לקוטי שיחות קודש מהרבי לפרשת השבוע - ''כי תבוא''  

כלל קבעו חז"ל: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". כאשר יש מחלוקת בתורה, עלינו לראות בכל אחת מהדעות דברי אלוקים חיים. אמנם ההלכה בפועל נקבעת בסופו של דבר כדעה אחת, שכן אי-אפשר לקיים למעשה שתי דעות מנוגדות, אולם עלינו לנהוג גם על-פי הדעה השנייה במשמעות הרוחנית של הדברים.

מחלוקת כזאת אנו מוצאים על הפסוק הפותח את פרשתנו, שעוסק במצוות הביכורים. מתי חל על עם-ישראל החיוב לקיים מצווה זו? אומרת התורה: "והיה כי תבוא אל הארץ... וירשתה וישבת בה". התלמוד (הירושלמי) לומד מהמילים "וירשתה וישבת", שחובת הביכורים החלה רק לאחר ארבע-עשרה שנות הכיבוש וחלוקת הארץ. לעומתו, ה'ספרי' מפרש את המילה "והיה": "אין והיה אלא מיד", ומכאן שחובת הביכורים חלה מיד עם הכניסה לארץ-ישראל.

מודה אני

תוכנה של מצוות הביכורים הוא מתן שבח והודיה לקב"ה על הטוב שהוא גומל עמנו. במשמעותה הרוחנית משקפת מצווה זו את התודה שמודה יהודי מדי יום ביומו לקב"ה. בהבעת התודה הזאת יש שני זמנים, על-פי שתי הדעות בעניין הביכורים.

יש הבעת תודה המתאימה לדעה "אין והיה אלא מיד": בתחילת היום, מיד כשיהודי פוקח את עיניו, הוא מודה לה' באמירה: "מודה אני לפניך... שהחזרת בי נשמתי". הודיה זו נאמרת עוד קודם נטילת הידיים, בזמן שאסור להרהר בדברי-תורה, מבלי שהאדם יתבונן בגדולת ה' וברוב חסדיו. היא פורצת מתוך האמונה הפשוטה והטהורה הנטועה בליבנו.

לאחר מחשבה

התודה השנייה מתאימה לדעה השנייה, שחובת הביכורים חלה רק לאחר ההתיישבות בארץ. בחיי היום-יום זו התודה השנייה, שבאה בתפילת שחרית. בתפילה מתבונן היהודי בגדולת ה' ובחסדיו, ומתוך התבוננות זו הוא מודה לה': "מודים אנחנו לך".

כאן התודה כבר אינה פורצת מאליה, אלא היא באה לאחר מחשבה והתבוננות שכלית, כפי שנקבע במשנה, שקודם התפילה צריך האדם להתבונן ב"רוממות הא-ל יתברך ובשפלות האדם", ומהתבוננות זו באה תחושת הכרת-התודה.

השילוב המושלם

בכל אחד משני סוגי ההודיה יש יתרון שאין בזולתו: יתרונה של התודה הטבעית, שהיא מבטאת את עומק האמונה של הנשמה, אך מצד שני היא עלולה להיות מופשטת וכוללנית מדי. בתודה השנייה, השכלית, אמנם חסרה העוצמה הטבעית הזאת, אבל כנגד זה היא חודרת לתוך אישיותו של האדם ונעשית חלק ממנו.

השילוב בין השניים ("אלו ואלו דברי אלוקים חיים") הוא היוצר את השלמות - של האמונה הטהורה מזה ושל המחשבה וההתבוננות מזה, וזו עבודת ה' תמה ושלמה.