הרב יוסף אלנקווה: ''תשעה אמרו קדישים, וילד אחד ענה אמנים''. (ליום הזיכרון לשואה ולגבורה).  

ערוץ 7, כ"ט בניסן תשפ"ד, 7.5.24, 8:04.

הרב יוסף אלנקווה, לשעבר רב חבל עזה, שיתף, בשל יום השואה והגבורה, סיפור אישי מילדותו, תחת הכותרת "תשעה אמרו קדישים, וילד אחד ענה אמנים".

"בילדותי גרתי בדימונה מול בית הכנסת של יוצאי רומניה שורדי שואה, שלימים נקרא בשם "בית יהושע", על-שם מורי ורבי הרב יהושוע נפתליזון, רבה האשכנזי של דימונה. בשבתות בית הכנסת היה הומה, אך בימות החול היה מניין מצומצם. הייתי בן עשר, והרב ביקש ממני להשלים להם מניין", מספר הרב.

לדבריו, "אמרתי שאיני יכול, כי אני רק בן עשר. אמר לי הרב: "אל תדאג! תבוא מחר בשבע בבוקר עם גמרא, ותהיה גדול". הגעתי. הרב הושיבני עם ספר גמרא, וסמך על דברי רב הונא שקטן משלים לתשעה, וארון משלים לתשעה, וגמרא משלימה לתשעה. (ראו מרן ה"בית-יוסף" סימן נ"ה, שהביא תשובת הריב"ש תנא והפוסקים המחמירים והמקלים, ובלבד שיהא בר-דעת)".

הרב אלנקווה ממשיך: "שלוש שנים, מגיל עשר עד שלוש עשרה, השלמתי להם מניין עם גמרא ביד. את התפילות האלו איני שוכח כל ימיי, ובייחוד ביום השואה. בכניסה לבית הכנסת הייתה מבואה הנקראת פוילי"ש, היה שם שולחן מתכתי גדול ועליו שכבת חול, ובכל יום כל אחד שנכנס נעמד עם חבילת נרות, הטמין אחד אחד בחול, הדליק והזכיר שמות בני משפחתו שנרצחו. פחד מוות היה לי לראות את זה המחזה. וככה הם נכנסים בפנים דומעות ומגלים את השרוול כדי להניח תפילין, ואתה רואה מספרים אדומים, ירוקים, כחולים ושחורים. מספרים בצבעים שבחר השטן.

מיד לאחר "ברייתא דרבי ישמעאל", לפני "הודו", היה המחזה הראשון: תשעה אנשים אומרים קדיש, וילד אחד עונה אמן. שלוש שנים כולם אומרים את כל הקדישים, ואני עונה, וכמו נשאתי על שכמי שישה מיליונים של קדושים, ויראתי להפסיד אמן אחד, שלא אפגע באחד מהם.

ואחר התפילה כל יום מישהו אחר הביא ליקר וביסקוויטים פתיבר. והיו אומרים זה לזה בניב מיוחד "לחיים טויבים ולשולם".

והיה חזן אחד סובל, כשהיה אומר את "א-ל מלא רחמים" הייתי בוכה. קולו קרע את שבעת הרקיעים. ומנורת שישה קנים של יד-ושם דלקה שלוש שנים יום-יום.

תפילה תפילה הם מקדישים ודומעים, ואני עונה אמן ודומע, והייתה מנוחתם כבוד, "אנשי המספרים הקדושים".
"אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי", מסכם הרב.

https://www.inn.co.il/news/636737