיץ אין סיכוי למצוא אצלם מיטה פנויה. השנה בליל הסדר לא היה מי שישאל במלון שלהם "מה נשתנה הלילה הזה?"

מרים אומרת כי חבריה לכיתת הכוננות שנותרו במושבה סיפרו לה כי "הדשא כבר בגובה אדם. בית נטוש. אנחנו נצטרך לשקם את כל החיים שלנו שם. את הגן המהמם שלנו, העצים שכבר מן הסתם מתו. הקמנו מתחם באחת הפנינות היפות ביותר בגליל. הפרנסה, התיירות והבתים פשוט נהרסו".

חיימקה מרגיש שהוא בוגד במטולה אהובתו, מתייסר בגעגועיו לנחלת אבותיו. "סבא ואבא שלו אף פעם לא עזבו את מטולה", מרים מוסיפה, "אנחנו מרגישים נורא ואיום שנאלצנו לעזוב את הבית. אפילו בשנת 2006 לא עזבנו את הבית ולא בשנות ה-70 כשהיו קטיושות וחדירות".

"הקמנו מתחם באחת הפנינות היפות ביותר בגליל, הכול נהרס". מרים וחיימקה הוד

האורחים ברחו

אריה אקרמן בקושי הספיק לחגוג שנה לווילת האירוח ששיפץ ועיצב במו ידיו, "הבית ברחוב הרמב"ם" בקריית-שמונה, ואז הגיעה המלחמה. בבוקר שמחת תורה, כשהיה בבית הכנסת, עזבו האורחים שהתארחו בווילה את חדריהם, השאירו כסף וברחו. בתחילת המלחמה עוד אירח בה חיילים להתרעננות ומקלחות חמות, אבל כעת היא עומדת בלי שימוש. "הקמתי את המקום הזה אחרי 17 שנים של שקט בצפון", אקרמן אומר, "האמנתי שהגליל הוא פנינת תיירות ושלקריית-שמונה יש פוטנציאל תיירותי בלתי ממומש".

בווילת הנופש תשעה חדרי אירוח. היא יושבת למרגלות נחל עין זהב המלא מים, במרחק חמש דקות נסיעה מאינספור אטרקציות, שגם הן סגורות ונטושות. אריה, אשתו טלי וחמשת ילדיהם התפנו לבית ששכרו בקצרין. "בכל פעם שאני מגיע לבית ומבקר בווילת האירוח, אני מתיישב על הרצפה ובוכה", משתף אקרמן בקול חנוק, "הנשמה שלי במקום הזה. אני אוהב לארח. הייתי מקבל את האורחים עם לימונדה וממתקים לילדים. הגינה שטיפחתי במו ידיי לרווחת האורחים נהרסה והחצר במצב מזוויע. הכול נרקב".

"אם לא יהיה פה בטוח, המשמעות היא שהפסדתי מיליונים". אריה אקרמן(צילום: אביהו שפירא)

אקרמן קיבל עד כה פיצויים זניחים בהשוואה לפגיעה הכלכלית ממקור פרנסתו הסגור. "בהתחלה חשבתי, כמו כל איש עסקים, שנפסיד כסף לתקופה, כמו שקרה בקורונה או במלחמת לבנון השנייה, אבל לאט-לאט אתה מבין שהאירוע הזה גדול עליך", הוא אומר, "ההפסדים מצטברים למאות אלפי שקלים והתשלומים יורדים. אני כבר שואל את עצמי האם ביום שאחרי יהיה לעם ישראל אמון במערכת הביטחון לשוב ולנפוש כאן. אם לא יהיה פה בטוח, המשמעות היא שהפסדתי מיליונים של השקעה, ואני עוד לא יודע שאני פושט רגל. אני לא רוצה לשמוע שחיזבאללה מורתע אלא רוצה לראות אותו על הברכיים, גמור, כדי לחזור הביתה".

נזק לשנים

על רצועת חוף מדהימה ביופיה בחוף בצת, בין ראש הנקרה לנהריה, הקים יוסי אטיאס מתחם אירוח ונופש שבו 70 חדרים ויחידות אירוח בקרוואנים מפנקים ואוהלי גלמפינג. בחוף עמדו לרשות האורחים אטרקציות רבות כמו שיט בסירות טורנדו ויצאו ממנו סיורים. מי שביקש להתארח במתחם בימי פסח היה צריך לשריין מקום זמן רב מראש. "עולם התיירות מתבסס על השיא בפסח ובסוכות", אטיאס אומר, "ואצלנו בצפון אלו חגים שהביקושים אליהם מלאים".

"תשתיות המים נחרבו, הסחורה במקררים הלכה לנו". יוסי אטיאס(צילום: אנג'לינה אטיאס)

מאז אוקטובר המתחם מוכרז שטח צבאי סגור. מדי פעם אטיאס מגיע כדי לבקר ולכאוב. "לראות את החוף במצב הזה, נטוש ועזוב, זה נורא בעיניי", הוא אומר, "תשתיות המים נחרבו בגלל כלי הרכב הכבדים של צה"ל שעברו פה וגם בשל הנפילות מירי חיזבאללה. כל הסחורה במקררים ובמחסנים הלכה לנו. הפגיעה כלכלית מאוד קשה כי אנחנו מושקעים בהמון כסף בקרוואנים, באוהלים ובציוד. אנחנו מפרנסים המון משפחות בתפעול החוף ולא מגיע להן כבר חל"ת. עובדים נשארו בלי מקור פרנסה".

בעוד בממשלה ובצבא מדברים על היערכות לכניסה קרקעית לכיבוש רפיח ברצועת עזה, אטיאס מבין כי הצפון עדיין לא עומד על הפרק – הרחקת חיזבאללה מהגדר עוד רחוקה. "גם אם נחזור, אף אחד לא ירצה לבוא אלינו", הוא אומר, "איזו אמא נורמלית תיקח את הילדים להתארח פה אחרי מה שעברנו ב-7 באוקטובר. מי ירצה לצאת לנפוש במקום מפחיד? אני לא יודע איך נחזיר את המצב לאחור וכמה זמן זה ייקח. הפגיעה פה היא שנים קדימה".