מחלוקת בציון - ביבליוגרפיה  

את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות. הראשונה זו הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, וגם ממרכז וממערב אירופה ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני השולט, הרוב המדהים של הקבינט, הפרלמנט, ראשי השירות האזרחי והדרגים העליונים של איגודי הסחר, ההון הפרטי והציבורי, הסוכנות היהודית, הממסד הצבאי, האליטה התרבותית, מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, התקשורת וכו'. כחברה, ניתן לראות קהילה זו מתנשאת, מאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית שלה על העם הערבי הפלסטיני והקהילה הערבית האסלאמית, כולל כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים" המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי תושבי האזור. הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאסלאם או "הספרדים", המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של פלסטין. בנפרד מהדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי בתרבות ובשפה, עקרונות המוסר, מודלים ספרותיים, מסורות, מולדת והיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם שאמור היה אחר כך להפוך לדאר אל-איסלם 1 במשך מאות שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שיחרר אותם מהעול של האימפריה הססנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו עם ערבים משחר ההיסטוריה, ועברו תהליך של ערביזציה.
קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב מסוחרים, אנשי מקצוע וסיטונאים בעלי עוצמה ורובד רחב של בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר של פועלים זולים. לאחר מכן גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.
אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים והדיכוי הציוני אבל העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת העובדות של המקרה יפגום במוניטין שלה בחוגים ליברליים הומניסטים במערב ויבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטי-שמיות" ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".
המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב והאשכנזים. קנאים ערביים אומרים "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על פעולות מודיעין כדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמא בלבנון ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן נותנות הרבה תשומת לב למה שקורה בחברה הישראלית. יתכן שהדבר נבע מחוסר ההכרה שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים", אלא מהעולם האסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים להביא רק אמון לעם הפלסטיני ולאומה הערבית.
עיקר הנושא במחקר זה הוא ההפליה הגזעית שהספרדים סבלו ממנה בתעסוקה שלהם, בדיור, חינוך, ייצוג בכנסת, בריאות ושירותי רווחה וכו', אשר הובילו להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.
אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה בעבר, ועדיין חיה, בעולם האסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות "האומה הערבית" או "האומה האסלאמית".2 הם גם משתמשים במונח "מזרחי" כדי לרמוז על "עליונותם" "המערבית", אף על פי שרובם במקורם הם ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב", למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות אסלאמיות שאינן ערביות, כמו איראן, תורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, אסלאם והבלקן כ"יהודי האסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האסלאמי הראשון במדינה ופרסום "חוזה האומה"3 על ידי הנביא עצמו ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה היו נחשבות כחלק מן האומה האסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם "ספרדים", קרי, יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין, קהילת היהודים מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, ייצגה את הקהילה החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו לה מגעים עם אירופאים בימי הביניים.
הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות העולם הם בשיעור של 20 אחוז מכלל היהודים.4 בפלסטין, בהתאם למסמכים שהשתמש בהם אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם ייצגו את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל למרות הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוז עם סוף המנדט הבריטי ב- 1948. 5 בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב ואסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בשנות ה- 70. 6 סטטיסטיקה זו תואמת עם זו שפורסמה בכתב העת של סארטר זמנים מודרניים.7
מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה 70 אחוז מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים. תחילה, קצב ההתרבות הטבעית שלהם הוא פי שניים וחצי גדול יותר מאשר אצל האשכנזים, ושנית, שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן, מקורות בסוכנות היהודית והעיתונות הישראלית העריכו שמספרם לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם נמצאים רק באמריקה - בהשוואה לאוכלוסייה של 3,5 מיליון יהודים ישראליים.8
ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון כמו 70 אחוז יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת. הם חילקו את יהודים כך:
1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוז מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם יחד.
2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואסלאם של אסיה) וילדיהם – 21.3 אחוזים.
3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם – 22 אחוזים.
4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים, ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) – 38.2 אחוזים.9
הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-70, אחוז התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9 אחוז ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של שתי הקהילות.10 אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא 17 אחוז, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן, ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.
מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים למבנה חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי המקום והוא מתמצה על ידי דיכוי התרבות הערבית ועקירת השפה הערבית הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג, כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוז מהם דוחים נשואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת, ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת – כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האסלאמיות. למרות העובדה שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית (ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית. לסיכום נקודה זו. מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלי זכויות וחובות שווים, על ידי כך מתאפשר קיום כבוד וסובלנות הדדיים. מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האסלאמי.
לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי. הצבע הקיים במעמד הקפיטליסט הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה. צירוף של פערים אתני וכלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.
מחקר זה מחולק לעשרה פרקים, הראשון מורכב מתקציר היחסים הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה,11 מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. שיתוף הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו הצבאי מודגש. גם הזכרנו את השפעת הציוויליזציה והדת האסלאמית על היהדות והספרות העברית בארצות האסלאם. אנחנו מנסים להפריך את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים שהיו לא יותר מאשר רציחת אופי הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים הקנאים קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין והמתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, וכיצד השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף לכך, עניין הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו איתם המתיישבים, נחשב. הפרק השלישי מסכם את היווסדותה של אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי וכיצד אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח את סיבות כשלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק הרביעי התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב וההשתתפות בתנועות שחרור נבחנים. המרכיבים שהובילו להגירה המונית מנותחים. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל. אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת הישות הציונית. אזכור נעשה בהקשר הזה על השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו הברחה, טרור, שוחד, רמאות והתחזות וכדומה. תארנו את התנאים הזוועתיים במחנות העקורים שבעאדן, מארסיי ומרוקו. פרק חמישי, אחד הפרקים הגדולים, מעלה את התנאים הטרגיים של העולים במחנות, "עיירות פיתוח", מושבים וב"חגורה שחורה" – שהיא שכונות העוני של הערים – הישראליים שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים" וכוח אדם לצבא. הפרק השישי מתקל את היעדרות הייצוג עבור היהודים הספרדים בפרלמנט, הקבינט, בדרגים של הממשלה והאגוד המקצועי, בממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר שמעט חברי הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים אשכנזים ואינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השמיני בוחן את נקודות הראות הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה שפלה של פרימיטיבים פראיים". השקפות אלה מוצאות את מקורן בשנאה העיוורת לכל דבר ערבי או אסלמי. הוא גם דן על השקפותיהם של השמאל הקיצוני והקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית. פרק תשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה בישראל, שהתבססה על ניצול עולים אלה ועיקול של נכסים פלסטינים. הוא גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים והיהודים ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, פרק עשירי מפרט את ההתקוממויות העממיות והתנגשויות הדמים בין היהודים ילידי המקום וכוחות הדיכוי הישראלי, והופעתם של קבוצות תודעה המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה בזכויותיהם, בעיקר של הגדרה עצמית והקמת מדינה עצמאית. הם קוראים למאבק משותף במטרה משותפת.
נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל היינו תלויים בעיקר במסמכים ציוניים, בספרים ציוניים בעברית, כתבי-עת ישראליים אוזכרו או בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ואחרון אחרון חביב השתמשנו בניסיון האישי ושל חברים וקרובים.

הערות:
1. השימוש במונח בדרך כלל הוא לגבי אותן ארצות שבהן האסלאם היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, 281.
5. אלישר, 1980, 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית 1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, 65.
10.שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980, 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל אל-כיתאב, ("אנשי הספר") קרי, היהודים, נוצרים וצאבאים, ומאוחר יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.

הרמוניה היסטורית בין יהודים ומוסלמים

במאבק הפוליטי בין ציונות לערבים, הציונים ניצלו את הסכסוך של הנביא עם כמה מן השבטים היהודים של מדינה ובאותה מידה כמה מן התלונות של היהודים בחלקים מסוימים של העולם הערבי. לכן אנחנו חייבים להתחיל את המחקר הזה בסקירה קצרה על ההיסטוריה של היהודים בתוך הקהילה האסלאמית.
הרמוניה ויחסי שכנות טובה שררו בקשרים שבין המוסלמים והיהודים (והנוצרים) בעולם האסלאמי מאז כיבושי האסלאם. אם היו התמרמרויות של קנאים, הם התרחשו רק בשולי העולם הערבי. בלתי אפשרי להעריך את סובלנות האסלאם כלפי "אנשי הספר" (היהודים והנוצרים) אלא אם כן אדם משווה את גורל היהודים תחת חסות האסלאם לזה של יהודי אשכנז תחת המדינות הנוצריות מימי הביניים ועד נפילת גרמניה הנאצית. למרות גאוות יהודי אשכנז על היותם אירופאים, אירופה הנוצרית התמודדה איתם בגסות, דיכאה אותם, גירשה אותם ממדינה אחת לשנייה, ולבסוף בנתה מחנות מוות עבורם. איבה זו לא הייתה רק דתית אלא גזענית, כי הנאצים הרגו אפילו יהודים שחבקו את הנצרות.

הנביא מוחמד והיהודים

למרות הכוונות הנסתרות הדתיות שלו, הסכסוך בין יהודי מדינה והנביא היה פוליטי וכלכלי, והיה מקומי יותר מאשר כללי; הוא היה מעורב רק ביהודי מדינה. הוא היה בעל אופי ארעי והסתיים עם תבוסת השבט היהודי בני קוריט'ה והגלייתם של השבטים היהודים של בני נצ'יר ואל-קינוקאע ממדינה. המנהיגות היהודית במדינה הייתה די עשירה, היו בבעלותה אדמות הולמים לחיטה, שעורה, ירקות ושזיפי תמרים. בנוסף, הייתה לה השפעה פוליטית רבה במאזן הכוחות בין שני השבטים המסוכסכים של מדינה, אוס וח'זרג'. מאחר שרוב היהודים נלחמו לצידם, האוס הביסו בעבר את הח'זרג'. וכך, כאשר הנביא הגיע למדינה מוקף במהגרים עניים (יתומים ואלמנות), המנהיגות היהודית חששה לעושרה וכוחה. זה היה בסיס הסכסוך שהסתיים בניצחונו של הנביא.
בשנת 628 הנביא כבש את חייבר, עשה שלום עם היהודים שם והציע להם הגנה. לאחר מכן לא ארעה מחלוקת בניהם. הוא הציע ביטחון גם ליהודי ואדי אל-קורה וטיימה. הם הצטרפו לקהילה האסלאמית עם זכויות וחובות שוות בהתאם לחוזה האומה, עאהד אל-אומה. ההיסטוריון אל-מאקדיסי שביקר באזור הזה במאה העשירית אומר לנו שרוב התושבים שלו היו עדיין יהודים.
באוקטובר שנת 630 התקדמו המוסלמים לעבר טאבוק כדי להתעמת עם הביזנטיים. איך שכוחות הכיבוש המוסלמי עברו בוואדי אל-קורה, קיבלו את פניהם היהודים בשמחה וסיפקו להם מים ואספקה. כתוצאה מכך הנביא הביע את תודתו אליהם והציע להם פריבילגיות מיוחדות, כולל קצבה שנתית. כשהגיע הנביא לטבוק הוא הסדיר הסכמים שונים עם התושבים היהודים והנוצרים של אל-ג'אוף, שכמה מהם אימצו את האסלאם. הנביא הציע ביטחון ליוהנה, המלך הנוצרי של איילאה, ולשלשה כפרים יהודים, אל-ג'רבה, אדהרו (במזרח ירדן) ומקנה לחוף ים סוף. אחרי זה הוא שלח מכתבים לתימן ועומן בהם הוא מעניק ביטחון ליהודים ויעץ לשליחים שלו לא לכפות אסלאם עליהם
עקרונית לא הייתה מחלוקת דתית, כי הקוראן מכיר בקדושת התורה ושוויון בין המוסלמים לעם הספר הואיל וכולם מאמינים בשם, עושים עבודה טובה ומקבלים את שכרם ממנו. הוא מכיר בזכות הקהילות המוגנות לביטחון: "אכן! המאמינים (במה שהתגלה לך, מוחמד), והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמין באללה וביום האחרון ויעש הישר, להם שכרם את אלוקיהם ולא עלינו הפחד ולא עליהם היגון" (סורה II, 62 ו-V,69 ). פסוק זה נתגלה פעמיים במונחים זהים כמעט בגלל חשיבותו במטרת הסובלנות כלפי הדתות הגלויות ובדחיית הקנאות העיוורת. בגלל סיבה זו הנביא והח'ליפים לא הכריחו את היהודים והנוצרים לאמץ את האסלאם.
נכון שמרבית היהודים בתחומי האסלאם לא אימצו את האסלאם, אך הם הכירו כביכול בשליחותו של הנביא. מבין המשכילים שתמכו בשליחות זו היה אבו עיסה אל-אספהאני, שהיה ידוע בעברית כיצחק בן יעקב. הוא חי בתקופת הח'ליף עאבד אל-מאלכ אבן מרואן. אבו עיסא אמר שמוחמד וישו היו הנביאים האמיתיים והוא דחק ביהודים ללמוד את הקוראן ואת ספרי הבשורה. רבי שמעון בר יוחאי שחי בסוף תקופת כליפות בית אומייה אמר "מוחמד הוא הנביא האמיתי של אלוקים. הוא נשלח מתוך רחמים בשביל הערבים."אותה עמדה נקטו פילוסופים יהודים כמו איבן קמונה ונתנאל איבן אל- פיומי.
הקראים (שדחו את התלמוד) כתבו את כל המדרשים שלהם בערבית, רעיונותיהם והבעותיהם הושפעו על ידי האסלאם. כל הפילוסופיה היהודית שנכתבה בעולם האסלאמי הייתה בערבית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד מהפילוסופיה האסלאמית.
קבריהם של קדושים ונביאים יהודים עדיין מקודשים גם למוסלמים וגם ליהודי ערב. במרוקו זה דבר רגיל למצוא יהודים ילידי המקום מבקרים את קבריהם של צדיקים מוסלמים ומבקשים מהם חסדים, וההיפך. בעיראק אוניות עוצרות מתוך כבוד ליד קברו של עזרא בדרום.
היה זה הנביא בעצמו שהניח את אבני היסוד ביחסים הפוליטיים והכלכליים ב"חוזה האומה", שהפך לחוק בסיסי בכל מדינות האסלאם. בהתאם ל"ביוגרפיה של הנביא" של איבן הישאם,1 שם הוא מצטט את הטקסט של החוזה מתוך ה"ביוגרפיה של הנביא" של מוחמד איבן אישאק, היהודים המוסלמים ומאמיניהם מהווים קהילה אחת, כל חלק באשר הוא, יהיה חופשי לעסוק בדתו ויהנה מהגנה על חייו ורכושו. הפושעים הוצאו מן הכלל.
וכך, המדינה האסלאמית, שהבסיס שלה, מיום היווצרותה, לא היה דתי טהור אלא גם פוליטי, חבקה את המאמינים באל אחד. הוא הציע להם ביטחון פיסי וכלכלי ובאותה מידה חופש הדת, סוג של סובלנות שלא התרחש בארצות אירופה הנוצרית עד המאה התשע עשרה. הקטוליזם בימי הביניים האמין שגיהינום הוא גורלם של אלה שלא גדלו בכנסייה, ומסיבה זו המדינות הנוצריות לא העניקו זכויות אזרחיות לאנשי דתות אחרות. בחלקים מסוימים באירופה מצב עניינים זה נמשך עד המאה הנוכחית.
יש לציין שחוזה האומה אינו מאלץ את הטמעת השבטים המוסלמים והיהודים, אלא מאפשר לכל שבט לשמר את מהותו, מנהיגותו, ארגוניו וניהוליו. בדרך זו בוזרה המדינה האסלאמית עד 1918, כשהיא מציעה אוטונומיה לכל הקהילות שלה, אך מבפנים התאחדה נגד פשע, רצח ושוד ונגד עויינות אנטי-אסלאמית מבחוץ. בעת שהיהודים לא היו מחויבים להצטרף למלחמות הקודש (ג'יהאד), האסלאם כן הטיל את הג'יזייה, מס קהילתי, כדי לכסות חלק מההוצאות של הביטחון. יהודי ערב סרבו לסתור מס זה הואיל והוא סיפק להם זכויות וביטחון.
הקוראן אומר שהיהודים הפרו את החוזה. מוסלמים אחדים סוברים שחוזה זה היה חוזה האומה, אחרים אמרו שהיה זה חוזה שסוכם בין אלוקים ויהודי העבר. כבר ראינו קודם שכל ההסכמים שהושלמו בין הנביא לבין יהודי הערים השונות היו מבוססים על עקרונות חוזה האומה, ואין מקורות מוסלמים הטוענים שהיהודים (מחוץ לאל-מדינה) הפרו אותו. זה חל גם על יהודי עיראק, סוריה, פלסטין, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כל יהודי האזורים האלה קידמו בברכה את המהפכה האסלאמית אשר שחררה אותם מהדיכוי של הסאסאנים והביזנטים ושל הויזיגוטים של ספרד.
היהודים וכיבושי האסלאם

בעיראק הקהילה היהודית הגדולה ייצגה את המרכז הרוחני של כל יהודי העולם במשך מאות שנים עד לנפילתה של בגדאד לידי חולאגו2 ב-1258. קהילה זו סייעה לצבאות הכיבוש האסלאמי. לאחר הכיבוש, השלטון האסלאמי ביטל את כל ההיטלים שנכפו על היהודים בידי הסאסאנים. שמו של ראש הגולה באותו זמן היה אל-בוסתנאי. יאזדאגריד ה-III, המלך הסאסאני, הוסר מתפקידו ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל על ידי לוחמים מוסלמים ונשמר. הנכדים שלו נותרו בשלטון עד שהתפקיד בוטל לבסוף ארבע מאות שנה מאוחר יותר. כתוצאה מן הכיבושים, בתי מדרש כמו סורא ופומבדיטה נפתחו מחדש. סורא שוכנת לצפון בבל ופומבדיטה לדרום-מערב של בגדאד בת-זמננו, קרוב לנהר הפרת. הם היוו את המרכזים הדתיים והחינוכיים החשובים ביותר עבור יהודי העולם. מעמד הגאון, המנהיג הרוחני של יהדות העולם, גם כן התחזק. הוא הפעיל את סמכותו על יהדות העולם באמצעות הרספונסה" שבאמצעותה הקהילה היהודית הייתה שולחת אליו שאלות אודות בעיות דתיות, חברתיות וחינוכיות שונות והוא היה כותב תגובה ארוכה שבעצמה הפכה לספרות שלמה. הרספונסה בדרך כלל נכתבה בערבית לאחר כניסת האסלאם. ראש הגולה היה ראש מינהל אוטונומי שהוענק ליהודים בעיראק, ובעולם האסלאמי בכלל. סמכותו גברה לאחר שבגדאד הפכה לעיר הבירה של האימפריה האסלאמית, ושתי המדרשות הועברו לבגדאד, עיר הבירה של הדת היהודית בעולם האסלאמי.
למעשה מוזר שאף מילה לא יצאה מתוך מרכז רוחני אדיר זה אודות הסכסוך בין הנביא ובין יהודי מדינה. כל החומר שהגיע אלינו על כך בא ממקורות אסלאמיים. קרוב לוודאי שמשכילים יהודים בסהר הפורה לא נתנו לכך חשיבות. לקראת סוף המאה השמונה עשרה, הגניזה, מחסן חבוי, נתגלה בבית כנסת בפוסטאט (קהיר) שהכילה אלפי מסמכים יהודים, בעיקר בערבית. מהם התגלו כמה סיפורים אודות הנביא, כולל "חוזה ההגנה של הנביא" שבו הנביא אמר שהיהודים הם קרובים שלו הואיל והוא היה החתן שלהם. הנביא כן נשא אישה יהודייה יפיפייה מחייבר בשם ספייה. לפיכך, בהתאם לסיפור, "היהודים נלחמים לצד הנביא".
מסמכי הגניזה הראו שיהודי סוריה ופלסטין קידמו בשמחה את הכובשים המוסלמים. בחומס שבסוריה הם סייעו לצבא האסלאמי בגלוי ולאחר שחרור ירושלים 70 משפחות יהודיות הועברו אליה מטבריה, שאז הייתה המרכז של יהודי פלסטין. בפעם הראשונה במשך חמש מאות שנה, היו יהודים בירושלים. אותם מקורות אומרים, שעומר איבן אל-כיתאב, הח'ליף השני, ביקר בירושלים בליווי כמה רבנים. מעמד היהודים בפלסטין השתפר מיד לאחר הכיבוש. רבי יהודאי סיפר "כאשר הישמעאלים (קרי, המוסלמים) באו, הם הרשו ליהודים ללמוד תורה."4 האיש הקדוש המקובל היהודי, רבי שמעון בר-יוחאי בנסתרות שלו העיר "עומר איבן אל-חתאב אהב את היהודים. המלאך מטטרון הבטיח לו 'אל תרא, בן אדם, כי ריבונו של עולם ייסד את מדינת ישמעאל (קרי, של אסלאם), כדי לעזור לך נגד החוטאים'".5 אותם מקורות מצטטים פרקי דה רבי אליעזר "שמעון בר יוחאי מאשר את הדמיון באמונת היהודים והמוסלמים באלוקים ומתוך שבעים בני האדם שאלוקים ברא, הוא שם את שמו על שניים מהם והם בני ישראל וישמעאל" (קרי שני השמות מסתיימים באל). ישנם סיפורים אחרים המשבחים את עומר איבן אל-חתאב למרות העובדה שמקורות לא יהודיים מוסרים לנו שהוא הגלה את יהודי חייבאר. כבר הזכרנו קודם שיהודים נותרו בחייבאר עד המאה העשירית. בכל מקרה, עומר איבן אל חטאב הושיב כמה מיהודי חייבאר בכופא, כדי לקדם את התפתחות המסחר בעיר צבאית חדשה זו.6
בספרד היהודים סבלו כאלה מצוקות תחת שלטון הויזיגוטים שהם היגרו לצפון אפריקה. לכן הם שיתפו פעולה עם טאריק איבן זיאד.7 הסופר הספרדי פ.ט.ב דה קירוס ( עמוד 12), מעיר שטאריק איבן זיאד היה מוסלמי ממוצא יהודי, ויהודים רבים חזרו לספרד לאחר הכיבוש המוסלמי. שיתוף הפעולה בין יהודי ערב והמוסלמים הגיע לשיאו באנדלוסיה שם היו היהודים בולטים במשרדי הציבור הגבוהים ביותר, בשירה, פילוסופיה ומסחר. הם שילמו את המחיר על כך לאחר נפילת השלטון המוסלמי בספרד כשדיכוי המדינה , הכנסייה ועינויים גרמו להם לעזוב סופית עם אחיהם המוסלמים בשנת 1492 ולתפוס מחסה באימפריה המוסלמית העותומאנית (במיוחד הבלקן) וצפון אפריקה.
במאה הראשונה שלאחר מוחמד, כאשר צפון סוריה הייתה חשופה להתקפות על ידי הצי הביזנטיני, הח'ליפים העבירו יהודים רבים מפלסטין לסוריה והושיבו אותם שם תלוי בנאמנותם של היהודים נגד אויביהם הביזנטיים.
כאשר העיר קיירואן נוסדה בטוניסיה בשנת 670 לספירה, שליט מצרים קיבל הוראה לשלוח אלף משפחות יהודיות ונוצריות בתקווה להמריץ את התפתחותה הכלכלית שלה.
כאשר ירושלים נפלה לידי הצלבנים בשנת 1099, תושביה היהודים והמוסלמים נטבחו. מקורות הגניזה אומרים שסאלאדין היה מלווה בפמליה של יועצים יהודים כשהוא כבש את ירושלים ושהוא הורה לבנות מחדש את בית הכנסת של העיר על חשבונו. הם גם טוענים שריצ'רד לב הארי ביקש ממוסא איבן מיימון (מיימונידס), שהיה רופאו האישי של סאלאדין, ללכת איתו לאנגליה כרופאו. מיימונידס דחה את הצעתו.
בתקופת העותומנים, הרשויות היו מעבירים יהודים, במיוחד אלה שגלו מספרד, לערים הנוצריות של הבלקן בזמן שהם כבשו אותם, בתקווה להשתמש ביהודים בממשל שלהם.
בצורה זו, חיברו יהודי ערב באופן פוליטי את גורלם עם האסלאם, וכך הם שגשגו, דעכו ונעלמו יחד – כפי שהיה במקרה של ספרד.
בנוסף לרדיפות, לפני האסלאם, היהודים סבלו משסעים פוליטיים, תרבותיים וכלכליים. לאחר הכיבוש, המדינה האסלאמית איחדה כלכלית ותרבותית את כל הארצות האלה ובכך אפשרה לקהילות היהודיות שלהם להתאחד ולהרכיב קהילה אחת, זו של יהודי האסלאם, שעתה נקראים בשם " ספרדים ".

אוטונומיה יהודית

ליהודים בתחומי האסלאם הוענקה אוטונומיה בדת, בקהילה, בענייני תרבות וחוק ובאותה מידה בקביעת מיסים וגבייתם. ראש הגולה בבגדאד ייצג את עמו בבית המשפט, מינה נושאי משרה ציבורית, קבע מיסים ומינה שופטים. הוא הוציא לפועל את פסקי הדין של בתי המשפט נגד עוברי החוק והפושעים, קיבל שכר שבועי מתוך גביית המיסים על השווקים נוסף לכך מהקהילות היהודיות בתוך ומחוץ לעיראק. כשאימאם עלי איבן אבי טאליב קיבל את פניו של הגאון, הרב יצחק, ב-655, מנהיג רוחני שני זה היה בראש תהלוכה של 90,000 יהודים שבאו לקדם את פניו של האימאם.8 הכהונה גאון התקיימה משנת 589 עד 1038 כאשר ראש הגולה הפך אותה לחלק ממשרדו. עלייתו ונפילתו של מרכז רוחני יהודי זה התרחשו בו זמנית עם עלייתה ונפילתה של הח'ליפות העבאסית.
בשנת 1168, בנימין מטודלה ביקר בבגדאד והעיד שהאוכלוסייה היהודית בבגדאד הגיעה ל-40,000 ושהם ניהלו חיים שופעים ובטוחים תחת שלטונו של הח'ליף הגדול, אל-מוסטנג'יד. המוסלמים קראו לראש הגולה דניאל "אדונינו בן המלך דוד". הוא מונה על ידי הח'ליף כראש לכל הקהילות היהודיות.9 החליף העבאסי הפלה לטובה את ראש הגולה מעל נכבדים נוצרים, וסידר משרד מיוחד בשבילו בתוך חצר ארמונו. בספרו מסעות רבי בנימין (1173), נוסע ספרדי זה תאר כיצד הח'ליף היה מקבל את פני ראש הגולה " תהלוכת ראש הגולה הייתה מתפתלת בדרכה לאורך רחובותיה החגיגיים של בגדאד. מנהיג הקהילה לבש מלבושים רקומים במשי, עם טרבוש לבן משובץ באבני חן. הייתה לו פמליה של פרשים ובחזית התהלוכה היה כרוז שצעק " פנו את הדרך לאדון, בן דוד." כשהתהלוכה הגיעה לחצר הארמון, הח'ליף היה עומד כדי לקבל את פני ראש הגולה, והיה מושיב אותו על כס מול כיסאו של הח'ליף. הנסיכים נותרו בעמידה לאות כבוד."
כל מחוז אסלאמי היה לו ראש לענייני קהילה יהודית, הנגיד, או נסיך, כמו שכל קהילה יהודית הונהגה על ידי מוקאדם. בתקופת הצלבנים יהודי ערב אספו תרומות כדי לסייע לפליטים מפלסטין וסוריה אשר איבדו הכל. קרנות צדקה של יהודים בעולם האסלאמי אורגנו לרוחב כל האימפריה, לאורך שורות מוסדות הצדקה האסלאמיים.

השתתפות בממשלה

היהודים היו פעילים במערכת הממשלתית האסלאמית, במיוחד במשרדים אוצר, מסחר ודיפלומטיה, ובספרד, גם במנהיגות הצבאית. אחד היתרונות של העוצמה והשלטון האסלאמי היה שהכובשים האסלאמיים לא השמידו תרבויות ולא את מערכת המינהל והחברה בארצות שהם כבשו, אלא קלטו אותם ועיצבו אותם בתיאום עם התרבות והממסדים של עצמם. כך התרבות האסלאמית שגשגה. הח'ליפים הרשו לנוצרים וליהודים להמשיך בעבודתם והשתמשו בשפתם כמו יוונית, ורק בהדרגה עברה הביורוקרטיה תהליך של עבאסיזציה. סובלנות כזאת לא הייתה בכל אופן דתית בטהרתה, אלא ייצגה חזון פוליטי דגול, הואיל והשליטים המוסלמים עדיין היוו מיעוט בשלב זה.
בספרו, יהודים בחיי הכלכלה והפוליטיקה של האסלאם בימי הביניים,10 פישל כותב שח'ליף אחד במאה העשירית החליף את שריו חמש עשרה פעמים אבל שמר על אותם גזברים יהודים לאורך כל שלטונו. בזמן ההוא, מרבית הבנקאים בסוריה ובמצרים היו יהודי ערב. אחד השרים היהודים החשובים ביותר היה חסדאי איבן שפרוט שעבד באנדלוסיה כרופא ומפקח כללי של המכס בשירות עבד אל-רחמן ה-III (912-916) ואל-חכאם ה-II (961-976). הוא גם ניהל משאי מתן דיפלומטים חשאיים עבור הח'ליף, אחרי זה הפך למנהל המכס בקורדובה, שר החוץ ויועץ מיוחד לח'ליף. המשורר האנדלוסי היהודי, איבן-נגרילה ( או שמואל הנגיד ) (993-1056), גם כן היה מפורסם. הוא התחיל כמשגיח על דוכן תבלינים במאלאגה באנדלוסיה ונהג לכתוב את המכתבים של משרתת השר בשבילה. השר התרשם מאוד מהסגנון שלו ומינה אותו למזכירו. לפני מותו הוא המליץ שאיבן נגרילה ירש את מקומו, וכך איבן נגרילה משל על גראנאדה והוביל את צבאותיה במספר מלחמות. מאוחר יותר הוא כונה בעברית נגיד, זאת אומרת "נסיך", ועבד כראש המוסד לחינוך היהודי בגלל הידע הדתי והחילוני שלו. הוא היה אחד מהמשוררים היהודים הדגולים ביותר באנדלוסיה. הוא ניהל התכתבויות חשובות עם האישים המובילים בעיראק, סוריה, מצרים ומרוקו.
היהודים יכלו להפעיל את השפעתם על הממשלה על ידי הרופאים שלהם שעבדו בארמונות הח'ליפים, אשל השרים והסולטאנים. השלטון העותומאני היה נדיב ליהודים ילידי המקום, העניק להם תפקידים דיפלומטיים מחמת ידיעתם את השפות האירופאיות. הממשלה העותומאנית בטחה ביהודים ואכלסה אותם בקונסטנטינופול, סלוניקי, קפריסין ורודוס מתוך שיקולים כלכליים וביטחוניים.
ב-1733 היהודים הגנו על בגדאד נגד המצור האיראני. ב-1775 הם הגנו על בסרה כשהיא הייתה מכותרת במשך 13 חודשים. הבנקאי, יעקוב איבן הרון גבאי, סייע לממשלה העותומאנית לממן את מלחמת ההגנה שלה, ומאוחר יותר הפך לראש (נשיא) הקהילה היהודית של בסרה.
ב-1900, הממשלה העותומאנית שינתה את מס הג'יזייה ל"פטור משירות צבאי", אך זה בוטל ב-1909 ושירות צבאי נכפה על היהודים. במלחמת העולם הראשונה אלפי יהודים ילידי המקום נפלו עם אחיהם המוסלמים. הרשויות העותומאניות חיזקו את האוטונומיה היהודית בקונסטנטינופול תחת חסותו של הרב הראשי. סגנים יהודים מונו לפרלמנט (1876-1908) ולבתי המשפט. ליהודים הוענקה הזכות לפתוח בתי ספר צרפתיים אליאנס איזרעילית בכל חלקי האימפריה כדי ללמד תוכנית לימודים מודרנית ושפות זרות, שסייעו ליהודים לרכוש עבודה בממשלה ולקחת חלק בהתפתחויות הכלכליות.

בשירות הכלכלה האסלאמית

היהודים סיפקו שירותים חשובים מאוד עבור הכלכלה. הנביא והמוסלמים הראשונים חיו ממסחר, ולכן הוא היה אחד המקצועות ה"מכובדים". המדינה האסלאמית עודדה סחר במילים ובמעשה, על ידי ביטול הביקורת השרירותית, שליטה על הארגונים ועל הביטחון ומאבק פעיל נגד פשע – במיוחד על ידי התאחדות פוליטית וכלכלית של כל המחוזות האסלאמיים.
האחדות של האימפריה האסלאמית בשיאה סייעה ליהודים לקחת חלק פעיל במהפכה המסחרית הבורגנית שפרחה בתחומי האסלאם. וכך הם סייעו בחיזוק הבסיס הכלכלי של המדינה האסלאמית והציביליזציה האסלאמית, והקרוונים שלהם מאנדלוסיה להודו נשאו את היבוא והיצוא של העולם המוסלמי כשהעושר של המדינה ורמת החיים בכך עולים. מסמכי הגניזה מציינים שהפעילות המסחרית של הספרדים הסתייעה בבטיחות בדרכים, בחופש התנועה ובחיזוק הקשרים הדתיים, התרבותיים והמשפחתיים בין היהודים ממחוזות שונים. בכל עיר מוסלמית לסוחרים היהודים היה סוכן, אחראי לביטחונם של הקרוונים שלהם, אשר ייצג את האינטרסים שלהם ברשויות המקומיות והיה עוסק בעצמו בקבלת, אחסון ושיווק המוצרים שלהם. מבין תפקידיו העיקריים, הוא גם חלפן כספים ואחראי על הדואר. ביטחון רחב-אימפריה זה הוביל להתפתחות של בנקים מסחריים בו סוחר יכול היה לרשום צ'ק בבגדאד ולקבל את כספו באזורים המרוחקים ביותר של המערב הערבי. הוא גם עזר להפצת הלימוד, ואינטלקטואלים נהגו לעבור מאזור אחד לשני בחיפוש אחד לימודים. היהודים אימצו נוהג זה גם כן, דבר שגרם לבתי המדרש בבגדאד לפרוח. הצלחה כלכלית זו הדגישה את הפער הכלכלי ההולך ומעמיק בין המזרח למערב, כי לראשון הייתה כלכלה תעשייתית בורגנית בשעה שזו של אירופה הייתה פיאודלית-חקלאית.
את תוצאות העושר הכלכלי ניתן לראות בדיווח של הנוסע היהודי מנחם חיים מוולטרה. כשהוא ביקר בדמשק ב-1481, הוא מצא 400 משפחות יהודיות, כולם היו סוחרים עשירים ומכובדים וראש הקהילה היה רופא.11 חמישים שנה מאוחר יותר, עובדיה ברטינורו ביקר בדמשק וכתב על הבתים והגנים המקסימים של היהודים שם.12 בנימין מטודלה שהוזכר קודם תיאר את בית הכנסת הגדול של בגדאד כך: " בבית הכנסת ישנם עמודים של שיש מגוון משובצים בזהב ובכסף, ועליהם כתובים באותיות זהב פסוקים מספר תהילים. בקדמת הארון (שבו שמור ספר התורה) עשר מדרגות משיש, שעליהם כיסאו של ראש הגולה ומושבים עבור הנסיכים של בית דוד (כלומר, בניו)."13
בתקופת העידן העותומאנית, הספרדים הפכו לבעלי שם במסחר שלהם בין אירופה, האימפריה העותומאנית, הודו וסין. הם בלטו בייצור הבד, גביית מיסים ומיסי יבוא, בנקאות וחימוש. בנקים יהודים סייעו לממן את מערכת המדינה, ובאותה מידה לספק לצבא נשק.
במשך התקופה העותומאנית חוג'ה יעקב ואדון עבד אללה הפכו לידועי שם בבסרה כשני הבנקאים הראשיים ויועצי הממשלה. ששון איבן סאלי, ראש משפחת ששון לאחרונה מהודו, שגשג בבגדאד כמו הבנקאים יצחק ומנחם עיני.
פעילות יהודית זו צריכה להיות מודגשת, הואיל וכמה מנהיגים ערביים, כמו נורי סאעיד, לא היו מודעים לחשיבותם של היהודים בכלכלה הערבית כאשר הם שיתפו פעולה עם הציונים להעביר אותם לישראל לאחר 1948 (ראה פרק רביעי).

