זקינתוס, יוון =סיפור מרתק  

הכתובת על הקיר הוכיחה לי שטעיתי: "שלט זה מציין את הכרת התודה של יהודי זקינתוס לראש העיר קארר והבישוף כריסוסטומוס."
על מה הכרת התודה? מי האנשים האלה? למה הפסלים? מה קרה כאן? היו לי הרבה שאלות. הייתי חייבת למצוא קצה חוט ,אם לא תשובה. חזרתי לעירייה, נרגשת ורועדת.
ניגשתי לפקיד, שכבר הכיר אותי, והתחלתי לחקור אותו על מה שקרה כאן. הוא הפנה אותי אל סגן ראש העיר, בקומה השלישית. מצאתי את החדר שלו, דפקתי בדלת ושאלתי אותו אם הוא יקדיש לי כמה דקות. הוא נעתר ברצון.
כעבור חצי שעה יצאתי עם המידע זה:
ב -9 בספטמבר 1943, ברנז, מושל הכיבוש הגרמני, ביקש מראש העיר, לוקאס קארר, רשימה של כל היהודים על האי.
הוא דחה את הדרישה לאחר התייעצות עם הבישוף כריסוסטומוס, והם החליטו ללכת ביחד למשרד המושל למחרת היום. כאשר ברנז התעקש שוב לקבל את הרשימה, הבישוף הסביר כי יהודים אלה אמנם לא נוצרים אבל חיו כאן שקט ושלווה במשך מאות שנים.
הם מעולם לא הפריעו לאף אחד, הוא אמר. הם היו יוונים בדיוק כמו כל היוונים האחרים, וזה יפגע בכל תושבי זקינתוס אם הם יעזבו.
אבל המושל התעקש שיתנו לו את השמות.
אז הבישוף הושיט לו פיסת נייר המכילה רק שני שמות: הבישוף כריסוסטומוס וראש העיר קארר.
בנוסף, ההגמון כתב מכתב אל היטלר עצמו, שהצהיר כי יהודי זקינתוס היו תחת סמכותו.
המושל ההמום לקח את שני המסמכים ושלח אותם אל המפקדה הצבאית הנאצית בברלין.
בינתיים, בלי לדעת מה יקרה, היהודים המקומיים, נשלחו על ידי מנהיגי האי להסתתר בתוך בתי נוצרים בגבעות. עם זאת, צו הנאצים לאסוף את היהודים בוטל במהרה – אודות למנהיגים מסורים שסיכנו את חייהם כדי להציל אותם.
באוקטובר 1944, הגרמנים נסוגו מן האי, משאירים מאחוריהם 275 יהודים. האוכלוסייה היהודית כולה שרדה, בעוד באזורים אחרים קהילות יהודיות רבות הושמדו.
היסטוריה ייחודית זו מתוארת בספר של Dionyssios Stravolemos, "מעשה הגבורה – הצדקה", וגם בסרט קצר של Tony Lykouressis, "שירת החיים".
לדברי המדריך למטייל של חיים יזאקיס , בשנת 1947, מספר גדול של יהודי זקינתוס עלה לארץ בעוד אחרים עברו לאתונה.
בשנת 1948, כאות הוקרה על גבורתם של תושבי זקינתוס בתקופת השואה, הקהילה היהודית תרמה ויטראז 'על החלונות של כנסיית Saint Dionyssios.
בחודש אוגוסט 1953, האי נפגע ברעידת אדמה חמורה. הרובע היהודי כולו, כולל שני בתי הכנסת שלו, נהרס כליל. זמן לא רב לאחר מכן, שאר 38 היהודים עברו לאתונה.
בשנת 1978, "יד ושם" העניקו לבישוף כריסוסטומוס וראש העיר לוקאס קארר עם התואר "חסיד אומות העולם."
בחודש מרץ 1982, היהודי האחרון שנותר בזקינתוס, Ermandos Mordos, מת על האי ונקבר באתונה. וכך המעגל של הנוכחות היהודית באי בא לקיצו לאחר חמש מאות שנה.
בשנת 1992, באתר שבו עמד בית הכנסת הספרדי לפני רעידת האדמה, מועצת המנהלים של הקהילות היהודיות ביוון הקימה שתי אנדרטות זיכרון משיש כמחווה לבישוף וראש העיר.
כמה ימים לפני שתכננתי לעזוב את האי ולחזור הביתה, נכנסתי לבנק להמיר כמה דולרים ליורו. אבל אפילו במקום פשוט כמו בנק, הצלחתי להוסיף עוד חתיכה לפאזל היהודי הזה.
פקידה שדיברה בטלפון ואכלה כריך, קראה לי כשהגיע התור שלי. כשנתתי לה את הדולרים שלי להמרה, היא הושיטה לי את הכסף במעטפת המרה בלי לבקש שום תעודה מזהה.
מאוחר יותר, כאשר פתחתי את המעטפה, הופתעתי לראות כל כך הרבה כסף. את הכסף שהיה במעטפה לא ספרו כראוי. במקום להמיר 1,000 דולר, היא נתנה לי את המקבילה של 10,000 דולר!
זה ממש לא הפתיע אותי, כי הפקידה לא הקדישה לי כל תשומת הלב. מכל מקום, בסופו של דבר, כשהבנק יבין כי כסף חסר, לא תהיה כל דרך להגיע אלי מכוון שלא קבלו ממני נתוני זהות.
למחרת בבוקר, התקשרתי לבנק וביקשתי לדבר עם המנהל. שאלתי כדי לדעת אם יש בעיה עם החשבונות בלילה הקודם.
"את חייבת להיות האישה עם הדולרים," אמר, ומיד הזמין אותי למשרד שלו.
כעבור שעה, הייתי בבנק. כשנכנסתי למשרד, האיש שישב מול המנהל עבר לכיסא אחר ונתן לי את מקומו.
חלקתי את חווית הבנק שלי איתו, והערתי שזה יכול היה להיות קל מאד עבורי להיעלם עם הכסף.
המנהל עצמו התנצל מאד על הדרך הלא מקצועית בה טופלתי והודה לי שוב ושוב על החזרת הכסף.
כדי לבטא את הכרת התודה שלו, הוא הזמין אותי ואת המשפחה שלי לארוחת ערב במסעדת יוקרה. הסברתי להם שלאכול בחוץ זה מסובך מדי בשבילנו בשל העובדה שאנחנו יהודים שומרי מצוות.
הוא ביקש את הכתובת שלי כדי שיוכל לשלוח לנו ארגז של יין.
"גם זו בעיה " אמרתי. הסברתי לו שבאתי מישראל לפני שבוע לחופשה, אבל הוסטתי לדבר אחר.
"כמה ימים אחרי שנחתתי, הופתעתי לגלות את הקהילה היהודית שהיתה פה עד לפני 25 שנה," אמרתי. "אתה לא חייב לי כלום. אתם נתתם הרבה לאנשים שלי. והמעט שאני יכולה לעשות כיהודיה כדי להראות את הערכתי למה שעשיתם עבור יהודי זקינתוס הוא להחזיר את הכסף הזה שלא שייך לי ולהגיד "תודה!"
היתה שתיקה שנראתה כרגע ארוך.
האיש שנתן לי את המושב שלו כאשר נכנסתי ולא אמר מילה במהלך השיחה, קם עם דמעות בעיניים, פנה אלי ואמר:
"בתור נכדו של ראש העיר קארר, אני המום מאוד ורוצה להודות לך!"
התקבל במייל