פרשת בא  

יציאת בני-ישראל ממצרים הייתה בחיפזון, כמו שנאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא ובמדרש נאמר שהחיפזון היה משולש – חיפזון של השכינה, חיפזון של בני-ישראל וחיפזון של מצרים.

יציאת מצרים נחשבת דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", אך בכל-זאת יש כמה הבדלים ביניהן. אחד מהם הוא החיפזון – גאולת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון, כמו שנאמר: "לא בחיפזון תצאו", אלא היא תהיה דווקא "בשוּבה ונחת".

ההכרח בחיפזון בגאולת מצרים נבע משקיעתם של בני-ישראל במ"ט שערי טומאה, ומהצורך לחלץ אותם משם במהירות האפשרית. קודם מתן-התורה עדיין לא היה לעם-ישראל הכוח להתמודד עם הרע, והדרך הנכונה הייתה לברוח ממנו. לכן יציאת מצרים הייתה בבחינת בריחה – "כי ברח העם".

לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא לאחר בירור העולם הגשמי, ולכן לא יהיה צורך לברוח מהרע, אלא להפך, העולם עצמו יסייע לגאולה. כך תהיה הגאולה מתוך מנוחה, "בשוּבה ונחת", ועד ל"מנוחה לחיי העולמים".

תקופת הגאולה מכונה "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". יסתיים המאבק עם הרע, ולא יהיה עוד צורך לבחור בטוב כנגד פיתויי הרע. הקב"ה יעביר את הרע מן העולם, וזה כבר יהיה זמן של קבלת שכר. ימי העבודה הם דווקא עכשיו, כאשר עדיין קיימת אפשרות להילחם עם הרע ולנצחו.