תהליך הערביזציה של היהודים תחת האסלאם

בעוד שיהודי הסהר הפורה וצפון אפריקה דיברו שפות שונות לפני הכיבוש האסלאמי, בעיקר ארמית ויוונית, הם עברו תהליך של ערביזיציה יחד עם שאר האוכלוסייה לאחר הכיבוש. הם השתמשו בערבית בדיבור, בכתיבה ואפילו בענייני דת. בדרך כלל הם כתבו ערבית באותיות עבריות. הם אימצו את תרבות אסלאמית באזור שידע את הציביליזציות הבבלית, הפרסית, ההלניסטית והרומאית בין היתר. השפעת האסלאם על היהדות הייתה ניכרת בפילוסופיה, בלשנות, רפואה ומתמטיקה, אסטרולוגיה, מיתולוגיה עממית ולימודים דתיים.
יהודי המזרח התיכון גם דחו באופן מוחלט את ההלניזם ואת הפילוסופיה ההלניסטית. רבים מהם מתו על קידוש השם בהתנגדם להלניזם. לאחר הכיבוש האסלאמי, על כל פנים, הם התחילו ללמוד את התרבות החדשה בנחישות עם מורים מוסלמים. את הסיבה לשינוי בעמדה זו ניתן לזקוף רק לטובת הסובלנות של האסלאם, שהובילה יהודים ונוצרים רבים לאמץ אותה.
החלוץ מבין המשכילים היהודים בתחום זה היה סעדיה גאון או סעיד יוסף אל-פיומי (882-942). הוא נולד במצרים, היגר לעיראק והפך להיות ראש האקדמיה של סורה. סעדיה כתב מספר ספרים בערבית, כמו "ספר התשובות לענן" (שהקים את כת הקראים), ספר הגילוי, ספר הירושות, וספר העדות והשטרות. הוא תרגם את התנ"ך לערבית נוסף לכך כתב פרשנות נרחבת, וחיבר מילון ערבי-עברי הנקרא האגרון. אך ספרו המפורסם ביותר הוא ספר אמונות ודעות שבו הוא מונה את סגולות השכל ביחס לזיכרון וחיזוי, איך לשלוט על חיות, כוחו של הטבע, בניית בניינים, עשיית בגדים, הכנת אוכל, ארגון מחנות צבאיים, שלטון פוליטי וארגון, תרבות ואסטרולוגיה. סעדיה התנגד להיפותזה שרנסנס מדעי יוביל לאי אמונה באל. הפילוסופיה שלו התיישבה עם הקוראן, מותאזילה (רציונליזם) והפילוסופיה ההלניסטית.14
שרירא גאון, ראש האקדמיה בפומבדיטה משנת 968-998, כתב את אגרת רב שרירא הנרחבת, אודות ההיסטוריה של ההלכה ( חוק ) היהודית לאחר התנ"ך. אותו ירש בנו, רבי האי גאון, שכתב מספר ספרים בערבית, המקח והממכר, ספר השבועות, ספר האחלמה וספר הדינים. רבי האי האמין לא באגדות ולא בניסים, וגם לא בשדים, והיה תחת ההשפעה של הפילוסופיה הרציונאלית שפותחה על ידי הפילוסופים של האסלאם. במאלאגה, אנדלוסיה, אחד הפילוסופים והמשוררים היהודים הניכר ביותר היה סולימאן איבן גבירול (1022-1070). הוא חיבר ספר פתגמים הנקרא מבחר הפנינים, ועבודות פילוסופיות בשם תיקון מידות הנפש, ומקור חיים. הוא היה מושפע מאל-מותאנאבי ואבו אל-עלע אל-מערי.
שמואל בן-חופני חי בתחילת המאה האחת-עשרה והפך להיות ראש האקדמיה של סורא. כל היצירות שלו היו בערבית, כולל מבוא לתלמוד, ספר הבגרות, ספר הגירושין וגילוי המקרא. הוא האמין בשכל, דחה תוספות חיצוניות אי רציונאליות, וביצע מחקר בתחומים שונים כמו מסחר, ירושות ונהרות, וכן בדת. פרופסור אסף, באחת ההרצאות שלו באוניברסיטת ירושלים אמר, יצירותיו של בן חפני היו רבות ומגוונות יותר מכל משכיל יהודי אחר.
מיימונידס ( מוסא איבן מיימון ) (1135-1204) היה המבריק ביותר מבין הפילוסופים של יהודי ערב. הוא נולד בקורדובה אך היגר למצרים שם הוא הפך להיות הרופא של סאלאדין. עבודותיו ברפואה תורגמו ונלמדו עד סוף המאה השש עשרה. הוא כתב את עבודתו הפילוסופית החשובה ביותר, מורה נבוכים, שבה היה מושפע מאריסטו ואיבן סינה (אביסה), בערבית. וכך הוא יצר את היסודות השכליים של היהדות. אחת מההוראות שלו הייתה שיהודי צריך לקבל את המוות מאשר לאמץ את הנצרות, אבל הוא יכול לאמץ את האסלאם במקום למות.
איבן קאמונה (במאה השלוש-עשרה) גם כן היה פילוסוף מצוין שחיבר עיונים על האסלאם, נצרות ויהדות, כפי שהיו אבו אבאראקאת איבן מלכה (במאה השתיים-עשרה), איבן גבירול אל-אנדלוסי, ובחיי בן פקודה שכתב את חובות הלבבות בערבית. ספר זה מייצג את את היצירה הראשונה על סגפנות אסלאמית שנכנסה ליהדות (1070). אברהם בן מיימון (בנו של מיימונידס), ראש הקהילה היהודית במצרים, חיבר יצירה חשובה הנקראת המספיק לעובדי השם, אשר תורגם לאנגלית על ידי פרופסור שמואל רוזנבלט בשם הדרכים הנעלות אל השלמות.15 המחבר הבחין שהסופים (סגפנים/מיסטיקנים) מוסלמים שימרו את רעיונותיו של הנביא יותר טוב מהיהודים עצמם. ואז הוא ניסה להכניס כמה נוהגים מוסלמיים לתוך עבודת האל היהודית, כמו נפילת אפיים, אך הוא נכשל. בכל אופן, ביום כיפור יהודי עיראק כן נופלים אפיים בתפילה. כך אנחנו רואים שהסופיזם, כמערכת פילוסופית ואתית מקיפה, השפיעה על פילוסופים ומשוררים יהודים, כפי שהמדעים ותהליכי החשיבה ההלניסטים חלחלו אל תוך חיי הרוח היהודיים דרך המורים המוסלמים אשר פיתחו חשיבה מדעית מתודית. פרופסור גויטיין, מנהל המחלקה ללימודי מזרחנות באוניברסיטת ירושלים, מציין ש"עוון" ההומוסקסואליות אצל הסופים "חלחל לעיתים לתוך חוגים יהודיים מזרחיים."16 זו אחת ההערות האנטי-ספרדית והאנטי-ערבית שמישהו יכול לשמוע מפרופסורים ציונים.
פיוט עברי לא היה קיים לפני האסלאם, חוץ מהתנ"ך וקצת פיוט דתי ללא חריזה בפלסטין. לכן פיוט בעל חריזה שחובר בימי הביניים היה חלק מהפיוט הערבי בתוכנו ובסגנונו. כל מי שלמד את השירה העברית והערבית של התקופה הזו אינו יכול שלא לראות שהעברית חיקתה את הערבית. משוררים יהודים דיברו ערבית, למדו ערבית, התרבות שלהם הייתה ערבית, הם כתבו חרוזים בערבית, והעריצו שירה ערבית במידה כזו שהם רצו לשבות את יופייה בעברית. הם התחילו לבנות חרוזים בעברית תנ"כית, מתרגמים מילה במילה מונחים והבעות ערביים רבים. הם השאילו את הרטוריקה וסגנונות הערבית כמו דימוי, השאלה, רמיזה, היקש וכו'. הם השתמשו גם במשקלים ובחומר הנושא של השירה הערבית, כמו השירה הנפלאה של גאזאלי, בהלל ובשירה ערבית. כשרגשות המשורר קלחו ממנו, הוא לעיתים קרובות היה מוסיף פסוקים בערבית. היו מספר רב של משוררים יהודי ערב, המפורסמים ביותר היו סולימן איבן גבירול, מוסא איבן עזרא, יהודה הלוי, שמואל איבן נגרילה, איברהים איבן עזרא, ויהודה אלחריזי, אשר השתמש בסגנון שנקבע על ידי המחבר הערבי הדגול, המקאמאט של אל-חרירי, בספרו תחכמוני.
המשורר דונאש היה הראשון שהציג את המשקלים הפיוטיים לתוך החריזה העברית במאה העשירית. יהודה הלוי (אבו אלחסן), נולד ב-1086, חי בטולדו ונחשב בין גדולי המשוררים של אנדלוסיה חרז גם בעברית וגם בערבית. היה רופא ופילוסוף. ספרו החשוב ביותר על פילוסופית הדת הוא ספר הכוזרי שנכתב בערבית בצורה של שאלות ותשובות. מן המשוררים שאימצו את האסלאם, הידוע ביותר הוא איברהים איבן סהל אל-אישבילי (נפטר ב-1260) אשר למד את הקוראן וחיבר אוסף מפורסם של שירים.
בחצי האי ערב בתקופה הפרה-אסלאמית, היהודים תמיד השתמשו בערבית כשפתם העיקרית, ודקלמו שירה כמו אחיהם הערבים. בהקשר זה עלינו להזכיר את אל-סמוואל איבן עדיעה (נפטר בשנת 560) שהיה בעל ארמון, אל-אבלאק. כאן הוא שימש דוגמא לכוונה טובה; הוא העדיף את מותו של בנו, כאשר הוא נלכד בשבי על ידי אויביו של אומרו אל-קייס מאשר לבגוד באמון שרכש לו אומרו אל-קאייס כשהוא ביקר בסוריה. פסוק הפתיחה של אחד השירים המפורסמים שלו מתחיל:
" אם כבודו של אדם אינו מטמא על ידי שפלות הבאה עליו אזי כל מלבוש שהוא לובש יפה עליו."
לפני עליית האסלאם, משכילים יהודים לא למדו בלשנות. אולם כשהם התחילו ללמוד ערבית לאחר עליית האסלאם הם למדו דקדוק ורטוריקה. אחר כך הם התחילו ללמוד בלשנות ביחס לעברית, כשהם מיישמים את השיטות שהם למדו ממוריהם, המדקדקנים הערביים. דאוד איבן איברהים אל-פסי חיבר מילון של עברית תנכית במאה העשירית. במאה השלוש עשרה, תנחום ירושלמי גם כן כתב מילון עברי על מקורות העברית שלאחר התנ"ך. איבן ג'ינה גילה שהמילים העבריות (כמו בערבית) נגזרו משורשים של שלוש אותיות. לאורך המאות העשירית עד השלוש עשרה, מדקדקנים בעברית יחד עם עמיתיהם המוסלמים המשיכו ללמוד את הדקדוק של הערבית, העברית והארמית, בהתחשב בכך ששלשת השפות האלו היו במקורן שפה אחת.
בעידן האומיה אנשי רוח מוסלמים, יהודים ונוצרים נטלו על עצמם מאמץ מרחיק לכת: את התרגום של קובץ הידע ההלניסטי מיוונית וסורית. מבין המתרגמים היה יהודי שחי בבסרה בזמנו של עומר ה-II בשם מאסארג'אווי שתרגם ספרי רפואה מסורית, אם כי המתרגם המפורסם ביותר היה הנוצרי הומאין איבן אישאק (809-877).
במאה השלוש-עשרה קבוצה גדולה של מלומדים יהודי ספרד, בעיקר אלה שהתיישבו בפרובנס, נטלו על עצמם את התרגום של הפילוסופיה והמדעים האסלאמיים מערבית לעברית, ואחר כך ללטינית ובכך אפשרו למורשת התרבותית האסלאמית לפעפע בכל רחבי אירופה שם היא הפכה לחלק מהבסיס של הציביליזציה המערבית. המצטיינים מבין מתרגמים אלה היו משפחת תבון וקימחי.
לפני שנעבור לתרבות העממית יהיה זה הולם לתת תיאור קצר על תכנית הלימודים במוסדות החינוך היהודיים בעולם האסלאמי של המאה השתיים-עשרה המבוססת על הספר רפואת נפשות של יוסף איבן יהודה עקנין. נוסף לתורה ולתלמוד, יהודי ערב למדו שירה, פילוסופיה, מתמטיקה, הנדסה, לוגיקה, אופטיקה, אסטרולוגיה, מדעי הטבע, מוזיקה, דת ופילוסופיה מופשטת ומכונאות. במאה השלוש-עשרה יהודה אבן שמואל איבן עבאס אמר שהחלק הראשון של תוכנית הלימודים הנזכרת ברפואת נפשות כללה תרגום של התורה לערבית, את החלקים ההיסטוריים של התנ"ך, חוקי הדקדוק העברי, תלמוד ואתיקה. בחלקה השני של תוכנית הלימודים, התלמידים היו לומדים רפואה, אריתמטיקה ומוזיקה. בחלקה השלישי היו לומדים אריסטו ואביסה (איבן רושד), ואחר כך בסוף מדעי הטבע ופילוסופיה מופשטת.17 נראה, שחוץ מהנושאים היהודים, תוכנית לימודים זו הייתה מבוססת על תוכנית בתי הספר האסלאמיים.
התרבות העממית, הכוונה כאן לסיפורים ומיתוסים עממים, בעולם האסלאמי הייתה משותפת לקהילות המוסלמית, הנוצרית והיהודית. מתוך ארבע מאות הסיפורים באלף לילה ולילה, ארבעים וחמישה מהם סיפורים יהודים. במאה האחת-עשרה, ניסים בן יעקב איבן שאהין ערך אוסף של סיפורים יהודים-ערבים שבדרך כלל נכתבו בערבית מדוברת ונתן להם אופי עברי. בחתונות ובמסיבות, זמרים יהודים היו שרים פיוט ערבי שבחלקו היה מורכב מחרוזים שהוחלפו לסירוגין בעברית ובערבית. כיום, בחתונות בישראל, הזמרים השמיטו את החרוזים של הערבית הקלאסית, הואיל והדור החדש אינו מבין את השפה בגלל הדיכוי התרבות שלו, אבל המוזיקה של יהודי ערב היא ערבית לחלוטין, אפילו בבתי הכנסת. בעולם האסלאמי לא היה הבדל בין אמנויות יהודית וערבית כמו בצורפות, כתיבה תמה או בכל מלאכות היד האחרות. במרץ 1987 בתיאטרון הקולנוע הלאומי של לונדון הוקרן סרט ציוני על האמנות העממית התימנית, שהציונים מתארים כ"תימנית-יהודית", והכירו בכך שאמנות זו נעלמה בקרב יהודי תימן מאז הגירתם לישראל.
כך, המורשת התרבותית היהודית מאז הכיבוש הערבי הייתה חלק אינטגראלי מהציביליזציה האסלאמית, ונכתבה בעיקר בערבית תחת הגמוניה אסלאמית. התרבות האשכנזית, מצד שני, לא באה לידי ביטוי עד המאה השמונה עשרה בגרמניה ומאוחר יותר במזרח אירופה. בשעה שיהודי ערב ייצגו את הרוב ביהדות העולם בתקופה האסלאמית, הם עתה 20 אחוז, אבל 70 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בישראל.

סובלנות אסלאמית

אינטראקציה תרבותית זו בין המוסלמים הכובשים והיהודים והנוצרים התקיימה באטמוספרה של סובלנות ושכנות טובה. מקורות יהודים מספרים שעבד אל-מליק איבן מרואן (685-705) מינה יהודי לנקות את הר הבית בירושלים, וגם לעשות פנסים ולהדליק אותם. יהודי ירושלים באותה עת האמינו שזו הייתה תחילת הגאולה. קודם לאותה תקופה, מעאויה (661-680) בנה בית כנסת בירושלים.
יהודי ערב לא התעמתו עם האופציה של המרת דת או מוות, כמו יהודי אירופה הנוצרית, כי הקוראן מייעץ "אין כפייה בדת" וגם "לכם יש את הדת שלכם ולי יש את שלי". חוץ מזה, הגישה של האסלאם כלפי היהודים אינה יכולה להיות בעלת אופי של שנאה, פחד וגזענות כפי שהתקיימה ועדיין רווחת באירופה. בדעתם של הנוצרים האירופאים היהודים, השטן וכל הלא-נוצרים היו בחלקם אספקטים של אנטי-כרייסט. זה היה פחד אמיתי, והוא סיפק את הבסיס לאנטישמיות והגזענות בת זמננו. אולם, אם יהודי חובק את האסלאם, כל ההבדלים נמוגים והוא הופך להיות כמו כל מוסלמי אחר. באופן, האסלאם קלט את אנשי הסהר הפורה, אפריקה ואסיה.
בדרך כלל, האסלאם לא הציב מעצורים על היהודים והנוצרים לגבי סוג העבודה שלהם ומקום מגוריהם. כל האזרחים היו חופשיים לגור היכן שחשקה נפשם ולעבוד בכל מלאכה שבחרו. האסלאם לא העניק זכויות-יתר למעמד מסוים של אנשים, כפי שקרה באירופה הפיאודלית, או בתוך המערכת המסורתית של הכיתות בהודו.
באירופה בימי הביניים הכנסייה הייתה מסלקת כל מי שחרג נגד הנצרות. האסלאם, מצד שני, מאפשר חרטה לאלו מאנשי הספר אשר ביצעו פשע כמו השמצה נגד האסלאם והנביא, וכן מאפשרת להם להגן על הדת שלהם בעל פה ובכתב.
היהודים קיבלו בחפץ לב את מס הג'יזייה, הואיל והוא סיפק להם את הזכות לחסות אסלאמית. כאשר הכליף העבאסי, אל-מועאתאדיד (892-902), חפץ לבטל את הג'יזייה, הגזבר היהודי שלו התנגד לו.18
לנדסהוט כותב19 מתקופת האומייה (661-750) והעבאס (750-1258) אין דיווחים על תלונות של יהודים על דיכוי או התעללות.
המדינה האסלאמית פתחה את כל מקורות התמיכה שלה בפני היהודים והנוצרים, אפילו בעלות על קרקעות, שהייתה אסורה ליהודים באירופה. החל'יפים הפאטימים של צפון אפריקה ומצרים (909-1171), תרמו תמיכה כספית לאקדמיה היהודית בירושלים. בשנת 1020 הח'ליף אל-חאכים, הציל את חייהם של 200 יהודים מידי מוסלמים פנאטיים שרצו להרוג אותם. היסטוריונים מאמינים שהרודנות של החליף ב"עם הספר" מאוחר הייתה כתוצאה ממחלת נפש.
השר, אל-חאקאני, כתב לח'ליף העבאסי, אל- מועתאדיד, שהוא מעסיק יהודים ונוצרים במנגנון המדינה, והנאמנות שלהם לח'ליף העבאסי הייתה יותר גדולה מהמוסלמים עצמם. הגזמה זו מראה עד כמה בטחו בעם הספר. שני בנקאים יהודים מפורסמים של אז, הרון איבן עומראן ויוסוף איבן פינחס, סיפקו הלוואות כדי לצייד את צבאות האסלאם.
פקודת סולטאן שהוציא הסולטאן העותומאני, מוחמד ה- III במרץ 1602 קבעה שהגנת הדימים (האזרחים הלא-מוסלמים) היא חובתם של כל המוסלמים, מלכיהם ומושליהם. הגאון הנאמר לעיל, האי, כתב במאה האחת-עשרה שבתי המשפט האסלאמי לא היו מקבלים את עדותו של יהודי או נוצרי אלא אם כן הוא היה "בן-פלוגתא" כלומר ממלא את חובותיו הדתיות.20
גישתם של הכמרים המוסלמים וקהל המשתייכים לדת כלפי יהודי ערב הייתה מתונה וחיובית, כפי שמסופר בספר ההכנות של אל-באקילאני בבגדאד במאה העשירית. בחוגים האינטלקטואלי, הסופי והבורגני, בכולם הייתה אמפתיה ליהודים. סעד אל-אנדלוסי, לדוגמא, מהלל את יהודי ערב בלימודיהם השקדנים את החוק האלוהי ואת חייהם של הנביאים. איבן סאעד מונה בספרו סוגי האומות את שמות האומות שסייעו להפצת הידע בעולם: ההודים, האיראנים, הכשדים, היוונים, הביזנטיים, המצרים, ערבים ויהודים. איבן סעד טען שהיהדות היא ערש הנבואה ושמרבית הנביאים היו יהודים. אחרי זה הסופר דן על ההיסטוריה של משכילים יהודים בעולם האסלאמי, תחום שגם ראשיד אל-דין (1247-1318) ואיבן חאלדון (1332-1406) סיקרו. ישנו גם לימוד עוין יחיד ונדיר של איבן חאזם (994-1064) שנבע משנאתו ליהודי, איבן נגרילה, שהגיע לפסגת הפירמידה הממשלתית באנדלוסיה.
כאשר הסולטאן העותומאני, סולימאן אל-קאנוני החליט לבנות את מסגד סולימאניה, תוכניתו נתקלה בקשיים מידי יהודי שסירב למכור חלק מאדמתו. יועצי הסולטאן הציעו לו להחרים את האדמה או לקנות אותה בכפייה. הסולטאן בכל אופן, דחה הצעה זו על יסוד שהיא סותרת את החוקי האסלאם.
ישנם סיפורים דומים על הח'ליף השני, עומר איבן אל-כתאב, והרביעי עלי איבן אבי טאליב, האימאם הראשון של השיעים. נסיך אטאבג במאה השתיים-עשרה, עימאם אל-דין זאנגי, שמשל על עיראק וצפון סוריה אמר אפילו אם מבצע העבירה הוא יהודי או הנאשם הוא בנו של הנסיך עצמו, הצדק חייב להיעשות.
בדיוק כפי שהיהדות הספרדית הושפעה על ידי הסובלנות בתחומי האסלאם, כך שקולה מנגד האשכנזית שהושפעה מהפנאטיות ששררה באירופה של ימי הביניים. את זה ראו אלה שנתקלו בפנאטיות הדתית האשכנזית בישראל כמו הרב כהנא האמריקאי והרב לווינגר, חברי כנופיית טרור שביצעו פעולות איבה נגד ראשי העיריות בגדה המערבית, וחברי גוש אמונים ומתיישבים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה. אפילו ישראלים אשכנזים, אלה שהזניחו את דתם והפכו לחילוניים, או באופן ספציפי יותר לאתיאיסטים, הושפעו בדרך כלל מהפנאטיות הלאומנית האירופאית כמו אריאל שרון, רפאל איתן, מנחם בגין, יצחק שמיר, דוד בן גוריון, גולדה מאיר, יגאל אלון ויגאל ידין. מנהיגים אשכנזים, באם הם ממפלגת העבודה מהשמאל או מהליכוד בימין, הושפעו.
בכל אופן, ישנו דמיון בין המוסלמים הסונים ובין הכוהנים היהודים. שניהם מאמינים שכוהנים לא צריכים לפעול כמגשרים בין האל-כל-יכול לבין האדם, וכך גם המקרה בקטוליזם. לא היו קיימים ביהדות ובאסלאם טקסים פולחניים, ולא היו כל עיסוקים שמותר היה לכוהן למלא ושהיו אסורים על שאר המאמינים. הכוהנים המוסלמים והיהודים שניהם רוכשים את מעמדם על ידי לימוד מעמיק של הדת והתקבלות חברתית. תעודת הסמיכה של הרב דומה לאיג'אזה המוענקת לכומר המוסלמי על ידי המורה שלו. ישנו גם דמיון בין חוק השריעה המוסלמי ובין ההלכה היהודית – משמעות שתי המילים היא "דרכים". בשתי הדתות הבסיס הוא התורה או הקוראן והחאדית' (מסורות). התלמוד, שחובר בעיראק (בשנת 500 לספירה) הוא האקוויוולנט היהודי של הסונה (מנהגי הנביא) או חאדית' של מוסלמים.
תורת המשפט היהודי הייתה מושפעת בחלוקת משנה, גיבוש ומנוח על ידי האסלאם. ישנו דמיון בין הפאטואה האסלאמית (פסק דין דתי) וספרות הרספונסה שהתעוררה בעיראק תחת השלטון האסלאמי ושתועדה על ידי ראשי הקהילה היהודית העיראקית. האסלאם השפיע גם על חוקי הנישואים היהודים, בניית מקומות לעבודת השם, תמלילים של התפילות, דת ופילוסופיה, ואיסורי אכילה (איסור החזיר, למשל). עלינו לציין שהאסלאם הסוני מותיר למוסלמים לאכול בשר כשר. המוסלמים לא החשיבו את הדת היהודית כמסוכנת לאסלאם, הואיל והיהודים לא היוו מעמד פוליטי. הם היו מיעוט קטן, לעומת זאת הנצרות הייתה דת עם מעמד רב עוצמה אשר נלחם נגד מדינות ערביות ומוסלמיות מאז ומתמיד מכיבושי האסלאם. הנצרות סילקה את האסלאם מאנדלוסיה, דרום איטליה ומרוב הבלקן ולבסוף פירקה את האימפריה האסלאמית האחרונה ב-1918. 21 כל זה מראה שלעוינות הנוכחית בין יהודים וערבים אין לה שורשים בהיסטוריה של האסלאם, אלא היא התעוררה כתוצאה מציונות.
האנאליזה אינה מתכוונת שלא היו מעולם תלונות, מעשי אלימות או איסורים שרירותיים על היהודים, לדוגמא, בלבוש, או בבניית בתי כנסת ובתים. היסטוריונים ציונים מפיצים את הפרטים של המאורעות האלה, למרות שהם היו יוצאי דופן בעולם האסלאמי. במרכז האזורים הסוניים, הקהילה היהודית שגשגה. כל התקנות המפלות של המוסלמים היו לעיתים קרובות תיאורטיות ולא מומשו. הקונפליקטים בין הפלגים המוסלמיים היו הרבה יותר גרועים מאשר בין יהודים ומוסלמים.

העת החדשה

מרוקו
למרות שההרמוניה הכללית של היהודים באסלאם מיוסדת היטב, בתי ספר ישראלים ממשיכים להסית תלמידים נגד העולם הערבי ואסלאמי. מורים ציונים טוענים שהיהודים בארצות ערב סבלו מדיכוי, עוני ומחלות מידבקות, והושבתם בגטאות מיוחדים הייתה מחייבת ושהילדים שלהם קופחו מחינוך כללי. מחמת דיכוי פוליטי לא הייתה להם הזדמנות להיות פעילים כלכלית; הכריחו אותם ללכת יחפים וכל פעם שהם פגשו מוסלמי הם היו צריכים לזוז הצידה ולהשתחוות אליו והמוסלמים חשפו אותם ללעג ומכות.22 ציונים המתארים את מצב יהודי ערב בעולם האסלאמי בדרך זו הם כולם מתיישבים אשכנזים שהיגרו מאירופה ואמריקה. לא מאפשרים לספרדים לדבר על עצמם מאחר ואין להם גישה אל התקשורת.
במאמר בעיתון ידיעות אחרונות (23 ביולי 1976), העיתונאי הפרוגרסיבי, ברוך נאדל, השיב על טענות מופרכות אלו. "כל קהילה יהודית במרוקו", הוא כתב, "הייתה לה מנהיגות יהודית משל עצמה שהייתה מורכבת מהאליטה התרבותית והמבצעת שלה. לעיתים קרובות ביצעו היהודים שירותים עבור המדינה, כמו יועצים, רופאים, מתורגמנים, לבלרים, דיפלומטים ובנקאים. במרוקו היהודים עבדו במינהל הצי של המדינה, ויצרו משוררים מצוינים. המוסלמים עבדו במוסדות יהודיים וההיפך. טבח יהודים כמעט ולא היה מוכר. היהודים היו אחראים על המטבעה. מיסטרה מוסא היה מפורסם כרופאו הפרטי של המלך, וירש את מקומו יוסף ואלנסה. שמואל חלש היה חתום על הסדר האמנה הראשון בין מרוקו לבין מדינה נוצרית – הולנד – ומונה לשגריר מרוקו באמסטרדם (1619). חלש היה שר החוץ והיה יועץ פרטי לארבעה סולטאנים. סולטאן ראשיד מינה יהודי כיועצו וכשר האוצר. סולטאן סידי איבן עבד אללה העדיף את השתתפותם של היהודים בכל הפעילות המסחרית ובכל משאי המתן עם אירופה."
משנת 1610 עד שנת 1828 היהודים שירתו כשגרירים בבירות אירופה השונות. מתקופת מולאי עבד אל-רחמן (1822-1859) היהודים במרוקו הפכו להיות פעילים יותר בכלכלה ובתחום הדיפלומטיה. המשפחות אל-טראס, איבן חיימול ואיבן סור הפכו להיות מפורסמים מאוד. כמה מהמדינות המערביות העניקו אזרחות לחלק מן היהודים בתקווה לרכוש כניסה לתוך העניינים הפנימיים של מדינות מוסלמיות. מדיניות זו הובילה ללוחמניות נגד היהודים,
כמו הטבח של ב-30 במרץ 1912 בפז כששישים יהודים נהרגו וחמישים אחרים נפצעו.23
ב-23 ביולי 1986 ה-Financial Times כתב "הקהילה היהודית במרוקו מילאה תפקיד חשוב בחייה הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים של המדינה במשך מאות שנים. עד היום, בנו הבכור של המלך חסן, סידי מוחמד, הולך לבקר בבית הכנסת ברבאט בחג ערב יום הכיפור. החסות המסורתית שהעניק המלך לנושא היהודים אומצה עוד בתקופת מלחמת העולם השנייה כאשר סולטאן מוחמד ה-V, אביו של המלך חסן, אמר למושל הכללי הצרפתי שהוא לעולם לא ירשה לרשויות הקולוניאליות של וישי לכפות על היהודים לענוד את המגן דוד הצהוב אבל סיפק רשימות מפקד". העיתון הוסיף "הקהילה היהודית התדלדלה מ-300,000 כשמרוקו הפכה לעצמאית ב-1957, לסביבות 10,000, אבל רבים מאנשיה עדיין ממלאים תפקידים בולטים. ראש הקהילה, מר דוד עמר, פעם צעיר אנאלפביתי מעיירה קטנה שנקראת בראשיד, היום מנהל את Omnium Nord Africain, אחת החברות הגדולות ביותר של הממלכה, אשר בבעלותו המשותפת יחד עם המונרך. מר עמר, כמו יהודים אחרים ממרוקו הבולטים כיום בעסקים בצרפת, קנדה וארצות הברית, מילא תפקיד רחב יותר. הוא שוגר לארצות הברית לפעול בקרב שדולת אנשי קונגרס יהודים וקבוצות אחרות כדי לנסות להפחית את התנגדות היהודים למכירות כלי הנשק של ארצות הברית לארצות ערב."
לפרסום עובדות אלה הייתה משמעות רבה ליהודי מרוקו אשר סבלו הכי הרבה מהפלייה תחת השלטון הציוני אשכנזי.
תוניס
השגריר האמריקאי, מ. נח, כתב בשנת 1814 "עם כל הדיכוי שלכאורה, היהודים הם האנשים המובילים; בברבריה הם המכונאים הראשיים, הם בראשות בית המכס, הם ניהלו את משק ההכנסות; את היצוא של חפצים שונים, ואת המונופול על סחורות שונות הם השיגו על ידי רכישה; הם שולטים על המטבעה ומווסתים את מטבע הכסף; הם שומרים על התכשיטים וחפצי הערך של המושל, והם היועצים, המזכירים והמתורגמנים שלו; המעט הידוע באמנות, מדע ורפואה מוגבל היה ליהודים...הם תמיד בנוכחות המושל, לכל שר יש שניים שלשה סוכנים יהודים..."24 בשנת 1855 מוחמד פאשה ביטל את כל המגבלות האפשריות שנכפו על היהודים והעניק להם שוויון מוחלט.
אלג'יריה
אם כי היהודים במדינות המערביות והסוציאליסטיות נהנו משוויון מוחלט, הם לא נהנו מאוטונומיה כפי שהאסלאם העניק להם, כמו שהזכרנו קודם. בתוככי אוטונומיה זו, יהודי אלג'יר שימרו את זהותם מזמן כיבושי האסלאם ועד שנוסד שלטון ההתנחלות הצרפתי בין השנים 1834-1851. השפה והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, בניגוד לבקשות המנהיגים שלהם. רק יהודי קונסטנטין והאואזיס הדרומי נותרו נאמנים ליהדותם. מספר משפחות היגרו לטוניס במטרה שלא לאבד את זהותם. צעירים שנשארו מאחור החלו להתבייש ברקע שלהם. דבר כזה לא קרה תחת השלטון האסלאמי.25 בזמנים של תסיסה, יהודי אלג'יריה היו נמלטים למסגדים להתגונן. בשנת 1902, העם האלג'ירי דחה הסתה אנטי-יהודית והמסיתים הובסו.26
ההתנחלות הצרפתית הצליחה לבסוף להפריד את יהודי אלג'יר ממולדתם ומעמם וכאשר היא הנחילה עצמאות על אלג'ריה ויהודי אלג'יריה בחרו לעזוב לצרפת. הם לא היגרו לישראל, בכל אופן, מתוך סלידה לא להיות "אזרחים סוג ג'". במשך מלחמת העולם השנייה, הנאצים ידעו שהערבים לא יסבלו השמדה המונית של שכניהם, ויהודי צפון אפריקה היו כמעט היהודים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בלי ששלחו אותם לתאי הגזים. הילדים שלהם בישראל תולים על קירותיהם את תמונותיו של המלך חסן השני של מרוקו ואביו לאות הוקרה.
עיראק
ברוך נאדל כתב במאמר שהוזכר קודם "כשקהילה זו חיה בעיראק, שיעור הרופאים היה פי ארבע גבוה יותר מבין היהודים האשכנזים בפלסטין מלפני 1948. 36 אחוז מיהודי עיראק היו מעורבים במקצועות חופשיים. הם היו חלק מההנהלה הכלכלית הממשלתית, מנהלי רכבות ובנקאים, סוחרים, עורכי דין ורואי חשבון. היו גם העניים, אבל הם היו שיעור קטן יותר מאשר העניים האשכנזים בפולין. רמת החינוך הכללית בבתי ספר עיראקיים הייתה מצוינת, כשהיהודים לומדים אנגלית וצרפתית בחטיבות הביניים, כמו בתי הספר הצרפתים אליאנס. היהודים הצטיינו בשירה מודרנית וברומן ערבי." ערבית הייתה שפת ההוראה. בתי הספר לימדו תכנית לימודים לאומית עיראקית, אבל בשעורי החינוך הדתי, התלמידים קראו את התורה ותירגמו אותה לערבית.
בספרו יהודי המזרח התיכון,27 חיים י. כהן כותב שמספר בתי הספר היהודיים בבגדאד גדל משמונה ב-1920 לעשרים עם שנת 1948. ראש ארגון העיראקים בישראל מוסיף שהקהילה נטשה שלושים ושבעה מוסדות חינוך רק בבגדאד.28 נוסף לבתי ספר רגילים, ליהודים היו מוסדות מיוחדים לעיוורים וליתומים, קונסרבטוריון ובתי ספר מקצועיים, למרות שמרבית התלמידים היהודים היו רשומים בבתי ספר ממשלתיים בחינם (בתיכון). לאחר שסיימו את החינוך בבית ספר תיכון, התלמידים היהודים היו נרשמים במוסדות החינוך הגבוה יותר של המדינה, או באוניברסיטאות אירופאיות או ערביות). יצחקי אמר שמחצית הסטודנטים שלמדו בחוץ לארץ על מלגות ממשלת עיראק היו יהודים. במחצית הראשונה של המאה הזאת, 1,000 סטודנטים עיראקים יהודים סיימו השכלה גבוהה, למדו בעיקר משפטים ורפואה, אחריהם פרמקולוגיה, הנדסה וכלכלה. אחדים מספר למדו במכללה להכשרת מורים.29
כפי שכבר הוזכר, יהודי עיראק נהנו מאוטונומיה שהתגלמה בציבור בשני אסיפות: הציבור החילוני והציבור הרוחני שויסת את החיים הדתיים. הראשון דאג לענייני חינוך, בריאות, צדקה וממון. מינהל הקהילה גבה מיסים שונים, כמו מס על בשר, כדי לממן את פעילותה. היהודים היו פעילים בתחומי ספרות ועיתונאות, אנטי-ציונות, מוזיקה, אומנות ובכל מישורי החיים התרבותיים של עיראק יחד עם אחיהם המוסלמים והנוצרים (ראה פרק רביעי). דו"ח שוחט (1910) שהוגש לשגריר הבריטי בבגדאד קבע שליהודים יש מונופול על המסחר הפנימי, המוסלמים והנוצרים אינם יכולים להתחרות איתם.30 הוא חילק את הקהילה היהודית כדלקמן:
5% סוחרים ובנקאים עשירים
30% מעמד ביניים – סוחרים קטנים
60% עניים (קרי, בעלי-מלאכה)
5% קבצנים
בעקבות ההתפתחויות הכלכליות ובחינוך שהתרחשו תחת המנדט הבריטי, מספר הסוחרים האמידים בשנת 1938-1939 בלשכת המסחר של בגדאד הגיע ל-39, יותר מאוחר הוא עלה ל-43% מהסך הכל, מתוכם היו 10 חברי לשכה יהודים. יתרה מזאת היהודים היו מועסקים על ידי ממשלת המנדט בכל משרדיה, במיוחד במשרד האוצר. הם היו הרוב במנהלת הרכבות, נמל בסרה וחברת הנפט העיראקית. הידוע ביותר מכל אלה היה ששון חזקיאל, שר האוצר הראשון בממשלה העיראקית הראשונה (1921). הסיבה העיקרית להתקדמות זו הייתה רמת החינוך היהודית, ידיעתם את השפות הזרות, קשרי משפחה במדינות אחרות, העובדה שהם היו מרוכזים באזורי המטרופולין כמו בגדאד, בסרה ומוסול, האנרגיה וההתלהבות שלהם, כישוריהם המסחריים המסורתיים, ואחרון אך לא פחות, יחסי האחווה ששררו ביניהם ובין הקהילה המוסלמית בשתי הרמות הרשמית והעממית. המצב הוביל להתפתחות מעמד חדש של סוחרים מוסלמים ומשכילים אשר התחילו בשנות השלושים להתחרות עם היהודים בכל המישורים. תחרות זו הייתה אחת הסיבות לכיתתיות ולהגירה לאחר מכן בנוסף לעוד גורמים משמעותיים: הציונות, תעמולה נאצית והתערבות מערבית (ראה פרק רביעי). הופעת תחרות זו לא ציינה שנפח הסחר היהודי ירד, אדרבה, במשך שנות השלושים והארבעים, מספר הסוחרים היהודים גדל.31 הם המשיכו להוות נוכחות רבה באופן יחסי בפעילויות המסחר, עד שהם נעקרו ב-1950-1 (ראה פרק רביעי וחמישי).

תעמולה אנטי-ערבית

למרות הראיות של העובדות ההיסטוריות, התעמולה הציונית בתקשורת הפנימית והחוץ המשיכה להזין את האגדה שהמוסלמים דיכאו את היהודים בעולם האסלאמי. המטרות של ניסיון מוזר זה הם כדלקמן:
1. העם הישראלי הוא עם מפולג. מאחורי המסך של "אחדות לאומית יהודית", משכנות העוני ומה שמכנים "עיירות הפיתוח" הם במצב תמידי של תסיסה מתוקף התנאים המחפירים המתעוררים מניצול עדתי. הממסד השולט כיוון את ההתמרמרויות האלה נגד הערבים והעם האסלאמי, ואמר לספרדים "אתם צריכים להיות אסירי תודה. הצלנו אתכם מהדיכוי האסלאמי." כמה מן הספרדים האמינו לפיקציה זו, מספר ספרדים מאמינים לפיקציה זו, כי הם נולדו בפלסטין ולא חיו במדינה ערבית אחרת.
2. מאמץ בלתי מוצלח לשבש את זרם המחשבה הפרוגרסיבית אשר קוראת למאמץ משותף בין העם הפלסטיני והילידים היהודים נגד הציונות
3. להסית את כל הישראלים ולהכין אותם למלחמות של התפשטות.
4. בזמן בו ספרדים רבים נכספים לחזור לארצות מוצאם, הציונים מנסים לשכנע אותם ברעיון של "אין חזרה לארצות ערביות או אסלאמיות". יתר על כן, החוק הישראלי אוסר נסיעות לארצות ערביות, חוץ ממצרים וחוץ מלמטרות ריגול וטרור. כאשר ישראל קשרה קשר עם עיראק תחת נורי סעיד על הגירת היהודים, לדוגמא, הם ניסו לבטל את אזרחותם העיראקית לפני שהם עזבו כדי למנוע מהם לחזור אי פעם לארץ מולדתם.
5. להצדיק את הפשעים שהציונים ביצעו נגד יהודים אלה במהלך ההגירה ו"הקליטה" (ראה פרק רביעי וחמשי).
6. להביא הוכחה לשמו הרע של העם הערבי והעולם האסלאמי בעיני העולם המערבי. בהקשר זה, היסטוריונים ציוניים ועיתונאים פעלו בנמרצות.
7. מטרת הפלסטינים איננה רק מטרה פוליטית, לאומנית, זו היא מטרה של אנשים שאיבדו הכל, בתיהם ואדמתם, אכן הכל עד לבגדיהם. כך מנסה הממסד הציוני להצדיק את השדידה שלו מן הפלסטינים על ידי המצאת סיפורים על עושק היהודים בארצות ערב. הקפאת הנכסים של יהודי עיראק שעזבו את ארצם התרחשה רק על ידי הקשר החשאי של ישראל, כי הקליקה של נורי סעיד שמשל בעיראק באותו זמן הייתה פרו-מערבית ולא יכלה להקפיא את הנכסים של היהודים ללא הסכמת המערב. הקפאת הנכסים סיפקה לישראל תירוץ לחתור אל מדיניותה ארוכת הימים של החרמת רכוש וקרקע ערביים.

ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918

מצב הקהילות לפני הציונות

לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן, יהודים שחיו באדמות האיסלאם חזרו לפלסטין
במיוחד לירושלים. קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה פלסטינית, יהודית בדתה וערבית/איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר נפילת המדינה הערבית/איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של האימפרייה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין שם הם השתלבו עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם"1 שלחו תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה במוסדות דת ותרבות ולעניים.2 למרות הגירת כמה יהודים אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב.3 כפי שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עם שנת 1875 ל-60 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי) מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה ורשויות העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה יהודית המספרת כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין שהסולטאן החדש יהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה את רוח האחווה והידידות שהושגה ביחסים בין יהודי פלסטין ושלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו צורפות, נגרות, ייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם, פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח, פרופסור איברהים סאלם יהודה מומחה לענייני ערבים ובלשן מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, ויצחק חזקיאל יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח, ויהודא בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו בירושלים, וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את עניינם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, חברון, טבריה וצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכיל הגדול ביותר בניהם היה יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים בעל הכבוד הרב ביותר אחרי התלמוד), וישראל נג'רה. וכך יהודי פלסטין פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון שהקים קהילה בדלנית (1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להחלשותה הכלכלית של קהילת יהודי פלסטין.4 האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו במזרח אירופה עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם, מעבר לכך, הם סירבו להשתמש בערבית או תורכית כאמצעי תיקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי כל ישראל חברים מקים בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון וצפון אפריקה, וכשהלימוד בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה.5 נוסף על כך בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין (ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. היהודים לקחו חלק במועצה המקומית עם המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על הר הבית בתקופת התורכים."6 רגיל היה לאשה יהודייה להכנס לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצריה להשאיל איזה חפץ קטן, וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתים ידידותיים. ילדי היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881)7 כמה אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים הייתה הרמוניה ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, אומר בספרו בעברית לחיות עם יהודים, כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, לאחר מכן קולונל י.ר.אלישר מניו-יורק השיב את הטובה על ידי שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין בניהם לבין המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר המוסלמים היו שולחים מגשים עם לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו יחסים מצויינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד ההגירה בממשלה. יחסים חמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של מדינת ישראל. אלישר זוכר למרות שהוא סבל מעוני ומרעב, כאשר הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה. אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין והמזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה.8

הבדלנות האשכנזית

בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו לעצמם ביל"ויים,9 או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת 70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את "הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904 גלים נוספים הגיעו במה שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות. העלייה הראשונה חבים את מוצאם לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף המאה. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית בדלנית בשם הישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן. ההבדל בין שתי הקהילות – לפי דעתם – לא היה רק זמני, אלא איכותי מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי שיסייע לבניית היישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית, בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לעבודות צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים לעומת זאת, בנו את ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק בהקשר לאוכלוסייה הערבית הפלסטינית, אלא גם ליהודים ילידי המקום ואפילו משתרעת אל אשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש בכך שהוא לעיתים קרובות קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו משולובת עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות ששיגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועדיין הינם יהודים שאינם שומרים ואינם מאמינים.10
הספרדים קיבלו את ההלם הפיננסי הראשון כאשר האשכנזים הדתיים פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) וההלם השני כאשר הציונים הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק לידיהם את השליטה הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להעלמות הכלכלית, פוליטית, ארגונית ותרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפזור של יהודי ערב בידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים ובין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים הגדולות בסוריה, לבנון ופלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם, ראה את התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל" (1891). "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה ובכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו הארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזוייה והמסוכנת הזאת...אז (העם הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית, לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים כ"כנופייה של רוצחים פרימיטיבים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים, ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את עצמם כמבשרי ההמצאה במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה עם אחיהם המוסלמים והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו לפני שהם באו. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים ותיארו אותם באופן חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאיים). תדמיתם של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם) והתרשמו מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים – סובלנות שנדרשה לשבח.11

הניצול של העובדים התימנים

הספרדים, אחר כך, קיבלו הלם שלישי, כאשר מדיניות הציונים החלה להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים לעובדים הערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה לא רק בהקשר ליהודי פלסטינה, אלא גם לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת 1967 הצריכה את הפולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת עזה באותה מידה.
מתחילת הקמתה עמדה הציונות בפני פרדוקס: קודם, עיקרון שיפור רמת החיים שלה. הרצל ( מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה וסובסידיות מחוץ לארץ.
שנית, עקרון ה"עבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם של "זרים" כלומר הפלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה." העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה אל העובדים הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של הערבים. וכך מצד אחד האגרונום האשכנזי יכל להמשיך ולעשות רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי. מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו באמצעות עבודות יד וצורפות-זהב, עובדי מתכת, יצרני נשק וכו'.
לאחר הקמת חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882 פשטו ידיעות אל התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי והמשיח היהודי המיוחל היגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהייה במרכז ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם היגיעו לירושלים הם היו מופתעים שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא באו לקבל את פניהם הואיל ועתה הם יצטרכו לחלק את הכספים שלהם עם יותר אנשים. הם סבלו רעב חמור ומחלות, ואחת המשפחות נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל שייך, שלח מכתב בו הוא הזהיר את התימנים שהם ימצאו לא עזרה ולא מרפא בירושלים ותימן הייתה פי אלף יותר טובה מפלסטינה. לכך הייתה השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני יוסף בן שלמה מסעוד שם מודעה בעיתון חבצלת בו הוא מתאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם.12 העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה, מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים ומתים מרעב ומחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו לעזור להם באוכל ומלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו" (1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי ידידות בין התימנים והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים – סאלים חאמדי ויוסף נדף – לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות גם כלכליות וגם דתיות. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא איפשר את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור מאין שהם באו. לרב הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים לא-תברואים ותזונה דלה, המחלות התפשטו בין העולים. קצב תמותת התינוקות גבר, במשפחות אחדות, איבדו את כל ילדיהם. אולם הקהילה הציונית האשכנזית, היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים, לקחו אותם בחשבון כחלק מהישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות, חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. אחרי זה סיכסוך בין התימנים לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סאמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית באמצעות אדמות חקלאיות קטנות. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, אחרי זה בהר-טוב, אולם כל נסיונותינם כשלו. אנו נראה שלפני 1948, כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל שכל הכספים מהיהודים הוצאו על הקמת יישובים אשכנזים ציונים שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו אשכנזים "טהורים" עם חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים שכירים זולים. למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1000 בין 1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24,000. 13
הפרק השני של ההיסטוריה העצובה של התימנים – עלייתם והעסקתם (ליתר דיוק ניצולם) בפלסטינה – התרחש במהלך 1910-14 והיה מתואם בין גורמים רבים על ידי תנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים התימנים היגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908 ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, הצהיר על הנחיצות ליצירת כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערביים ביישובים היהודיים. ת'ון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר את התימנים והאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם" בהתאם לדבריו, הייתה כמו של האיכרים הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהן ובנותיהן בבתיהם של בעלי המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם הם יכולים לישון על הריצפה בשדות! ת'ון חילק את העובדים לשניים – האשכנזים מרוסיה היו ה"עלית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי רוסיה בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים הם אינם יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את העובדות האלה בספרו, החזרה לאדמה (עמודים 97-101), ציין הלאה שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים בישוב ישמרו באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון הצבי שבו הוא הזכיר שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שיוויון ברוסיה, הם דיכאו את זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה עברית".
מפלגת הפועל הצעיר (מאוחר יותר נקראה מפ"י ואחרי זה מפלגת העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביאה את התימנים לעבוד ביישובים האשכנזים. בועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית זו העבירה החלטה המצהירה על הצורך בניצול יהודי ארצות האיסלאם על ידי מעבידיהם היהודים כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי, הפלסטינים).14 בהחלטה גם דובר על הצורך במאמצי תעמולה פעילים כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל הצורך של "כיבוש העבודה".15 בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי, מה שהוביל את אחד ממנהיגי הפועל הצעיר, יוסף אהרונוביץ', להתריע "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשרים." הוא הוסיף, "למרות כל זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים דומים..."16
כך הציונים פתרו את הבעייה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת." (כלומר לפטר אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של ת'ון, ארגון הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שיגור לתימן חבר (סוציאליסט!) מפלגת הפועל הצעיר, שמואל יבניאלי, לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא התשמש בשם אליעזר בן יוסף, והמציא שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים מזוייפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת ויתר על כן הבטיח להם חיי מותרות בארץ זבת חלב ודבש – אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר 1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם. אולם באפריל 1912 ארגון הציונות שלח לו מברק בדרישה ממנו לחדול מכיוון שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק את המשלוח, אך התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא רשות ממנו.17 בספרו השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים לעזוב את רכושם, נוחיותם ותנאיהם הכלכליים והחברתיים ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה, לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות, כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים איפשר לשלוש משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, חדרה, זיכרון יעקב ופתח תקווה בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה.19 קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואים אלה. בתיזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת "האמונה הרווחת במהלך אותם הימים הייתה ילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם הוא מגיע לפלסטינה מתחת לגיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר כל כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים מכות עליהם והיו פונים אליהם ב"חמור" או "בן חמור",20 "ערבי מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער עליהם והכה בהם בצורה באכזריות, קשר אותם לזנב החמור שלו, ורכב חזרה ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימניה, הכה אותה בצלעות ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה השומר של היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שהם היו ישנים. המקרה נלקח לדיון על ידי המינהלה האשכנזית של היישוב, אבל צדק ציוני נדחה מהקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית הסתייג מזה והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן, וקרא לריסון דחפים ברברים אלה.
כצנלסון התריע נגד דחיפת התימנים בכוח להאמין שאין תקווה לצדק בקהילה הציונית.21 הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה, ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר להם, בכל אופן, להשאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים הזולה והמיומנת. בשנת 1913 30 משפחות נוספות חזרו לתימן ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה בקושי עודדו את קרוביהם לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות והמנטליות השונה שלהם".22 השקפה זו נותרה מחופרת עמוקות והינה הגורם העיקרי במסע להביא פנימה את יהודי רוסיה היום, כדי שהם יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב "נראה שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שיש לו השלכות על התנאים פה".23 כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא עוול, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת".24 ואז התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפלייה, אי-הצדק והזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית מגנים את מדיניות האפלייה המכוונת נגדם, ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית, בין היתר, הצהירה "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים...כולם מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו רק על פי עצתכם."25
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-14, דיווח לנו שהשכר שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהוויחו הפועלים הערביים. אותו עיתון פירסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים " כלבים גויים".
בחוסר יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור עליהם לגור ביישוב, הם בנו את מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה, לדוגמא, עדיין קיים. עם שנת 1918 היו 5,000 תימנים, 10 אחוז מהאוכלוסייה היהודית בפלסטינה.26 מיכאל אלבז, אינטלקטואל ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול והדיכוי של העולים התימנים לחקלאים היהודים העשירים במקום ליישובים הסוציאליסטים. למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, והם עשו הכל כדי להגביל את בעלותם על הקרקע והם כוננו במכוון את רמת החיים הנמוכה שלהם.27
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביבות הקבר להנציח את יום השנה למותו של ברל כצנלסון, האינטלקטואל הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח "אם היינו צריכם ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, סטתה מלהזכיר "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעה למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין."28 "חברה" זו לא עשתה שום איזכור על כיצד חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצביהם של כל הספרדים בפלסטינה התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר למצוא נשים אשכנזיות כמשרתות. באופן זה הפכו את יהודי ערב למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים הערבים המוסלמים והנוצרים. אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948 כאשר פשעי הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.

לאחר שהבריטים השיגו שליטה על פלסטינה במלחמת העולם הראשונה, הם סייעו לארגון הציונות ליצור אוטונומיה ולשלוט על היהודים נתיני פלסטינה. במקביל המנדט הבריטי, שהיה לו אהדה מועטת כלפי מנהיגי יהודי פלסטינה, וראה אותם כחלק מן המערכת העותומאנית האויבת, מנע מהם את הכניסה לממשלה, והחליש את השפעת הרב הראשי שלהם על ידי מינוי רב ראשי אשכנזי וכן גם וועדה רבנית המורכבת ממספר שווה של אשכנזים ויהודים בני המקום. מדיניות זו הובילה ל:
1. שיתוף פעולה קרוב יותר בין השלטון הזר והמתיישבים.
2. מימוש הצהרת בלפור וגיבוש סופי של ארץ "מולדת" עבור יהודי אשכנז על חשבונה של האוכלוסייה הפלסטינית, נוצרים, מוסלמים ויהודים. את הנתינים היהודים שמו תחת חסותם של הציונים הואיל ולא הייתה להם נציגות בממסד הציונות העולמי. בעליל שליטת הציונים האשכנזים לא התחילה בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל אלא היא החלה עם המנדט הבריטי. ראוי להזכיר שאת הממסדים הדתיים של האשכנזים האנטי-ציונים השאירו מחוץ לאוטונומיה זו.
מוסדות האוטונומיה החשובים ביותר היו:
1. ארגון הציונות העולמי. בשנת 1929 נוסדה הסוכנות היהודית כדי לייצג את ציונות העולם בפלסטינה ולכונן את הזרוע המבצעת שלה תחת סעיף IV של המנדט אשר קרא לממשלת פלסטינה להכיר ב"סוכנות יהודית" וגם בגוף נבחר כדי לשתף פעולה במינהל הכלכלי והחברתי של פלסטינה, ובין היתר, לסלול את הדרך להגדרה עצמית.
2. הוועד הלאומי, שדומה לקבינט.
3. הקרן הקיימת לישראל, שמטרתה הייתה לקנות אדמות ערביות וליישב עליהם ציונים, בתנאי שהאדמות לעולם לא יהיו למכירה או שיעבדו בהם לא יהודים.
4. האספה המכוננת.
5. קרן היסוד שמימנה וציידה את ההתיישבויות במכונות חקלאיות ובמשק החי וכו'.
6. ההגנה, הצבא החשאי שנוהל על ידי הסוכנות היהודית. הבריטים העמידו פנים שהם אינם יודעים דבר על הצבא הזה. במלחמת העולם השנייה ההגנה הקימה יחידות קומנדו מיוחדות, הנקראות פלמ"ח, המורכבות בעיקר ממתנחלים שמאלנים וחברי קיבוץ, בעיקר מאלה שהשתייכו למפלגת אחדות העבודה, מפ"ם ועירונים אחדים. נוסף על כך ההגנה הקימה את ש"י, או שירות הביון, אשר לאחר הקמת המדינה הפך להיות ש"ב שירות בטחון פנימי, ואת המוסד המתמחה בביון חוץ ובמבצעי ריגול.
7. ההסתדרות (איגוד מקצועי כללי) וכל מרכיביה; ארגוני היישובים (הקיבוצים והמושבים), ארגוני שיווק ובנקאות, קופת חולים ובתי הספר הסוציאליים, מפעלים וכו. ההסתדרות היא אימפריה והתפקידים הכלכליים החשובים ביותר שלה נמצאים בידיהם של הציונים האשכנזים ה"סוציאליסטים".
בתקופת המנדט הבריטי מנגנון שלטוני זה כונה בשם מוסדות היישוב, או המדינה בדרך. ב-1948 בדיוק אותו מנגנון קיבל את השם "מדינת ישראל", וראש הסוכנות היהודית, דוד בן גוריון הפך להיות ראש ממשלה. ההגנה הפכה להיות צבא הגנה לישראל. הוועד הלאומי הפך להיות ממשלת ישראל והאספה המכוננת הפכה להיות הכנסת, קרי, הפרלמנט, וכך הלאה.
נוסף על הקמת מנגנון שלטוני זה, המנדט הבריטי מינה כמה יהודים בריטים לתפקידים גבוהים בממשלה בפלסטינה, כמו נורמן בנטוויץ' לפרקליט המדינה ומחוקק ראשי לחוקי פלסטינה, ראלף הארי מנהל משרד המסחר והתעשייה, מקס נורוק למזכיר הראשי במזכירות הראשית, אלברט מ.היאמסון כמנהל משרד העלייה, וכו'. ואל לנו להעלים עין אף מהעובדה שהממשלה הבריטית מינתה את הבריטי הציוני, הרברט סמואל, לנציב העליון1 .
מנגנון זה קיבל סיוע כספי ופוליטי מארגון הציונות העולמי, ואפשר לו לשלוט ביהודים הספרדים בפלסטינה ולהפוך אותם לאזרחים מסוג ב', (כפי שהיא עשתה לערבים ב-1948) כשהוא משתמשת בשיטות הבאות.

רשימות מפלגתיות

אלה נכפו בשנת 1944 בניגוד להצבעה אישית. תחת שיטה זו, הבוחר מצביע למפלגה זו או זו, אחרי זה מנהיגי המפלגה ממנים את "ציריהם". מצד שני, כל המפלגות בפלסטינה, לפני ואחרי הקמת המדינה, הן אשכנזיות, בדרך כלל נוסדו, ועדיין קיימות, בחוץ לארץ. הן ממומנות על ידי ציונות העולם ואף הקבצה ספרדית לא הצליחה לרכוש מספיק כוח פרלמנטארי לייצג את האינטרסים שלהם, או כוח מספרי. כתוצאה מכך הספרדים החרימו את הבחירות של 1945 (ראה פרק שישי). בנוסף לכך, כל העיתונים וזרועות הפרופגנדה נשארו תחת שליטה אשכנזית והמנגנון השלטוני הודף ברציפות כל ניסיון של התארגנות פוליטית על ידי הספרדים. אלה שנאבקים עבור קהילתם הנמצאת תחת דיכוי מואשמים בבגידה, כיתתיות, סתגלנות וניצול מצבה הקשה של קהילתם ואיבדו את עבודתם. למרות הגדילה הרבה בעלייה האשכנזית בתקופת המנדט, הספרדים היוו שליש מהקהילה היהודית בפלסטינה בשנת 1948.מצד שני, אם ניקח את הסוכנות היהודית שתפסה כוח רב יותר, נציין שמנהיגיה נתמנו על ידי ארגון הציונות העולמי שאינה כוללת אף ספרדי בגופיה העליונים.
אפילו הבחירות לרשויות המקומיות נערכו לאורך שורות הרשימות המפלגתיות עם תוצאות של התעלמות מהאינטרסים של הנתינים היהודים במשכנות העוני, במיוחד לגבי החינוך, תעסוקה, דיור, עבריינות וכו'. בירושלים בשנת 1938, לדוגמא, "מועצת הקהילה הספרדית" זכתה בארבעה מתוך כלל ארבעים המושבים על אף העובדה שרוב היהודים בירושלים היו ספרדים. מסיבה זו מנהיגי מועצת הקהילה הספרדית החרימו את הבחירות ודרשו בחירות אישיות לאורך המודל הבריטי כך שספרדי יוכל להצביע לנציגות שלו ישירות. האשכנזים, מצד שני, התנגדו להצעה זו ומצב זה המשיך עד 1945 כאשר שני הצדדים הגיעו לפשרה. שיטת הרשימות המפלגתיות תישאר בתנאי שהמועמדים של האשכנזים ושל הנתינים היהודים יתחלפו לסירוגין, מה שהוביל את הספרדים להישג מדהים של רוב – 19 מתוך 30 מושבים. הפאניקה התחילה להתפשט בין דרגי המתיישבים האשכנזים והמועצה הלאומית (קרי, "הממשלה" האשכנזית) החליטה לבטל את הבחירות כאשר אחת מן המפלגות שלהם (הפועל המזרחי הדתי) זייפה את התוצאות. אחרי זה הם ביטלו את עקרון ההתחלפות, ועל ידי אמצעים של תכסיסים ותחבולות שונים הם הצליחו לרסק את האחדות של היהודים הספרדים ולבטל את הרשות המקומית ב-1948. דוד בן גוריון לאחר מכן מינה מתנגד מוצהר של ספרדים, דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים (ראה פרק שביעי).

מימון ויישובים

על התרומות מיהדות העולם השתלטו כליל והסבו אותם לטובת ההתנחלות האשכנזית ציונית. כבר הזכרנו את הנקודה הזאת בפרק הקודם, אך השינויים במהלך תקופת המנדט היו איכותיים ולא כמותיים והובילו להעמקת הפער בחינוך ובכלכלה בין האשכנזים לבין הספרדים. כשקודם לכן הם היו מיעוט קטן בקהילות היהודיות, הציונים עתה החלו להתקדם, במיוחד לאחר שגרמניה הנאצית התחילה לדכא את היהודים. בתוך גרמניה הנאצית המפלגה הציונית הייתה התנועה הפוליטית היחידה, מלבד הסוציאליסטים הלאומיים, שהותר לה לבצע פעילות פוליטית. הציונים הרכיבו יחסי מסחר עם גרמניה הנאצית וכך הוציאו חלק מן ההון היהודי בצורה של סחורות.2 באותו זמן, לספרדים היה אסור לאסוף תרומות עבור הקהילה שלהם בפלסטין. בהון שהצטבר בבנקים של הציונים השתמשו לשיגור עולים אשכנזים לפלסטינה וליישב אותם שם. עולים אלה הקימו רבים מן הקיבוצים והמושבים שהפכו להיות עמוד התווך של ההתנחלות הציונית. הם גם עשו רכישות נשק, הקימו את הפלמ"ח או יחידות המתקפה של ההגנה והקימו יחידות נחת (פל"ים). הם חילקו כספים למפלגות האשכנזיות תחת המסווה של "חינוך ציוני" והוציאו לאור עיתונים ציונים וספרים וכו'. האינטרסים של היהודים המקומיים בערים נתקלו בהתעלמות במידה נרחבת עד כדי כך שהסביבה שלהם הפכה להיות למשכנות מצוקה מצערות. מרבית הספרדים שבאו לישראל לאחר 1948 לא הבינו שהפער התרבותי והכלכלי לא קרה רק אחרי 1948 אלא התבצר מאז תחילת ההתנחלות הציונית. כמה מיהודי ערב ניסו ליישב אחדים מן העניים באזורים הכפריים כדי שיחיו מהאדמה כמו שכניהם הפלסטינים, אבל המנהיגות הציונית התעקשה שהחקלאות תישאר בידיהם של המתיישבים האשכנזים והיהודים המקומיים יהיו פועלים שכירים. מתוך שמונים היישובים שהוקמו לפני 1926, אף לא אחד היה עבור היהודים המקומיים, מלבד הר-טוב, שנוסדה בשנת 1895 ומומנה על ידי הספרדים מבולגריה; הממסד הציוני סירב מאז והלאה להרחיב את כל סיוע כספי לכפר זה. אלישר3 ציין שכל ניסיונות הספרדים בתחום הזה נכשלו. המודעה שהציב המשרד של היישוב החקלאי הציוני מדריכה ביותר בנושא הזה. לגבי יהודי תימן נאמר " אנו שמחים להודיעכם שיש לנו כמה עבודות בתחומים הובלת-מים, כביסה ועבודות בית אחרות."4
בקונגרס הציוני החמישה-עשר בשנת 1927, אליהו אלישר העלה את הנושא הזה. ראש המשלחת האמריקאית, סטיבן וייס, הביע את התעניינותו בכך לחמתו של חיים וייצמן, יושב ראש פדראציית הציונות העולמית. כשהוא פונה אל אלישר, הוא יעץ לו לא לעורר תרעומת מסוכנת בתוך קבוצות היהודים השונות. לאחר מכן הוא פקד עליו "חזור לעירך, ואני אבהיר את הבעיה."5 אם למנהיג של היהודים ספרדים התייחסו בזילות רבה כזו, אנחנו יכולים לשער בדיוק כיצד התייחסו לשאר הקהילה או לפלסטינים. אלישר קבע למרות שחיים וייצמן עודד את הספרדים להרכיב ארגון עולמי משלהם, הוא ניצל את המנהיגים שלהם כדי לאבטח את העמדה שלו ועשה מאומה כדי לפתור את הבעיה האתנית שהחלה לצאת מכלל שליטה. וייצמן הביע מטרד בכל פעם שהנושא עלה. בחגיגות הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925 נוכח החאג' אמין אל-חוסייני, הנחשב אז ללאומני מתון. וייצמן נתבקש לקדם את פני החאג' וללחוץ את ידו – הוא סירב. ב-24 ביוני 1919, מוסא קאסים פאשה, ראש עירית ירושלים, קיבל בברכה את המנהיג הציוני מנחם אושיסקין, כשהוא הגיע לירושלים. אושיסקין התחיל למתוח ביקורת על העירייה ולהפחיד את הערבים בדיבורים של "כוח היהודים ונשקם". (לפרטים על השיחה ראה נחום מנחם, 349-354.)
בשנת 1925 ילידים יהודים עשו ניסיון לחכור חתיכת אדמה ממשלתית באזור יריחו וליישב שם 500 משפחות. הממשלה הבריטית הסכימה, אך הממסד הציוני תחת הנהגתו של מנחם אושיסקין סיכלה את התוכנית באמתלה שהחכרות אדמות ממשלתיות הינם הזכות של ארגון הציונות בלבד. התפקיד של היהודים הספרדים היה להיות כזה של משרתים, פועלים שכירים ביישובים ובמחצבות, מוכרי עיתונים ומצחצחי נעליים, לא כזה של חקלאים המתמזגים עם העם הפלסטיני הערבי על יד יריחו. הטרגדיה התימנית התנהלה לאורך כל המנדט (ועדיין מתנהלת), ה"הומניסט" הציוני משה סמילנסקי פרסם מאמר בהארץ (6 בינואר 1927) שבו הוא כתב שהשאלה התימנית הייתה כתם על מצפונו של ארגון הציונות, וש-300 משפחות תימניות עדיין חיים בתנאים קשים בסמוך להתנחלויות האשכנזים. למרות שהם הכילו חקלאים מיומנים, ארגון הציונות נתן להם הבטחה אחר הבטחה, אבל לא סיוע קונקרטי. בסופו של דבר ספרדים אחדים הצליחו להקים את כפר חיטין על יד טבריה בשנת 1944 בסיוע הספרדים בחוץ לארץ. חיטין סבלה ממחסור במים ומימון ודיור מצומצמים. האדמות החקלאיות שהם קיבלו היו גרועות, ומרבית התושבים חיו, לא מהאדמה, אלא מעבודתם מחוץ ליישוב.
באותו זמן שארגון הציונות סירב לסייע לספרדים, הוא היה שולח את השליחים שלו למדינות ערביות ואסלאמיות כדי לנצל את הרגשות הדתיים של היהודים ולאסוף תרומות עבור המתנחלים האשכנזים שלו. יהודים אלה שתרמו, חשבו שזה בשביל "ארץ הקודש". בין 1920-1925, לדוגמא, 4,060 דינרים (שווים בערכם לאותו סכום בסטרלינג) נאספו מיהודי עיראק עבור קרן היסוד בנוסף לתרומה של חזקיאל ששון, שר האוצר של עיראק. במשך 1920-1922 סך של 32,187 דינרים נתרמו לקרן הקיימת, וב-1921 חזקיאל ששון תרם 36,500 דינרים. ב-1920 אלי כדורי משנחאי נתן 10,000 דינרים כדי להקים ספרייה לאומית בהר הצופים בירושלים. נוסף על תרומת סכום להקמת בתי הספר כדורי הערבי וכדורי הציוני אשר בבית הספר השני כל התלמידים היו אשכנזים. התרומות מעיראק היו, יחסית, כפולות מאלה של יהודי פולין. ב-1920-1923 ארגון הציונות השתמש בתרומות של העיראקים לקניית 76,000 דונמים במארג' איבן עמיר (עמק יזרעאל) בין עפולה לבית-שאן, שם הם הקימו מספר ישובים הנחשבים בין העשירים ביותר מבין הקיבוצים, כמו גבע, עין חרוד, תל-יוסף, בית השיטה וכפר יחזקאל. ב-1923 הציונים הצליחו להשיג שליטה על מרבית השטחים הסמוכים לדרך חיפה-דמשק ולדרך חיפה-נצרת. מסמכי הציונות מראים שהתרומות מיהודי מצרים לפי הערך עלו על אלה שנתרמו מיהודי מזרח ומערב אירופה. ב-1921 בלבד הציונים הצליחו לאסוף 67,800 לירות איטלקיות מטריפולי (לוב). בתקופת המנדט הצרפתי בסוריה ולבנון, ארגון הציונות הקים ארגון נוער יהודי כמו הצופים ואת איגוד הספורטאים (מכבי החלוץ), ושלחה את הילדים החוצה לאסוף תרומות עבור קרן הקיימת. ב-8 ביולי 1926 הם שלחו 1,200 קופסאות התרמה החוצה וציוותה על הקהילה לאסוף 200$ בשנה. בשנות העשרים התרומות מיהודי סוריה ולבנון הגיעו ל-6,000$6 שהוצאו על רכישות אדמה. ארגון הציונות דרש מיהודי מרקש להגדיל את התרומות שלהם, והשליח הציוני, תורטוס, כתב במאמר " אנחנו לא רק רוצים זהב אמריקאי אלא גם זהב מרקשי." הערה זו עוררה תרעומת חזקה מיהודי מרוקו שהתחילו להרגיש שהציונים רצו לנצל אותם כלכלית.7 בינתיים, הנתינים היהודים בפלסטינה היו כותבים לקרוביהם בארצות ערב ומזהירים אותם לא לתת לציונים האשכנזים ותארו לפרטים את היחסנות והאפליה של האשכנזים, אבל ארגון הציונות היה חזק יותר. כיצד יכלו הכותבים לקוות לגבור על ההגמוניה הציונית כאשר מנגנון הביטחון והממשלות של מדינות ערב ואסלאם נכשלו במניעת זרימת ההון לתוך היישובים הציוניים? בזמן שילדים היו מתים בעולם האסלאמי, שנה אחרי שנה, מעוני וממחלות, הכספים מערב שימשו לבניית קיבוצים שחבריהם וילדיהם ניהלו את הממסד הציוני הצבאי, הכלכלי והפוליטי בתוך הישות הציונית. חלק מיהדות ערב היה עשיר, ומצב היהודים באופן כללי היה טוב יותר מאשר מצבם של המוסלמים. רוב היהודים בעולם האסלאמי באופן כללי, ובפלסטינה במיוחד, היו עניים וכספים אלה היו צריכים לשמש לשיפור מצבם של כל האזרחים בעולם הערבי, ולא למתנחלים ציונים. הציונים ממשיכים להפעיל שיטות ערמומיות נגד העולם הערבי: ישנו חרם ערבי על מוצרים ישראליים, אפילו כך מוצרים ישראליים מגיעים לארצות ערב כשמקום המוצא מוסתר.
אף על פי שהישובים בעמק יזרעאל נבנו בכספי יהודי עיראק, לעיראקים שייך רק השם של הישוב האשכנזי "כפר יחזקאל" הנקרא על שמו של השר העיראקי היהודי שהוזכר לעיל). לדוגמא, "נעים", שגדל בעיראק וגם בפלסטינה, היה מופתע בגלל שהוא לא שמע על כך. "בתחילת שנות הארבעים", נעים אמר, "הלכתי לקיבוץ גבע בעמק יזרעאל ללמוד חקלאות. היו שם רק 150 אשכנזים בקיבוץ כולל נשים וילדים. אחוז הנמצאים בעמדות גבוהות בממסד הציוני היה גדול מאוד, כמו בשאר הקיבוצים." לאחר מכן הוא התחיל לקרוא בשמות החברים ובתפקידיהם בממסד הציוני:
יהודית שמחוני: ראש ארגון הנשים בהסתדרות. בנה חי בקיבוץ הסמוך והיה מפקד בכיר בצבא בתקופת מלחמת סיני בשנת 1956.
יוסף אפרתי: אחד מראשי לשכת החקלאות של ארגון הציונות ושר אחרי קום המדינה.
יוסף גוריון: מנכ"ל תנובה חברת השיווק של ההסתדרות.
משה הופמן: חבר ראשי של חבר הקבוצות, ארגון מתאם פעולות ראשי של קיבוצי מפא"י.
שאול רוזנפלד: מנהיג גדודי הנוער החמוש (גד"נע).
נחמן רזניק: (כיום נחמן רז): חבר ראשי בארגון הנוער העובד בהסתדרות. בשנות השמונים הוא היה יושב ראש הוועדה לחינוך ולתרבות בכנסת.
מיכה: בנו של אפרתי המוזכר לעיל – בשנות השמונים הפך להיות אחד מראשי ליגת הקיבוצים ובנק ישראל.
מאז שנות הארבעים, מספר החברים שהגיע לצמרת הוכפל באמצעות הפועלים הספרדים והערבים הזולים. "הלכתי לקיבוץ ההוא," נעים המשיך, "כדי ללמוד חקלאות שימושית, אבל הם התחילו להשתמש בי לעבודות מפרכות ולא מקצועיות. אמרתי להם "אני רוצה ללמוד על מיכון חקלאי." כשהתלוננתי, נחום רזניק שהיה אחראי על הקבוצה שלי אמר "אתה רוצה רק לנסוע בטרקטור", ואז "אתה תעבוד בשביל האוכל" (כלומר – אתה לא עובד בחינם). כמובן שלא קיבלנו שום שכר מהקיבוץ, אבל לחברי הקיבוץ שילמו, עם חינוך עבורם ועבור ילדיהם, עם דירות נוחות, וכך הלאה. אותנו הם אכסנו מעל הרפת וכאשר החרקים נשכו אותנו הם נתנו לנו אוהל לגור בו – שלושה מאיתנו באוהל אחד קטן. בדרך זו הקיבוץ ניצל קבוצות רבות של נוער שבאו מן הערים לתקופה מוגבלת של שנתיים." שאלתי את נעים האם בסופו של דבר הוא למד משהו על מכונאות חקלאית. "שום דבר", הוא ענה. "לאחר שנתיים בסוף הם אמרו לי "תראה, אנחנו לא נלמד אותך את זה." הם לא נתנו לי שום נימוקים אבל ידיד אמר לי "המוצא שלך הוא הנימוק." חבר הקיבוץ, נחום רזניק, שכנחום רז הפך להיות ראש הוועדה לענייני חינוך ותרבות בכנסת הישראלית אמר "היחס שלהם היה גועלי", אבל הוא לא עזר לי. כשהם נתנו לי את ה"לא" הסופי, חליתי קשה מאוד במשך כמה שבועות ואחרי זה עזבתי. הגב שלי עדיין עושה לי בעיות. קראתי לאחרונה, שאחד מן הילדים שלהם, אמנון ידין, שהפך להיות אחד מראשי ארגון הקיבוצים ואשר הוציא מיליונים על קניית מניות לקיבוצים "הסוציאליים" ביצע התאבדות כאשר הבורסה קרסה ושהקיבוצים הפסידו סכומי כסף ענקיים. הם בונים על החול. כילדי העולם הערבי, אנו יודעים שחולות ערב הם הפכפכים."

סבלים ספרדים
האפליה נגד המהגרים מארצות ערב ואסלאם הייתה נפוצה. מלבד כמה אלפי ספרדים, התנועה הציונית לא הטרידה את עצמה עם הבאת יהודי ערב עד שהתברר כי מרבית יהודי אירופה נטבחו בידיהם של הנאצים. כבר הזכרנו את 2,000 היהודים שהובאו פנימה מתימן ב-1911-1912 כדי לשבור את כוח העבודה הערבי בישובים. בתקופת המנדט הבריטי כמה אלפי יהודים הובאו פנימה מכורדיסטן ואיראן כדי לעבוד במחצבות ולעשות עבודות שוליים אחרות. נוסף על כך, מספר מצומצם מיהודי ערב היגר לפלסטינה במהלך התקופה הזאת. הם הפכו להיות 10 אחוזים מכלל העולים והם באו מתוך סיבות דתיות. עלינו לציין שאלפים מיהודי ערב היגרו לפלסטינה במהלך עידן הח'ליפות האסלאמית והאימפריה העותומאנית ואף אחד לא התנגד להם – בדיוק בגלל שהם באו בגלל מתוך סיבות דתיות.8 בעת שהאוטונומיה הציונית בתקופת המנדט קלטה 382,000 מיהודי אשכנז,9 הם התעלמו לחלוטין מן המהגרים הספרדים דתיים. אלה הצטרפו מאוחר יותר אל מה שידוע כ"החגורה השחורה", משכנות העוני מסביב לערים הגדולות, אשר רק העמיקו את הפער בין האשכנזים ובין קהילת הילידים היהודים. מבין היהודים שהיגרו לאחר מלחמת העולם הראשונה היו כמה ספרדים מסלוניקה(קהילה שמקורה באנדלוסיה הערבית). הם היו סוחרים מיומנים ומלחים ושאפו להשתמש בכישרונותיהם בפלסטינה. מאוריס רפאל ומשפחת צרפתי עשו ניסיון להקים חברה להנדסה ימית, אבל הממסד הציוני החליט שהתפקיד שיהודים אלה צריכים למלא הוא לא של סוחרים, אלא של עובדי נמל בלתי מקצועיים. היא הפכה אותם לעובדי מספנה וסבלים והקהילה האשכנזית כינתה אותם "חוראנים", כלומר "אספסוף" בעברית. סלוניקי הזכיר כוונה של "סבל" 10 ו"כורדי" הזכיר כוונה של "עובד-מחצבה". "תמניה" הזכירה כוונה של "משרתת" ו"שוורצה" (שחור) באידיש הזכיר כוונה של "יהודי ספרדי" או "ערבי". אחד ממנהיגי התימנים בוועידה הציונית השמונה עשר ב-1933 הצהיר שאחיו נחשבים לאזרחים ממדרגה שנייה, כמי שאינם בני גזע הארים בגרמניה.11
חינוך
את הנתינים היהודים שמו ללעג. לאחר הקמת האוטונומיה הציונית, החינוך בקהילה היהודית בפלסטינה נפל תחת הסמכות של הממסד הציוני השולט. כל החוגים הפילנתרופים היהודים אשר ניהלו ומימנו תוכניות חינוך בארצות ערב לפני מלחמת העולם הראשונה הפסיקו את הפעילויות שלהם בפלסטינה. חוגים אלה אמרו לממסד הציוני, מאחר שהם היו צריכים לסייע בחינוך בארצות ערב הואיל והיהודים שם לא קיבלו שום מימון מיהדות העולם, הרשויות הציוניות צריכות להשתמש בחלק מכספי היהודים לממן בתי ספר יהודים בפלסטינה. הממסד הציוני השולט בפלסטינה החליט לא לשים לב לנתינים היהודים ויותר מכך למנוע מהם לקבל חינוך על ידי כפיית תשלומים לבית הספר. מאחר שמרבית יהודי פלסטין היו עניים, הם נאלצו לעזוב את בית הספר. נוסף על כך ילדים רבים נאלצו לצאת לעבודה לסייע כדי למשפחותיהם הגדולות, והצטרפו לצבא הגדול של מוכרי עיתונים, מוכרי גפרורים ומצחצחי נעליים, או צבא המשרתות בבתי האשכנזים. הבערות שררה ברחובות "החגורה השחורה" והיא הולידה עוני, פשע, הוללות ושימוש בסמים. הפרופסור הציוני ר.באקי הודה במחקר שהוא עשה ב-1943 ש-67 אחוז מהנתינים היהודים לא הרוויחו אפילו 2£ בחודש, השכר של הספרדי היהודי היה נחות מהשכר של האשכנזי ושמרבית יהודי ערב היו עובדים שוליים. 12
באופן טבעי הם לא יכולים להרשות לעצמם את שכר הלימוד של ילדיהם ולאחר שלוש שנים 25 אחוזים מן הילדים כבר נשרו בעיר הגדולה. 11 אחוז בלבד מן הספרדים סיימו את החינוך היסודי שלהם. כתוצאה מכך יותר מ-95 אחוזים מן הסטודנטים באוניברסיטה היו אשכנזים. חברי קהילה רבים שלחו את ילדיהם לבתי ספר דתיים שהיו דומים יותר למחנות כלא.
ב-21 בנובמבר 1945, כתב העת הד המזרח שלח דו"ח מפורט לוועדת החקירות הבריטית שחקרה את החינוך היהודי בפלסטינה. המנשר כלל את העובדות שנאמרו לעיל, וכתב העת דרש את השתתפות הספרדים בוועדות החינוך בממשלה.13 מצד שני, בארצות ערב, הילדים היהודים היו לומדים בחינם בבתי הספר באליאנס, בקהילתיים או בממשלתיים. כשיהודים אלה הגיעו לישראל לאחר 1948, עליונות החינוך שלהם הייתה ניכרת.14
לאחר מאבק עצום על ידי מנהיגי הספרדים, הסוכנות היהודית החליטה ב-1948 להקים לשכה לענייני ספרדים, שבראשה (כמובן) עמד יהודי אשכנזי, י. זרובבל. במאמר בעל הכותרת "הבחנות על בעיות פוליטיות וחברתיות בהקשר לקהילות מזרחיות" 15 הפרופסור האשכנזי אייזנשטדט דרש את הקמתם של ארגונים שיאפשרו לספרדים להטמיע את הערכים האשכנזיים, בתנאי שהם ייהנו מאוטונומיה בארגונים אלה. הפרופסור הזהיר נגד השמדת רוח הביטחון העצמי והיוזמה בחברה הספרדית. סוציולוג זה מאוניברסיטת ירושלים לא ראה את הסתירה בהשקפתו. כיצד הילידים היהודים יכולים לאושש את ביטחונם העצמי ואת רוח יוזמתם כשאומרים להם לנטוש את התרבות שלהם? התוצאה עבור הספרדים הייתה כפירה במוסכמות (ראה פרק שביעי).
נעים נשאל איך הוא התקבל לאוניברסיטה. הוא ענה " כשהתברר לי שהקיבוץ לא יאפשר לי ללמוד חקלאות, עזבתי. התחלתי לעבוד כפועל מגדל בקר, זאת הייתה עבודה קשה ממש, להתחיל בשתיים לפנות בוקר ולסיים בערב. לאחר שנה מצאתי איזה עבודה קלה במקום אחר והתחלתי ללמוד יום ולילה להתכונן לבחינות הכניסה לאוניברסיטה."
חולשתם של יהודי פלסטינה
כיצד קהילת הילידים היהודים התמודדה עם האתגר הזה?
האם הם נאבקו, צייתו או נכנעו?
עקב העובדה שההתנגשות התרחשה בין שני כוחות שווים, התגובה של רובם הייתה תערובת של מחלוקת ושל הסתגלות. העימות הסתיים עם ניצחונה של הציונות ב-1948, כפי שקרה לעם הפלסטיני הערבי על אף הסיוע שהם קיבלו מאומות העולם הערבי והאסלאמי. הפלסטינים היו מאוחדים, והמוסלמים והנוצרים נלחמו כאחד. היה להם בסיס כלכלי מוצק באדמה ובחקלאות, בורגנות לאומית מפותחת ושפה ותרבות משותפים. הם חיו על אדמה זו, לא מאות אלא אלפי שנים. ב-1918 הם היוו את הרוב המכריע – מעל 95 אחוזים. למרות העובדות האלה, הציונים ניצחו ב-1948, הרסו מאות כפרים ערביים הביסו את רוב התושבים הערבים והכריחו אותם לברוח. אם העם הפלסטיני נכשל, אז כיצד יכולה הקהילה הספרדית הקטנה והחלשה לנצח?
המתיישבים האשכנזים אימצו את המדיניות של הפרד ומשול כלפי מועצת הקהילה הספרדית של ירושלים. כתוצאה בכך, מספר מנהיגים של הארגון התפצלו לכיוון אחר והרכיבו קבוצות כיתתיות המבוססות על שורשיהם הערביים. אפילו מנהיגים אלה שנשארו בארגון היו מחולקים לשתי קבוצות. האחת, בראשה עמד אבו אל-עפייה, שתמך בבחירות רשימת המפלגה הציונית ודרש שרק ליהודי ספרד יותר להצטרף לארגון – השקפה שתמיד נתמכה על ידי תנועת הציונות שטענה שיהודי ספרד הם "אירופאים". אף על פי כן, יהודי ערב שחיו בתחום האסלאם ממרכז אסיה עד ספרד ראו את עצמם כקהילה אחת שהתלכדה יחד על ידי תרבות משותפת. הציונים היו הראשונים שפיצלו אותם למה שמכונה היה "הקהילות המזרחיות" והאנדלוסים (הספרדים). בראש הקבוצה השנייה עמד אליהו אלישר שתמך בדעה המקובלת שיהודי האסלאם היו קהילה אחת. חתך זה תמך באימוץ שיטת הבחירות הבריטית במקום הגישה של הרשימות המפלגתיות. הם החרימו את הבחירות של הציונים. ב-1946 הוועדה החליטה להסיר את דוד אבו אל-עפייה ממשרתו, ואליהו אלישר נבחר כמחליפו ב-20 בפברואר 1947. המימון היה גרוע, כשחובות הוועדות הגיעו ל-3,000£. אלישר התחיל לשפר את המצב הכלכלי. הוא שילם את החובות וחידש את יחסיו עם היהודים הספרדים בכל העולם דרך הארגון העולמי של יהודי ארצות ערב, וכינס ועידה עולמית של ספרדים.
הממסד הציוני התנגד שהועידה הזאת תתכנס בירושלים, שמא עובדות על אפליה גזענית תתגלנה למשלחות מכל העולם. דוד בן גוריון קרא לאליהו אלישר "אוייב מספר אחד" על שהוא מעודד את יהודי ערב להגן על זכויותיכם, וטען, שאם הוא יצליח, מפלגת מפא"י16 תפסיד קולות רבים באותו ציבור בוחרים. בן גוריון גם אמר שאם יקום ארגון שיאחד את כל האנשים של הקהילה הזאת, הוא ושותפיו יצטרכו את אישורו של הארגון הזה. הוא הוסיף שהקהילה הספרדית לא תהייה מסוגלת לקחת אחריות הקשורה עם כוחם האלקטורלי17 (ראה פרק שמיני על השקפותיו של בן גוריון על הספרדים.) כתוצאה מלחץ ציוני זה, אלישר מסר הלאה את תפקידיו המנהליים למאיר משה לוי ודוד סיטון.
לאחר שהבריטים כבשו את ירושלים ב-1917, הספרדים הקימו את ארגון הנוער הספרדי, אשר בהקדם הפך לארגון החלוצים המזרחים. הוא דאג לענייני הכלכלה והתרבות בקהילה, אך סבל מבעד חוסר מקורות כספיים, והיה הארגון היהודי היחיד ללא סיוע כספי מן הממסד השולט הציוני ובסופו של דבר הוא סיים את פעילותו ב-1929.
מנהיגות הילידים היהודים ניסתה לבקש עזרה מספרדים בעולם כולו ועם מטרה זו הם כינסו ועידה עולמית בוינה ב-1925. הם דרשו את השתתפותם של הילידים היהודים בהתפתחות התרבותית והכלכלית של פלסטינה. משלחות מסביב לעולם , מלבד ארצות ערביות ואסלאמיות, נוכחו בוועידה. הועידה החליטה להקים ארגון עולמי ליהודים הספרדים, ואנו נראה כיצד הציונים השתלטו עליו לאחר מכן. אחרי ועידה זו, ועידת הציונות העולמית הארבע-עשר נערכה גם כן בווינה (1925). אליהו אלישר, הרב עוזיאל וזכריה גלוסקא כולם נוכחו כדי לתבוע זכויות ליהודים הספרדים שבפלסטינה. אלישר העיר שהסיוע שמושיטים זרועות התנועה הציונית לארגון הספרדים הוא מינימאלי. "מנהיגים ציונים כמו וייצמן ואושיסקין שיבחו את הנציגים הספרדים ועודדו אותם להתארגן, אבל במציאות הם סייעו מעט מאוד. לעיתים אנחנו מוצאים אותם מתנגדים לארגון של הקהילה הזו, לאחר שהם הבטיחו לו הבטחות."18
מנהיגים ציונים טענו שאחדות הספרדים תגרום להתרסקות הקהילה היהודית בפלסטינה. טענות אלה נתמכו על ידי כמה יהודים מקומיים סתגלנים שעזבו את הקהילה שלהם והצטרפו לארגוני המפלגה האשכנזית. האמת היא שהקהילה היהודית בפלסטינה הייתה, ועדיין, מפולגת. הם חששו מהתארגנות פוליטית של יהדות הספרדים, מאחר שהיא איימה על הדומיננציה הציונית האשכנזית.
אפילו בהסתדרות, התאחדות העובדים הכללית, האפליה הייתה נפוצה. ככל שערבי או ילידים יהודים ביקשו עבודה, פקידי ההסתדרות הונו אותם בתירוץ אחד אחר השני. יהודי פלסטינה אם כן, החליטו להקים איגוד מקצועי משל עצמם, "ארגון העובדים של הספרדים", בירושלים בשנת 1941. בין חברי המייסדים היו יצחק אל-איסקנדרי, מזכיר הארגון העולמי של יהדות הספרדים, יעקב אליעזר, יעקב מזרחי, יהודה חבשוש, י. יפה ונחום צ'וצ'ה. לאחר משאי מתן ממושכים בין האיגוד לבין ההסתדרות, האחרון נאות להעניק 16 אחוז משוק העבודה לספרדים למרות שהם היו הרוב מבין היהודים בירושלים. ארגון עובדים נוסף הורכב מאוחר יותר בתל אביב.
לאחר מכן ההסתדרות החליטה לחסל את הארגון הספרדי בכך ששילמה "מלגות" (קרי, שוחד) לכמה מן המנהיגים המובילים שהסתכמו ב-1,775£. לאחדים מהם הוצעו משרות בהסתדרות (כמו ליעקב אליעזר, יעקב מזרחי ויצחק אל-איסקנדרי). יתר על כן, כל מי שניסה לחלץ את עצמו מן הפטרונות האשכנזית היה חשוף לאיומים ואיבוד מקום העבודה. כך איגודים ספרדיים אלה נעלמו19 והעובדים הספרדים נותרו ללא איגוד ייצוגי. ביוני 1948 חנוכה מזרחי מפתח תקווה שלח מכתב לעיתון קול העם בו הוא מתאר את מדיניות האפליה הגזענית שמפעילה ההסתדרות נגד עובדי יהודי ערב. הוא אמר במשך כל חייו הוא חש אזרח ממדרגה שנייה, שקיבל מההסתדרות רק עבודות שוליים בשכר נמוך. כשהוא התחיל לעשות עבודת לילה במפעל, ההסתדרות לא סייעה לו לקבל שכר הולם, ולמעשה בעל המפעל הוריד לו את השכר. ההסתדרות הסכימה לכך ואת דמי החברות עדיין ניכו לו מן השכר בשיעור גבוה יותר. גישתה של משפחתו אל שירותי הבריאות של ההסתדרות הייתה מוגבלת. לאחר שהוא נכווה קשות בעבודה, הוא קיבל תשלום במשך ארבעה חודשים בלבד אף על פי שהוא נזקק לטיפול רפואי במשך שנה שלמה. הרופא ייעץ לו להימנע מעבודה מאומצת, אך הוא נותר מובטל וללא תמיכה של דמי אבטלה מן ההסתדרות. כשהוא אינו יכול לממן יותר את דמי החברות בהסתדרות, הופסק טיפולו הרפואי והוא גורש מן הארגון. מזרחי הוסיף הפקידים האשכנזים דאגו לבני מינם ודחו בקשות עבודה של "מזרחים" כביכול.
כאשר הוקמו משרדי סוכנות העבודה, הבטיחו לעובדים שוויון, אולם הם במהרה הפכו למרכזי אפליה המתעלמים מזכויותיהם של העובדים הספרדים. רבים מקהילה זו עזבו את איגודי ההסתדרות, אולם אחרים נותרו בהם מכיוון שהם נזקקו לשירותים הרפואיים שהיו, ועדיין, חלק מההסתדרות. לא היה שירות רפואי לאומי אקוויוולנטי. ארבעים שנה לאחר הופעתו של המכתב ההוא, עיתון זו הדרך פרסם אותו שוב ב-25 ביוני 1987. מדיניות ההסתדרות גרמה לניכור יהודים ספרדים רבים "מהשמאל" הציוני. הימין הציוני ניצל את האפליה "הסוציאליסטית" בתקווה לזכות בקולות של קבוצה מקופחת זו. באופן שניתן להתווכח לגביו זה הניח את היסודות לעליית הימין הציוני.
בתחום העיתונות, קבוצת הסולל קמה בירושלים והוציאה לאור כתב עת שבועי בערבית בשם "הדיילי פוסט" (באריד אל-יום) אשר ביקש יחסי אחווה עם העם הפלסטיני. מנהיגים ספרדים דרשו ללמד את השפה, ההיסטוריה והתרבות הערבית בבתי ספר יהודים, אבל הציונים האשכנזים סיכלו זאת. בשנת 1942 משה לוי נחום הוציא לאור את כתב העת אל-שארק עם אליהו אלישר כעורך. הם הפיקו שלושה עשר גיליונות עד שאלישר הצליח להוציא לאור את הד המזרח כעורכו הרשמי ב-15 בינואר 1943. כתב העת המשיך להופיע עד אוגוסט 1946, לאחר מכן ההוצאה לאור פסקה עד ה-12 בנובמבר 1948 כשהוא התחיל מחדש. ב-1950 הוא נסגר . עקב מחסור במימון. דוד סיטון ואברהם אל-מליח גם כן היו במערכת העיתון. לאחר מכן דוד סיטון הפך להיות העורך של כתב העת במערכה שהיה הזרוע של הקהילה הספרדית. כתבי עת ספרדים אלו כיסו את תרבותם של הספרדים מארצות ערב ואת בעיותיה של הקהילה על עיקרון של הרמוניה בין-עדתית ושיתוף פעולה תרבותי. שאר העיתונים היומיים, שבועיים והחודשיים, הרדיו (והטלביזיה מאוחר יותר), היו, ועדיין הינם, בשליטתם של חופן מתיישבים אשכנזים וממומנים על ידי הציונות העולמית.
כפי שראינו, מנהיגות היהודים הילידים נכשלה במאבקה לשוויון בתקופת המנדט. את הגורמים לכישלון זה ניתן לחל לשתי קטגוריות עיקריות:

