מה שמתרחש כאן בימים האחרונים מריח כמו פוטש. אמנם בלי תיאום, אך מתוך קרבה רעיונית של בעלי אינטרסים, חברו הממשל האמריקאי, הרשות הפלסטינית והתקשורת הישראלית למהלך מסוכן ואנטי דמוקרטי. פוטש נגד ראש ממשלת ישראל ונגד ההכרעה שהתקבלה בבחירות דמוקרטיות.רק לפני שנה הלכו אזרחי לישראל לקלפי. הם הצביעו בעד הציונות. נגד מדינה פלסטינית. ובעד ירושלים. כל ירושלים, חלום הדורות. שלושה גורמים לא אהבו את ההצבעה: האמריקאים, הפלסטינים והתקשורת הישראלית. אל הפלסטינים אין לבוא בטענות, הם האויב. האמריקאים שקופים. ממשל אובמה החלש והרופס מול איראן הגרעינית מחפש כל הזדמנות לניגוח גס של ממשלת ישראל. העיתוי היה רק התירוץ. זה היה ספין שהעיתונות הישראלית, השקועה במדמנה של שנאה אובססיבית לימין ולנתניהו, שמחה לשתף איתו פעולה. אין פה שאלה של שמאל וימין. של תפיסה טקטית כזו או אחרת. זהו, הגענו לליבה. אל התשתית של הציונות. ובצומת המכריע, העיתונות הישראלית, כמעט בקול אחד, בחרה להפנות עורף לחלום הציוני.
אין אפשרות אחרת להסביר את מה שקרה פה. רק לפני ארבעה חודשים התעוררו שלושים ומשהו אלף תושבי שכונת גילה וגילו פתאום שהם מתנחלים. עכשיו מגלים את זה תושבי שכונת רמת שלמה, הסמוכה לרמות בצפון ירושלים. עיתונאים ישראלים מוכיחים אחת מהשתיים, בורות גיאוגרפית או רשעות אידיאולוגית, כשהם מעבירים לעולם את התחושה שמדובר בבנייה בתוך הקישקע של הפלסטינים.
לך תסביר למי שלא יודע שאין ולא היו במקום הזה מעולם שום ערבים. שעד שאנחנו צעקנו שיש פה בעיה, אפילו הם לא חשבו למחות נגד הבנייה. שהערבים אפילו לא טרחו להגיש התנגדות לתוכנית. שיולי תמיר, נסיכת "שלום עכשיו", העניקה רק לפני שלוש שנים את פרס ישראל לארכיטקט שתכנן את השכונה ואף את שכונת פסגת זאב המזרחית לה. פתאום קם יהודי בעירו של דוד המלך וקורא בעיתון באותיות עבריות שהוא כובש.
עיתונאים שיכורי כוח
רמת שלמה נמצאת באותו סטטוס בדיוק כמו גילה וכמו רמת אשכול (כ-25 אלף תושבים) וכמו ארמון הנציב (כ-17 אלף תושבים) וכמו חצי מעיר הבירה שלנו. זו לא התנחלות באמצע כפר ערבי. זו בנייה ששום ראש ממשלה, מימין ומשמאל, מעולם לא חלם להפסיק ולו לרגע. ומי שרוצה לעצור את זה צריך להיות מספיק הגון כדי להגיד בקול שהוא בעד לפרק פה את הכל ולהחזיר אותנו לגבולות הגטו של 1949. ועכשיו כבר נשמעות אזהרות לפיהן גם העיתוי של חנוכת בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי אינו בריא. במדינה יהודית ריבונית מסוכן לחנוך בית כנסת שהערבים החריבו ב-1948 כי זה עלול להטריד את מנוחת הפלסטינים.
יש רגעים בחיים שבהם אפשר לצפות אפילו מהתקשורת הישראלית לשים בצד את כל השנאות ורגשי הנקמה הפוליטיים, להתגייס למען החלום הציוני, ממש כך, ולסייע לממשלת ישראל להבהיר לאמריקאים שהפעם נחצה גבול. במקום זה היא מאותתת לאובמה ולאבו-מאזן שיש להם על מי לסמוך. הילרי קלינטון יודעת שהיא רק צריכה להדליף כיצד ניהלה שיחת נזיפה בת 43 דקות עם נתניהו, את ההיסטריה תלבה
כבר התקשורת בכחול-לבן.
הסיפור הזה לא חדש. בסבב הנוכחי זה התחיל בעיר דוד. גם גדעון לוי יודע שכל הערבים שגרים באזור הזה הם עברייני בנייה. איש מהם לא ביקש ולא קיבל אישורים להניח בלוק. ואת מי מאשימה התקשורת הישראלית? את ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, שמבקש לעשות סדר. אחר כך הגיע פרויקט המורשת. יש מישהו רציני שלא מבין שבלי מערת המכפלה וקבר רחל אין כאן שום מורשת? ולמרות זאת, את מי מצאה התקשורת הישראלית אשם במהומות? ברור, נתניהו.
הנראטיב של הפלסטינים והנראטיב של העיתונות הישראלית הפכו זהים לגמרי. חופפים ממש. כדי לסגת, לברוח ולהיכנע לטרור, כל עיתוי מתאים. להיסטוריה של העם היהודי אין אף פעם מקום בלוח השנה.
אתמול נמצא אילן חדש להיתלות בו, בדמות בעל הטור האמריקאי, תומס פרידמן, שהצטרף למבקרי ממשלת ישראל כשהשווה אותה לנהג שיכור. אז עם כל הכבוד לפרידמן, את ההיסטוריה היהודית בת 3,000 השנה בירושלים לא כתבו על מקלדת ב"ניו יורק טיימס". והשיכורים היחידים שמסתובבים פה הם עיתונאים שיכורי כוח להזיק.
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
