סיפור חסידי יומי  

תלמידי הבעל-שם-טוב הכינו את עצמם לתפילת ערבית של יום חול. עומדים בבית המדרש וממתינים לכניסתו של הרבי ולהתחלת התפילה.
בשעה הקבועה נכנס הבעל-שם-טוב לבית המדרש. על פניו הבעת רצינות עמוקה. הוא ניגש למקומו, נשען על השולחן, אך התמהמה מלפתוח את סידורו. הוא נשאר עומד על מקומו שקוע בשרעפיו הטמירים.
איש מהתלמידים לא העז להפריע לצדיק או לרמז לו על זמן התפילה שהגיע. הדקות נקפו, והצדיק עדיין נתון היה בשרעפיו; ניכר היה על פניו כי הוא אינו שרוי בעולם הזה...
חלפה שעה ארוכה, ואז כאילו ניעור הבעל-שם-טוב, ופתח את סידורו כשפניו קורנות משמחה פנימית עצומה. התפילה עצמה אף היא הייתה שונה מבכל ערב אחר. הבעל-שם-טוב התפלל באריכות ובדבקות מיוחדת במינה. ניכר היה שמשהו גדול קרה.
תמה התפילה, ותלמידי הבעל-שם-טוב ציפו לשמוע מפיו את פשר הדבר. הם הצטופפו סביב הצדיק, והבעל-שם-טוב לא המתין שיישאל על כך והחל לספר:
בכפר קטן, לא הרחק מכאן, חי יהודי שגדל והתחנך בבית יהודי חם, אך כשהתבגר, נטש את דרך היהדות והחל להתרועע עם הצעירים הגויים. אט אט התערה ביניהם עד שהפך והיה כאחד מהם, כשהוא מתנכר לגמרי למוצאו היהודי.
חלפו שנים רבות. האיש עזב את האזור שנולד בו ועבר להתגורר בין הגויים, כשהוא חי כגוי גמור. במשך השנה שכח לגמרי את אורח החיים היהודי, את התפילות והמנהגים. כך עברו עליו שלושים שנה ארוכות.
היום הזדמן היהודי הלזה לאחת העיירות היהודיות בסביבה לצורך עסקיו, כשלפתע חש בתכונה מיוחדת השוררת ברחובות העיירה. התכונה עוררה את סקרנותו והוא ניגש אל אחד היהודים ושאל אותו לפשר התכונה היוצאת דופן.
"אנחנו מתכוננים עכשיו לקראת חג הנקרא אצלנו 'ראש השנה'", השיב האיש בתמימות. "על פי המסורת היהודית, זהו היום שבו נברא האדם והיום שבו נידון כל העולם".
דברי האיש הפשוט הכו בלבו ובנפשו של היהודי המתבולל בעוצמה רבה. ייתכן שהייתה זו המילה "אצלנו" שהמחישה לו את התהום שנפערה בינו לבין צור מחצבתו; או אולי הזכרת יום הדין המתקרב, היא שעוררה את נשמתו. כך או כך, המשיך היהודי המתבולל לסייר בין דוכני השוק, כאשר זיכרונות ילדות החלו לצוף ועלו במוחו.
געגועים עזים לימי ילדותו צרבו את לבו ונשמתו. הוא נזכר בשבתות ובחגים, בתקיעת השופר בבית הכנסת, ובהילת הקודש שאפפה את כל המתפללים. רגש עז הציף אותו וחנק את גרונו; יכול היה כמעט למשש את אותה אווירה של קדושה וטהרה ששררה במקום.
התרגשות עצומה מילאה אותו. לפתע פתאום חש במעבר החד שבין שני העולמות; כיצד המיר עולם עשיר ומלא תוכן בחיי הוללות ריקים. געגועים עזים לימי ילדותו צרבו את לבו.
בעודו משוטט כך בחוצות העיירה, מצא עצמו עומד מול בית הכנסת של העיירה. היום כבר ירד ואפלולית אפפה את האזור. קולות של תפילה בקעו החוצה, והקולות נשמעו לו כה קרובים... כה מוחשיים... בלב נסער ונרגש עמד בחוץ והביט ביהודים שהתכנסו בבית הכנסת לתפילת ערבית.
תשוקה עזה התעוררה בו להיכנס פנימה ולהצטרף לתפילה. אולם הוא התבייש במראהו ובבגדיו, כיוון שהיה נראה כגוי גמור. אך הסערה הפנימית שהתחוללה בנפשו הייתה עזה, והוא לא יכול היה לעצור עוד בעד רגשותיו.
פנה היהודי אפוא אל עזרת הנשים והסתתר מאחורי הווילון, כשהוא מתבונן בעדו בנעשה באולם בית הכנסת. כשהכריז החזן בקול: "והוא רחום יכפר עוון", עבר רעד בכל גופו. הכול היה מוכר לו כל כך, והוא ביקש להצטרף לתפילה, אבל הזיכרון בגד בו. מילות התפילה כבר נשכחו ממנו לחלוטין. כאב נורא פילח את לבו ועיניו זלגו דמעות רותחות.
כשעזב אחרון המתפללים את בית הכנסת, אזר האיש עוז בנפשו. הוא נטל לידיו סידור תפילה והחל להתפלל בכוונה עצומה. בסערת לבו שילב את מילות התפילה עם דברים שיצאו היישר מתוך ליבו הרותח:
"יודע אני, ריבונו של עולם, שאין בעולם חוטא גדול כמוני", וכאן החל לפרט את חטאיו. "אבל" סיים, "יודע אני שרחום וחנון אתה ורב חסד, אנא סלח לי על חטאי ופשעי, ומעתה לא אוסיף עוד לחטוא. רוצה אני לשוב ולהיות יהודי. קבלני נא!"
תפילתו וחרטתו של אותו יהודי עוררו רעש גדול למעלה, גילה הבעל-שם-טוב לתלמידיו. תפילתו של היהודי המתבולל, שנדמה היה כמי שאבד לעם ישראל, עלתה עד כיסא הכבוד. היא אף העלתה עמה תפילות שבמשך מאות שנים חיכו לתיקונן.
"ראיתי את המתחולל בלבו של אותו יהודי", סיים הבעל-שם-טוב, "והמתנתי לתפילתו. רציתי להתפלל יחד עמו. זו הסיבה לאיחור התפילה היום, אך זכינו להתפלל יחד עם בעל התשובה, ותפילתנו הגיעה יחד עם תפילתו היישר לריבון העולמים".