א. החיזוקים של הציונים האשכנזים

1. הסיוע שניתן על ידי המנדט הבריטי אפשר לציונים האשכנזים לרכוש שליטה על כל היהודים בפלסטינה (בעקבותיו באה התמיכה האמריקאית לאחר הקמת המדינה).
2. היעילות של ארגון הציונות העולמי, העובדה שהוא היה אשכנזי, והסטאטוס שלו בחברה היהודית באירופה ובאמריקה שהיא אשכנזית בצורה מדהימה.
3. הצלחת הממסד הציוני לרכוש מונופול על התרומות של יהדות העולם, כולל התרומות מארצות ערב.
4. החוזק של הקהילה האשכנזית אשר התפתח כתוצאה מדיכוי אירופאי לאורך מאות שנים.
5. החוזק של ארגון המפלגה האשכנזית אשר התפתח לפני ההגירה לפלסטין ושליטת מפלגת העבודה יחד לפני ואחרי הקמת המדינה, על הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית. מפלגה זו לחמה בכל זהות וארגון עצמאיים ספרדיים.
6. למרות שהיהודים הילידים היוו את מרבית היהודים בפלסטינה במאה התשע-עשרה, הם התדלדלו ל-30 אחוז לשנת 1948 עקב התגברות העלייה האשכנזית בתקופת המנדט.
7. כמה מתיישבים אשכנזים הרכיבו מעמד בורגני עשיר שהשתמש בכסף שלו עבור הייחוס של עצמו בתקופת המנדט.
8. השימוש בשוחד המבוסס על העיקרון של הפרד ומשול כדי להרוס את אחדותם של היהודים הילידים ואת יהודי ערב שהצטרפו איתם, והשימוש בשירותים חשאיים כדי לרסק כל התנגדות ספרדית לאחר הקמת המדינה.

החולשות של היהודים הספרדים
1. ארגון מפלגה פוליטי לא היה קיים פחות או יותר בעולם הערבי. לכן ליהודים הספרדים לא היה מספיק ניסיון פוליטי להקמת מפלגות פוליטיות להגן על האינטרסים שלהם. יחד עם זאת הציונים הצליחו לחלק אותם בהתאם לארצות מוצאם ולשחד כמה ממנהיגיהם.
2. המחסור במקורות כספיים עבור העבודה הפוליטית. הרוב המכריע של יהודי ערב חיו מתחת לקו העוני, ומדיניות התעסוקה הגזענית החריפה את המצב הזה. אחת הסיבות להצלחת המהפכה הפלסטינית מאז 1965 הייתה שפע המימון לעבודה המהפכנית.
המעמד הבורגני של היהודים הילידים בפלסטין היה חלש מאוד, ומעמד העשירים קטן מאוד ולא היה כל כך מודאג לנוכח גורלו של הציבור העמל. חלק גדול ממעמד זה היגר לארצות אירופה ודרום אמריקה כפי שעשו כמה יהודים עשירים מארצות ערב שהעדיפו את אירופה ואמריקה על ישראל.
3. בעקבות הקיצוץ בחינוך חינם, הבערות הייתה נפוצה בתוככי הקהילה הזאת, ושום דור מחונך חדש לא גדל להגן על האינטרסים שלו ועל האינטרסים של הקהילה.
4. הנאיביות הפוליטית של יהודי ערב. הם האמינו באחדות הדתית של כל היהודים, ולא הבחינו שרוב האשכנזים אינם דתיים. העקרונות הליברלים הדמוקרטים השכיחים במערב אירופה כמעט ולא היו קיימים אצל המתיישבים האשכנזים, במיוחד כלפי האוכלוסיות הנתינות, באם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים, הואיל והם נולדו וחונכו בצילם של מדינות רודניות כמו רוסיה הצארית, פולין וגרמניה הנאצית, ומשטרים אוטוריטאריים מזרח אירופאים אחרים. לרוב מנהיגי הציונות לא היה לא חינוך משני ולא אוניברסיטאי, אבל עדיין הגיעו לשיא באמצעות תעלות המפלגה. כתוצאה מכך הראייה הפוליטית שלהם הייתה, ועדיין הינה, בהכרח קצרת-רואי. יהודי ערב חיו בשלום במשך מאות שנים עם אחיהם המוסלמים והנוצרים וכל שלושת העדות, כמו שכך המקרה אצל הפלסטינים, היו נוטים יותר לקראת סובלנות. לכן הם נתפסו כשהם אינם על משמרתם ולא יכלו להכין את עצמם במהרה מספיק להתמודד עם האתגר ההתנחלותי.
המנהיגים הספרדים לא גייסו את הציבור. הם ערכו דיונים על המצב במסגרת הערכים היהודיים והאנושיים שלהם. אמצעים אלה עבדו במשך מאות שנים בעולם הערבי ואפשרו למנהיגים היהודים להבטיח את עמדתם המכובדת עד המאה העשרים. בכל אופן, הממסד הציוני האשכנזי לא התרגש משיטות דיפלומטיות אלה וראו את אלה שהשתמשו בהם כנאיבים וחלשים. נוסף על כך, מרבית מן המנהיגים הספרדים היו ממשפחות מסורתיות עשירות ואריסטוקראטיות ומאבק ציבורי לא היווה חלק מן מעמד המנטאליות שלהם.
ליהודים הספרדים, יחד עם החברה האסלאמית, כולל מוסלמים, נוצרים ויהודים, לא היה שמץ של רעיון על הטבע הגזעני של הלאומנות הציונית האשכנזית , מאחר שהשקפות גזעניות ורעיונות לאומניים היו זרים לאופן המחשבה שלהם. זה הקל על הציונות להוליך שולל את היהודים הספרדים, לנצל את רגשותיהם הדתיים על ירושלים וארץ הקודש ולשלוט עליהם.

הערות
1. שבט ועם, 1970.
2. לני ברנר , ציונות בעידן של רודנויות.
3. לחיות עם יהודים, 179.
4. גלוסקא, 454.
5. לחיות עם יהודים, 184.
6. מנחם, 114-121.
7. ראה מ. אבו-טבול, "ציונות בצפון אפריקה", כתב העת פעמים, 1979, 65-91; צוטט על ידי נחום מנחם.
8. סמוחה, 281.
9. ראה שם.
10. אלישר, 1980, 204.
11. לקר, תולדות הציונות, 1972.
12. אלישר, 1980, 493.
13. הד המזרח, 7 בדצמבר 1946, אלישר, 1980, 492-501.
14. בשנת 1951 מספר גדול של עיראקים הצטרפו לאוניברסיטה העברית בירושלים. הממשלה חשה שסטודנטים אלה היו יכולים לשנות את ההרכב האתני של האליטה. לכן מרביתם גויסו לצבא מיד. (קשר אישי, 1952, מד"ר יצחק שמוש מהאוניברסיטה העברית.)
15. הופיע בילקוט, פברואר 1949.
16. מפלגת העבודה.
17. אלישר, 1980, 125-126.
18. אלישר, 1980, 146.
19. אלישר, 1980, 273-275.

היציאה ההמונית של יהודים מעולם האסלאם

הספרדים דוחים ציונות והתנחלות
התנועה הציונית טוענת שהיא "התנועה הלאומית לשחרור העם היהודי", אבל במציאות היא תנועה אשכנזית לאומנית אשר ניסתה לפתור את בעיית היהודים באירופה באמצעות התנחלות בפלסטינה.
את אי-ההשתתפות של הספרדים בארגון הציונות ניתן לייחס להרבה סיבות, החשובות ביותר מבניהן מובאות להלן:
1. הספרדים לא סבלו מדיכוי גזעני, מלבד כמה תקריות בודדות בהיסטוריה הארוכה של העולם האסלאמי (ראה פרק ראשון).
2. האידיאולוגיות הלאומניות והגזעניות שנפוצו באירופה במאה התשע-עשרה היו ועדיין הינם זרים לעמים שחיו בדאר אל-אסלאם, כולל ליהודים, כפי שהסברנו קודם. למרות שמושג הלאומנות הוא יצוא אל העולם הערבי במאה האחרונה, אין זה יכול להסתיר את העובדה ששורשי האסלאם הם הרבה יותר עמוקים משורשי הלאומנות הערבית, ואין אנו מתכוונים לאסלאם מנקודת המבט הדתית הטהורה, אלא המכלול שלה כדרך חיים המאחד את כל אלה החיים תחתיה ללא קשר לדת או גזע. מצד שני, הציונים תמיד התייחסו אל סאלאדין כאל "המנהיג הכורדי", ובכך משתקפת הלאומנות הקיצונית של עצמם והנצלנות שלהם כלפי התנועה הכורדית בעיראק. סאלאדין, בכל אופן, לא ראה את עצמו ככורדי, אלא כמנהיג אסלאמי. הוא לא נילחם עבור לאומנות כורדית, אלא עבור תהילתה של הקהילה האסלאמית כולה. היהודים באימפריה האסלאמית ראו את עצמם כקהילה דתית ותרבותית, חלק מן הקהילה האסלאמית, והם שימרו את רגשותיהם הדתיים לירושלים, שעתידה להיות המרכז של המלכות השמימית ביום הדין. צדק, אמת ושלום ישלטו שם, בין כל העמים, גדולים וקטנים. אף אחד מאלה לא חל על המדינה הישראלית אשר הרסה את העם הפלסטיני, ותקפה את מצרים, סוריה ולבנון בין היתר.
3. התנועה הציונית באופן מכריע היא ארגון לא-דתי. אכן ישנן כמה מפלגות דתיות קטנות, המייצגות 15 אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם מנצלים את הדת למטרות פוליטיות. מאז 1967 קבוצות של יהודים אמריקאים מגיעים לישראל כמו הרב מרטין כהנא וכנופיות הטרוריסטים האשכנזים בגדה המערבית ורצועת עזה. הם היו מושפעים מהתנועות הדתיות של נוצרים שנולדו מחדש, שהופיעו לאחרונה בארצות הברית, וקיבלו עידוד מהממסד הציוני להצדיק את הכיבוש בגדה המערבית שהייתה מרכז המדינה היהודית לפני מילניום. ראוות הדת של מנהיגים ישראלים, במיוחד כשהם הולכים למערב לאסוף תרומות מיהודים דתיים, היא טובה לעסקים. יתרה מזאת, מאז הקמת המדינה אף מפלגה לא הייתה מסוגלת אי פעם להרכיב ממשלה בלי לגרום למיעוט הדתי להטות את המאזן (למרות כל זאת, הערבים באופן כללי מדגישים את האופי הדתי של הציונות וישראל). הזלזול בכבוד של הציונים האוכלים חזיר וזורקים את כל מסורות היהדות שלהם, הביאה, מאז ראשיתה של הציונות, לניכור הספרדים שהם, כמו שאר המוסלמים והנוצרים במזרח התיכון, חברה מסורתית.
4. התנועה הציונית מאמינה בעלייה של כל או מרבית היהודים לפלסטינה כפתרון פוליטי לבעיה היהודית. הגירה המונית אינו מושג זר לאשכנזים הואיל וההיסטוריה של יהדות אירופה גדושה בדיכוי ופיזור, כפי שהם גורשו ממדינה אחת לאחרת. נדידות אלו גרמו לאירופאים לראות את היהודים האשכנזים כנוכרים חסרי שורשים. בסוף מספר רב מהם היגר לאמריקה. רבים מן היהודים האשכנזים חיו גם כן בגטאות, מנותקים מהאוכלוסייה הסובבת ומבוערים משפתם וממנהגיהם. הם לא התלבשו כמו שכניהם או אכלו את אותו האוכל. מצב זה נמשך לתוך המאה התשע-עשרה, ובמקומות אחדים עד המאה העשרים. מצד שני, המושג של הגירה המונית היה זר לספרדים, הואיל והם לא גורשו מאף מדינה ערבית או אסלאמית (מלבד על ידי הנוצרים לאחר נפילתה של ספרד המוסלמית). הם לא חיו בגטאות, אלא ברובעים לעיתים הומוגניים ולעיתים מעורבים. הם דיברו אותה שפה והתחלקו בתרבות של הקהילה האסלאמית , נהגו באותם מסורות ולבשו את אותם בגדים. הם אכלו את אותו האוכל והשתתפו באותם ערכים. אבי סירב לשנות את הלבוש הערבי המסורתי שלו. הוא סירב ללבוש חליפה אירופאית והמשיך לחבוש תרבוש בקיץ וכפייה בחורף. היא סירב לקצץ את שפמו הארוך ונהג לומר "שפמו של גבר הוא סימן לכבוד ולגברות שלו." הוא היה גאה לצאת כשהוא לבוש בעבייה1 שלו הרקומה בצבע הכסף ולעג לדור הצעיר שחיקה את האירופאים. הוא סירב לגמרי לדבר עברית ובקביעות דיבר ערבית עד ליום מותו.
שורשי היהודים הספרדים מרחיקים לכת באדמת האסלאם, ואם הם כן הסתובבו תמיד היה זה למדינה אסלאמית אחרת. המוסלמים התייחסו לספרדים כאל חבריהם האזרחים. היהודים בחצי האי ערביה, ובמיוחד בתימן עברו תהליך של ערביזציה במשך הזמן. לכן היהודים חיו בבטחה בעולם הערבי מאז שחר ההיסטוריה, זאת אומרת, עד שעשו להם טרנספורמציה לישראל ב-1948. היליד היהודי חש שהוא אחד התושבים הוותיקים ביותר באזור ולעיתים קרובות מאוד היה מסתכל על האנשים באופן כללי שבאו אל הערים, שם הוא בדרך כלל חי, כחיצונים. הספרדים, במיוחד אלה מעיראק, תימן ומרוקו, משתמשים בצורת ההיגוי הקוראנית הקלאסית של העיצורים, אפילו כאשר הם מדברים ערבית מדוברת. יהודי ספרד שגורשו יחד עם אחיהם המוסלמים והלכו לתורכיה, לבלקן (וצפון אפריקה), אינם "אירופאים", כפי שהיסטוריונים ציונים (כמו ברנרד לוויס) מכנים אותם, אלא מזרח תיכוניים.
5. הציונות היא תנועה התנחלותית אשר הדחיקה את האוכלוסייה הילידה. הספרדים נהגו לשמוע דיווחים על היהירות וההפליה הגזעית של האשכנזים הציונים מקרוביהם היהודים בפלסטינה, ומספרדים אחרים שהיגרו לפלסטינה ולאחר מכן חזרו לביתם. הספרדים הבחינו שכל מנהיגי התנועה הציונית היו אשכנזים. האפליה הרחיקה את הספרדים מהתוכניות של הציונים. יתרה מזאת, ספרדים שהייתה להם תובנה לקחו חלק במאבק נגד הציונות יחד עם המוסלמים והנוצרים. במצרים חבר אשכנזי מחובבי ציון כתב מכתב ב-13 בדצמבר 1910 למשרד הציונות בקלן. הוא תיאר את התנגדות יהודי מצרים לרעיונותיהם של הציונים. הכותב אמר שהם היו הרוב המכריע בקהילה היהודית המצרית. הפרו-ציונים היחידים היו המיעוט שהיגר לשם מאירופה במהלך שלושים השנים הקודמות ואשר לא יכלו לחדור לקהילה הילידה. הוא המשיך שראש הקהילה היהודית המצרית, מיסייה קאטאני, שם את תוכניתו של הרצל מטרה ללעג.2 אינטלקטואלים יהודים רבים, עם יעקב סאנועה (או אבו-נאדארה) בחזית, הצטרפו למאבק העממי נגד שלטון זר. סאנועה היה מחזאי ועיתונאי שהקים את התיאטרון המצרי הראשון ב-1870. אנשים אחדים קראו לו "מולייר המצרי". תחת השם של אבו-נאדארה, הוא גם פרסם את כתב העת ההומוריסטי הראשון בעולם הערבי שהכיל קריקטורות ב-1876. הבריטים הגלו אותו לפריז שם הוא המשיך את כתיבתו נגד ההתנחלות. הוא היה אחד מחלוצי הדוקטרינה "מצרים עבור המצרים" ו"מצרים עבור כל המצרים" אשר סיסמא זו עלתה במפגשים עממיים אל מול הפירמידות. בקהיר המפלגה האנטי-ציונית עשתה אסיפת תמיכה בראש הקהילה ונוצרי מונה לנהל את בתי הספר של הקהילה ולהפסיק את התעמולה הציונית בבתי הספר. הציונים האשכנזים היו נחושים בדעתם להשיג כספים עבור פלסטינה, אך יהודי מצרים הגיבו שזה מיועד לגרום להם לעוני והתפוררות. האשכנזים היו קהילה בנפרד מיהודי מצרים, לא רק בגלל הציונות שלהם אלא גם בגלל הכפירה שלהם. הואיל והציונות הפוליטית הייתה חילונית, הציונים האשכנזים היו נוכרים ליהודי מצרים. בחוגי הציונים, הדיבורים נסבו בעיקר על יהודי אירופה, כאילו שהספרדים לא היו קיימים. "איזו משמעות יכולה להיות לציונות, המתבטאת במונחים של מחשבה רוסית, לגבי אלה שספגו את הפילוסופיה של המזרח והיו מושפעים רק באופן שיטחי על ידי הערכים המערביים. אילו פתרונות היו לציונים להציע לבעיות שלהם."3
במאי 1938, בתקופת המרד של הפלסטינים, כשכמה אזרביז'נים הפגינו נגד "היהודים", והפרלמנט המצרי דרש נקיטת אמצעים נגד בעלי ההון יהודים, הרב הראשי במצרים, חיים נחום אפנדי, קרא אל הקהילה שלו להגן על ארצם נגד הציונים והאיץ בהם לתרום לסיוע לפליטים הפלסטינים.4 קריאה זו הוכיחה את טענתו של חיים וייצמן "הציונות לא קיימת במצרים." בשנות הארבעים, יהודים רבים היו מעורבים במפלגה הקומוניסטית המצרית, או בארגון MDLN לשחרור לאומי. הקראים הרכיבו ארגון קומוניסטי משלהם בקהיר (הכוכב האדום) להיאבק נגד הציונות והאימפריאליזם. למרות זאת, חוגים מוסלמים חילוניים בקהיר האשימו את כל היהודים שהם "ציונים" וב"סיוע לאימפריאליזם". לאחר הקמת מדינת ישראל, ובמיוחד לאחר סואץ (1956), יהודי מצרים למעשה נאלצו לעזוב את הארץ שבה הם חיו יותר מאלפיים שנה. מתוך 79,000 יהודים שם ב-1946, רק 2,00 נותרו. שני שליש מן המהגרים הלכו למערב. השליש האחר הואיל והיה עני מדי ללכת למערב היה חייב ללכת לישראל. אנואר סאדת ידע איזו טעות עשתה הממשלה המצרית וקרא ליהודי מצרים בישראל "לחזור כאזרחים ממדרגה ראשונה, " – הערה אירונית על הסטאטוס המעמדי המשני שלהם בישראל.5
באלג'יריה נכשלו הציונים בניסיונותיהם להביא את היהודים לפלסטינה. 150,000 מיהודי אלג'יר, (99 אחוז) היגרו לצרפת, ומטוניס 60 אחוז מהיהודים הלכו לצרפת ולארצות אירופאיות אחרות.6
בעיראק, היהודים לקחו חלק בחיים התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של המדינה, ורבים היו רדיקלים. היו
מלומדים יהודים מפורסמים כמו מאיר בסרי, המשורר אנואר שאול, מורד מיכאל, יעקב בלבול, האחים סלים וסלמן דרוויש, אברהים יעקב, עובדיה וסלים אל-כתיב וסלים קטן. הסופרים היהודים היו בין הראשונים שתרגמו עבודות משפות אירופאיות לערבית. הם הוציאו לאור כתבי עת שונים כמו אל-חריס (1920), אל-מיסבח (1924-1929), אל-חאסד (1929-1937), אל-בוסטן (1929-1938) ואל-באריד אל-יומי (1948) – כולם היו בערבית – והיו פעילים בכתבי עת עיראקיים אחרים. משנות העשרים היהודים בלטו בתיאטרון מודרני עיראקי ובעיקר בתחום המוסיקה הערבית והעיראקית. ראה רשימת המוסיקאים היהודים העיראקים בעבודתו של י. קוג'מן (1978).7
חוגים לאומנים קיצונים אחדים האשימו את יהודי עיראק "בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם". האשמה זו הייתה מבוססת על התנגדותם של כמה נכבדים יהודים לעצמאות עיראקית, אבל בעמדה זהה זו אחזו כמה מוסלמים מזרח-תיכונים ונוצרים כפי שנראה בתצהיר שעשה הנציב העליון הבריטי בעיראק ב-11 ביוני 1921 לשר המושבות.8 יהודים רבים ראו בכך שחלוקת המזרח התיכון למדינות קטנות ולממשלות אזוריות תחת מנהיגות מקהילה אחת או אחרת תהווה פגיעה במיעוט הדתי ותעודד שוביניזם כתתי ואזורי. אחרים, לעומת זאת, רצו בדיוק כך, ובלבנון נראו התוצאות. כמה ממנהיגי היהודים שלחו מברקים לעיתונים עיראק ואל-נהדה ב-1 בספטמבר 1918, בהם הם הביעו את תמיכתם להתנגדות הערבים להצהרת בלפור.9 ב-13 בספטמבר 1929 יהודים השתתפו במפגן לאומי במסגד היידאר-חאנא, בהשתתפות ג'עפר אבו אל-טימן ואחרים שנאמו. המשורר היהודי, אנואר שאול, האשים את האימפריאליזם הבריטי בפלסטינה ואמר שהצהרת בלפור נועדה לשרת את השאיפות להתנחלות,10 ובספרו, הפעילות הציונית בעיראק, כהן חיים יוסף כתב שנוכחות הבריטים הייתה הגורם החשוב ביותר לציונות בעיראק. לאמתו של דבר, במרץ 1921 הבריטים נתנו לארגון הציונות המסופוטאמי לפעול בעיראק. שנתיים לאחר מכן הוסר ההיתר, אולם זה לא מנע מחופן יהודים אשכנזים זרים להמשיך באיסוף הכספים שלהם ו"לייצג" את יהודי עיראק בועידות הציונות העולמית. למרות הסיוע שקיבלו שליחי הציונות מהבריטים, נתיני עיראק היהודים היו אדישים או עוינים לציונות. כשהותר ל"מועצת הציונות" לנהל פעילות פוליטית, הנציב העליון הבריטי קיבל משלחת של יהודים שהביעו את התנגדותם. הציונים לכן נכשלו בשכנוע כל אשיות חשובה מלבד האיש הידוע בשם "המורה", ששמו האמיתי היה הרון ששון. במלאת שנה להצהרת בלפור, סר ארנולד ווילסון כתב למשרד המושבות שההצהרה לא עוררה שום עניין בעיראק. הוא הוסיף שהוא שוחח על העניין עם אישים יהודים, אך הם הביעו את תחושת השייכות שלהם לעיראק, אותה הם תיארו כגן עדן בהשוואה לעוני בפלסטינה.11 עמדה זו הייתה גם עמדתו של מנחם סאלי דניאל, אחד ממנהיגי היהודים של בגדאד ובעל קרקעות גדול. הוא שלח מכתב לארגון הציונות כשהוא מתריע מפני ההרס שהציונות יכולה להביא ליהודי עיראק, ושהציונות יכולה לגרום לניכור היהודים מן העיראקים ולפגוע ביחסים הבין-עדתיים. הוא המשיך שכל ערבי חש שהציונות מתנגשת עם זכויותיו ולכן מוטל היה עליו לא לחסוך בשום מאמץ כדי להיאבק בה. "כל סימן של אהדה לציונות", הוא הוסיף, "יתפרש כבגידה במטרה הערבית." המחבר מייחס זאת למצב הרגיש שיהדות עיראק מצאה את עצמה בו עקב הכוח הכלכלי והתפקידים הממשלתיים שלה, במיוחד בבגדאד שם היוו היהודים שליש מן האוכלוסייה.12 אחד מעורכי הדין היהודים המפורסמים ביותר של בגדאד גם כן מתח ביקורת על הציונות. בעיראק טיימס בשפה האנגלית מה-5 בנובמבר 1938, יוסוף אל-כביר כתב שהצהרת בלפור הייתה מדיניות מסוכנת ופזיזה וציין את השטות של האשליה ההיסטורית שהציונים נהגו לקשר את ה"זכויות" שלהם למדינה עברית שנעלמה אלפיים שנה קודם לכן.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ארגון הציונות שיגר משלחות לארצות ערב כדי להבריח יהודים אל פלסטינה. אולם הנתינים היהודים אתגרו ניסיונות אלה והמספר שעזב את עיראק, לדוגמא, בין 1946-1948 היה רק 65. 13 רבים מן המהגרים האלה מספרים שהם היו ילדים באותו זמן ושסוכני הציונות הונו אותם לעזוב את עיראק ללא ידיעת וגם ללא הסכמת משפחותיהם. אנשים התחילו לעזוב את עיראק בתחילת מלחמת העולם השנייה, במיוחד לאחר אלימות כנופיית פושעים, הידועה בשם אל-פרהוד, ותנועת ראשיד עלי אל-גיילאני ב-1941 שהקיפה את עיראק,סוריה, לבנון וארצות אחרות. היה זה אסון להורי הילדים האלה. אחדים מהם הלכו לשגריר העיראקי בירושלים ובכו כשהם מתחננים אליו להחזיר את הילדים הביתה. דן רם, אחד משליחי הציונות, דיווח ליגאל אלון – ראש מבצעי החוץ של ההגנה –במכתב מתאריך 9 באוקטובר 1045, שהפעילות הציונית אינה מניבה תוצאות והציע שהשליחים האשכנזים יחזרו לפלסטינה.14 אנצו סירני, ראש המשימה הציונית החשאית בעיראק, כתב מכתב לסוכנות היהודית שבו הוא מביע דעה שתנועת הציונית נכשלה "עקב אדישותם של הנתינים היהודים".15 אפילו לאחר ההתקפות וההרג שהתרחשו בפרהוד העיראקי, היהודים עדיין לא הפגינו כל תמיכה לרעיון ההגירה. סרני זוקף את זה לנכונות של היהודים לשכוח מה שקרה להם ולהמשיך עם חייהם, ונוסף לכך להתפתחות הכלכלית המהירה שנבעה מהמלחמה והפיצויים ששילמה הממשלה לקורבנות.16
השליח היהודי לסוריה ולבנון, מונייה צ. מרדור, גם כן כתב שהנתינים היהודים אינם מעוניינים בהגירה, ואז הארגון הציוני החשאי הפנה את מאמציו לכיוון הנוער בלבד.17 כאשר רות קליגר הגיעה למצרים כדי לארגן את הגירת היהודים ולאסוף תרומות מהעשירים, קטני פאשה, ראש הקהילה היהודית, הכריז שהוא ישסה את הכלבים שלו עליה ועל כל שליח ציוני אחר.18
כאשר הם הגיעו לטוניס לאחר מלחמת העולם השנייה, השליחים הציונים מצאו שליהודי טוניס לא הייתה שנאה לגרמנים. יהודי טוניס התקשו להאמין שהשואה התרחשה באירופה, היות והפאשה המוסלמי של טוניס הבטיח ערובה לביטחונם בעת פגישה פרטית בארמונו בה נוכחו ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי המוסלמים. הפאשה הבטיח לנתיניו היהודים שהוא יגן עליהם כי הם היו דימים. כאשר השפעתם של השליחים הציונים גברה לאחר המלחמה, מנהיגי הקהילה הטוניסאית תבעו את גירושם. הם ניגשו לרשויות הטוניסאיות עם מכתב התנגדות מן הקהילה היהודית על פעילותם –והם אכן גורשו.19
ב-1948 יהודים עיראקים השתתפו עם שכניהם המוסלמים והנוצרים במאבק נגד הפרו-בריטי סאלי ג'אבאר ונגד הסכם פורטסמות'. כאשר הפעיל היהודי שמרן עלואן, נהרג בידי המשטרה, העיתון הימני לאומני, אל-יאקזה, במהדורה של ה-5 בפברואר 1948 הלל אותו כקדוש מעונה של העם העיראקי על מאבקו לחופש. הוא גם פרסם את שמותיהם של היהודים שתרמו למטרת העם הערבי הפלסטיני.20
ב-1946 יהודים עיראקים, מוסלמים ונוצרים התחילו את "הליגה האנטי-ציונית" כדי להתנגד למזימות של הציונים ולהברחת יהודים לפלסטינה וגם לשמר את זהותם העיראקית. בהתאם למערכות (1969), בשעה שישיבות הציונות החשאיות התנהלו בנוכחות של בערך שלושים ושישה איש ב-1948, עיתון הליגה (עוסבה) יצא יום ב-6,000 עותקים. ב-1949 המשטרה עצרה ארבעים ושמונה ציונים חשודים וכהן מעיר על האירוע הזה "מעצרים אלה הביאו לחיסולה של התנועה הציונית בעיראק."21
הפוליטיקאי הישראלי, אליהו אילת, טען "הספרדים אינם חפצים להעביר את נאמנותם לישראל,"22 ובתקופת הסתערות הפרופגנדה הציונית, הרב הראשי ששון כדורי, הכריז "המנהיגים האחראים של יהדות עיראק מאמינים שארץ זו היא מולדתם באש ובמים", והמנהיגות, לפי דברי הרב הראשי, האמינה שהזמנים הקשים יחלפו במהרה.23 ב-11 בדצמבר 1949, ששון כדורי התפטר מתפקידו כראש הקהילה היהודית מחמת המגבלות שהוטלו על היהודים כתוצאה מהמלחמה בפלסטינה. בגיליון שלו מה-30 בדצמבר, 1949 העיתון הבריטי, הכרוניקל היהודי, העיר "הרב הראשי ויהודי עיראק אינם אוהבים את הציונות היות והיא גרמה להם לקשיים. הם מעדיפים להישאר בעיראק ולחיות תחת החסות של האסלאם וסובלנותו. הם קשורים לבתיהם ולמסורות שלהם, ולקברם של נביאיהם בעיראק. אין להם שום רצון לעזוב את ארצם ולחיות במחנות פליטים בישראל. הם מאמינים שהאנשים שם אינם ידידותיים למדי כלפי יהודים מזרחים."24
יהודי ספרד בטורקיה הצטרפו אל התנועה האנטי-ציונית גם כן. בין 1897 ו-1919 הם הוציאו לאור עיתון בשם אל-מאסיראנט שהרתיע את כל היהודים נגד הציונות.25
למרות שהלאום והתרבות הצרפתית נכפו עליהם, משכילים יהודים באלג'יריה הצטרפו להתנגדות הלאומית – במיוחד למרד של ג'אוזי אבו אל-חייר ב-8 בנובמבר, 1942. המרד סלל את הדרך לצבא האמריקאי לשחרר את המגרב מהגרמנים. כשהיהודים גילו לאמיתה שהצרפתים הרסו את היחסים היהודים/מוסלמים, הם לא היגרו לישראל, אלא לצרפת. בסוריה רוב היהודים הצביעו ברגליהם! למרות שהיו שם 27,770 יהודים בהתאם למפקד של 1943, 22,000 הלכו לאמריקה באמצע שנות הארבעים.26
לסיכום, הרוב המכריע של הספרדים או שהתנגד לציונות או פשוט לא היו מעוניינים בה. באופן טבעי הם ניסו להישאר כל אחד בארצות הערביות/מוסלמיות שלו. המיעוט ששיתף פעולה עם הציונים לא תפס למעשה את החשיבות של הציונות עד שהוא נתקל באפליה הגזענית במחנות העבודה בישראל. רובם הסתכלו אחורה בצער.

הציונות דוחה את הספרדים
באותה מידה שהספרדים התנגדו לציונות, והשתיקה הזאת הייתה הדדית. תנועת הציונות סירבה להביא יהודים אלה לפלסטינה או לתת להם להשתתף בתוכניות ההתיישבות שלהם. זאת אומרת, מלבד אלפיים תימנים, כורדים ואיראנים, ששוגרו לישראל כדי לעשות את עבודות השוליים שהאשכנזים לא רצו לעשות. הסיבות החשובות ביותר למדיניות זו היו כלהלן:
1. התנועה הציונית, בהיותה תנועה אשכנזית אירופאית, דאגה רק ליהודים אשכנזים.
2. היות והם חיו בגטאות במשך מאות שנים, האשכנזים יצרו קהילה סגורה אשר דחתה כל אחד מבחוץ.
3. כשהם מאמינים שהם העילית של העם היהודי, הם ראו את הספרדים כנחותים ואינם מסוגלים לבצע עבודה חלוצית (ראה פרק שמיני –דעותיהם של האשכנזים על הספרדים). היות ואין להם דבר מלבד זילות כלפי הערבים, האשכנזים ראו את היהודים שחיו עם הערבים באותו אור. (ראה כדורי, 1970, 310-311). יתר על כן, היהירות שלהם אינה מתירה להם להודות בפחד תת-הכרתי מערבים וספרדים.
4. התרומות מיהדות העולם נחלקו בין תוכניות הציונים ולמפלגות הציוניות, השתתפות הספרדים משמעותה הייתה הפחתת הכספים לאשכנזים.

הגורמים להגירה
לאחר הקמת מדינת ישראל, מרבית היהודים מארצות ערב ואסלאם היגרו לישראל. ההיסטוריונים חלוקים לגבי הסיבות המדויקות לכך. היסטוריונים ציונים תולים את זה ב"דיכוי היהודים על ידי המוסלמים והערבים", אך היסטוריונים אנטי-ציונים מסכימים שזה היה כתוצאה מקשר ציוני.
לאחר מלחמת העולם השנייה, הממסד הציוני החליט להביא את כל "הספרדים", אם כי החלטה זו בלבד לא הייתה מספקת כדי לגרום ליהודים מארצות ערב ואסלאם לעזוב ולבוא לישראל. כל האמצעים שהפעילו הציונים כמו רמאות, טרור, שוחד ולחץ על ממשלות ערב לא עזרו. בגלל סיבה זו לציונים היה צורך בגורם אחר שידחוף את הספרדים לידי הגירה. והגורם הזה היה כיתתיות שאת גרעיניה זרעה ההתנחלות, ואשר ניזונה מהעימות הציוני-ערבי והקטסטרופה של העם הפלסטיני. אדם חייב, בכל אופן, להימנע מהכללה, מאחר שהגורמים המעורבים השתנו ממקום למקום ובהתאם למעמד וחברה. זה גם חל על המניעים של הממשלות הערביות והאסלאמיות שאפשרו ליהודים להגר לישראל.
במהלך מלחמת העולם השנייה התברר לממסד הציוני שגרמניה הנאצית השמידה את מאגר ההגירה היהודית מאירופה. יתרה מזאת, יהודי אמריקה ואירופה לא הביעו רצון להגר לפלסטינה, וגם לא מרבית האשכנזים מברית המועצות, לכן הממסד הציוני שינה את עמדתו לגבי הגירת הספרדים מארצות ערב ואסלאם. בין 1948 ו-1975, הרשויות הצליחו להביא 819,000 אשכנזים (במיוחד מארצות סוציאליסטיות), אך הממסד הציוני עדיין לא היה מרוצה היות ומרביתם סלדו מעבודת כפיים וחלק השתמשו בישראל כמקום ביניים לאמריקה. וכך הוחלט להביא את הספרדים ככוח עבודה זול ולשירות צבאי. בן גוריון לעיתים קרובות הכריז "זוהי עלייה אשר תחזק את ביטחון המדינה יותר מכל דבר אחר." שמעון פרס, מאוחר יותר ראש מפלגת העבודה, הצהיר בסוף שנות החמישים שהגירה ממושכת תאפשר לישראל להיות בעלת צבא בן-מיליון אשר בתמורה ייסע לישראל לכפות את המנהיגות שלה על המזרח התיכון, הצהרה שנדחתה על ידי בן גוריון, ראש הממשלה, מסיבות טקטיות. פרס, הנחשב לאחד הנצים של מפלגת העבודה, היה מנכ"ל משרד הביטחון, שינה את שמו הפולני מ"פרסקי" למילה העברית פרס (עוף דורס). ישראל גם התכוונה ליישב את כל השטחים שכבשה ואשר את תושביהם היא גירשה כדי למנוע את חזרתם ולהצדיק את טענתה שמה שקה שם היה פשוט "חילוף אוכלוסין" בין ישראל ומדינות ערב. במהלך תקופה זו מספר "הספרדים" שהגיע לישראל היה 751,000, או 48 אחוז מכלל הנהירה של 1,570,000. הקטסטרופה של הפלסטינים, הערבים והאסלאם היא שכוח-האדם האדיר שהסיט את מאזן הכוח לטובת ישראל לא היה מארצות אויב, אלא בא בדיוק מאותן ארצות ערביות, אסלאמיות וסוציאליסטיות. כשלון דיפלומטי, או לאומי, זה, דורש תחקיר זהיר מאוד. אנו יכולים לאמוד את ההתפתחויות הכלכליות והצבאיות שהתרחשו בישראל כתוצאה מהגירה המונית זו אם ניקח בחשבון שסך הכל מספר היהודים בפלסטינה בזמן הקמת המדינה היה רק 630,000, שהיווה שליש מן האוכלוסייה. הנושא גם כן דורש תחקיר על ההתפתחות הכלכלית שהתרחשה כתוצאה מהייבוא של כוח עבודה זול לתוך
ישראל (ראה פרק תשיעי). נוסף לכך, עלינו להשוות את הנהירה עם ההגירה היהודית שהתרחשה מאז תחילת ההתיישבות הציונית כדי למצות את הפרופורציה של יהודי האסלאם.
ההגירה היהודית לפלסטינה ביחס למהגרים מתחום האסלאם (1882-1975) 27
עלייה תאריך סה"כ מס' המהגרים מס' מארצות אסלאם שיעור הספרדים
ראשונה 1882-1903 25.000 1.000 4%
שנייה 1904-1914 40.000 2.000 5%
שלישית 1919-1923 35.000 2.400 7%
רביעית 1924-1931 82.000 9.800 12%
חמישית 1932-1948 265.000 36.200 10%
לאחר קום המדינה 1948-1975 1.570.000 751.000 48%

ישראל הצליחה להכפיל את האוכלוסייה שלה במשך שלושת השנים הראשונות מאז הקמתה. את 559,675 המהגרים שהגיעו בין השנים 1948-1951 ניתן לחלק כך:
271,188 ממזרח אירופה
241,870 מדאר אל-אסלאם.
46,617 ממערב אירופה, אמריקה וארצות אחרות.28
לשנת 1954 מספר המהגרים מאז הקמת המדינה היגיע ל-725.000, נחלק להלן:
מארצות ערב והאיסלאם29
עיראק 125.000
תימן ועאדן 49.000
מרוקו/טוניס 90.000
טורקיה 35.000
איראן 27.000
סה"כ 326.000

ממזרח אירופה (קרי, אשכנזים, מלבד הבולגרים הספרדים):
בולגריה 38.000
הונגריה 15.000
רומניה 122.000
פולין 107.000
ארצות אחרות 117.000
סה"כ 725.000

ב-1954 שיעור הפלסטינים צנח מ-70 אחוז ל-11 אחוז עקב גירושם והגירת היהודים. במהלך אותה תקופה 50,000 יהודים שהיוו 7 אחוזים מכלל המהגרים וברובם ספרדים, עזבו את הארץ.30
ב-1958 אברהם עבאס, יהודי סורי שהשתייך לאחדות העבודה (המפלגה הסוציאליסטית הציונית) כתב שמספר הספרדים שהיגרו מאז 1948 היה 600,000 (מתוך כלל של 900,000 מהגרים במהלך אותה תקופה). הוא פירט את ארצות מוצאם כלהלן:31
צפון אפריקה 150.000
עיראק 125.000
תימן 50.000
לוב 40.000
מצרים 40.000
איראן 35.000
טורקיה 40.000
בולגריה 40.000
יוון ויוגוסלביה 10.000
הודו 10.000
ארצות אחרות 60.000
סה"כ 600.000

סיפור הגירת היהודים מארצות ערב והאסלאם לאחר 1948 הוא סיפור מוזר. הוא מדגיש לא רק את הפעילויות הערמומיות של הממסד הציוני אלא גם את נחשלות המבנה הפוליטי של העולם הערבי והאסלאמי ואת הנאיביות וחולשתם של יהודי האסלאם בעמידתם מול השפעת הציונות והמערב. ערבים ומוסלמים הקוראים את העובדות על אפליה אנטי-ספרדית בישראל עלולים לא להיות מלאי אהדה והם יכולים בצדק לומר שזוהי אשמתם בלבד על שהם הלכו לגור שם מלכתחילה. אין ספק שהגורם הראשי בקטסטרופה זו הוא המזימה הציונית, אך היא לבד לא הייתה מצליחה אם הקרקע שבו היא הושתלה לא הייתה מדושנת על ידי ההתנחלות והטרגדיה הפלסטינאית של 1948.
מקורות לאומנים ערבים מציינים שהבריטים והצרפתים תמכו ביהודים בארצות ערב וסייעו להם אל תוך תפקידים רמי דרג בממשל וגם עודדו אותם על השתדלותם הפיננסית והמסחרית. אם הדבר נכון לגבי המאה העשרים, הוא עדיין אינו חושף במידה מספקת איך מעורבות מערבית מעמיקה בעולם הערבי והאסלאמי גרמה לנזק במעמדם של היהודים מאז המאה השמונה עשרה.
תיארנו לעיל כיצד המדינה האסלאמית העדיפה יהודים על פני נוצרים בנושאי המדינה והכלכלה. אולם, ארצות אירופה ניסו, מן המאה השמונה עשרה, לחזק את השפעתם באימפריה העותומאנית על ידי התערבותם בעניינים הפנימיים ובהגנה על "האינטרסים של הנוצרים" באמצעות קפיטולציה. הנוצרים גם נהנו מחסותה של הכנסייה ובתי המיסיון הנוצרים באירופה והם קיבלו סיוע מסוחרים אירופאים. עלינו להזכיר שהסחר היה מונופול בידי הבריטים ממחצית האימפריה העותומאנית, והמחצית השנייה הייתה בידי הצרפתים. הייתה זו חברת סחר בריטית, חברת לבנט, אשר אסרה את השימוש במתורגמנים יהודים בסוריה הגדולה. ערבים נוצרים התחילו לשלוח את ילדיהם לאירופה לשם השכלתם וכשהם היו חוזרים הם היו מקבלים עבודות בממשלה שקודם היו ליהודים. בו זמנית, אנטישמים אירופאים (דיפלומטים וכמרים) החלו לייצא את המיתוס שהיהודים הרגו ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאפייה של מצה. באירופה זה הצית פוגרומים אנטי-יהודים במשך מאות שנים. בעולם האסלאמי לא היו כלל האשמות כאלה של רצח ריטואלי עד המאה התשע-עשרה. המקרה הידוע ביותר במזרח התיכון היה היעלמותו של האב טומאסו בדמשק בשנת 1840 כאשר השגריר הצרפתי, ראטי מנטון, עורר רגשות אנטי-יהודיים. האנטישמיות אם כן הייתה ייבוא אל תוך המזרח התיכון, ובמיוחד אל תוך חוגים נוצריים, על ידי מתנחלים אירופאים שניצלו את התחרות בין הקהילות בסחר ובתעסוקה בממשלה כדי לקדם לאומנות כיתתית.
בתוך הקהילה המוסלמית, מן המאה השמונה עשרה והלאה, תחום האסלאם היה חשוף לפלישות עזות בחזיתות הכלכלית, הצבאית והתרבותית אשר הגיעו לשיאן בשנת 1918 עם שיעבודו המוחלט לשליטה האירופאית. במהלך תקופת המפלה הזו המוסלמים החלו להביע את התמרמרותם על הקהילות הלא-מוסלמיות. למרות ההגנה שהוענקה ליהודים על ידי הרשויות, מעמדם נחלש בהשוואה לבני ארצם. זו לא הייתה התדרדרות פיננסית, היות ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם לקחו חלק בהתפתחויות הכלכליות והפכו להיות אמידים, אלא היא הייתה במקביל להתדרדרות ביחסי הקהילה שסיבותיה היו הגורמים הבאים:
1. לאחר 1918 הרשויות הבריטיות והצרפתיות העדיפו לא-מוסלמים במערכות הפוליטיות והכלכליות שלהם בארצות ערב. היו לכך סיבות שונות, כמו מדיניות ההבדלה הכיתתית, חשדנות האימפריאליסטים באסלאם, והכישורים המקצועיים שהמיעוט התחיל לרכוש בבתי הספר המודרניים שלהם (ראה פרק ראשון). כל אלה הובילו לצמיחה של הקנאות הבין-עדתית.
2. ערעור שיווי המשקל הבין-עדתי כתוצאה מהקמת מדינות ערביות אזוריות.
3. תעמולה נאצית אנטי-יהודית בשנות השלושים ובתקופת מלחמת העולם השנייה, כולל התוכנית הערבית של יוניס בכרי "זוהי ברלין".
4. התיישבות אשכנזית ציונית על חשבונה של האיכרות הפלסטינית, הקמתה של מדינת ישראל, הריסתם של מאות ערים וכפרים, גירושם של מרבית הנתינים הפלסטינים והפקעת רכושם ואדמתם, משטר צבאי לאחר 1948 לכל הפלסטינים שנשארו בתוך הישות הציונית, וסיפוח יותר מ-80 אחוז מהאדמות של המיעוט הזה בנוסף לאדמות הפליטים.
בנוסף לכל זה היה הדם – הדם שזרם בין הציונות לערביזם, שפיכת הדמים של דיר-יאזין, כפר קאסם ועין-זייתון בין היתר. ואז באה המלחמה התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956.
5. תעמולה ציונית אנטי-ערבית באירופה ובאמריקה אשר ניצלה את מצבם הקשה של הספרדים במטרה לגרום להם להגר לישראל.
אין ספק שהיהודים הפיקו תועלת מהמערכות הפוליטיות והכלכליות שהוקמו בארצות ערב לאחר המלחמה הגדולה. הם פתחו בתי ספר רבים ומוסדות חינוך, פיתחו מסחר משל עצמם וקיבלו מישרות בממשלה. המושל העליון הבריטי לעיראק קבע ב-1918, לדוגמא, שיש לעודד את הקהילה היהודית בבגדאד.32 התקדמות היהודים לא הייתה בגלל הבריטים או הצרפתים בלבד, אלא עקב סיבות היסטוריות אחרות:
1. מרבית היהודים היו עירונים בעוד שמרבית המוסלמים חיו באזור כפרי.
2. מאחר שהיהודים לא היו חלק מהעילית הצבאית והפוליטית בדאר אל-איסלאם, הם במשך כמאות שנים התרכזו בפעילות מסחרית ופיננסית. יחסיהם עם יהדות העולם סייעו להם בכך, וכשדלתות הקדמה נפתחו הם היו מהירים יותר בנקודת הזינוק מאחיהם המוסלמים.
בשנות השלושים התעורר בם מעמד חדש של עובדים ואינטלקטואלים מוסלמים אשר מצא ששיעור היהודים במעמדות העליונים והביניים היה יחסית גבוה משיעור המוסלמים. פרדוקס זה התרחש גם כן באירופה, אמריקה וקודם במדינה האסלאמית. בגרמניה המפלגה הנאצית ניצלה את זאת כדי לעלות לשלטון ולחזק את השפעתה גם בגרמניה ומאוחר יותר בכל הארצות שהיא כבשה.
בארצות המערביות הקפיטליסטיות והסוציאליסטיות, האליטות השולטות החליטו לנצל את התעשייה היהודית כדי לתמוך בשלטון הקפיטליסטי והקומוניסטי כל אחד בהתאם, כפי שבעבר מדינת האסלאם עשתה שימוש מפעילות של היהודים כדי לחזק את האסלאם, במיוחד בספרד המוסלמית.
במדינות ערביות מודרניות חוגים מסורתיים, נוסף על כמרים ומנהיגויות דמוקרטיות לאומניות, ניסו לשמר את השוויון, הסובלנות ותחרות הוגנת בקרב הקהילות. כל הקבוצות השמאלניות, כמו זו של ג'עפר אבו אל-טימאן בעיראק, הכריזו על הצורך באחדות לאומית בלתי-השתייכותי כדי לעמוד מול האימפריאליזם והריאקציה. אולם, חוגים קיצונים ימנים היו מושפעים מן הפרופגנדה הנאצית והאמינו בעיקרון של "אויבם של אויבי הם חבריי", בתקווה לשחרר את עצמם מן האימפריאליזם הבריטי והצרפתי בסיוע גרמניה הנאצית. קבוצות אלה לא הבינו שהאימפריאליזם של גרמניה הנאצית הייתה הרבה יותר גרועה מן הזן הבריטי. הם גם היו מושפעים מהאנטישמיות הנאצית. למרות הסיוע המועט שקיבלו קבוצות אלו בקרב המעמדות העליון והביניים, הם רכשו קהל מעריצים עממי גדול באמצעות ניצול העוינות העממית לקולוניאליזם ואהדה ציבורית להתמרדות הפלסטינית בשנות השלושים.33 כמה גולים סורים ופלסטינים הצטרפו, והסיתו את אחיהם המוסלמים בארצות ערב נגד בני ארצם היהודים.34
שורש הסיבה לבעיה זו היא שחוגים כיתתיים קיצוניים אינם יכולים להבדיל בין הציונים הזרים לבין היהודים המקומיים, אשר היו במשך מילניום, חלק מהותי של דאר אל-איסלאם. חוץ מזה, היה קל יותר למרוד ביהודי חלש אחד מבני ארצם מאשר לצאת ולשחרר את פלסטינה בכוח. זו הייתה הטעות הגדולה ביותר שהערבים הלאומנים עשו במאה העשרים. הטרגדיה של הפלסטינים ב-1948 הייתה עצומה, אך הגירת יהודי האסלאם לישראל הייתה אפילו גדולה יותר, לא רק ליהודים המעורבים אלא גם לפלסטינים ולכל הקהילה האסלאמית. היא הטתה את מאזן הכוח לטובת ישראל.
המדינה האסלאמית, ואפילו העותומאנית, שימרה את שווי המשקל הבין עדתי לאורך מושבותיה בעת שהם נותרו מאוחדים תחת ממשלה אחת. לאחר החלוקה של המדינה האסלאמית למספר מדינות קטנות נוצרו סכסוכים בין עדתיים אין סופיים עקובים מדם.
הגורם הנוסף אשר ערער את מעמדם של היהודים בחברה האסלאמית היה הקמתם של תאים ציוניים מזוינים חשאיים בתוך מדינות ערב. על אף העובדה שארגונים אלה הוקמו על ידי סוכנים חשאיים אשכנזים שנשלחו מפלסטינה ושהם נכשלו לחלוטין להביא למספר גדול של יהודים להגר לישראל, הם כן הצליחו לזרוע ספקות וחשדות בראשם של המוסלמים לגבי האמינות של בני ארצם היהודים.
ולא עוד, אלא תעמולה ציונית אנטי-ערבית באמריקה ובאירופה, יחד עם ההפגנות שאורגנו על ידי סוכנים ישראליים, ייסרו את הערבים והמוסלמים בקשר ליהודים בארצות ערב. פעילויות ציוניות אלה בחוץ לארץ רק החמירו את מצב היהודים בדאר אל-אסלאם.35
לממשלת עיראק בסופו של דבר הייתה סיבה נוספת לתמוך ביציאה המונית של יהודים: להיפטר מיהודים רדיקלים וקומוניסטים. השאה של איראן גם כן עודד 3,000 יהודים קומוניסטים להגר לישראל.
האמונה הרווחת במזרח התיכון היא שהאומות המערביות ייעצו לממשלות הערביות להקל על הגירת היהודים בתמורה ליישב שנית פליטים פלסטינים. אלה האוחזים באותה דעה מציינים שמנהיגי המדינות הערביות באותו זמן היו פרו-מערביים קיצונים ושהחרמת רכושם של היהודים על ידי מדינות ערביות אחדות הייתה חלק מקנוניה שמטרתה הייתה "להצדיק" את הפקעת רכושם של הפלסטינים בישראל. דעה זו מגובשת בתזכיר ממשרד החוץ הבריטי מה-5 בספטמבר 1949 אודות יישובם מחדש של 100,000 פליטים פלסטינים בעיראק בתמורה לייצוא של 100,00 יהודים לישראל.36 לאחר שממשלת עיראק הכריזה במרץ 1951 שהיא מקפיאה את הנכסים של היהודים שבחרו לוותר על אזרחותם ולהגר לישראל, לורד סמואל, הציוני הבריטי, הציע למלך עבדללה מירדן את גירושם של יהודי עיראק והפקעת נכסיהם כקויד פרו קוו למה שארע לפלסטינים. דעה זו נתמכה בסנאט העיראקי על ידי מוזאהים אל-פאצ'צי על בסיסה של הצעה מאת סופר ציוני אמריקאי. באותו זמן דווח בעיתון סקרייב, לונדון, יוני 1990, ששר החוץ הישראלי, משה שרת, הבהיר שבכל הסדר עתידי על הרכוש הפלסטיני הקפוא, תתבצע הפעלה על רכוש היהודים הקפוא בעיראק.
דיפלומטים ישראלים כבר היו פעילים בוושינגטון, פריז ולונדון בניסיון להסדיר את הגירתם של היהודים ממרוקו, טוניס, מצרים, עיראק, איראן ותימן, אשר גררו את הכוחות המערביים לשים לחץ על מדינות ערב ואסלאם. כמובן, שהתיאוריה של "חילוף אוכלוסין" הייתה חסרת בסיס היות והאוכלוסייה המעורבת, יהודים ופלסטינים, לא נתנו את הסכמתם לחילוף כזה. הפלסטינים לא קיבלו את הרכוש של היהודים ולא ההיפך, אבל שתי הקבוצות איבדו את הכל. השגרירות הבריטית בירושלים העירה שישראל תקבל ברצון את המהגרים שיהוו כוח עבודה זול ושישראל תדרוש שעיראק תקלוט את הפליטים הפלסטינים במקומם של היהודים שעזבו.38 ההיסטוריון הישראלי תום שגב אומר ש"ישראל הייתה זקוקה דחוף למהגרים אלה," ועיתון הארץ כתב ב-13 באפריל 1949 "שרבים ראו אותם כבשר-תותחים".39 ישראל וארגון הציונות העולמי השתמשו בכל סוגי הלחץ והתעמולה כדי להכריח את הממשלות הערביות לדחוק החוצה את האוכלוסיות היהודיות שלהם. במרץ 1949 התעמולה הציונית טענה שעיראק הוציאה להורג בתלייה שבעה יהודים על פעילות ציונית. האמת היא שהשבעה האלה כבר נמלטו מעיראק לפני המשפט שלהם. ישראל ניסתה רחוק מדי כדי למנוע מהבנק העולמי להעניק הלוואה לעיראק, ארגנה הפגנות מול שגרירויות עיראק מסביב לעולם והציקו לשגריר עיראק באומות המאוחדות בכל פעם שהוא נכנס לבניין או יצא ממנו. ישראל פנתה לאו"ם ולאלינור רוזוולט עם האיומים שלה לנקוט באמצעים חריפים כלפי הערבים בתוך ישראל ולארגן תנועה חשאית נגד נורי סאעיד בתוך עיראק.40
לגבי יהודי תימן, הרשויות הבריטיות, עם התפרצות מלחמת הפלסטינים ב-1948, מנעו מהיהודים לעזוב את עאדן. ארגון הציונות הפעיל לחצים דיפלומטיים כדי לבטל את החרם הזה. נציג הקונגרס היהודי העולמי, לאון קובוביצקי, נפגש עם מוחמד ג'יבלי, נציג האימאם, כדי לדון בשאלת הגירת היהודים מתימן ומהאזורים תחת חסותה של בריטניה. ג'יבלי נאות לשכנע את האימאם. לאחר שהמצרים חתמו על שביתת נשק עם ישראל, האימאם הגיע להסכמה על תוכנית ההגירה.41 שליח הסוכנות היהודית, יוסף צדוק, לאמתו של דבר ניפגש עם האימאם ושליח ממשרד הקליטה, עובדיה טוביה, ניפגש עם סולטאן אל-עוואדהלי.42 הם הצליחו להעביר 50,000 יהודים מתימן ועאדן במבצע "מרבד הקסמים", בנוסף ל-35,000 תימנים שהיגרו כבר קודם לפלסטינה, אך יהודים אלה שילמו את המחיר ברכוש ובכבוד כפי שנראה הלאה.

הטרדה קנאית
ששת הגורמים שדנו בהם קודם יצרו אווירה אנטי-יהודית בארצות ערב והיו כמה מקרים של התפרעויות נגד יהודים, מתקפות והריגות אשר סייעו לישראל להעביר את רוב היהודים לישראל. השאר היגרו לארצות מערביות (מספר היהודים שעדיין חי בארצות ערב הוא 63,000, ברובם במרוקו. עורכי מחקר בסימפוזיון באוניברסיטת בגדאד העריכו שיש שם 21,000).43 להלן תמצית המאורעות הנוראיים ההם.

עיראק
בספטמבר 1934 שר הכלכלה והתקשורת פיטר מספר רב של עובדים לא-מוסלמיים. לאחר מחאות מהקהילה היהודית, אחדים הוחזרו לעבודתם. שנה לאחר מכן שר ההסברה שלח הוראות חשאיות לבתי הספר התיכוניים ולמוסדות החינוך הגבוהים יותר להפסיק ללמד עברית כשפה, מלבד למטרות דתיות. בספטמבר 1936 "הוועדה להגנת פלסטינה" האשימה את יהודי עיראק בתמיכה בציונות. אחרי כן כמה תוקפים אלמונים פתחו באש על שני יהודים והרגו אותם. למחרת, תוקפים אלמונים שוב התקיפו שני יהודים, הרגו אחד ופצעו אנושות את השני. ב-27 בספטמבר 1936 הושלך רימון אל בית כנסת, אך לא התפוצץ. היה זה אך ברור למדי שהתוקפים לא ידעו מה ההבדל בין בני ארצם היהודים ובין המתיישבים הציונים אשכנזים שהיו מהגרים מאירופה. ראש הקהילה, ששון כדורי, והנהגת הקהילה לכן הצהירו על תיעובם מן הציונות. מנהל בית ספר וסופר מפורסם, עזרא חדד, כתב במאמר בעיתון אל-בילאד "אנחנו קודם ערבים ואחר כך יהודים". יעקב באלבול אמר באל-אכבר מה-21 ביולי 1938, "הנוער היהודי רואה בציונות לא יותר מאשר התנחלות ושליטה." ביולי 1937 שני יהודים נהרגו בהפגנה נגד ממשלתו של חיקמאת סוליימאן, ובמהלך ההפגנות כתוצאה מהתקוממות הפלסטינים, מתקפות רחוב על אזרחים יהודים המשיכו. באוגוסט 1938 שלושים ושלושה מנהיגים עיראקים יהודים שלחו מברק למשרד המושבות בלונדון ולליגת האומות בו הם הביעו את התנגדותם לציונות ואת מסירותם למולדתם המהימנה. יחד עם זה סופרים ועיתונאים יהודים הביעו את הסתייגותם מהפעילות הציונית ומתוכניות ההתיישבות בפלסטינה. באוקטובר של 1938 ממשלת עיראק נטלה על עצמה אמצעים שונים שהיו מיועדים לשכך כל תסיסה כיתתית נוספת.
במאי 1941, במהלך מלחמת עיראק-בריטניה שבאה בעקבות ההפיכה הצבאית של רשיד עלי אל-כילאני, כמה תקריות איבה כוונו על ידי לאומנים כיתתיים נגד יהודים ברחוב. הם טענו שהיהודים הפיצו עלונים פרו-בריטיים או פשוט קראו את העלונים שמטוסי הבריטים הצניחו על בגדאד. היהודים הואשמו גם כן בשימוש במראות לשיגור איתותים סודיים למטוסים נוסף על האשמות כוזבות אחרות. שלושה עשר יהודים נהרגו, אשר עשרה מהם היו מהכפר הצפוני של סנדור. הסיוע הצבאי הגרמני לא היה מספיק כדי להלום בבריטים, ועיראק הפסידה במלחמה. בתחילת יוני 1041, לאחר שממשלת אל-כילאני נפלה והוא נמלט לאיראן, אלימות המונית התירה רסן. בתים וחנויות של יהודים רבים נבזזו, מספר גדול נפצעו ו-170-180 יהודים נהרגו. מספר גדול יותר של מוסלמים נהרגו, חלק מהם פורעים וחלק שהגנו על בני ארצם היהודים. אילו היהודים לא היו מוגנים על ידי שכניהם המוסלמים, מספר הקורבנות היה מגיע לאלפים רבים. עלינו להזכיר כאן שמנהיג השיעים בבגדאד, אבו אל-חסן אל- מוסאווי, אשר סירב להוציא פתווה נגד היהודים והורה לשיעים לא לקחת חלק בטבח. הכוחות הבריטיים שהגיעו לקרבת בגדאד סירבו להתערב להפסקת שפיכות הדמים, מחשש לערער את הממשלה הפרו-בריטית החדשה. תפקידם של הבריטים במאורעות האלה נראה חשוד, במיוחד מאז שהבריטים החליטו לחסום את אחד המסמכים עד 1992, 44 ואת השני עד 2017. 45 דוד קימחי, מנכ"ל משרד החוץ הישראלי, אמר שיחידות בריטיות (גרקאים ואשורים) השתתפו במהומות נגד-יהודים במאי 1941. 46
למאורעות האלה, שתומרנו על ידי השגריר הגרמני, ד"ר פריץ גרובה, ואישתו, הייתה השפעה מעמיקה על יהודי עיראק. ביטחונם התערער על ידי ההרג והיו מודאגים על עתידם בעיראק.47 לאחר מלחמת העולם השנייה, הוצבו מגבלות על סחר החוץ ומספר היהודים בבתי הספר התיכוניים ובמוסדות לחינוך גבוה יותר הממשלתיים ירד. שר ההסברה כפה מורים מוסלמים על בתי ספר יהודים ללמד נושאים שונים. מספר המורים היהודים בחינוך הגבוה יותר הופחת, ובבית הספר למשפטים היו רק תשעה סטודנטים יהודים מתוך מרכב סטודנטים של שלוש מאות. צעדים אלה ננקטו על ידי ממשלה פרו-בריטית כדי להשביע את רצון הלאומנים הכיתתיים ולהוכיח את כתב האמנה הלאומני שלה. בינתיים, תנועת הציונות החלה את הפעילות החשאית שלה והצליחה להרעיל את האווירה נגד היהודים, בעיקר בחוגים הימניים. מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר מוחמד פאדיל אל-ג'אמאלי, הודה בכך בעדותו בפני המשלחת האנגלו-אמריקאית בקהיר (מרץ 1946). הוא תיאר את הקשיים שניתקלה בהם ממשלתו בניסיון לשמור על השלום בין היהודים והמוסלמים. שנתיים לאחר מכן אל-ג'אמאלי אמר "גורל היהודים בארצות האסלאם תלוי בהתפתחויות בפלסטינה." נורי סאעיד בתגובה אמר "יהודי האסלאם הם "בני ערובה" של מדינות האסלאם." וכך הערבים נפלו לתוך המלכודת הציונית.
ב-1948 יהודים השתתפו במהומות נגד הסכם שלום-פורטסמות' הפרו-בריטי, בניסיון להוכיח את לאומניותם ונאמנותם לעיראק, אך זה עורר את זעמם של הבריטים ושל הלקוחות שלה במשטר העיראקי. ב-27 באפריל 1948 הממשלה חוסלה על ידי הקרב של אל- ג'יסר שבו מספר גדול של שוטרים ומפגינים נהרגו. המפגינים השתלטו על הרחובות והמהומות התפשטו עד סולימנייה, ארביל, קירקוק ומוסול. נורי סאעיד נעלם, סאלי ג'אבר נמלט לקהיר ופאדיל אל-ג'אמאלי לא עזב את ביתו – שלושתם ליקקו את פצעיהם והתחילו לזמום לחזור לשלטון. מאוחר יותר רבים הועמדו למשפט ונשלכו לכלא. אחרים, כולל יהודים, הוצאו להורג בתלייה. בלי ספק אחת הסיבות להגירה ההמונית הייתה חיסולם של היהודים הרדיקלים.
כאשר האומות המאוחדות הצביעו בעד החלוקה של פלסטינה ב-29 בנובמבר 1947, ראש הקהילה היהודית הכריז על התנגדותו לציונות ועל תמיכתו בזכותם של הפלסטינים. למרות זאת מפגינים אימצו את הסיסמא "מוות ליהודים" לאחר שעבד אלקאדר אל-חוסייני נהרג בקרב על הקסטל, על יד ירושלים. ב-27 באפריל 1948 אחד מבתי הכנסת בבגדאד נשרף כליל. לכן יהודים הפכו להיות מעורבים באופן פעיל בליגה האנטי-ציונית אשר ארגנה הפגנות נגד אימפריאליזם וציונות. לאחר ייסוד ישראל, הוטל מצב חירום, ומוזאהים אל-פאצ'צ'י הכריז "האמצעים החריפים הננקטים מכוונים ישירות רק נגד היהודים." הממשלה פיטרה מספר גדול מעובדיה היהודים, כולל איברהים אל-כביר, מנכ"ל משרד האוצר. הפיטורים הגיעו לשיאן באוקטובר 1948 כאשר כמעט כל העובדים היהודים פוטרו ונאסר על בנקים יהודים להתעסק עם בנקים זרים. הממשלה עצרה הרבה יהודים, נוצרים ומוסלמים חפים מפשע.
הצבא העיראקי הוכן לשילוח להציל את פלסטין, אבל הוא כמעט ולא השתתף בשום קרבות ולא כבש אף לא יישוב ציוני אחד. כשהצבא העיראקי נסוג, משולש אום אל-פחם נמסר לישראל תחת הסכם רודוס בין ישראל לירדן. בעיראק, המשפטים נגד היהודים נמשכו עם קנסות של עשרים מיליון דינרים (דינר = £ סטרלינג) שהוטלו לשלם למשרד הביטחון כדי לכסות את ההוצאות של "הקרבות העזים" שנלחמו כדי "לשחרר" את פלסטינה. המשפט המפורסם ביותר מבין המשפטים הללו היה של שאפיק אדס, איש עסקים יהודי מבסרה, שב-1946 מכר ציוד לחימה בריטי לאיטלקים, ציוד אשר מאוחר יותר מצא את עצמו בידיהם של הציונים. למרות שבית המשפט לא יכול היה להוכיח כל קשר הוא נידון למוות וההון שלו 5.000.000 דינרים הוחרם. שותפיו המוסלמים לא נשפטו. אדס הוצא להורג בתלייה פומבית ב-27 לספטמבר 1948. ביולי 1948 ארבעים מתוך הסוחרים היהודים המפורסמים ביותר נשפטו על ידי בית משפט צבאי על אשמות של סחר עם ברית המועצות. אף על פי שהעסקים שלהם סוכמו בהתאם להסכם הסחר העיראקי-סובייטי, כל אחד קיבל קנס של 10,000 דינרים. אף מוסלמי שהמשיך בעסקים עם ברית המועצות לא נשפט. בספטמבר עזרא מנחם דניאל פנה בנאום לסנאט שבו הוא נתן תשומת לב לקשרים ההיסטוריים בין עיראק לבין אזרחיה היהודים וקרא לשים קץ להטרדות. הממשלה הבטיחה לו שהיא תשמור על זכויותיהם של בני דתו ואכן מצבם גילה הטבה מסוימת עד אוקטובר באותה שנה כאשר הממשלה החרימה את נכסיהם של יהודי עיראק הנמצאים בחוץ לארץ אם הם לא חזרו בתאריך מסוים. לאחר מכן משרד הבריאות סירב להסמיך בכלל רופאים יהודים ולא חידש את רישיונם של רופאים יהודים שעסקו ברפואה. בתחילת פתיחת שנת הלימודים של 1948/49 מנהלי בתי הספר הממשלתיים הודיעו לתלמידיהם היהודים שאין הם יכולים לערוב לביטחונם נוכח העוינות של הסטודנטים המוסלמים. במהלך מערכה זו שכוונה אל "הצלת פלסטין", החוליה של סאלי ג'בר הכפילה את פעילויותיה וסללה את הדרך לנורי סאעיד להרכיב ממשלה חדשה בינואר 1949. בקיץ של אותה שנה המשטרה עצרה כמה ציונים, אולם מנהיג המחתרת הצליח להימלט לאיראן. ההתפרעויות פרצו שוב והיה שם חידוש מעצרים של קורבנות חפים מפשע. סוכנים ישראלים האשימו את ראש הקהילה, האנטי-ציוני ששון כדורי, בפחדנות. הם כפו את התפטרותו ועל ידי אמצעי ערמה הם הצליחו להביא למינויו של חזקאל שם טוב, והתחילו לנצל אותו לטובת האינטרסים שלהם. וכך האמצעים שננקטו נגד היהודים סייעו לקליקת הציונים להכתיב את כלליה באופן ישיר ובאופן עקיף יחד. כאשר מצב החירום הוסר הם התחילו להבריח יהודים לפלסטינה דרך איראן. ב-2 במרץ 1950 סאלי ג'בר הגיש הצעת חוק שיפשר ליהודי עיראק להגר, בתנאי שהם יוותרו על אזרחותם. החוק עבר ברוב קולות. במרץ 1951, לאחר שרובם המכריע של היהודים וויתרו על האזרחות שלהם, ממשלתו של נורי סאעיד הקפיאה את רכושם של היהודים.48
מרוקו
אף על פי שרשויות מרקש סירבו לממש את מדיניות האפליה הגזענית של ממשלת וישי, ולהציל את אזרחיה היהודים מהשמדה, הממסד של מדינת ישראל עורר את חמתם של המוסלמים באוג'דה שם, ב-7 ביוני 1948, הם תקפו את מחוז היהודים, הרגו חמישה אנשים, פצעו שלושים ושבעה איש והרסו מספר בתים וחנויות. באותו לילה התפרעויות התפרצו בג'רדה ושלושים ותשעה יהודים נהרגו. כאשר הרשויות הצליחו לבסוף להשיב את הסדר על כנו הם עצרו כמה מן הפורעים, שפטו אותם ושניים נידונו למוות.49
עאדן
ב-2 בדצמבר 1947, לאומנים מוסלמים הכריזו על שלשה ימים של שביתה כללית במחאה על ההחלטה לחלק את פלסטינה. הם תקפו את בני ארצם היהודים, הרגו אחד ופצעו 20. היו שם מהלומות דמים שלאחר מכן שבמהלכן 122 אנשים נהרגו ומספר גדול נפצעו. בתים וחנויות רבים נבזזו. כוחות הביטחון, שהיו תחת הנהגה בריטית, השתתפו בהתפרעויות שבהם שמונים ושניים יהודים ושלושים ושמונה מוסלמים נהרגו.50 השאלה שאין עליה תשובה היא רק מדוע הרשויות הבריטיות הותירו לכוחות הביטחון לקחת חלק בשחיטה הזאת.
סוריה
ב-18 בנובמבר 1945 קנאים בעיר אלפו ביצעו מתקפה על בית הכנסת הגדול. הם ריסקו את המנורות (פמוטים רבי-זרועות) והתנפלו על הזקנים במהלך תפילתם. ההתגרות הקנאית פשטה, שהובילה להריגתו של ג'ק פרנקו, סגן מנהל בית הספר אליאנס בדמשק. לאחר ההחלטה על חלוקת פלסטינה, קנאים שרפו כליל 18 בתי כנסת באלפו ב-2 בדצמבר 1947, הרסו 150 בתים והרגו מספר יהודים. בעקבות הצהרת העצמאות של מדינת ישראל ב-15 במאי 1948 כל היחסים בין יהודי סוריה לעולם החיצון נותקו וסחר החוץ היהודי הופסק. ב-5 באוגוסט 1949 נשלך רימון לתוך בית כנסת בדמשק בו נהרגו 12 יהודים ונפצעו 26 אחרים. הנשיא חוסני אל-זאעים הורה את הוצאתם להורג של אלה שהואשמו, אולם ימים מספר לאחר מכן המהפכה המדינית של סמי חינאווי התרחשה ואל-זאעים בעצמו הוצא להורג.51
מצרים
ב-2 לנובמבר 1945 חברי מיסר אל-פאטאת ביצעו מהומות נגד יהודים בקהיר שהסתיימו בשריפת בית כנסת, בהריסה של בית חולים, בית אבות ומספר חנויות של יהודים. לאחר ייסוד מדינת ישראל הוכרז מצב חירום, והממשלה עיקלה את רכושם של אישים וחברות רבים בעיקר יהודים. המשטרה גם עצרה מספר יהודים. בין יוני ונובמבר 1948 התרחשו מספר מהומות נגד יהודים עם כמה יהודים שנפצעו ונהרגו. ב-1949 מספר רב של עצורים שוחררו, הרכוש שלהם הוחזר להם והותר להם לעזוב את מצרים. יהודים אחדים הואשמו בציונות למרות שהיא הייתה חוקית. כאשר הוואפד עלה לשלטון בתחילת 1950, שאר העצורים (מלבד הקומוניסטים) שוחררו. במהלך התוקפנות התלת-צדדית נגד מצרים ב-1956 כל מלבד 2.000 מיהודי מצרים גורשו או "עודדו" לעזוב.
הטעות המאוחרת ביותר של הערבים בהקשר הזה הייתה כאשר "ארגון המדוכאים עלי אדמות" המוסלמי עינה ואחרי זה הרג מספר יהודים לבנוניים עניים, 53 ב-1989.

עקירת יהודי האסלאם

כאשר ישראל ראתה שגם לא התמרונים בבירות המערב, וגם לא ההטרדות נגד היהודים הצליחו בעקירת קהילות יהודיות אלו היא התחילה להשתמש בשיטות אחרות: (נגד יהודים) טרור, שוחד, הברחה, רמאות והולכת שולל.
1. טרור ישראלי: יצחק מנחם, אחד מהסוכנים הישראלים בחוץ לארץ , כתב " הגירה מרחיקת לכת תתרחש רק בעקבות קשיים קיצוניים. זו האמת המרה, לא ערבה לחיך ככל שתהייה. עלינו ללמוד על האפשרויות ליצירת קשיים אלה בעצמנו. עלינו לתת את התנופה ולהיות המדרבנים בפזורה היהודית השונה... שכן היהודים זקוקים לדחיפה בלתי רצונית כדי לעזוב את מקום מושבם. עלינו לתת להם הלם ולעורר אותם מעצלותם כפי שהמשורר (חיים נחמן ביאליק) כתב:
הוא (העם היהודי) לא ייקץ אם לא יעירנו השוט.
הוא לא יקום אם לא יקימנו השוד." 54
יושב ראש הוועד הפועל של ארגון הציונות, ברל לוקר, אמר באחת מאסיפות הועדה על יהודי תימן "אפילו היהודים שאינם רוצים להגר יהיו חייבים."50 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ציין, שבנוגע ליהודי תימן, סוכני הציונות העסיקו ערבים "להגביר את מהירות" עזיבתם של שארית יהודי תימן, אולם הוא לא הבהיר בדיוק כיצד זה התרחש. יהודי תימן סיפרו בהקשר הזה שערבים שכירים נהגו לתקוף אותם ואז להכות בם וגם להטריד אותם בעבודתם היומיומית. יתרה מזאת, שליח הסוכנות היהודית בעאדן, שלמה שמידט, דרש להרשות לו לעתור לממשלת תימן להוציא הכרזה לגירוש שארית היהודים מתימן.56
כאשר ממשלת עיראק הודיעה במרץ 1950 שהיהודים חופשיים להגר נענו להצעה רק 4,000 מתוך 130,000 סך הכול. סוכנים ישראליים התחילו להפעיל טרור כדי לעורר היסטריה בקרב היהודים. ב-8 באפריל 1950 התפוצצה פצצה בבית הקפה דאר אל-ביידע שהיה מלא יהודים, ארבעה נפצעו – אקרם עזרא, מורד כדורי, שאול ואליאס יוסף. המשטרה עצרה שלושה חשודים, אולם היהודים חששו שהמוסלמים ינסו להרוג אותם כפי שקרה במהומות של 1941 ואז הם החלו להגיש בקשות להגירה. כאשר גאות המהגרים דעכה פצצה נוספת התפוצצה ב-14 בינואר 1951 בבית הכנסת מסעודה שם טוב, ארבעה נהרגו, כולל ילד ועשרים נפצעו. ב-14 במרץ 1951 פצצה נוספת התפוצצה במרכז התרבותי האמריקאי בבגדאד שם נפצעו כמה אינטלקטואלים יהודים שהשתמשו בספרייה. ב-10 במאי 1951 התפוצצו פצצות בחברת הרכב היהודית, בית לוי. ב-5 ביוני התפוצצה פצצה בחברה המסחרית היהודית סטנלי שאשא. בעקבות טרור זה, כל, מלבד 5,000 היהודים הגישו בקשות להגירה. הממשלה החליטה לעקל את רכושם ועצרה מספר ציונים שהיו מעורבים בפעולות טרור אלה. שניים הוצאו להורג. אבל ישראל הצליחה בהעברת כל הקהילה הזאת ובקשירתה אל גלגל ההתנחלות הציוני מאחר שהכריחו אותם ללכת לישראל ולישראל בלבד. ממשלת בריטניה הורתה לשגרירות שלה בבגדאד לא להעניק שום אשרות כניסה לבריטניה.57 ב-1951, בעת שהמרגלים הישראלים הפעילו את פצצותיהם בבגדאד, הופצו עלונים הקוראים ליהודים לשלוח את ילדיהם לישראל.58
2. שוחד: בנוסף לטרור, סוכנים ישראלים השתמשו במתן שוחד כדי "לרכוש" יהודים ממדינות שונות. הם שילמו 50$ על כל יהודי בולגרי, 100 דולר על כל נער ו-300$ על כל עצור ציוני בבולגריה. שליח הציונות, אפרים שילה, מסר מקדמה שלשה מיליון דולרים לרשויות בולגריה, שלאחריה יבאו תשלומים נוספים על ידי שליחים אחרים. הם הצליחו לשכנע את המדינות הסוציאליסטיות שההגירה לתוך פלסטינה ורכישות נשק ייסעו למאבק נגד האימפריאליזם הבריטי, הואיל וישראל הייתה במצב של לחימה נגד מדינות ערביות פרו-בריטיות.59 מפקד המשטרה הכללי של לבנון הסכים לקחת 25-30 לירות לבנוניות על כל יהודי בתנאי ש-150-200 יהודים יוברחו כל שבוע.60 שלמה זלמן שרגאי אמר ששרים ממרוקו קיבלו תשלומים דרך חשבונות בנקים שוויצרים. בהתאם לדו"ח בעיתון הגרדיאן מה-29 בדצמבר 1988, "500.000$ למשטרת מרוקו ופקידי ביטחון רשמיים, שנאותו להעלים עין מהרשת הישראלית... הסיוע של המשטר הפשיסטי במדריד הותיר לסוכני המוסד להבריח 76,000 מיהודי מרוקו לתוך המובלעות של ספרד סאוטה ומלילה ולאחר מכן ליבשת ספרד וצרפת בדרכם לישראל." הרשויות של תימן דרשו את התשלומים במזומן. ההגירה מעיראק הייתה לתועלתו של ראש הממשלה טאופיק אל-סווידי, שהיה גם כן מנהל חברת הנסיעות של עיראק. השוחד ששולם לשליטי תימן כלל רכושם של יהודי תימן, וכמו כן "דמי חסות", הורדת מס, מס גולגולת, השוחד הרגיל ומתנות שונות.61
מתן שוחד שולם, ולא רק לאימאם, אלא גם לשליטים המקומיים. יוסף צדוק אמר "כשנפרדנו, הצעתי לסולטאן אל-עוואדהלי מתנות של שמיכות ושטיחים שעשו עליו רושם רב!"62 בדרך זו שליטים ערביים מסוימים מכרו את הספרדים ואת הפלסטינים באותו זמן.
3. הברחה: הממסד הציוני הקים ארגון מיוחד בשם מוסד לעלייה או "הקרן לקליטה והברחת יהודים לתוך ישראל". הציונים הבריחו יהודים ממרוקו לאלג'יריה, מלוב למלטה, מתימן לעאדן, מעיראק לאיראן של השח, מהונגריה לאוסטרליה, ומן המגזר הסובייטי בווינה לאמריקה ומשם לישראל. במרץ 1949, באמצעים של הסכם חשאי בין ישראל ובין המפקד הכללי של משטרת לבנון, פעולות הברחה נרחבות התבצעו בסוריה ובלבנון - דרך בירות ולאחר מכן ברכב לאזורי הגבול ההרריים, ולאחר מכן ברגל לקיבוץ גלעדי. בהתאם למודיעים, פעולות ההברחה מסוריה ומלבנון כבר החלו בתחילת מלחמת העולם השנייה. לסוכנים בכל מדינה היה שם צופן, כמו מקסי למצרים, ברמן לעיראק, גולדמן לאיראן וברוך לבולגריה. היו להם מערכות אלחוטיים ולעיתים קיבלו את הוראותיהם מן השירים העבריים בתוכנית שירים כבקשתך של רדיו ישראל. שליחי הציונות שילמו למפקחי מכס, משטרת גבולות, המשטרה החשאית, קצינים, לשגרירים של מדינות זרות ואפילו לשרים. היו להם פגישות עם נורי סאעיד, השח של איראן ורקוצי, המנהיג היהודי הקומוניסטי בהונגריה. ב-1949 ג'ק גרשוני, נציג הסוכנות היהודית הגיע להסכם עם המושל הצרפתי ברבאט על יציאתם השקטה והמסודרת של יהודי מרקש למרסיי.63 עיראקים שנמלטו דרך סוריה ולבנון אמרו לי " הציונים סמכו על הסורים והלבנונים שהתפרנסו מהברחות".64 אבל היו אלה הפליטים היהודים שהיו צריכים להשיג את הכסף כדי לשלם להם.
4. רמאות והולכת שולל: שיטות התעמולה הציונית כללו רמאות, הולכת שולל, הפחדה והקנטה. היהודים הוזהרו מפני סכנת ההשמדה ההמונית והובטח להם חיי מותרות ואושר בישראל. כל המכתבים שבהם תארו את הקשיים במחנות המעבר בתוך ישראל נבלמו. המוסד לעלייה הוציא מיליונים שלא סופר עליהם ומפקח בסוכנות היהודית ציין שקודם להקמת המדינה שום רשומים מדויקים לא התנהלו, ואפילו לאחר הקמת המדינה "מוסד" זה נמנע מפיקוח הולם על הפנקסים שלו. ב-1948 הוא הקים חברה להובלה ימית להעברת המהגרים, ועם ארבעים הדולר ששולמו עבור כל אחד על ידי הוועד היהודי האמריקאי המאוחד לסיוע, המוסד לעלייה צבר מיליונים. מבין אלה שהפיקו תועלת מהכספים האלה שנגנבו היו המפלגות הציונות בתוך ישראל. מפקח הסוכנות היהודית האשים את המוסד הזה בניצול המהגרים ובעשיית רווחים מופרזים מצפיפות היתר והתנאים הבלתי אנושיים על סיפון האוניות. המוסד הכפיל את מספר המהגרים בכל הובלה באנייה במטרה להכפיל את הרווחים שלו.65 לפני שהתימנים עלו למטוסים, כל חפצי הערך שלהם, כולל ספרי תנ"ך עבריים עתיקים, חפצי אומנות של תשמישי קדושה, תכשיטים, רקמות, חפצי זהב וכסף, ספרים וכתבי יד ישנים נלקחו על ידי המוסד והובטח למהגרים שחפצים אלה יישלחו באונייה, אולם חלק גדול מהם נגנב בדרך, וחלק אחר הגיע לחנויות של תכשיטים זולים לתיירים.66 בסדרה של חקירות שעשתה ישראל נחשפו מקרים רבים כאלה.67 יותר מאוחר מאות מתינוקיהם של המהגרים נגנבו ונמכרו בשוק השחור. הציונים יותר מאוחר גנבו ספרים עתיקים וחפצי אומנות היסטוריים מיהודי אתיופיה, הפלשמורה.68
כאשר הגיעו המהגרים לישראל, חילקו אותם בקרב המפלגות הציוניות אשכנזיות אף על פי שלא היה להם ידע או הבנה של התיאוריות וגילוי הדעת שלהם. לאחר מכן המפלגות חתכו עסקאות כדי לגרום למהגרים להצביע עבורם ולשדל את רבניהם ונכבדיהם. באחד התיקים של המפלגה הדתית אשכנזית, המזרחי, ישנו פתק שנשלח על ידי י. ויינשטיין לשלמה שמידט, שבו הוא כתב את הדברים הבאים: " אנא תן לרב בדיחי סכום קטן לדמי כיס כל חודש."69 במרקש, לדוגמא, מפלגה זו הכריחה את המהגרים לשלם סכום השווה ל-20,000 פרנקים עבור היתר יציאה, 50,000 פרנקים עבור דרכון עם היתר יציאה, ו-100,000 פרנקים להגר ישירות לפלסטינה בלי להצטרך לעבור במחנה מעבר במרסאי.70 צבי חרמון ממשרד הקליטה של מועצת הפועל של הציונות אמר ב-21 במרץ 1949 "מוסד העלייה שולח לישראל אלמנטים נחותים." ב-6 באוקטובר 1949 הוא אמר שאין תנועה משיחית בטוניס ואז הם אירגנו אחת. יוסף צדוק חילק מכתבים בקרב נכבדי יהודי תימן המכריזים על יום הדין ומזרזים אותם ללכת לעאדן.71
בעקבות יחסים ידידותיים בין ישראל, איראן של השח ואמריקה, 50,000 יהודי איראן הועברו בשנות ה-1950. בין 1960 ו-1977 ישראל העבירה 70.000. אולם המהגרים החדשים סרבו להיות כוח עבודה זול כמו האיראנים שבאו קודם לכן, ורבים מהם הלכו למערב. זמן קצר לפני המהפכה האסלאמית, סוכנים חשאיים הפיצו עלונים, שבהם הם חתמו "מהפכנים מוסלמים", המאיימים על יהודי איראן במוות אם הם יישארו באיראן. זה גרם ל-30,000 עד 50,000 מיהודי איראן להגר. הארץ ב-4 לאפריל 1980 העריך שמספר זה היה 30,000, שמתוכם רק 6,000 נשארו בישראל. מוסף הארץ מה-9 באפריל 1982 העריך שהמספר הגיע ל-50,000 לשנת 1979 שמהם רק 15,000 נשארו בישראל ומחכים לחזור לאיראן או ללכת למערב. 35,000 האחרים חזרו לאיראן או הלכו לאירופה ואמריקה. מרביתם סרבו להישאר בישראל משתי סיבות: תחילה, מאמצי אש"ף בטהרן לעודד את יהודי איראן לחזור הביתה, שיצרו אווירה מועדפת לחזרתם; שנית, המצב הקטסטרופאלי של אותם יהודי איראן אשר היגרו בשנות החמישים. העולים החדשים לא יכלו להאמין לעוני וההשפלה שראו עיניהם בחגורה השחורה ובעיירות הפיתוח שם חיו יהודי איראן עם קרוביהם הספרדיים. יהודי טורקיה היו מזועזעים באותו אופן כאשר הם ראו כיצד קרוביהם חיים ומיד חזרו לטורקיה. יתר על כן, מהגרים לטווח-קצר איראנים אלה, שגרו בבתי מלון, התלוננו על האופן שבו הרשויות בישראל והחברה הישראלית התייחסו אליהם בקשר לעבודה ודיור. היהודים האשכנזים קראו להם "חומייניסטים", "פרימיטיבים", "פרסים" ו"לבנטינים". קבוצה זו של איראנים הייתה מורכבת בעיקר מסוחרים, אנשי מקצוע ואינטלקטואלים אמידים. 500 מהם בקירוב נכנסו לאוניברסיטאות ישראליות. בעקבות דיונים בין נציגי אש"ף והרשויות האיראניות בטהרן, קרובים מבין 50,000 היהודים שנשארו באיראן החלו להתקשר ולייעץ להם לחזור לאיראן שם הם יתקבלו בחמימות. כתוצאה מכך, מספר גדול כן חזר לאיראן, ומרבית האחרים בחרו ללכת למערב מסיבות כלכליות.72
בשנות השבעים ישראל הצליחה להוליך שולל ספרדים בקווקז שבדרום ברית המועצות להגר באלפיהם. ישראל אחרי כן אכלסה אותם בעיירות הפיתוח עם ספרדים אחרים שם הם סבלו מדעות קדומות גזעניות בתעסוקה ובדיור והיו מטרה ללעג במסע שניהלה העיתונות אשר כינתה אותם "עבריינים שיכורים". גדעון אילון כתב בהארץ ב-15 בפברואר 1980 שחמישים משפחות גרוזיניות מתוך סך הכל של 33,000 עזבו את ישראל, ושבן ציון יקובשבילי, אחד ממנהיגיהם, טען "לעולם לא נחזור לישראל!" ראוי לציין ש-20 מן המהגרים האלה היו בעלי מקצוע בברית המועצות ו-70 אחוז היו עובדים מיומנים. ברגע שהם היו בישראל הם כבר לא יכלו להרשות לעצמם לעזוב למערב. כשברית המועצות סירבה לתת להם לחזור למולדתם, יהודים גרוזינים שהגיעו לווינה ערכו הפגנות קולניות. חנה קלדרון, כתבת של הארץ, כתבה ב-17 באוקטובר 1986 שיהודי קווקז ניהלו חיים מסורתיים. בישראל הושיבו אותם בפרדס חנה, אור יהודה ואור עקיבא שם עזבו אותם לנפשם. האווירה הייתה עוינת כלפיהם, וגורמים שונים כמו שכר נמוך ודיור עלוב, הפכו את הנוער הגרוזיני בתקופה קצרה מאוד לגנבים ושודדים. בדרך כלל הם היו חשופים ללעג כמו "גרוזיני מלוכלך" או "קווקזי גונב", לכן הם העדיפו לא להיטמע. הם התחילו לראות תוכניות טלביזיה סובייטיות במקום ישראליות והצעירים העדיפו את החינוך שהם קיבלו בבית על פני החינוך בבתי הספר הישראליים. "זה תוהו ובוהו פה. שם לכל אחד היה בית. כל אחד היה כמו ראש עיר כאן."

מחנות מעבר בחוץ לארץ

הממסד הציוני הבין שיהודי האסלאם לא יסכימו לקבל את הסטאטוס הנמוך שנקבע להם בחברה הישראלית. לכן, צריך היה להשפיל אותם ולהרוס את זהותם וכבודם ולגרום להם להיות כל כך נואשים לעבודה עד שהם יהיו אסירי תודה לממסד על שהוא נותן להם עבודות שוליים. "מעבדות" מעבר הוקמו עבורם והספרדים היו נכנסים בהם סוחרים או אנשי מקצוע או בעלי מלאכה והיו יוצאים כמה שנים לאחר מכן פועלים זולים ניידים ביותר עבור שוק העבודה הקפיטליסטי וה"סוציאליסטי".
המעבדות היו מחנות העולים מחוץ ובתוך ישראל, ואחר כך המעברות, הסוגים הקשים יותר של מחנות מעבר בישראל. לאחר שהמהגרים עוצבו מחדש הושיבו אותם "בעיירות פיתוח", "קואופרטיבים" וב"החגורה השחורה". כך היה בדרך כלל האופן שבו נקלטו המהגרים הספרדים, אך במקרה של יהודי עיראק, לדוגמא, הם נשלחו היישר למעברות. היסטוריונים ציונים ותומכיהם משקרים בצורה בוטה בכך שהם טוענים שהאשכנזים סבלו את אותם קשיים. רק מספר קטן מהם נכנסו למחנות האלה והוענקו להם פריבילגיות רבות. יתרה מזאת, שהותם במחנות הייתה קצרה מאוד לאמתו של דבר, ולאחר מכן הושיבו אתם בערים הגדולות או ביישובים אשכנזים שם נתנו להם עבודות ההולמים את כישוריהם ובאותה מידה מגורים נוחים. הם נקלטו במהירות לתוך החברה המתנחלת הציונית אשכנזית. הממסד, לעומת זאת, המשיך לפנות אל הספרדים ואפילו לילדיהם ונכדיהם כאל "עולים" או על ידי הלשונות הנקיים "אוכלוסייה במצוקה" "שוכני עיירות הפיתוח" "תושבי השכונות" (קרי משכנות העוני) או "ישראל השנייה". לילדים שלהם פנו כ"טעונים טיפוח", כלומר "תיקון" או "נחשל". למעשה, במשך שנים רבות תואר השם "נחשל" היה נהוג להיות מחובר לעמים מן העולם השלישי בתקשורת הישראלית. הממסד הציוני לפיכך חילק את היהודים לשתי סיעות עוינות והפער ביניהם התרחב והעמיק מדור אחד לשני.
המכנה המשותף בכל המחנות האלה הם תנאי המחייה הגסים ביותר אשר קיפחו את הדיירים מן הזכויות הפשוטות ביותר ומכבוד. את מחנות המעבר אשר הוקמו בחוץ לארץ עבור הצפון אפריקאים והתימנים ניתן לסכם כך: בפברואר 1949 הסוכנות היהודית שלחה את איריס לוויס למחנה המעבר באלג'יריה. לאחר שהיא חזרה היא כתבה בדו"ח שלה "אנשים חיים כמו בהמות בתנאי צפיפות יתר ברחוב צר מאחורי בית הספר אליאנס... הם מתקיימים ללא מזון, מתים ממחלות... מתרבים ומתים, גברים ונשים, צעירים וקשישים. יותר מ-50 חיו בחדר אחד ששטחו נמדד בין ארבעה וחמישה מטרים מרובעים."73 הדה גרוסמן , מדריכת נוער ציוני, כתבה "כל הילדים באו ממשפחות גדולות, וההגירה גרמה לפירוק הקשרים המשפחתיים. רגישות וחמלה למשפחותיהם נוסף על הייסורים לגורלם הדאיגו את הילדים האלה ללא הרף, ובהתחלה גרמו להיסטריה, בכי ויללות במשך כל הלילה. הנוער מן העיר ג'באס היו בדרך כלל רגועים יותר ומאופקים יותר. למרות שהיחסים בין ילדים בני אותו המין הם בדרך כלל פיסיים, היו גם מקרים שיחסים אלה היו חריגים. באופן טבעי בעיה זו תגרום לסיבוכים. לדוגמא, בקבוצה הנדונה לא הייתה אפילו בת אחת."74 מוסד העלייה העדיף להעביר בנים לישראל כדי שהם יוכלו ללכת ישר לצבא. ארציאלי, שליח הסוכנות היהודית בלוב, מתאר את יהודי מרוקו כאילו שהוא היה סוחר סוסים. "גופם צנום והופעתם נאה, אך יש לי קושי להבדיל אותם מהטיפוס הערבי הניכר."75 אחד הרופאים במחנה המעבר במרסאי כתב למשרד הקליטה בישראל "המהגרים מצפון אפריקה הגיעו למרסאי במצב של התקפחות...אין להם כמעט בגדים ולא היה להם דבר לאכול במשך שלושת ימי המסע באנייה. התנאים באנייה מחרידים. הם ישנים על הרצפה חשופים ללא כיסוי שיגן עליהם מפני תנאי מזג האוויר. ב-23 בספטמבר 1948 ילד נפטר על סיפון האנייה והרשויות הצרפתיות קבעו שהוא מת מקור ומרעב. אני דורש ליצור קשר עם הרשויות המתאימות כדי לתקן מצב זה... ישנו מחסור גדול בשמיכות בשני המחנות במרסאי. המהגרים ישנים על מיטות צבאיות ללא פיסת כיסוי בבקתות עם גגות מעץ. כתוצאה מהתנאים הנוראים והתדרדרות התזונה הבסיסית לאחרונה, שניים עשר ילדים מתו... ישנו גם מחסור בסבון וביגוד... אינני מצליח להבין מדוע מחלקים ביגוד לכל העולים האירופיים, ואילו דבר לא מגיע אל הצפון אפריקאיים?"76 באחת מישיבות מועצת הפועל של הסוכנות היהודית, ד"ר ישראל גולדשטיין התריע על ההפליה במחנות נגד יהודי צפון אפריקה.77 ב-31 ביולי 1049, בישיבת מועצת הפועל הציונית, אליהו דובקין הודה שקיימת שם "תופעה של חוסר רצון לנסוע". אלי פלג אמר בדו"ח שלו מה-24 ביולי 1949 "היה צורך לקחת את האנשים האלה בכוח כדי שיעלו לאנייה."78 הממסד הציוני הרס את אחדותם של המשפחות ממרוקו בכך שהם בחרו את החזקים והצעירים לקחת לישראל והותירו את הקשישים והחולים למות באיטיות במחנות המעבר בצרפת. הציונים השתמשו באותן שיטות לגבי הפלשמורה, יהודי אתיופיה, ב-1974 וב-1975. וזה קרה גם במרוקו לפני שהם בכלל עזבו לצרפת. שליחי הציונות הפעילו לחץ על יהודי מרוקו מהכפרים. הם הכריחו אותם לנטוש את בתיהם ואת עבודתם וללכת לקזבלנקה, שם התעלמו מהם. זמן רב הם חיכו שם, סובלים מרעב וממחלות בשעה ששליחי הציונות היו עסוקים בניפוי "החסונים" להגירה.
באחד התיקים של משרד הקליטה ישנו מסמך ללא תאריך, שנכתב על ידי רופא שעבד בערך שנה וחצי במחנה מעבר עבור מרוקאים במרסאי. "המהגרים מצפון אפריקה," הוא כתב "יספקו לישראל כוח עבודה לא מיומן זול במקום הפועלים הערבים שהיו עושים את סוג העבודה הזאת לפני מלחמת העצמאות . רמת החיים של הצפון אפריקאים אינה גבוהה יותר מזו של הערבים, ויהיה להם הרבה יותר טוב בישראל מאשר אי פעם אפילו אם הם לא ישיגו רמת חיים של אירופיים אשר האשכנזים נהנים ממנה. לעולים מצפון אפריקה לא יהיו כל קשיים להסתגל למצב הזה..."79
באוקטובר 1948 ברל לוקר אמר לפוליטיקאי היהודי האמריקאי האמיד הנרי מורגנטאו "דעתנו היא שהספרדים והתימנים יצטרכו למלא תפקיד גדול בבניית המדינה."80
במשך אותה תקופה מהגרים רבים מארצות האסלאם, בעיקר בעלי הכישורים האקדמיים הגבוהים יותר נדחקו לשוליים מבחינה חברתית או נאלצו להגר לצרפת, אמריקה ובריטניה. סלים רובן, לדוגמא, גר במחנה כפר אנה על יד תל-אביב. הוא עבד בדרגים העליונים של מנהלת הרכבת העיראקית, והיה מנהל התחנה הראשית בבגדאד, קירקוק, מוסול וחנקין. כשהוא בא לישראל הרשויות סירבו להעסיק אותו במקצועו והוא נותר מובטל, מקלל את ישראל מתוך העוני שבו. ב-1962 מנהיג מרוקאי העיר על תופעה של "ישנם יותר פרופסורים מרוקאים בסורבון מאשר סטודנטים מרוקאים באוניברסיטת ירושלים." למרות עובדות אלה, ההיסטוריון הפרוגרסיבי, תום שגב, טוען שהספרדים "נדחקו לשוליים בגלל שהם לא הביאו איתם את הכישורים הנחוצים כדי להיות מסוגלים להתחרות באופן חופשי על מעמד בחברה הישראלית... או בגלל שהם אינם יכולים לדבר עברית היטב." (חשוב לציין שהמהגרים האשכנזים לא ידעו עברית. אם זו הייתה עמדתו של היסטוריון מתקדם, אנו יכולים לדמיין כיצד היא נראתה בעיני ריאקציונר – ראה פרק שמיני.)
למרות ההסכם החשאי בין הציונים לאימאם של תימן, מבצע הטרנספר לא היה גלוי, מתוך חשש מדעת הקהל הערבית, והוחלט לשלוח את היהודים קודם לעאדן. שם הם נאלצו להאריך ימים בשממה חולית בשם "מחנה הגאולה" עד שהמטוסים היו מוכנים לקחת אותם לישראל. ד"ר יוסף מאיר תיאר את בואם של התימנים למחנה הזה כך: "חמש עשרה משאיות הגיעו, נושאות 313 גופות עירומים או עירומים למחצה. אם בגלל חום הקיץ, או כך נהוג אצלם, או עקב מחסור בבגדים, הם ישבו צפופים יחד, מטונפים, גופותיהם מלאים חבורות, פניהם נעוצי מבט וחרישים. אפילו לאחר שקידמנו את פניהם היה קשה לדבר איתם. אולי בגלל ביישנות; נאמר שהם הלכו ברגל במשך חמשת עשר הימים האחרונים, או שזה יכול להיות בגלל חוסר עניין, או מצוקה, או פחד ממה שעומד להתחולל איתם. אחדים מהם שאלו אותנו "אתם אנגלים?" למרות שדיברנו עברית וניסינו לקבוע הבנה איתם. הם התחילו לצאת מהמשאיות, אחד, אחד, לאט לאט ובשקט. בקושי היה שם קול של תינוק בוכה. התמונה היא של עדר כבשים המובל מן השדה לעת ערב, ראש אחד בעקבות זנבו של האחר, עד שהם הגיעו לשדה המוצל שם כולם יכלו להצטופף יחד. בלילה הראשון הם מקבלים לחם, מים ותמרים. לילה ראשון זה הוא מפגש היסטורי בין קבוצה עברית עתיקה וקבוצות יהודים מאירופה ומהמזרח התיכון. פניהם לא הראו כל רמז של אושר, רגש או כל רושם שהם מודעים לגאולה ולתום המצוקות שלהם. אומר זאת בגלוי, יש להם מאפיינים חייתיים לגמרי למרות שאנו יודעים שיש להם רמה גבוהה מאוד של אינטליגנציה ויכולת אינטלקטואלית..."82
המחנה הזה הוקם עבור קליטת חמש מאות תימנים, אבל הסכום הכולל שם הגיע לשניים עשרה אלף. לא היו שם אוהלים – הם פשוט שכבו לישון על החול בלילה. הם עשו את צרכיהם בחול בתוך היקפיו של המחנה או בקרבת מקום. מעת לעת סופות חול היו מנשבות על המחנה, או גשמי זלעפות שהיו כמעט מטביעים את הפליטים והיו נושאים איתם את חפציהם.83 ד"ר מאיר הוסיף " אף אחד לא ידע כמה חולים היו במחנה, או היכן הם היו. אחדים מהם הצליחו להגיע למרפאה לקבל תחבושות או זריקת פניצילין, אחרים היו נושמים את הפעם האחרונה במקום כלשהו בו שכבו, בעיקר הקשישים ונשים." הנשים היו יולדות על החול, והאחות הייתה מגיעה אליהם רק בזמן שצריך לנתק את חבל הטבור. כשהנשים היו באות למרפאה, הן היו מתמוטטות על הרצפה עם ילדיהם לצידם ולא הראו אף סימן של שמחה או התרגשות. המתים נקברו בחול ללא ליווי של קולות בכי (בהתאם לד"ח של ד"ר מאיר). כשהתימנים הגיעו למחנה לקחו מהם את כל הבגדים שלהם ושרפו אותם ונתנו להם בגדים אירופיים במקום – שלב ראשון בהריסת הזהות שלהם. הנשים חשו עירומות כשהן לבשו את השמלות החדישות, מפני שהן נוהגות ללבוש מכנסי שק עד לקרסוליהן מתחת לשמלות שלהן. על התימנים נכפו שמות עבריים חדשים לקחת את מקום שמם הערבי מוסלמי המסורתי. בתיקים של הסוכנות היהודית ישנן תלונות רבות אודות המכות, הלעג והברוטאליות שאליהם חשפו פקידי הסוכנות את התימנים.
בישראל היה דיון אודות הטרנספר של התימנים. יצחק גרינבאום, שר הפנים שאל "מדוע אנחנו מנסים לגרום לקהילה בתימן להיעלם ולהביא לכאן אנשים שגורמים לנו יותר נזק מתועלת? כאשר אנחנו מעבירים 70 אחוז מהחולים אנחנו פוגעים בעצמנו ובהם גם יחד..." יצחק רפאל, ראש מחלקת הקליטה, ניסה להרגיע את עמיתיו במועצת הפועל של הסוכנות בכך שאמר ב-5 ביוני 1949 "אין חולים רבים בקרב התימנים," לרמוז שהחולים ימותו בדרך. אחרי כן הוא הוסיף "אין צורך לחשוש מהחולים הכרוניים, מכיוון שעליהם ללכת ברגל במשך שבועיים]כדי להגיע למחנה] . החולים המסוכנים בכלל לא מתחילים את המסע." ב-28 בספטמבר 1949 בן-גוריון כתב ביומן שלו "הילדים נופלים כמו זבובים. עלינו להצילם. האמת היא שקצב התמותה גבוה גם כאן, אבל יש לנו גם תרופות יעילות יותר." כמה שבועות לאחר מכן הוא כתב "אם כתוב שהם צריכים למות, אז יותר טוב עבורם למות כאן."84
עושה רושם שהתנאים הקשים שהתימנים היו צריכים לחוות כדי להגיע לעאדן, ובאותה מידה המצב הבריאותי והתזונתי ב"מחנה הגאולה" שירתו רק כדי להיפטר מהחלש, החולה והקשיש. בדרך זו רק הבריאים והחזקים היו צריכים להיקלט בישראל, זאת אומרת אלה שיוכלו לשרת את הכלכלה הישראלית או בכוחות הצבא. אדם יכול להציב כאן את השאלה אשר להכיצד בריטניה הגדולה יכלה לאפשר לפעולות בלתי אנושיות כאלה להתבצע בעאדן. בין 1948-1975, ישראל הביאה יותר מ-719,000 אשכנזים מאירופה, אבל היא לא התייחסה אליהם באותה צורה. בוודאי הבדל כזה ביחס מהווה האשמה כבדה של אפליה גזענית בה נוהגת ישראל.

הערות
1. גלימה ערבית ארוכה.
2. לנדאו.
3. בת יאור Les Temps Modernes, 85.
4. שכטמן, 1961, 190.
5. ראה גם איסקנדרני, חמסין, מס. 5, 30-34; שיבלק.
6. א. שוראקי, 1968, ושכטמן, 1961.
7. שיבלק, 28 עלם אל-יהוד פי איל עיראק, ירושלים, 1983, מאת מ. באסרי.
8. (CO-730/2/34955).
9. עבד אל מוחסין, 1983, 253-340.
10. ראה שם.
11. שיבלק, 42-43.
12. ניסים רג'ואן, 207-209.
13. קימחי, 1976, 60-62 וכהן, 1969, 109-112.
14. כהן, 1969, 259.
15. ראה שם.
16.וולפסון, 146-147.
17. ראה שם, 143.
18. ראה שם, 144.
19. ראה שם 148-149.
20. ראה מהדורה של אל-יאקזה, 12, 13, 16 ו-17 בפברואר ו-7 ו-28 במרץ 1948.
21. 1969, 178.
22. 2 בנובמבר 1949. מוושינגטון אל שר החוץ של בריטניה. מברק מספר 5182, משרד החוץ 371/75187.
23. ברגר, 1955, 30.
24. על יהודי עיראק, ראה את עבודתו רבת הערך שנכתבה באנגלית מאת הפלסטיני עבאס שיבלק.
25. כהן, חיים י., 1969, 38-47.
26. לנדסהוט, 1950.
27. סמוחה, 281.
28. הקונגרס הציוני העשרים ושלושה, 178.
29. י.נ. שי, שבט ועם, 1954.
30. ראה שם.
31. שבט ועם, 1958.
32. בטטו, 1978, 311.
33. אני עדיין זוכר את האספסוף שנהגו לאיים עלינו " חכו עוד קצת, והיטלר יגמור גם עליכם!"
34. ארגון שחרור פלסטין היה הארגון הערבי/אסלאמי הראשון לתקן את העיוות הזה, כשהוא דרש שארצות ערב והאסלאם ייקחו בחזרה את הספרדים מישראל. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, אש"ף הצליח בעצירת יהודים לעזוב את איראן לישראל, ודיונים בטהראן הובילו לכך שיהודים רבים התעודדו לעזוב את ישראל ולחזור לאיראן.
35. הכרוניקל היהודי מה-29 באוקטובר, 1949.
36. FO 371/75152 E9114/ 1105/ 93.
37. ירושלים – משרד החוץ הבריטי 24/3/51, FO 371/91690, EQ 1571/45 .
38. ירושלים – אל משרד החוץ הבריטי ב-14 בפברואר, 1949 –FO 371/75182/024566 .
39. שגב, עמ' 110 של התרגום בערבית.
40. ראה שם, 176.
41. ראה מכתב מקובוביצקי לקונגרס היהודי מתאריך 24 באפריל, 1949, בתיקים של משרד הקליטה, ארכיון צבא ישראל 14/49.
42. ראה שם. ראה מכתב מטוביה למשרד מתאריך 14 במאי, 1949.
43. הארץ, 29 במאי 1987.
44. Pro/FO E 4209/1/93.
45. Pro/FO E 4154/1/93.
46. קול העולם הערבי, ינואר, 1983.
47. ראה, FO 371 23202 סודי, מס' 251, הקונסוליה הבריטית, דמשק למשרד החוץ, לונדון 14.4.1939 ו-FO 624/24/448, תעמולה נאצית בעיראק, ללא תאריך, ו-FO37/2302, מס' 150, השגרירות הבריטית למשרד החוץ 11.4.39 .
48. ראה ספרו של ניסים רג'ואן.
49. שוראקי, 181 ו-182, ואנציקלופדיה ג'ודייקה, כרך 12, 344.
50. וועדת החקירות הממלכתית הבריטית, 22 בספטמבר, 1948. פורסם בהאקונומיסט ב-9 באוקטובר, 1948 והניו-יורק טיימס ב-6 בדצמבר, 1947.
51. וולפסון, 174-176.
52. מפלגת "מצרים הצעירה", ידועה גם כן בשם החולצות הירוקות.
53. ג'ולי פלינט הגרדיאן, 2 באוגוסט 1989.
54. בן מנחם, 179.
55. פרוטוקול הוועדה, 22 באפריל 1949.
56. רפאל ללוקר, 22 בינואר, 1951, ארכיון הציונות המרכזי.
57. ראה התכתבות משרד החוץ עם השגרירות שלו בבגדאד ב-29 בספטמבר, 1952 – FO 371/98767, Eq
1571/24.
58. ראה העיתון העולם הזה, 20 באפריל 1966 ו-1 ביוני 1966, כדורי, 1970, דפים 313-315 ומריאון וולפסון, נביאים בבל, 1980.
59. שגב, 109-110.
60. ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2451/11.
61. שגב, 115 ו-176.
62. צדוק למשרד הציונות בעאדן, 20 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, L27, תיק רביעי. ראה גם זיכרונות ומכתבים של צדוק.
63. רפאל למועצת הוועד של הציונות, 9 בספטמבר 1949. ארכיון הציונות המרכזי, קליטה – S41/256/11.
64. ראה ספרו של שלמה הילל, מבצע בבל, 1989.
65. פרוטוקול הפועל של הציונות, 21 במרץ 1949 ו-29 באפריל 1949.
66. הדו"ח של בן צבי, 18 בספטמבר, 1949 – הארכיון המרכזי להיסטוריה של העם היהודי: ארכיון של נחום לוין.
67. מנחם בן יוסף לאפרים הדר, 9 באוקטובר, 1949 – ארכיון הציונות המרכזי, המשרד ליהודי המזרח התיכון S/20/600, וגם S20/109 ו-S/20/547 II.
68. ראה הארץ, 11 בינואר 1985.
69. ארכיון הציונות המרכזי בעאדן, L27.
70. ארכיון הצבא הישראלי – A/5/ 14.
71. 31 בדצמבר, 1949, ארכיון הציונות המרכזי, 127.
72. ראה שם.
73. ארכיון הציונות המרכזי S20/5501.
74. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393 – מספור מקורי 2421/73, ללא תאריך.
75. 9 באוגוסט 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/555.
76. ד"ר גולדמן לד"ר קורנבליט, 31 בדצמבר 1948, ארכיון הציונות המרכזי S/20550 I.
77. מועצת הפועל של הציונות, 18.7.49.
78. ארכיון הציונות המרכזי, S20/562.
79. תיקים של משרד הקליטה, צרור 61, תיק 393, מספור מקורי 2421/73.
80. מועצת הפועל של הציונות, 24 באוקטובר 1948.
81. שגב, 180 ו-181, תרגום בערבית.
82. משרד הבריאות, ספטמבר 1949, ארכיון המדינה, המשרד לענייני חוץ, 2397/15 – ציטוט של שגב.
83. יוסף צדוק למנחם, 21 ביולי 1949, ארכיון הציונות המרכזי, S20/457 II.
84. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 128, 21 בנובמבר 1949.

פרק זה עוסק בקליטתם של המהגרים בישראל, אם כי "קליטה" היא מילה אדיבה מידי כדי לתאר את מה שאנחנו מאמינים שקרה למעשה. "השמדה" משקפת יותר טוב את מה שלמעשה קרה במחנות הציונים שהוקמו למהגרים והיכן שהם איבדו את זכויותיהם האנושיות. הפיכת הספרדים למעמד של פועלים החלה במחנות המעבר שבחוץ לארץ, כפי שהזכרנו בפרק הקודם. ואחר כך היא המשיכה ב"מחנות העולים" וב"מחנות המעבר" בתוך ישראל, ואחר כך ביעדיהם הסופי שהיו או עיירת פיתוח, ה"קואופרטיבים" או "החגורה השחורה" של הערים הגדולות.

מחנות העולים
ווידד סיפרה לי על הגירתה מבגדאד. "היינו לבושים בבגדי השבת שלנו.כשהמטוס נחת חשבנו שישראל תקבל את פנינו בלבביות. אבל, השם ישמור, כמה טעינו! כאשר המטוס נחת בשדה התעופה בלוד, התקרב אלינו אחד העובדים וריסס את כולנו בכל מקום בדי.די.טי., כאילו שורצים כינים. איזה סוג קבלת פנים זאת הייתה? הרגשנו שהם יורקים לנו בפנים. כאשר יצאנו מהמטוס, כנוהגים עדר הם הובילו אותנו אל תוך רכבת שהייתה כל כך דחוסה שדרכנו אחד על השני והבגדים היפים שלנו התלכלכו. בעלי בכה וגם אני. אחר כך הילדים התחילו לבכות התייפחנו מבכי עד השמיים עד שהוטל ענן על הרכבת. כי בגלל שזאת הייתה רכבת עם קרון משא לא היה אור וחשמל, אך ככל שהיא דהרה אנחנו חשבנו על רכבות המוות שלקחו את יהודי אירופה למחנות הנאצים. לבסוף הגענו למחנה "שער העלייה" ונכללנו עם משפחות אחרות. לאחר מכם הם רשמו את השמות שלנו ו"נתנו" שמות עבריים חדשים. "סעיד" הפך להיות "חיים", "סועד" הפכה ל"תמר" ולי שינו את השם ל"אהובה" וכך הלאה. אחר כך היינו צריכים לעמוד בתור ארוך מאוד לאוכל, כאילו היינו קבצנים. לא היה לנו כל מושג מה יהיה איתנו." היא הביטה לעברי בעיניים דומעות ושאלה "האם זאת ישראל שסיפרו לנו עליה?"
"מחנה שער העלייה היה מרכז מעצר של הצבא הבריטי לפני שהוא הפך מחנה למהגרים. רשויות הביטחון הישראלים תגברו את אבטחת המחנה על ידי הכפלת גובה גדר התיל מסביבו והתקינו חיבור טלפוני ישיר למשטרת ישראל בנמל חיפה. היה שם כוח משטרתי של שישים שוטרים, ארבעה סמלים וקצין לפקח על המהגרים, ששוכנו באוהלים או במכלאות עם גגונים מפח, שקודם היו מחסני תחמושת עם אדמה ללא מרצפת. בעת ששוטטתי בין האוהלים האלה ארב לי קשיש עיראקי. "יש לי רק שאלה אחת," הוא אמר. "האם אנחנו מהגרים או שבויי מלחמה?" לשוני דבקה בחכי ולא יכולתי לענות. הקשיש ירק על הרצפה וקילל את ישראל וכל דבר הקשור לישראל. הבחנתי גם שתנאי התברואה במחנה היו מיושנים מאוד. השירותים היו מוצפים, כמעט ולא הייתה הפרדה בין המינים ועקב מחסור במתקני רחצה האנשים התחילו להדיף ריח."
המהגרים נלקחו ממחנה "השער של העלייה" הזה למחנות אחרים בהם הסדרי המחייה לא היו שונים. ב-1948 היו 90,000 מהגרים, דהיינו שליש מסך הכל, במחנות. לעומת זאת, למהגרים האשכנזים העניקו את בתיהם הנוחים של הפלסטינים שגורשו. יהודה בורגינסקי, בכיר במשרד הקליטה, התריע שאספקת המזון אוזלת, ועשרה אחוז מתושבי המחנה יסבלו רעב.1 בעקבות חודש תושבי המחנה קיבלו לחם וחלב עבור ילדיהם בלבד, ומנות הירקות הקצובות הופחתו בשני שליש. המהגרים במחנה פרדס חנה ארגנו הפגנת זעם.2 תנאי התברואה ביחד עם מחסור ברופאים, תרופות ואוכל, גרמו להתדרדרות בבריאותם של המהגרים, התפשטות מחלות מידבקות ועלייה בקצב התמותה. ד"ר משה סנה, חבר כנסת ממפ"ם, דיווח שמתוך 370 הילדים במחנה רעננה 200 היו חולים, ושבית החולים מסכים לקבל רק 25 אחוז מהמקרים שהרופאים המקומיים שולחים.3 יעקב גיל, חבר כנסת, דיווח שהוא ראה מחנות חדשים עם מאות משפחות מהגרים שבהם לא היה רופא קבוע או מרפאה נאותה.4 הוא גם ראה מאות אנשים עם מחלות מידבקות שעדיין גרו בקרב משפחותיהם, היות ובית החולים לא מוכן היה לקבל אותם. בכפר ברנדיס, על ידי חדרה, הוא ראה ילד עם שחפת יושן במיטה שהשתמשו בה שתי משפחות נוספות.5 צבי חרמון, בכיר במשרד הקליטה, אמר "התנאים במחנות המהגרים הם בלתי נסבלים. לא תהייה זו הגזמה לומר שהתנאים היו יותר טובים במחנות הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה."6
בספטמבר 1949 רות קליגר, בכירה במוסד לעלייה, כתבה בדו"ח שלה. "במחנות יהודים רודים ביהודים אחרים. עושה רושם שהם לא למדו דבר מן הטרגדיה של העבר."7 היא הוסיפה "למהגרים אלה יש תחושה של אזרחים ממדרגה שנייה."חינוך לא היה שם לחלוטין במחנות. לא היו בתי ספר וגם פעילויות עבור הילדים לא היו ומרבית המבוגרים היו מחוסרי עבודה. עלינו להזכיר שהאדם האחראי ישירות לתנאים הללו, גיורא יוספטל, היה יהודי שנמלט מגרמניה הנאצית לפני המלחמה ואז הוא הפך להיות מנהל מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. תיקים במשרד ראש הממשלה כללו מספר דיווחים על הקשיים שנתקלים בהם המהגרים. בארכיונים המרכזיים של הציונות ישנן דו"חות על שחיתות בחלוקת האוכל.8 יהודה בורגינסקי אמר לחברי מועצת הפועל של הציונות "לא הכנו להם לא מחנות ולא הסדרי מחייה. מה עלי לעשות עכשיו? אני בונה מכלאות עם גדר תיל ושומר אותם שם כמו חיות במצב של אשליה אופטית."9 אפילו בן גוריון הקשוח הכריז כאשר הוא ביקר את הילדים התימנים בתל השומר "זהו הדבר הגרוע ביותר שראיתי בחיי." בנאומו בכנסת הוא הוסיף שהילדים הללו "נראו יותר כמו שלדים מאשר יצורים חיים...הם היו חלשים מדי אפילו לבכות, ואחדים מהם היו חלשים מדי להיות מסוגלים לבלוע אוכל."10
באפריל 1949 מזכיר המפלגה השולטת מפא"י (העבודה) הכריז "הביורוקרטיה היא כמעט פלילית" בקשר לקליטת המהגרים. יוספטל הודיע למפלגתו שהמחנות שהיו תחת פיקוחו היו אמורים לקלוט 40,000 מהגרים, אבל הם למעשה החזיקו בין 50,000 ו-60,000, מחציתם היו גרים באוהלים. פינחס לבון, מזכיר ההסתדרות, ציפה ל"פיצוץ גדול". בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, התנגד לתזה הזאת,ואמר שהמדינה מפנקת את המהגרים. "אינני יכול לקבל את הפינוק הזה...אנשים אלה יכולים בהחלט לגור באוהלים במשך מספר שנים. מי שלא רוצה לגור באחד לא צריך לבוא לפה."11 שנה לאחר מכן, הלכתי למחנה סאקייה לבקר את הקרובים שלי. המחנה היה מורכב אוהלים הצפופים יחד. בן גוריון נתן שם נאום שבו הוא ציין "משה החזיק אתכם באוהלים במשך ארבעים שנה במדבר סיני. אני אחזיק אתכם באוהלים רק מספר שנים מעטות."
גולדה מאיר הייתה אחראית לבניית מגורי העולים בתפקידה כשרת העבודה. היא קודם נתנה הוראה לבנות צריפים מפח או עץ ואחר כך ממלט. הצריף היה לא יותר מאשר חדר בודד והוא נבנה על ידי מכונה עם צינורות אופקיים, שכינויה היה "התותח של גולדה". 27,000 צריפים כאלה נבנו ב-1948, שמהם 18,000 נבנו מעץ והיו אמורים לשכן את אלה שגרו באוהלים.12 חרמון, הבכיר שהיה אחראי על הקליטה, אמר ב-29 במרץ 1949, בישיבה של מועצת הפועל של הציונות, "אנחנו נעים לקראת הצבת משכני עוני וצפיפות יתר ממושכת." זה בדיוק מה שקרה לגבי המחנות הללו, עיירות הפיתוח וה"קואופרטיבים". כולם הפכו לאזורי משכנות עוני בדיוק כמו "החגורה השחורה" בערים הגדולות. עיתונאית אמריקאית, רות גרובר, כתבה לבן גוריון "האדישות של הציבור מדהימה. החברה הציונית לחמה לאורך המנדט הבריטי על הזכות להגר וזכתה בה, אולם עתה אף איש אינו נותן את תשומת ליבו לתושבי המחנה, והמעטים שלהם תחושת אשמה אומרים: גם לנו היה קשה כשבאנו לראשונה, אז שהם יסבלו גם כן."13 הרשויות הצבאיות, שגייסו מייד את המהגרים הצעירים ושלחו אותם לחזית, סירבו לתת מחסה לקשישים ולצעירים במהלך השיטפונות החמורים בלוד. יהודה בורגינסקי דרש שהצבא יעביר את שדה התעופה שבכפר סירקין לרשותו של משרד הקליטה. הצבא סירב, אבל כן הציע את מחנה תל-נוף שהיה על יד מחנה צנחנים ואשר הודיע לבורגינסקי שהם ישתלו מוקשים כדי למנוע מתושבי-האוהלים לגור על ידם.14 קיבוץ משגב עם סירב לתת מחסה למהגרים שהוברחו פנימה מלבנון והם נאלצו להמשיך ברגל שעתיים נוספות. כשהם הגיעו לקיבוץ מנרה נאמר להם שאם הם לא ישלמו על התחזוקה שלהם הקיבוץ לא יקבל מהגרים יותר בעתיד.15
נעים סיפר "האופן שבו התייחסו הציונים לספרדים שאותם הם הבריחו איננו חדש. אני זוכר איך הם התייחסו אלי ואל חברי העיראקים בתחילת מלחמת העולם השנייה. סוכני הציונות הבריחו אותנו לבירות, ואחר כך הם שלחו אותנו למטה לכיוון הגבול של פלסטינה עם מדריך דרך לבנוני – מוסלמי ככל שאני יכול לזכור. הרכב נעצר באזור הררי והתחלנו ללכת ברגל בעקבות המדריך במשך מספר שעות. כשגשם זלעפות התחיל לרדת המדריך אמר "תמשיכו הלאה לכיוון האור הזה –זה הקיבוץ." אחר כך הוא עזב אותנו וחזר לבירות. הלכנו ברגל במשך כל הלילה בתוך אזורים נרחבים של גשם וקור צורב. האור היה רחוק מאוד לחלוטין. עד שהגענו לקיבוץ הבגדים שלנו היו רווים במים ומטונפים. אחדים מאיתנו איבדנו את נעלינו בבוץ. השומר לקח אותנו לחדר האוכל והם נתנו לנו ספלים של תה ולחם עם מרגרינה. אחרי כן הם לקחו אותנו לספרייה והושיבו אותנו שם למרות שרעדנו מקור והבגדים שלנו היו עדיין רטובים. בבוקר הם לקחו אותנו לעליית שחת ושם ישנו כאילו היינו בהמות. היה זה לקח שופך אור בהכנסת אורחים אשכנזית. זה היה קיבוץ כפר גלעדי. לאחר מכן הפרידו אותנו ואותי שלחו לקיבוץ חולתה על יד החולה. שם הם תחבו אותי לתוך צריף עץ קטן, שורץ כינים ופשפשים, ששכן בדיוק על קצה היישוב ואשר היה במיוחד עבור הספרדים. הוא היה בדיוק כמו רפת. למרות שהייתי נער צנום וחיוור, הכריחו אותי לעשות עבודה פיסית מהבוקר עד הלילה. בלילה אחד מחברי הקיבוץ היה מלמד אותי חצי שעה עברית. העבודה הייתה מאומצת מאוד. חשבתי שהגב שלי עומד להישבר מהכאב והעייפות. על ראש חבורת העובדים עמדה בחורה גרמנייה בשם גרדה שהוסיפה לצעוק עלי ואשר השפילה אותי לאורך כל היום. לא ידעתי מדוע, הואיל ובזמנו עשיתי את מיטב יכולתי, אבל גרדה הייתה עדיין רודה בי במשך כל היום והחלומות שלי היו מעיקים עלי במשך כל הלילה. נוספת לכך העובדה שכל הזמן נתקפתי על ידי פשפשים וכינים שבתוך הצריף. בשנתי הייתי רואה את אבי מחפש אחרי בהרים ובעמקים, עם שנאה בעיניו בגלל שהציונים לקחו אותי ללא ידיעתם של הורי. היטלר רדה בגרדה, אחרי כן גרדה באה לפלסטינה, ועכשיו גרדה רודה בי! בסוף ברחתי מירקות וחקלאות, ומגרדה... כבר לא היה איכפת לי מכלום. התחלתי לרוץ לכיוון ההרים, בוכה תוך כדי ריצה הרחק מן הישוב. לפתע נתקלתי במוסא, שהיה שחום עור, היו לו עיניים שחורות נוצצות ודיבר ערבית. הוא ומוסא השני, הסנדלר, היו חברי הקיבוץ הספרדים היחידים בקיבוץ. מוסא הראשון היה יהודי נתין פלסטין, אני מאמין ממוצא תימני, והשני היה מסוריה. הוא שאל אותי, "מה קרה, נעים? למה אתה בוכה?" כשסיפרתי לו על הדרך שגרדה מתייחסת אלי הוא כעס ונזף בה קשות. "הישאר איתי," הוא אמר, "ואנחנו נעבוד יחד עם המריצה הזאת." מוסא זה היה האדם הראשון בקהילה הציונית שהתייחס אלי בצורה אנושית. לעיתים קרובות הייתי הולך לסדנא של מוסא הסנדלר מדמשק, והייתי חש תענוג בל יתואר כשדיברנו בערבית. עכשיו אני יודע את הסיבה – היא לשון הדיבור, השפה של הורי ושל הסבים והסבתות שלי. לא יכולתי להבין מדוע גרדה התייחסה אלי באופן שהיא עשתה עד שהתרחש אירוע שהבהיר לי את העמדה שלי בחברה האשכנזית. בקיבוץ חולתה היה שם חבר בשם ישראל, עד כמה שאני יכול לזכור, אולם האנשים בקיבוץ נהגו לקרוא לו "סטאלין". לא ידעתי מדוע. סטאלין זה ניצל קבוצה של דייגים ערבים באגם חולה. יום אחד אני רואה אותו עומד על גדות האגם עם הפועלים הערביים שלו. הוא צעק עליהם וקילל אותם, אחרי זה הוא תפס את אחד מהם בכוח והתחיל להכות אותו ולבעוט בו בפראות. הערבי לא הגן על עצמו. חבריו נותרו בשקט ולא זזו. הייתי מופתע מאוד, מפני שמעולם בכל חיי לא ראיתי יהודי מתייחס כך לערבי. מכאן היה יהודי גרמני או פולני, זר, מכה בן אדם, שבמקרה היה יליד ערבי. ומכן הייתה גרדה גם, שהתייחסה אלי בנוקשות. מרגע זה והלאה הייתי מודע לעמדתי המושפלת וגם לעמדתם של אחי הפלסטינים הערבים. לא הייתי מופתע כשהביאו את אבי ואת משפחתי לפה בתחילת שנות החמישים ודחסו אותם לתוך המחנות בתחילה לפרדס חנה אחרי זה לסאקייה ואחר כך לפתח תקווה שם אבי נפטר לאחר שהוא שרד במשך עשר שנים בצריף מעץ כאשר רופא המחנה סירב לבוא לטפל בו. הרופא אמר לאימי "שהוא יבוא אלי לראות אותי", אבל אבי היה חולה מדי כדי ללכת ברגל. הוא נותר במיטתו עד שהוא נפטר כמה שבועות לאחר מכן. ורק אז לקחו אותו לבית חולים אבו-כביר כדי לקבוע את סיבת המוות. אימי אמרה "זה מה שהנאצים עשו להם.""זה כל מה שנעים יכל לומר.
על אף התנאים הטרגיים במחנות הללו, בן גוריון, ראש הממשלה ומנהיג מפלגת מפ"י (העבודה), התרעם על כל פת לחם שהספרדים אכלו. בועידת המושבים השמינית, המנהיג אמר " 100,000 יהודים חיים במחנות העולים ואת המזון שהם אוכלים מספקים להם מתוך חסד."16 רק כמה שבועות לאחר מכן בן גוריון דרש לארגן את המהגרים לתוך "גדודי עבודה" משהו בדומה לשורות צבאיות או צבאיות-למחצה ולשמש כעובדי כפייה בבנייה וסלילת כבישים, לטובת הציבור, ללא תשלום מיוחד. בן גוריון חשב שקבוצות עבודה אלה צריכות לכלול גברים בגילאים בין 18 ל-45 שיקבלו לפי מידת הצורך עבור עצמם ומשפחתם ונוסף לכך אותו סכום כסף כמגויס לצבא. הוקמה ועדה כדי לבחון את ההצעה. חבריה כללו את יהודה אלמוג, חיים גבעתי, הילל דן, גרשון זק, גיורא יוספטל ושלום הכהן. הועדה המליצה להקים את המחנה הראשון עבור 3,000 מהגרים מגויסים בסביבת באר שבע. אולם התוכנית נכשלה בעקבות התנגדות ממשרד העבודה שלא היה ברשותו מספיק משאבים כספיים כדי לגבות את התוכנית, ואף לא יכל לוותר על עבודות שאותם הוא כבר הבטיח עבור מהגרים אחרים.17 הרעיון של "גדודי עבודה" צץ מאוחר יותר במבנה של עבודת חירום ומשכורות חירום, ואשר אנו נבחן אותו יותר מאוחר.
כאשר האוכלוסייה היהודית של פלסטינה הגיעה לרמה הרצויה של מיליון, מועצת הפועל של הסוכנות היהודית ארגנה חגיגה בתל אביב, אבל רק 15 אנשים נענו להזמנה.18 זה מראה שהגירה המונית נדחתה על ידי המהגרים, וגם על ידי הישוב הציוני שהפך להיות עתה מיעוט דמוגראפי ואשר התחיל להתלונן על "ההרכב של החברה". משרד החוץ הכין תמסיר שאותו הוא הפיץ לנציגים הישראלים בחוץ לארץ שבו הוא נתן תשומת לב לעובדה שמרבית המהגרים מגיעים עתה מארצות ערביות אסלאמיות וששיעור הספרדים ימשיך לעלות. המשרד הזהיר שעובדה זאת "תהווה הטבעת חותם על כל מישורי החיים במדינה" והתכוון לכך שבמטרה לשמר את "קני-המידה התרבותיים" של הישוב הם יצטרכו מספר רב של מהגרים מערביים ולא רק "מזרחים."19 שושנה פרסיץ, חברת כנסת, אמרה על הספרדים "אין לנו שפה משותפת איתם, בדיוק כפי שרמת ההתפתחות שלנו אינה תואמת את שלהם. הם עדיין חיים בימי הביניים."20 בו זמנית התקשורת הישראלית, שהייתה כולה תחת שליטה אשכנזית, ניהלה מסע גזעני נגד נתינים יהודים אלו ותרבותם הערבית ה"נחותה" כדי להצדיק את האפליה נגדם (ראה פרק שמיני).
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, מחה על האפליה שכוונה נגד חבריה העניים של קהילתו בתחום הדיור, שירותי הדת, השירותים האזרחיים, קצבאות ילדים ואפילו תוכניות רדיו. הוא אמר שאפילו תוכניות רדיו תימניות הוכנו על ידי "מומחים אשכנזים".
הגם שהתימנים היו בררנים בניקיון בהיקף נרחב יותר מכל קהילה אחרת אני ראיתי, נציג מהסוכנות היהודית שטען "ישנו סוג של תושבים שאותו קשה מאוד להורות בענייני תברואה." הסוכנות הבטיחה שהיא תשקוד על בניית בתי שימוש קרובים לבתי המגורים במטרה לאלף את "האנשים האלה" (קרי, התימנים) להשתמש בהם לעשיית צרכים."21 יתר על כן, פעילי מפלגה אשכנזים בצורה פעלתנית ניסו לשנות את סגנון חייהם של התימנים כדי להרוס את השפעת האב והמורה.
היעלמותם של ילדי תימן
מאז אפריל 1950 ארגון התימנים היה שולח מכתבים לשר המשטרה אודות היעלמותם של מאות מילדי תימן לאחר שהם הועברו לבתי החולים.22 השר לא ענה לאף אחד מהמכתבים הללו. 18 שנים לאחר מכן רשויות הצבא שלחו צווי גיוס לילדים אבודים אלה, ובעיה מחרידה זאת התגלתה לאור. מקורות ספרדיים בפלסטינה אומרים שהאשכנזים ש"טיפלו" בענייני התימנים גנבו את הילדים ומכרו אותם להורים מאמצים בתוך ומחוץ למדינה גם יחד. וועדת החקירה הממשלתית שהוקמה ב-1968 חשבה שבעיית ההיעלמויות הייתה קשורה למצב הליקויים במחנות אבל הודתה שהבעיה הייתה מזעזעת. הוועדה בחנה 342 תלונות, בעיקר של תימנים והשאר היו של ספרדים אחרים מארצות ערב. היא מצאה רק ארבעה ילדים ולא העלתה שום תוצאות אודות האחרים. אולם היא כן ציינה שהמידע שלה מהווה הצדקה לחקירת משטרה בפנים ובחוץ לארץ, ושלחה דו"ח בהקשר לכך לשר המשטרה והמשפטים, והרשויות דחו אותו. ביולי 1986 יהודים ספרדים ערכו מפגש המוני ביד אליהו על יד תל אביב ויצאו בקריאה אל הרשויות לבצע את החקירות הנדרשות כדי למצוא 559 ילדים שנגנבו בתחילת שנות החמישים.24
הדיכוי שכוון נגד התימנים היה בלי ספק גרוע יותר מהדיכוי שממנו סבלו ספרדים אחרים כלשהם. אפשר שהיה זה בגלל שהתימנים עברו תהליך של ערביזציה לגמרי ועד לאחרונה ממש היו ללא השפעה מהתרבות האירופאית. לעולם לא אשכח את החורף של 1944 כאשר הסוכנות היהודית הביאה מאות תימנים והושיבה אותם במחנה קרוב לקריית שמואל באזור חיפה. הם נשלחו על ידי ארגון העובדים של ההסתדרות למחנה מוצקין והיה זה שם שראיתי אותם מסתובבים יחפים לבושים בסחבות, ורועדים מקור. האוהלים שלהם השקיפו אל הים והיו חשופים לרוחות קרות וגשמי זלעפות. מפלגת מפא"י והמפלגה הדתית הפועל המזרחי היו מוטרדים רק על אודות השגת הקולות של האומללים האלה. בקיץ מחנה התימנים היה הופך לגיהינום בגלל צפיפות היתר וערמות של טינופת. בסופו של דבר הם התקוממו ופלשו לתוך הדירות הלא גמורות שהרשויות היו בונים. מנהיגים אשכנזים ברשות המקומית הגיבו בכך שהם לא התקינו דלתות או חלונות וניתקו את אספקת המים בתקווה לגרש בתוקף את התימנים. באותו זמן את המהגרים האשכנזים היו משכנים בדירות גמורות בקריית חיים. כאשר התימנים התלוננו שאלו אותם בעוקצנות "היה לכם יותר טוב בתימן?" והם ענו "כן, למען השם."
לאחר שמדינת ישראל נוסדה, האפליה הפכה למדיניות גלוייה. למהגרים האשכנזים העניקו את הבתים הטובים ביותר של הפליטים הפלסטינים, או שנתנו להם דירות חדשות בחינם אין כסף. לאחר 1950, לכשהוכרז שעל המהגרים לשלם עבור הדיור שלהם, הסוכנות היהודית, ההסתדרות והרשויות המקומיות התחילו בבניית דירות עבור האשכנזים ונתנו להם משכנתאות ל-30 שנה. בו זמנית, הממסד הציוני היה דוחס מאות אלפי ספרדים בתוך המחנות שלא נסגרו סופית עד 1980.
הפרוטוקולים הבאים של מועצת הפועל של הציונות מראים כיצד כל המפלגות הציוניות, מהימין הקיצוני עד השמאל הקיצוני, החליטו לתת יחס מועדף לאשכנזים מפולין על חשבונם של הספרדים.
תאריך: 9 באוקטובר 1949
אליהו דובקין (מפא"י-עבודה): אנו חייבים להעניק למהגרים אלה הטבות, ואינני חושש מן המילה.
לוי אשכול (מפאי):...אם אנחנו מקימים מחנות עם מאה אלף איש בהם ואחר כך פתאום אנחנו נותנים לאשכנזים הטבות, קל לדמיין את המחאה..."לא חוסכים מהאשכנזים!"
צבי חרמון (מפ"ם-ציונים שמאל קיצוני):...אם זו שאלה של הענקת הטבות במהלך הקליטה, אני חושש שלא נצא מזה חיים...אינך רואה איזה משמעות תהיה לכך אם עשרים אלף איש יקבלו הקצבות מיוחדות?
הוחלט פה אחד להרכיב וועדה לבחון את הנושא.
תאריך: 26 בדצמבר 1949
י. גרינבאום (עצמאי):..יהיה צורך להכין בית מלון ל-800 איש לערך אשר יהיו המגיעים הראשונים מפולניה בסוף נובמבר. עלינו להזדרז כדי שהם לא יפתיעו אותנו וכדי שאנשים מכובדים לא יאלצו ללכת למחנות. ישנם אנשים בעלי מעמד בין המהגרים וזה יהיה אסון אם נאלץ לשלוח אותם למחנות.
א. דובקין (מפא"י): עלינו לעשות מאמצים יוצאי דופן כדי להקל על קליטתם של אנשים אלה. אינני רואה נזק בכך שהוועדה תשכיר מלון כדי לשכן אותם... ההגירה מפולין תלויה בדרך שבה מהגרים ראשונים אלה נקלטים. אם ניכשל, האחרים לא יבואו..וזו תהייה מכה לכל התנועה הציונית.
מ. גרוסמן (רביזיוניסט-ימין): אני מאמין שאנחנו חייבים לעשות כל מה שביכולתנו כדי לסייע בקליטת המהגרים הפולנים, אולם אני מתנגד שהמשימה תהייה באופן רשמי בידי הוועד הפועל . עם כל הכבוד ליהודי פולניה, לא יבינו את הפרשה. מדוע פתאום מתייחסים ודואגים ליהודים אלה בשונה מאחרים? העניין פורסם וממנים חבר מיוחד מהוועד הפועל. מה לגבי היהודים של גרמניה, מרקש, טוניס, טריפולי ושאר היהודים? אני בדעה שאומרת שעלינו להחליט כאן בוועדה מה שנחליט, אבל הוועד הפועל חייב לא לצרף את מר גרינבאום כחבר בוועדה. הוא אישיות חשובה ומקובלת על ידי היהודים מפולניה וימלא כל תפקיד שיהיה מוטל עליו, וכולנו נסייע לו. אינני רוצה שכל העולם ידע שלקחנו על עצמנו את האחריות לטפל בעניין הזה... וועדה ציבורית יכולה לקום עבור יהודי פולין, בתנאי שמר גרינבאום יהיה בה, אבל לא כממונה של הוועד הפועל. אני כבר יכול לדמיין את כותרות העיתונים. אני מוכן לשריין תקציב עבור הפרויקט הזה, אבל ללא שום פרסום – כי פרסום יכול להיות מזיק ואינני רואה צורך בכך.
ב. לוקר (מפא"י): באמת כולנו תומכים בתכנית הזאת, אולם השאלה היא "האם אנו זקוקים למנדט פורמאלי ממועצת הפועל או לא?
י. גרינבאום (עצמאי ושר הפנים): בהקשר לפרסום, אתה יכול לסמוך עלי...
המועצה החליטה אם כן להקים וועדה ציבורית לעסוק בקליטת יהודים מפולניה עם השתתפותו של מר גרינבאום. עוד יתגלה שהוא לא ייצג את הוועד הפועל אבל פעל כאחד ממנהיגי יהדות פולין.
שבוע לאחר מכן (ב-2 בינואר 1950), המועצה נפגשה כדי לדון בהקמת מחנה מיוחד עבור המהגרים מפולניה שבהם לכל משפחה יהיה חדר משלה, בניגוד לחדרי המגורים של המשפחות המרובות במקומות אחרים. אגף הקליטה לקח על עצמו לדאוג להסדרי מחייה ל-2,000 מהגרים פולנים תחת התנאים האלה.
י. גרינבאום (שהיה פולני) ביקש שמתקנים אלה יורחבו כדי לכסות על כל המהגרים הפולנים, אך זו נדחתה.
י. גרינבאום: זאת אומרת שמפברואר יהיה צורך לשים מהגרים פולנים בתוך צריפים עם 20 ל-30 מיטות צמודות אחת לשנייה ושמשפחות שלמות ישנו ביחד... אם חדשות על כך יגיעו מסביב הם יגרמו לרושם רע מאוד.
י. רפאל (הפועל המזרחי-מפלגת עבודה דתית): המהגרים הפולנים אינם כמו מהגרים מארצות אחרות. מהגרים מארצות אחרות נמצאים פה בגלל שדרשנו. במשך זמן רב מאוד הם לא רצו להגר ודחו את זה. מסיבה זו אין לנו שום אחריות כלפיהם, בשעה שיהודי פולניה לא יכלו להגר – לא הייתה להם ההזדמנות לעשות זאת. אם אנחנו נפטור אותם מהמחנות וניתן להם עדיפות בדיור, הם יתאקלמו הרבה יותר מהר מאשר המזרחים במחנות, מפני שיש ביניהם מומחים שהמדינה צורכת במידה רבה. זה יהיה לתועלת הכלכלה באופן כללי לכן אני מציע לתת להם עדיפות בדיור. היהודים מפולניה באים מרקע אמיד ולכן חיי המחנות יהיו קשים יותר עבורם מאשר ליהודי תימן אשר רואים במחנות מבצע חילוץ. לפיכך אני חושב שישנן מספיק נימוקים לטובת יהודי פולניה, וזה חייב לקרות בשתי דרכים. ראשית, יש להעניק להם עדיפות בדיור ושנית, אם זה בלתי אפשרי – אז אני תומך בהצעה של מר גרינבאום שנספק להם תנאים יותר טובים במחנות... אנחנו יכולים להקים קרן מיוחדת, הממומנת בעזרה של הקרובים שלהם והכסף שהם מביאים איתם. קבוצת עולים זו איננה כמו העולים התימנים. כאשר יהודי פולני מקבל הלוואה, הוא יודע שעליו לשלם אותה בחזרה.
י. בורגינסקי (מפ"ם-ציוני/מרקסיסטי): ישנה אפשרות שיהיה לנו רק מחנה אחד, שזה מחנה עתלית בו נמצאים עתה התימנים. נדחוף אותם למקום אחר ואז נוכל לצופף בין שלושה לארבעת אלפים (למרות שזה לא יהיה לוקסוס כמו שגרינבאום דורש), כמו במחנות אחרים... כאמצעי זהירות שכרנו בין מאתיים ושלוש מאות דירות ב-200 לירות ישראליות כל אחת. אנחנו ניקח את הבתים שהוקצבו לצפון אפריקאים ולתימנים וניתן אותם ליהודים מפולניה. לכך נצטרך לא מאתיים אלא שלוש מאות לירות. הבעיה היא אם אנחנו יכולים לאסוף סכום כזה?
א. דובקין (מפא"י, או עבודה): החלטנו נכונה לתת יחס מועדף ליהודים מפולניה. העדיפות צריכה להינתן לאלה שמגיעים ראשונים. זה לא חייב להימשך לאורך כל הזמן, אבל המטרה שלנו היא שהמגיעים הראשונים יעבירו מסר לאחרים בפולניה שהמצב לא רע בכלל כאן. אנחנו לא חייבים לטפל בכל עשרת האלפים כך. אין בכך כל נזק לתת לאלה שיבואו בעקבותיהם אחר כך לחיות כמו שאר הפליטים.
י. גרינבאום: במקום לצופף את היהודים מפולניה יחד כך, אני מאמין שעדיף יהיה לטפל ביהודים מטורקיה ומלוב כך. זה לא יהיה בלתי הוגן. עליכם לדעת שיהודים אלה הם של עילית. לכל משפחה היו שלושה או ארבעה חדרים – בית גרמני עם רהיטים גרמניים והמנעמים הגרמניים החדישים ביותר. יבואו הנה רופאים מפולניה. תשים רק אחד מהם במחנות בבית-ליד או פרדס חנה ותראה מה הוא יחשוב אז ואיך הוא ירגיש.
לוי אשכול, יצחק גרינבאום וממונה ממחלקת העלייה נבחרו לנציגים כדי לבחון דרכים בהם יהיה ניתן לשכון את היהודים מפולניה " ברוח ההצעות שהועלו בישיבה."25
מרבית ההחלטות שהיו בלתי אנושיות ומנוגדות לחוק הבינלאומי בוצעו באופן בלתי רשמי. ההחלטה לגרש את הערבים מלוד ורמלה היא דוגמא לכך. יצחק רבין, אמר כשהוא, כקצין בצבא, הלך לבן גוריון, שר הביטחון וראש הממשלה, כדי לשאול אותו על גורלם של תושבי שתי הערים הללו, בן גוריון לא השיב אבל רמז על ידי תנועה שכוונתה הייתה "להיפטר מהם." מאוחר יותר הוכחש שבן גוריון הורה על גירושם של תושבי לוד ורמלה. ב-1956 כשקצין שאל מה יקרה אם האיכרים שלא ידעו על העוצר שהוטל לאחר שהם יצאו לשדות, יחזרו בערב לכפר שלהם של כפר קאסם, הקצין המפקד השיב עם הפתגם הערבי "אללה ירחם עליהם", שבז'רגון הצבאי כוונתו "לשחוט אותם", וזאת הם עשו. בלבנון הפלנגות הנוצריות קיבלו הוראה להיכנס לסברה ושטילה, הוראה שכוונתה יכלה להיות רק טבח הפליטים הפלסטינים. כאשר דוד לוי, שר ישראלי ממוצא מרוקאי, התריע שכניסה זו של ה"כתאאיב" משמעותה טבח, אבל הוא ניתקל בהתעלמות מוחלטת.

המעברות
בפרק הקודם הזכרנו איך בן גורין התרעם על המנות הקצובות העלובות שניתנו למהגרים ואיך הוא רצה לגייס אותם לקבוצות עבודה מיוחדות ללא תשלום. התכנית אז נשמטה עקב קשיים שונים, אך העיקרון התישם מתחילת 1950 באופן שונה. או שהפכו את מחנות העולים למחנות מעבר, או שסילקו את המהגרים בכוח למחנות חדשים, וכך מרבית הספרדים הגיעו בסופו של דבר אל מחנות המעבר. הממסד הציוני הפסיק למהגרים את האספקה באוכל ונאמר להם שעליהם למצוא עבודה ולצאת להתפרנס. מטרתו של הממסד היה להפחית את העלות של ההגירה הגוברת במידה רבה ולהכריח את הספרדים לעשות עבודה גופנית עבור שכר נמוך מאוד. כאשר כמה מן המהגרים סירבו ללכת למחנות החדשים, הממסד הפעיל לחץ עליהם על ידי הפסקת כל שירותי הרווחה.26
מחנות מעבר אלו הוקמו ליד היישובים האמידים של האשכנזים או הערים הגדולות, כדי לספק להם עובדים בזול. תנאי החיים במחנות היו אחידים: אוהלים וצריפים מעץ ופח. אפשר שהתנאים במחנות האלו היו גרועים מקודם, היות והממסד השולט לא היה אחראי להבטחת אספקת מזון למהגרים. לא הייתה "מדינת רווחה", ואם אדם היה ללא עבודה, הוא לא קיבל סיוע כספי מן הממשלה. בעוד שתושבים אחדים מן המחנות הישנים קיבלו בתים בחינם או דירות, תושבי מחנות המעבר היו צריכים לקנות את הדיור שלהם מחברה מממשלתית. הרשויות, במיוחד מפלגת מפא"י השולטת, השתמשה באבטלה כדי לטמטם את הספרדים וכדי שהחיפוש אחר עבודה, כל עבודה (וזו הייתה על פי רוב עבודת שוליים), יהפוך לעניין של חיים ומות למישהו עם משפחה גדולה. השתמשו בספרדים לפיתוח הכלכלה הישראלית ולהגברת הרווחים של העסקים בלי שום תנאים סוציאליים. שילמו להם שכר נמוך, יכלו לאבד את עבודתם בכל רגע והיו קורבנות של כל משבר כלכלי שהמדינה עברה. ב-1952 שיעור האבטלה במחנות נע בין 40-50 אחוזים, בעוד ששיעור האבטלה הכללי בארץ היה רק 6-10 אחוז. אפילו כאשר האבטלה ירדה בכל הארץ, השער במחנות נותר גבוה אף על פי שמחנות אחדים לא היו מוטרדים מהאבטלה – שבהם התושבים עבדו בבנייה, סלילת כבישים, ייעור, או ביישובים של עמק הירדן וגינוסר. כל מי שהייתה לו עבודה עבד שבוע עבודה של ארבעה ימים והרוויח שתי לירות ישראליות ביום.
לאחר שהתושבים של מחנה קריית שמונה סיימו לנקז את אגם החולה, הקיבוצים האשכנזים קיבלו 40,000 דונמים27 וארבעה מטעים גדולים חדשים הוקמו לכותנה ומוצרים אחרים לשימוש בתעשייה. לעובדים ממחנה קריית שמונה לא הקציבו אפילו את החתיכה הכי קטנה של האדמה שהוכשרה לשימוש. הצבא גם השתמש בתושבים רבים לעבודה הנדסית. אחרים עבדו על פרויקט "מלחה" שנוהל על ידי חברת (מים) מקורות. חלק גדול מתושבי המחנה עשו עבודות חקלאיות עונתיות כמו קטיף פירות. החלטה של המועצה המקומית במגדל מה-8 ביוני 1951 קובעת ש-80 אחוזים מתושבי מגדל והמחנה היו מובטלים בתום עונת קטיף הירקות.
המעסיקים לא רק שהם לא הסתפקו בכך שהם שילמו שכר עלוב, הם גם קיבלו סיוע כספי מן הרשויות כדי לעודד אותם להעסיק מהגרים. בפרק תשיעי אנו נראה בפרטים כיצד הרווחים שלהם סייעו לכלכלה הישראלית להתפתח. הממשלה, יתרה מזאת, המציאה דרך חדשה לקצץ בשכר שהייתה להעסיק את המהגרים ב"עבודת-חירום" שבהם מקבלים "שכר חירום" שהוא פחות בהרבה מהשכר שהוזכר קודם. הממשלה טענה ש"עבודת חירום" אינה חיוניות ושהמטרה שלה הוא למנוע את התפשטות האבטלה. מחקר הראה שעבודה זו אכן הייתה כלולה בתקציב הפיתוח. עבודת חירום ב-1953-1954 כללה את הדוגמאות הבאות: מיפוי-שטחים, הגברת ייצור של שטחי ירקות, שמורות טבע, ייעור, הכשרת אדמות ויערות מדינה, עיבוד אדמות קרן הקיימת, עיבוד הדרים, מיפוי-שטחים לגינון בתי ספר ובתי חולים, איסוף אשפה, פרויקטים לפיתוח ועבודות ציבוריות, פרויקטים של השקיה וסלילת כבישים. תקציב הפיתוח מכסה פרויקטים זהים ולממשלה אין זכות לקרוא להם "עבודות חירום". השכר היומי הממוצע באותו זמן בערים הגדולות היה חמש או שש לירות ישראליות ליום (בערך לירה סטרלינג אחת). לתושבי המחנות שילמו רק לירה ישראלית אחת ולכל היותר לירה וחצי. כל אחד גם כן חייב לקחת בחשבון שזו הייתה עבודה קשה עבור המהגרים הספרדים שהיו קודם סוחרים, סופרים או אומנים. משפחתה של ווידד, שאותה הכרתי במחנה שער העלייה, נשלחה למחנה המעבר מגידו, ואחרי זה לתל-מונד ואחרי זה לסלמה ג'. בעלה, איש עסקים קטן בשם אבו סאלי, היה בעלים של אוטובוסים בבגדאד ועבד כמורה נהיגה באופן פרטי. אף על פי שהוא עשה זאת במשך שלושים שנים, סירבו לתת לו רישיון נהיגה בישראל וכאדם בעל עמידה הוא נאלץ לעשות עבודה גופנית קשה. לאחר עשר שנים של כך הוא פיתח מחלת לב. הרופא שלו באותו זמן אמר לו שהוא לא יכול לעבוד יותר. המחבר אמר לווידד "אם הוא ימשיך לעשות את אותה העבודה היא תהרוג אותו." היא ענתה "מה יותר גרוע? שנמות מרעב? יש לנו שבעה ילדים! הממשלה לא סייעה להם." אבו סאלי המשיך לעבוד ומספר שבועות לאחר מכן הוא נפטר. ווידד התחילה לתפור ולעשות עבודות בית כדי לגדל את שבעת ילידיה.
בנוסף לשכר הנמוך, זכויות עובדים מוכרות לא הוענקו למהגרים האלה. השכר שולם מאוחר. בשעה שכמה מהגרים עבדו שבוע של חמישה ימים, אחדים עבדו רק ארבעה ואפילו יומיים בשבוע, והתורים היו נמתחים מחוץ למשרדי העבודה מחצות עד סוף היום. חסות קהילתית או מפלגתית שיחקה חלק ברכישת עבודה, אבל ככל שלא יהיה, המהגרים היו הולכים הביתה מחוסרי עבודה. ויכוחים ומריבות היו פורצים בזמן שהמהגרים צעקו במשרד סוכנות העבודה "הוניתם אותנו לבוא לפה, למחנות האלה. הלוואי שהשם ינקום בכם! לכו ותרקבו בגיהינום!" הפקידים היו אז משיבים בצעקות "תחזרו לעיראק!" היה שיר מאוד פופולארי במחנות בימים ההם:
בן גוריון ראה, מה עשית לנו,
אתה הברחת אותנו,
בגלל העבר
על אזרחותנו (העיראקית) ויתרנו
ולישראל הגענו.
אילו רק באנו על חמור רכבנו
להגיע לא הצלחנו!
מה אומלל הזמן
איזה תכנון אומלל
שאותנו הביאו לכאן!
המהגרים העיראקים האמינו שההגירה שלהם התבצעה לאחר שנחתם הסכם חשאי בין נורי סאעיד לבן גוריון. הם חיברו שיר עממי על כך:
שם אותנו הם מכרו!
שם אותנו הם קנו!
אחר כך לכאן,
אותנו הם העלו!
במקרים מסוימים משרדי התעסוקה היו נכבשים בסערה. המשטרה הייתה מגיעה במהירות, מפנה ונועלת אותם. במקרים אחרים השכר לא שולם במשך שבועות וחודשים. ההסתדרות למעשה הסכימה לקצץ את משכורות החירום בשליש וב-1954 מועצת ההסתדרות סירבה להקשיב לנציגי המחנות. תושבי המחנות אז הפגינו בקולניות מחוץ לבניין ההסתדרות ושוב המשטרה הייתה צריכה להזדרז להגנת חברי המועצה.
המפלגה השולטת (מפא"י-עבודה) ניצלה את החוויה המרה של המהגרים כדי לקבע את סמכותה. מפא"י הובילה את הממשלה, ההסתדרות, הסוכנות היהודית, את היישוב החקלאי האשכנזי, ופעלי ההסתדרות, הבנקים, חברות השיווק ודברים אחרים. במחנות, פעמים רבות חילקו ג'ובים באופן אקסקלוסיבי לחברי מפא"י והמפלגות הדתיות הקטנות שהיו בקואליציה של הממשלה. מדרג העבודה במחנות היה כדלקמן: מנהל המחנה, מנהל משרד העבודה, מזכירי מפלגה, עובדי ניקיון, קצין מודיעין (הש"ב) והמרגלים שלו. כל המשרות הללו, מלבד עובדי הניקיון, נשלטו בידי אשכנזים. המפלגה השולטת השתמשה בשוחד, בדרך כלל במבנה של ג'ובים, איום ואלימות, וטיפחה כנופיות כדי להשליט טרור בכל מי שיעביר ביקורת על הממשלה. חוגים דמוקרטים פרוגרסיביים אשר השתתפו במאבק לשחרור לאומי וחברתי בארצות ערב חוסלו. המשטרה החשאית השתמשה בהיסטריה כדי לחפות על העריצות שלה וכדי לשמור על מפא"י בשלטון. כל מי שהעז לפתוח פיו כדי לעמוד על הזכויות של העם שלו נקרא קומוניסט, והטרור היה זרוע באיומים של פיטורים מהעבודה. מצב עניינים זה ארך עד שהמפלגה הימינית ליכוד עלתה לשלטון ב-1977. לפני כן, למפלגת העבודה השולטת היה רוב מכריע של הקולות במחנות בבחירות לממשלה בגלל לחצים כלכליים, בעוד שהיא זכתה רק בשליש בערים הגדולות.
תושבי המחנות לא היו מיוצגים במועצות המקומיות שאליהם המחנה שלהם היה שייך בגלל ש"הבחירות כבר נערכו לפני שהמחנות הצטרפו למועצות." שר הפנים הוציא צו המגביל את הסמכויות של המועצות המקומיות אשר המחנות הקימו בעצמם, ובכמה מן המחנות הסוכנות היהודית מינתה וועדה שתוכל לגשר בין דיירי המחנות וההנהלה. שר הפנים לא הכיר באף וועדה ממונה או נבחרת במחנות.
לעיתים קרובות למדי חבורתו של מזכיר המפלגה וזו של קצין המודיעין הייתה אותה החבורה. המפלגה והמשטרה החשאית (ש"ב) סמכו על גורמי פשע כדי להפחיד את דיירי המחנות. התפקיד הרשמי של המשטרה החשאית היה לשמור על בטחון המדינה נגד ריגול על ידי מדינות ערב, אבל למעשה כלל לא היה ואך אחד אף פעם לא הואשם בכך. הש"ב היה פשוט כוח משטרתי חשאי פוליטי אשר עבד כדי לתמוך במפלגה השולטת. ש.מ אמר לי שנתנו לו תפקיד קטן בתמורה לאספקת מידע לש"ב אודות אנשים המעבירים ביקורת על המדינה או המערכת. הוא הוסיף שהוא חש אשמה בגלל שהמידע שלו חיסל את המשפחות של האנשים האלו, שפוטרו מעבודתם ואמצעי מחייה לא היו להם. הוא ציין שמרבית מן האנשים הללו לא היו אויבי המפלגה השולטת בכלל, אבל הש"ב הפעילו לחץ עליו כדי לספק שמות נוספים של "חשודים", והוא היה חייב לתת להם שמות של אנשים שבכלל היו אפוליטיים, ואפילו תומכים של המפלגה השולטת. בהזדמנות אחת פגשתי את זכריה, אחד מחברי מימי בית הספר, והוא התחיל להתלונן על מפלגת מפא"י. " הם ניצלו אותי כדי לשלוט על מחנה התימנים ואחר כך זרקו אותי." זכריה ( שהיה תימני) המשיך, "מינו אותי למדריך חקלאי במחנה, אבל עבודתי האמיתית הייתה לעזור למפא"י. ביום של הבחירות לממשלה נציגים ממפלגות אחרות באו למחנה כדי לשדל את הדיירים. החלטנו להטיל עוצר על המחנה, "מטעמי ביטחון" – אמרנו לדיירים, והחזקנו אותם בתוך האוהלים שלהם עד שהפוליטיקאים עזבו. בשיטות אלו מפא"י הצליחה לזכות ב-90 אחוזים מהצבעת מחנה התימנים."
הממשלה והסוכנות היהודית החליטו לא לספק כל שירותי רווחה למחנות. המועצות המקומיות שבתחום סמכותם מחנות אלו שוכנים היו אמורים לספק אותם, אבל היות שהמועצות הן אשכנזיות היה להן מגע מועט מאוד עם המחנות. הם גם התנגדו להקמת מחנות חדשים בסמוך אליהם היות שתושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. היו סיבות גזעניות אחרות גם כן, לדוגמא, כאשר עיריית הרצלייה לא הייתה מוכנה לקבל שום מחנות בסביבה בגלל בתי המלון הגדולים לתיירים, והמוני-עם נראים לעין של שחומי עור עניים יהוו נזק גם למלונות וגם לישראל, שהפיצה הרחק והרחב את המיתוס של הצדק החברתי שלה והדמוקרטיה האמיתית. לכן, ב-1953 על אף החוק, היו עשרים ושש מחנות ( עם 30 אחוזים מסך כל תושבי המחנות) מחוץ לעירייה איזה שהיא והשאר היו חלק מהרשויות המקומיות העניות. שתיים עשרה מחנות נאלצו להקים מועצות מקומיות ולספק לתושביהם שירותים, אולם עקב העוני המכריע במחנות, לא ניתן היה לספק את השירותים הנחוצים והממשלה החליטה להפקיד אותם תחת סמכותו של משרד הפנים – שלא עשה דבר. העיריות שכן קיבלו את המחנות לא סיפקה להם שירותים, היות ושוב תושבי המחנות לא יכלו לשלם מיסים מקומיים. כאשר המועצות המקומיות ביקשו סיוע ממשלתי נוסף הם לא קיבלו כלום. ב-1952/3 ו-1953/4 סיוע ממשלתי למועצות המקומיות למעשה ירד, וגרם לירידה ברמתם של השירותים וכלשהם שהיו קיימים. במצבים מסוימים מספר תושבי המחנות היה גבוה בהרבה יותר ממספר הדיירים ברשות המקומית הסמוכה. בנחלת יהודה הוא היה פי ארבע יותר. תל-אביב, עם 254,000 תושבים, הסכימה לקבל 2,700 מהגרים מן המחנות הסמוכים וזאת רק לאחר לחצים נמרצים. המחנות באזורי הכפר למעשה השתייכו למועצות הקיבוץ והמושב האשכנזים, שלא הסכימו לקבל אף נציגים מהם. אולם היישובים האשכנזים כן השתמשו בתושבי המחנות ככוח עבודה זול וכתוצאה מכך הרווחים שלהם הוכפלו ורמת החיים שלהם עלתה באופן דרמטי בהשוואה לתקופה שלפני ההגירה ההמונית.
בין עשרים לשלושים אחוזים מן המחנות הוקמו באזורים מרוחקים ובאזורי הגבול. הם סבלו מהקשיים הכלכליים הבאים:
1. אבטלה. מעסיקי ההסתדרות ומעסיקים פרטיים שקיבלו סיוע כספי כדי לקלוט את המהגרים, העדיפו להשתמש בכסף הזה באזורים המרכזיים שם הרווחים היו גדולים יותר.
2. ההסתדרות העדיפה לבנות מקומות מגורים באזורים המרכזיים, היות והרווחים היו גדולים יותר מאשר באזורי הגבול, אבל דירות אלו היו הרבה יותר קטנות. עבודת הבנייה התקדמה לאט מאוד דבר שגרם לתושבים לגור באוהלים למשך מספר שנים.
3. מחסור באספקה. ההסתדרות אפשרה לחברות השיווק שלה (המשביר המרכזי) לפתוח חנויות רבות למכירת מזון וביגוד באזורים המרכזיים, דבר שגרם למחסור באספקה ולמחירים גבוהים יותר במחנות המרוחקים. בקיצור, הממשלה החליטה לפזר את האוכלוסייה סביב הארץ בלי להכריח את הרשויות אשר קיבלו סיוע ממשלתי להשתמש בו בכל האזורים בארץ.
את רשלנות ההסתדרות בתפקידיה לגבי הספרדים במחנות ניתן לראות בבהירות חדה יותר כשמבינים שהמחנות למעשה הוסיפו לערכה של ההסתדרות. 76 אחוזים מתושבי המחנות השתייכו אליה בכפייה (במטרה להשיג עבודה וביטוח רפואי), בעוד שממוצע החברות בכל רחבי הארץ היה בין 40 ל-50 אחוזים מן האוכלוסייה (1950-1954). 78 אחוזים מילדי המחנות הלכו לבתי ספר "סוציאליים" של ההסתדרות, לעומת הממוצע הלאומי של 43 אחוז. המפלגה השולטת השיגה בין 40 ו-50 אחוזים, או במספר מחנות בין 80 ו-90 אחוז, מן הקולות, לעומת 32 אחוז ממניין הקולות המקיף. אם נוסיף למחנות את עיירות הפיתוח, הקואופרטיבים והאנשים שחיו ב"חגורה השחורה", אנחנו רואים שהיו אלה המהגרים הספרדים, בנוסף לניצול כלכלי, שהניעו את מפלגת מפא"י (עבודה) להחזיק בשלטון במשך 29 שנים. דוברים מטעם ישראל בחוץ לארץ טענו שהמערכת הישראלית הייתה הדמוקרטיה המבוססת הכי יציבה באזור, אבל כל אחד שחי בישראל יודע ששליטת הממשלה על הפרט הינה הדוקה להפליא.
היהודים הספרדים סבלו ממצבי בריאות קשים במחנות כאשר כל משפחה, בדרך כלל עם הרבה ילדים , חיה באוהל אחד שהשטח שלו היה קטן יותר מחדר נורמאלי. ב-1950/1 החורף היה קשה במיוחד, עם מפלי שלג בכל מקום. באוהלים ובצריפים לא היה חימום, ומאחר שהיו שם רק צינורות בודדים של מים בכל מחנה האנשים היו צריכים לעמוד בתור ארוך עבור קצבת המים שלהם. באזורים הכפריים, העדיפות ניתנה לחקלאים האשכנזים ובמחנות ניתקו את המים. פעמים רבות המים היו בוציים ואינם ראויים לשתייה דבר אשר הוביל לעלייה בתלונות ולהפגנות אלימות נגד הרשויות אשר נמחצו ביד ברזל. הייתה מקלחת אחת, עם מים קרים כמובן, עבור כל 16 איש, אבל זה היה נדיר למצוא מקלחת שעבדה באופן סדיר. בתי השימוש היו מורכבים מבור קטן בגודל מטר על מטר, והיה אחד כזה לכל ארבע משפחות. התורים להשתמש בהם היו ארוכים ולעיתים היה רק אחד מהם למאה איש. לאחר גשם כבד, תכולת הבורות הייתה מוצפת ובקיץ הם נתנו ריח מדיף והזינו צבאות של חרקים עוקצים. לממשלה לא היה איכפת מפינוי האשפה, ומאחר שבמחנות לא היו תעלות ביב, ערמות של זבל נערמו. מאחר שכמה מן המחנות שוכנים בדרך לוד-תל-אביב, עיתונאים אשכנזים כתבו שהמחנות הללו מסכנים את תדמיתה של ישראל היות וניתן לראותם על ידי תיירים זרים וזה יהיה יותר טוב להזיז אותם הרחק מן הדרך הראשית. הממסד לכן החל לבנות בקתות ממלט כמה קילומטרים הרחק ודרש שתושבי המחנות יקנו אותם ועברו לשם. הספרדים, מכל מקום, התייחסו בזלזול להצעה בגלל שלא היה שם כביש אספלט מהמיקום החדש אל הדרך הראשית, אבל העיתונות האשכנזית ליקטה את זה ודיווחה "הספרדים האלה סירבו לגור בבניינים בגלל שהם רגילים לחיות באוהלים כמו בדויים."
הממשלה לא חיברה את המחנות לרשת החשמל האזורית והתושבים היו צריכים להשתמש במנורות פרפין. מחוץ לאוהלים היה חושך גמור. לא הייתה דרך סלולה בתוך המחנות והקרקע הייתה מלאה בכל כך הרבה שלוליות ובוץ שהיה קשה לעבור מאוהל לאוהל. לעיתים תכופות התקשורת בין המחנות והערים הסמוכות הייתה קשה מאוד וזאת בשל הדרכים הגרועות והמחסור בתחבורה, שכתוצאה מכך הבידוד הגיאוגרפי והחברתי של המחנות גבר.
היחסים היחידים שהיו בין הספרדים ובין החברה האשכנזית של המתיישבים הם זה של שליט ונשלט. המגעים בין המהגרים הספרדים החדשים, ובין נתיני פלסטינה היהודים היו קשים, מפני שהאחרונים חיו בערים הגדולות, אולם לבידוד הזה היה יתרון אחד בכך ששוכני המחנות הספרדים קיימו את המסורות שלהם בחיים. הם המשיכו לדבר ערבית, לשמוע מוזיקה ערבית ולשמר את זהותם. זה היה ליתרון רב בשנות השבעים והשמונים כאשר הייתה תחייה של התרבות הערבית בקרב הספרדים. מצד שני הממסד פיצל את משפחותיהם בקרב מספר מחנות, דבר שהחליש את מאבקם נגד הרשויות. למרות כל זאת, היהודים הספרדים כן התאחדו לחברה אחת, בעיקר דוברת- ערבית ומאוחדת על ידי המורשת התרבותית המשותפת שלהם. בו זמנית הרוסים, פולנים, הונגרים ויהודי אשכנז אחרים התמזגו לגבש חברה אשכנזית בודדת, מלוכדים ביהירות שלהם כלפי היהודים מהעולם הערבי והערבים החיים בו.
הבידוד הגיאוגרפי של המחנות הוליך לכך שבקושי היו מצרכים והם היו יקרים. הממשלה הטילה תקנות צנע והנפיקה כרטיסים להנהיג קיצוב. וכך התפתח שוק שחור והמשפחות האשכנזיות בערים יכלו לקנות את המצרכים שלהם בשוק השחור, דבר שגרם למחסור. מרבית תושבי המחנות, לעומת זאת, לא יכלו להרשות לעצמם אפילו לשלם על מנות המזון הקצובות שמותר היה להם לקנות. מחוסרי העבודה וראשי המשפחות הגדולות היו מוכרים את קצבאות המזון שלהם לאשכנזים. יתרה מזאת, גם בחנויות המזון שבמחנות המרוחקים היה מחסור במוצרים בסיסיים.
שירותי הבריאות סופקו על ידי קופת החולים השייכת להסתדרות, וכן גם על ידי משרד הבריאות והצבא. שירותי הבריאות סבלו ממחסור ברופאים ובמרפאות. הממשלה ניסתה לגייס רופאים לעבודה במחנות, אבל נכשלה ונאלצה למנות רופאים מקרב המהגרים עצמם. במהלך ביקורים במחנות סאקייה, פרדס-חנה, פתח-תקווה ותל-מונד, בין היתר, התברר שהיו שם מקרי מוות, בעיקר של קשישים, שהאנשים לא היו מודעים להם עד שהגופות המתות התחילו להדיף ריח. שיעור תמותת הילדים היה גבוה מאוד בהשוואה לקצב בערים הגדולות וביישובים האשכנזים.שיעור התמותה הגבוה היה ללא עוררין עקב המחסור באוכל ותנאי החיים והבריאות במחנות.
הספרדים במחנות לקחו חלק במספר הפגנות, ושלחו מספר רב של עצומות לרשויות בהם הם התלוננו על התנאים של חייהם. זוהי אחת מהן:
28 במרץ 1954
לראש הממשלה
ירושלים
אנו החתומים מטה, תושבי מחנה ב' ומחנה ג' על יד העיר רמלה, מגישים לך ברחשי כבוד את בקשותינו החיוניות כדלקמן:
אנו חיים בנסיבות כלכליות, תרבותיות וחומריות מזעזעים שאנחנו לא מורגלים בהם. רובם המכריע של התושבים הינם מחוסרי עבודה או מועסקים חלקית ומקבלים שכר חירום, זאת אומרת שלוש וחצי לירות ישראליות ליום, עבור שניים עשר ימי עבודה בחודש לכל היותר. אנחנו חיים בתנאים האיומים והנוראים הללו כבר יותר משלוש שנים ללא התעניינות או סיוע מן הממשלה או מן הממסדים העירוניים. ישנם 8-10 אנשים לכל צריף ואנחנו חיים בקרב ערמות של לכלוך אשר גורמים למחלות ומגיפות היות שלחיידקים ולגורמי המחלות יש את מרב התנאים המביאים לגדילתם. אחוז גדול מן הילדים שלנו לא נשלח לבית הספר עקב מחסור במשאבים כספיים. יש לנו רופא אחד ואחות אחת ל-5,000 אנשים. אין לנו דרכים סלולות המקשרות את המחנה אל העיר, דבר שגורם לקשיים בתעבורה ומאלץ את הנשים שלנו, כולל הנשים בהריון והקשישות ללכת העירה ובחזרה ברגל. זהו גם המצב עבור הגברים אשר עובדים בעיר ואשר צריכים ללכת ברגל מרחקים ארוכים לאחר יום עבודה ארוך. מרבית תושבי המחנה לא היו מסוגלים לשלם את שכר הדיור ואת מיסי העירייה שלהם במשך השנתיים האחרות או יותר וחברת עמידר ועיריית רמלה לקחו אנשים לבית משפט על כך. לאחרונה מיסי העירייה עלו ב-20 אחוז ומס הכנסה עלה ב-7.5 אחוז בניסיון לשלם את החובות שלנו לעירייה. משרד הרווחה נותן לנזקקים 4-8£ ישראליות לחודש, אולם סכום קטן זה אינו מספיק כדי לפתור את הבעיה מכיוון שהוא אינו מתקרב אפילו בכדי להספיק לתמוך במשפחה של 6-8 נפשות ...
מצב זה היה הלם נפשי אלים עבור הספרדים, מפני שמרביתם חיו באזורים המשובחים של בגדאד, קהיר, אלכסנדריה ובירות. הייאוש שלהם העמיק יחד עם תחושת האדישות שלהם, אבל לפעמים פעולות של אלימות התבצעו נגד הממסד הציוני.
דבורה ברנשטיין כתבה במחקרה המפורט, מחנות המעבר בשנות החמישים, שמסמכים רשמיים אינם מזכירים דבר אודות הבעיות הנפשיות במחנות. לעומת זאת כמה מן התושבים כן כתבו על הבעיות הללו בסיפורים קטנים כמו העיראקי שמעון בלאס שכתב את הספר הטוב ביותר בעברית אודות מחנות המעבר – המעברה. סמי מיכאל, סופר עיראקי נוסף, כתב את הספר הידוע שווים ושווים יותר. גיבור הסיפור הזה, דוד, נער בן שש-עשרה, שחי באחד ממחנות המעבר (מעברת חירייה, על ידי תל-אביב), מספר:
אבי בכה! כמובן הקשבתי לצלילים-בל-יאמנו- אבו-שאול בוכה. כעבור רגע טלטלה אותו אימא בכתפיו: "יעקב... לחשה, די, יעקב לא נתאבל על מה שהיה"... אולם ידעתי שאבא לעולם לא יחדל מהתאבל על חלומו המנותץ; כלום לא עמד על סף חדרה של אהובתו החדשה... נכנס אליה בששון...ואז הוגפה מאחוריו הדלת. והוא מצא את עצמו במחיצתה של מפלצת אדישה. אולי אימא לא הבינה, אנו הבנו, גופו של אבא הוסיף לחיות, רוחו גססה בקרבו. הוא היה עולה חדש מעיראק, זקן, מטופל במשפחה, חסר פרוטה, מטולטל בתוך עדר אדם, ללא שמץ של סיכוי לפרנס את בני ביתו בכבוד..." כל אלה היוו את הבסיס לגילוי נוסף שהיה גרוע פי כמה יותר: התגלה שהוא השתייך לגזע נחות... והוא לא יכל להתגבר על ההשפלה הבוערת הזאת.28
מחצית ממחנה חירייה הפך לפח זבל ענק שספג יום יום את כל הזבל של תל-אביב. לדעתי זוהי אנדרטה חיה למה שהתרחש שם. אני זוכר מזמן, ידעתי שכולנו התושבים נזרקנו לתוך פח הזבל האנושי על ידי אנשים אלמונים חוורי-פנים האלה מן העיר הגדולה.29
חשבנו כשנגיע לישראל זה יהיה כמו להגיע הביתה. יהודים בין יהודים. עם אחד. אבל זה לא היה כך. מישהו פיצל אותנו לשני עמים. אני זוכר את הקשיים שעברנו בעיראק – אבל מעולם לא היינו נחותים! הם לא רודפים יהודים כאן, תודה לאל, אבל עוד לפני שהגענו הם החליטו לעשות מאיתנו אנשים ממדרגה שנייה.30
ציפורה, הפקידה האשכנזית שהייתה אחראית על התברואה במחנה, האמינה שלא רק את בתי השימוש והמקלחות צריך לנקות, אלא גם את התושבים באותה מידה.31
כשדוד איחר לעבודה בשטיפת בקבוקים, גולדנבורג, המעביד שלו, אמר לו "עצלנות זה אופי ערבי נתעב..."
כאשר דוד ניסה להסביר שכל האוטובוסים היו מלאים, מר גולדנבורג נאנח. "אה, דוד, דוד! אתה חייב לעזוב מאחור את כל השטויות הערביות האלה לתמיד. לא תוכל להסתדר כאן עם שקרים ותירוצים."32
לדוד יש תחושה שהסולידאריות בין החיילים האשכנזים והספרדים היא ארעית לחלוטין וכאשר הם יחזרו ממלחמת ששת הימים הם יצטרכו לחזור למקומם הקודם בחברה, המקום של הקהילה ה"שחורה". האשכנזי יחזור לסדינים הלבנים במיטה שלו והספרדי לשכונת העוני שלו. אחרי זה הוא הוסיף שהכריחו אותו לצאת למלחמה ושהוא יגן על עצמו. הוא לא חיבב את ישראל... אבל הוא לא מכיר אף מצרי. אחר כך הוא תוהה איך הוא יכול לשנוא בן-אדם שמעולם הוא לא ראה.33
במהלך הבחירות לממשלה, בעלי בתים אשכנזים הציעו לתושבי המחנות עשר לירות ישראליות מזומן על כל הצבעה.34
זה אותו דבר שם (בקיבוצים) גם. ה"שחורים"35 הם אזרחים ממדרגה שנייה. הם פקחו עין עלי כל הזמן, כאילו שהייתי פצצת זמן – או פצצת סירחון."36
ציפורה (האשכנזייה) אמרה לדוד, העיראקי, "תתרחק מהבת שלי, אתה שומע? מרגלית היא בשביל שחור מלוכלך כמוך..."37
דוד אמר, "הבט על בתי הספר ובמיוחד האוניברסיטאות. כמה "מזרחים" אתה מוצא שם, למרות שאנחנו הרוב. ישנה אפליה בכל מישור. צפון תל-אביב נגד מעברת חירייה ואזור שכונת העוני התקווה, אשכנזים נגד ספרדים. אפילו באשנב של משרד העבודה, יש ציפורה מצד אחד ואני מהאחר.38
ברכב המוגן, החייל דוד חושב על החיילים האשכנזים שמסביבו, אך לא יכל לראות כל קשר בינו לבינם. לא הייתה חברות, לא הזדהות, לא אחוות הנשק "... אני גוף זר בקרבם."39
אחר כך המחבר מתאר את הגנגסטר הגדול ביותר במחנה – אבו חאלאווה: "הוא לא פחד מאיש. כל המפלגות הפוליטיות ניסו לרצות אותו. מזכיר המחנה ליקק לו את התחת והמשטרה הייתה עיוורת למעשיו."40
בדיחה החביבה על האשכנזים הייתה:42 "ישנם שני דברים שאני שונא בכל מאודי, והם הראשון אפליה עדתית, והשני פרנקים."42
לסיפור יש סוף שמח כשהגיבור מקבל עיטור על אומץ ליבו במלחמת 1967 ואיתו תחושה של כניסה והתקבלות לחברה הישראלית. סיום זה הוא כל כך רחוק מלהתיישב עם המוטיב המרכזי של הספר שניכר בכך שהוסיפו בו משהו כדי שהוא יהיה ראוי להוצאה לאור.
מדיניות אי-החינוך במחנות הייתה בדרכה אל שיאה. חלק גדול מן הילדים כלל לא קיבל חינוך כלשהו, על אף שהחוק קובע שחינוך יסודי הוא חובה. מוסדות החינוך היחידים במחנות היו בתי ספר יסודיים וגני ילדים, אשר סבלו ממחסור במבנים, במורים בעלי הכשרה, ספרים וציוד. ילדים בגילאים בין 6 ו-12 היוו 75 אחוזים ממרכב התלמידים בארץ, אך במחנות הם היו רק 50 אחוז והשאר כלל לא קיבלו חינוך כלשהו. רמת החינוך הייתה הרבה יותר נמוכה מזו של שאר בתי הספר במדינה. ספרדי ממוצא סורי שהיה חבר מפלגת השמאל הציונית אחדות העבודה, אברהם עבאס, כתב ש-50 אחוז מתלמידי המחנה באזור באר-שבע לא יכלו לקרוא או לכתוב. רמת החינוך בבתי הספר היסודיים הללו לא עלתה מעבר לרמה של כיתה ג' בבתי ספר רגילים. (בבתי הספר היסודיים בישראל יש שמונה כיתות). הוא הוסיף ששליש מכלל הילדים בגילאים בין 6 ו-13 לא הלכו לבית הספר למרות החוק של חינוך חובה, וש-90 אחוז עזבו את בית הספר בסוף כיתה ד'. עבאס הבחין בהתפוררות הערכים והדגיש שהסיבה האמיתית לתופעה הזו היא מצב החינוך הגרוע מאוד, לא רק באזור באר שבע, אלא בכל המחנות, במושבים הקואופרטיבים של הספרדים ו"החגורה השחורה". עבאס טען ששכר הלימוד מנע ביעילות מן הילדים לקבל חינוך יסודי, וזו הסיבה מדוע ישנם כה מעט ספרדים באוניברסיטאות. הארגון העולמי של יהדות הספרדים נקט באמצעי לחץ עצומים על הממשלה ועל הסוכנות היהודית אשר הסתיימו בהקצבה של 145,000 לירות ישראליות עבור סיוע לסטודנטים מן הקהילה הזאת. 90 אחוז מן המהגרים הספרדים לא היו רגילים לעשות עבודה גופנית, מפני שהם היו מעורבים במסחר ובשירות המדינה. 90 אחוז ממחוסרי העבודה היו ספרדים, בנוסף לאלה שעבדו בעבודות חירום וקיבלו משכורות חירום. עבאס הוסיף, כשהוא מצטט את ד"ר סמילנסקי, שארבעים אלף ילדים בין הגילאים 14 ו-18 לא היו במוסד חינוכי כלשהו, שליש מאלו שלא היו בבית הספר היו מובטלים, שליש נוסף עשו עבודות שוליים, והשליש האחר חי מאמצעים מפוקפקים. שיעור הספרדים בבתי הספר התיכונים היה כמעט אפסי – מתוך 1,300 תלמידי בתי ספר תיכון בתל אביב, לדוגמא, היו רק 13 ילדים ספרדים43 (ראה פרק שביעי).
לשנת 1954 מספר המתגוררים במחנות הגיע ל-200,000, כש-80 אחוז מהם היו ספרדים, (אם כי בהתאם לארכיון הציונות המרכזי S84/77 הם היו יותר מ-90 אחוז ב-1953). לעומת זאת, האשכנזים המעטים שהיו במחנות נשארו רק למספר ימים או שבועות, בעוד שהספרדים היו שם במשך שנים. ב-1954 יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הציע לכנסת שהם יבדקו את עניין האפליה נגד הספרדים. אך הוא נחל מפלה ברוב מכריע.44
בנאום שלו ב-1954 אל הועידה העולמית של היהודים הספרדים שנערכה בירושלים, אברהם אלמליח, מנהיג קהילה, תיאר את התנאים הטרגיים במחנות, את רמת החינוך הנמוכה של הדור החדש, ואת חוסר היכולת של האבות לשלם שכר לימוד בתיכון ובאוניברסיטה. הוא ציין כיצד תלמידים צריכים לעזוב את בית הספר כדי לסייע למשפחותיהם, ודיבר על אבטלה, על מרירות חייהם, רעב ואפליה. אלמליח העיר גם כן שספרדים רבים רוצים לחזור לביתם. הוא האשים פקידים רשמיים אשכנזים ברודנות ובכך שלא הבינו את המנטאליות של קורבנותיהם עקב הפילוג התרבותי בינם ובין הספרדים. במקום לפתור את הבעיות שלהם, פקידים אלה מוסיפים לדחות את המהגרים ונוהגים איתם ביהירות ומטרטרים אותם מפקיד אחד לפקיד אחר עד שהמהגר נדחק לטירוף מרוב תסכול. אף על פי שהם הביאו אותם לפלסטינה, הם צעקו עליהם "מי ביקש מכם לבוא לארץ הזאת? מי ביקש מכם להביא כל כך הרבה ילדים?" וכיוצא בזה. אלמליח מתח ביקורת על שליחי הציונות שבזבזו את הכסף שהם אספו מהתרומות על חיי מותרות במקום להוציא אותו על המהגרים העניים. הוא האשים אותם על שהם מפיצים רוח של שנאה בקרב בני המשפחות ובחטיפת ילדים מהוריהם, ועל שהם מחלקים אותם בקרב המפלגות, כאילו שהם מתחלקים בבקר.45
בגלל העובדה שסיוע למחוסרי העבודה, האלמנות והיתומים כמעט ולא היה קיים, ראיתי אמהות נוטשות את ילדיהם במשרדים של משרד הרווחה ונמלטות. לאחר מכן המשטרה הייתה עולה על עקבותיהן של האמהות ועוצרת אותן, כדי להכריח אותן לקחת את הילדים בחזרה. אדם יכול רק לתאר לעצמו את הטראומה שהילדים האלה עברו. ללא ספק רוב הנשים המעורבות בפשיעה או נמצאות בכלא היום (1990) נולדו וגדלו במחנות הנוראים האלו. שאלתי פקיד במשרד הרווחה "אין לך רגשי אשמה כאשר אתה רואה את הילדים הללו צורחים ובוכים בצורה היסטרית?" "לא," הוא ענה. "כי ישראל צריכה מטאטאי רחובות ועובדים לעשות עבודות שירות, והילדים הללו יעשו זאת..."
במחקר שלה, דבורה ברנשטיין אומרת שעם תום שנת 1951 היו 127 מחנות מעבר שכללו 250,000 מהגרים.46 היא הוסיפה שבדרך כלל המהגרים לא יכלו לבחור באיזה מחנה הם יגורו בו.
ראיתי את הקשיים שעלו בגורלה של משפחת אבו-סאלי כאשר הם עברו ממחנה מגידו למחנה תל-מונד, ללא רשות, בגלל שאחיו ואחותו של אבו-סאלי היו שם.
לאחר כמה שנים שוכני מחנות המעבר הועברו לבקתות בטון מכוערות קרוב למחנה ושם המחנה שונה. זה מה שקרה למחנות סאקייה וחירייה שאיחדו אותם וקראו להם בשם חדש אור-יהודה (האור של יהודה!). אחרים הועברו ל"כפרי עבודה קואופרטיביים" ו"עיירות פיתוח". חלק הועבר לאזורי העוני של הערים הגדולות ו"חגורה השחורה" השתרעה יותר רחוק. למרות העובדה שמחנות אלו נקראו "מחנות מעבר", עדיין היו 30,000 נפשות חיים בהם בשנת 1980 47 – במחנה של ג'סי כהן, נוף ים, חולון ובת-ים. העיתונות הישראלית פרסמה חומר רב על התנאים במחנות ועל ההפגנות האלימות והסוערות נגד הממסד שבהם הם נערכו. המפגינים יצאו בקריאה לאומות המאוחדות להתערב לטובתם ולדאוג להם כפי שהם דואגים לפליטים במקומות אחרים בעולם. עלובי החיים הללו נותרו במחנות במשך יותר מ-30 שנים.48 נחום גולדמן, ראש הקונגרס היהודי העולמי ב-1959, הודה שהדירות שנבנו כדי לשכן בהם את הספרדים, ברגע האחרון, נמסרו לאשכנזים –והדבר גרם להתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה.49 פרופסור כדורי(1970) מסכם את הטרגדיה של יהודי עיראק: "במחנות העולים הישראליים, מרומים ולא מרוצים, פרנסתם וביתם נלקחו מהם, קהילתם העקבית נהרסה והם בעצמם הובאו בכוח לשירות של אידיאל שהם לא רק שלא הבינו אלא גם לא היו חלק ממנו" (עמ' 313); הוא ממשיך להאשים את הציונים ואת שליטי ערב על העובדה ש"יהודי ערב נעקרו, נושלו ופוזרו במהלך תקופה של שנה" (עמ' 314-315). (להדגמת חומר נוסף ראה נספח I.)
עיירות הפיתוח,
או מחנות עובדים זולים
ב-1952 הממסד הציוני שינה את המדיניות שלו על קליטת המהגרים הספרדים, במיוחד המרוקאים. במקום לשלוח אותם אל מחנות המעבר שהוזכרו קודם, הוא התחיל להקים מה שנקרא "עיירות פיתוח" וגם הפסיק להביא לישראל את הקשישים והחולים או למעשה כל אחד שאינו יכול לעשות עבודה גופנית קשה. גל זה של מהגרים נקרא "עלייה סלקטיבית" והיא לא חלה על האשכנזים. המהגרים נלקחו בכוח מן האונייה ישר אל מדבר הנגב, הגבול הלבנוני או אזורים מרוחקים אחרים. כאשר הם ראו את המדבר הצחיח ואת המחסור בדיור, וסירבו לרדת מן המשאיות, ללא גינונים מיותרים הם הושלכו החוצה. אחרי כן אילצו אותם להקים לעצמם את האוהלים ולעבוד בשביל היישובים האשכנזים הסמוכים או בפרויקטים ראשיים אחרים. זו הייתה שיטת קליטה הרבה יותר זולה מאשר מחנות המעבר מכיוון שהייתה ישירה וקבועה. בין 1954-1956 42 אחוז מן המהגרים נלקחו לנגב, 42 אחוז לגליל, 8 אחוזים לירושלים ו-8 אחוזים למישור החוף.50
חיה צוקרמן-ברלי כתבה במאמר שלה, "הסיבות לנטישת עיירת פיתוח", כי בהתאם להצהרה רשמית ממשלתית עיירות אלו הוקמו "מסיבות כלכליות, ביטחוניות והתיישבותיות".51 ניתן לפרש זאת לכוונה לספק לישובים האשכנזים וההון הפרטי בעובדים זולים עונתיים, ליישב אזורים שוממים כדי למנוע את חזרתם של תושבים ערבים ובנייה של חומה אנושית כדי להגן על הישובים האשכנזים מפעילות גרילה פלסטינית.
לשנת 1984 היו עשרים ותשעה עיירות כאלה, ועם 1985 חיו בהם חצי מיליון אנשים – שהיוו 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית של ישראל בתוך "הקו הירוק".52 ישנן שתיים עשרה ערים הדומים לעיירות הפיתוח בעוני ובתת-ההתפתחות שלהם, אלא שהממשלה מסרבת לסווג אותם כעיירות פיתוח. אם הן היו כן נכללים, מספר התושבים של "ישראל השלישית" היה אמור להיות 750,000, 53 או 25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אם ניקח בחשבון את תנאי החיים, הכלכלה והתרבות, נמצא שאין הבדל בין עיירות הפיתוח ומשכנות העוני של הערים הגדולות ובין הכפרים הקואופרטיבים שבהם המהגרים הספרדים חיו, החדשים שהגיעו והתושבים הותיקים גם יחד.
עם שנות השבעים, מספר העובדים בעיירות הפיתוח הגיע ל-150,000, 45 אחוזים מהן עבדו בתעשייה, 12 אחוז בבנייה, והשאר בחקלאות ובתעשיות השירות. התעשיות שקיבלו את הסיוע הממשלתי הגדול ביותר היו טקסטיל, הלבשה ומזון, אשר אינן דורשות כמות גדולה של הון אלא שהן זקוקות לעובדים זולים בלתי מיומנים. בדימונה שני מפעלי הטקסטיל מעסיקים 96 אחוזים מכוח העבודה של עובדי התעשייה, או 50 אחוז מכלל כוח העבודה של העיירה. בקריית שמונה 71 אחוזים מכוח העבודה גם כן מועסק בטקסטילים. בירוחם 92 אחוזים מועסקים בעבודות כמיכליות ובמחצבות. אם המפעל בעיירה נסגר, מרבית מתושבי העיירה נשארים מחוסרי עבודה. בעקבות מבנה כלכלי זה, עובדי הצווארון הכחול בעיירות הפיתוח מהווים 87 אחוזים מכלל כוח העבודה, לעומת 51 אחוזים בערים הגדולות. עובדי הצווארון הלבן הם רק 22 אחוז, לעומת 46 אחוזים מהכלל הארצי. עובדי הצווארון הלבן הם אשכנזים בעוד שעובדי הצווארון הכחול הם ספרדים. לפיכך האפליה הייתה כפולה גם מעמדית וגם גזענית.54 המעמד של בעלי העסקים בעיירות הפיתוח היה מורכב משתי תת-חלוקות, קפיטליסטים אשכנזים וחברי קיבוץ "סוציאליסטים"- גם כן אשכנזים. הסיוע הממשלתי לבעלי העסקים כלל מענקים של קרקע כמעט בחינם, הלוואות וקרנות ממשלתיות אחרות.
סבירסקי ושושן כותבים שהתנאים והשכר של עובדי הייצור במפעלים הללו הרבה יותר גרועים מהתנאים באותם מפעלים בערים הגדולות, ויתרה מכך, ההפרש בין השכר בעיירות הפיתוח ובין הערים הגדולות הופך להיות רחב ממדים משנה לשנה.55
המפקד של 1983 מוכיח שישנו פער ענקי בין עיירות הפיתוח ובין אזורים אחרים של הארץ בתחומים של אבטלה, דיור ורמת החיים. בעיירות הפיתוח 30 אחוז מן המשפחות זקוקות לסיוע ממשלתי, בעוד שהממוצע הכלל ארצי הוא 20 אחוזים. בהתבסס על נתונים מלשכות התעסוקה הממשלתיות ב1985, האבטלה בעיירות הפיתוח היא 28 אחוזים מכלל האבטלה, בעוד שתושבי עיירות הפיתוח מהווים רק 15 אחוז מן האוכלוסייה, ואחוז זה עולה משנה לשנה.56 אם נבחן כל עיירה בצורה אישית נמצא שהאבטלה היא גרועה מכך. בשדרות, לדוגמא, היו 1080 מובטלים מתוך אוכלוסייה של 2700, מה שאומר ששיעור האבטלה היה 40 אחוז בעוד שהשיעור הלאומי היה רק 7 אחוז.57 אם נבחן את מצב האבטלה הכלל ארצי, נמצא שכמעט כל המובטלים הם ספרדים. בישובים האשכנזים שיעור האבטלה הוא אפסי, וזה לא יכול להיות לגמרי מזל. ישנם מתיישבים אשכנזים על האדמות שנכבשו לאחר 1967 שיש להם שתי עבודות – אחת בהתיישבות והשנייה בירושלים או באחת הערים היהודיות בישראל. יש להם שני בתים, אחד בישראל ואחד בשטחים הכבושים, על חשבון המדינה.
כל השירותים הסוציאליים בעיירות הפיתוח הם מסוג ב' בהשוואה לשאר המדינה, ומסוג ג' כאשר עושים השוואה לשירותים החברתיים שמעניקים למתיישבים האשכנזים. מרבית מעיירות הפיתוח מרוחקים מבתי החולים הגדולים והמרפאות בעיירות חסרות מומחים וציוד חדש. שיעור המרפאות בערים הגדולות הוא פי 2.35 יותר גדול מאשר בעיירות הפיתוח, וישנם פי שלוש מזה רופאים בערים הגדולות אף על פי שישנם רק כפליים מזה תושבים. זו היא אחת הסיבות שקצב תמותת התינוקות בעיירות הפיתוח הוא פי שניים וחצי יותר גדול מאשר ביישובים האשכנזים.
פער זה מתקיים גם בתוך תחום החינוך. ילדים ספרדים מקבלים חינוך מסוג ג' עקב האיכות הירודה של בתי הספר, הציוד, ספרים, כישורי הוראה וההוראה עצמה. שיעור הנשירה הוא לכן גדול ביותר בעיירות הפיתוח. הטבלה הבאה מראה את ההבדל בין ההישגים של תלמידי בית ספר ספרדים בעיירות הפיתוח לבין ההישגים של תלמידי בית ספר אשכנזים ביישובים האמידים האשכנזים59

עיר מספר התושבים (בני+15) אחוז רוכשי תעודת תיכון אחוז רוכשי תואר אקדמאי
עיירות פיתוח ספרדים

אופקים 8,185 33.4% 1.2%
בית שאן 8,145 30.0% 1.9%
חצור (הגלילית) 3,605 32.4% 1.1%
ירוחם 3,845 33.5% 2.1%
שדרות 5,715 30.8% 1.9%
שלומי 1,400 30.1% 1.1%

יישובים אשכנזים
גבעתיים 36,575 58.3% 10.9%
הרצלייה 43,550 57.6% 13.2%
סביון 1,820 74.5% 25.8%
עומר 2,780 76.3% 36.0%
קריית אונו 15,320 61.1% 15.4%
קריית טבעון 7,835 56.0% 13.1%

המציאות למעשה הייתה גרועה יותר מאשר נתונים אלה מראים, משתי סיבות: רוב התלמידים מעיירות הפיתוח אשר רכשו או תעודות תיכון או תארים אוניברסיטאיים היו חברי העילית המנהלית או העסקית האשכנזית של אותן עיירות; ושנית, אי-הכללתם של פועלים ומשרתים ספרדים רבים אשר חיו ביישובים האשכנזים מעוותת את האחוזים. (ראה פרק שביעי.)
תנאי החינוך והתנאים הכלכליים העלובים, ובעיקר האבטלה, סייעו להניע יותר אנשים אל מחוץ לעיירות הפיתוח מאשר לעבור אליהם, כפי שהנתונים הבאים מן התקופות 1978-1984 מראים:60
עיר שדרות בית שאן מגדל העמק נתיבות ירוחם ממוצע (כל עיירות הפיתוח)
שיעור העזיבה 32% 26% 28% 36% 41% 37%
שיעור הכניסה 13% 2% 13% 13% 0.5% 13%

העזיבה של העילית מחלישה את הקהילות הללו וחושפת אותן לשליטה וניצול נוספים.
בסוף שנת 1985, מנהיגי מועצות העובדים של ההסתדרות בעיירות הפיתוח של שדרות, קריית שמונה, ירוחם ובית-שאן, כינסו מסיבת עיתונאים עם חברי הסתדרות. הם הצהירו שעיירות הפיתוח נעים במהירות לקראת התדרדרות, כאשר 90 אחוז מן הנוער בהם עוזבים בגלל אבטלה, והם איבדו 25 אחוזים מן התושבים שלהם בין 1979 ו-1984. 61

הסיבות לדעיכת עיירות הפיתוח, אבטלה והנטישה
התושבים
1.עיירות אלו חסרות בסיס כלכלי. הן זקוקות למימון כדי לממש את התוכניות הכלכליות שלהן. מעצם ראשיתן, העיירות הללו לא תוכננו עם התושבים שלהם במחשבה מראש, אלא ליתר דיוק עבור האינטרסים של המתיישבים האשכנזים והמדיניות הדוגלת בהתפשטות ובהרחבה ולצרכי הביטחון של הממסד השולט. חובה לציין שבניית מפעל אחד שיעסיק את המקומיים, אינו מהווה בסיס כלכלי עליו עיר יכולה לצמוח.
2. לא אפשרו לתושבים לקחת חלק בניהול של פרויקטים או עניינים טכניים, מלבד פשוט לספק עבודות שוליים. לא העניקו להם שום אמצעים להתקדמות מקצועית והיו כפופים לאשכנזים שקיבלו תקציבי פיתוח מן הממשלה.
3. המדיניות של מצב מלחמה נגד מדינות ערב בלעה את מרבית המשאבים של המדינה על חשבון עיירות הפיתוח, "החגורה השחורה" ומושבים ספרדים אחרים.
4. מאז 1967 הממשלה העניקה עדיפות ליישובים האשכנזים בשטחים הכבושים ועזבה את עיירות הפיתוח להתנודד לעבר התפוררות כלכלית וחברתית. את זה אי אפשר להסביר פשוט על ידי מדיניות ההתפשטות וההרחבה, הואיל והממשלה לא הייתה מתעלמת מעיירות הפיתוח אם הן היו מאוכלסות על ידי יהודים מפולניה או מאמריקה. לשנת 1984 הסכומים שהוצאו על היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים היו פי 7.2 מן הסכומים שהוצאו על עיירות הפיתוח.62 ב-23 בנובמבר 1979, הארץ כתב שהממשלה התכוננה להוציא 4.7$ מיליארד על בניית יישובים חדשים, אשר מייצגים 40 אחוז מתקציב המדינה או פי ארבע מן הכמות הנצרכת כדי לשכן מחדש את המתגוררים בשכונות העוני בערים הגדולות. הטיימס הלונדוני כתב ב-4 במרץ 1980 שהמדינה עומדת להוציא 100£ מיליון סטרלינג על התיישבות במהלך אותה שנה. עזר וייצמן, ציוני מתון, מאמין שהיישובים אינם מגבירים את ביטחון ישראל כפי שהשליטים טוענים.63 צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, הכריז בכנסת ב-19 בנובמבר 1980 שהיישובים בשטחים הכבושים סווגו כאזורי פיתוח מדרגה א' או א'+, בעוד שעיירות הפיתוח הספרדים סווגו כדרגה ב', וזאת הסיבה ש-80 אחוז מתקציב הבנייה הוצא על יישובים אשכנזיים חקלאיים בשטחים הכבושים. אפליה זו, הוא המשיך, השתרעה לתוך החינוך גם כן, כשבבתי הספר קיימת צפיפות יתר בלתי קבילה, בעוד שבבתי הספר האשכנזים ביישובים ישנו רק מספר קטן של תלמידים לכל כיתה. הממשלה הקציבה 413 מיליון לירות ישראליות לבניית בתי ספר ברחבי הארץ, שמהם 76 מיליון הוצא על בניית בית ספר אחד ביישוב מעלה אדומים שבגדה המערבית.
הממשלה שילמה פיצויים אדירים ל-350 המשפחות שהתיישבו בסיני. כל משפחה קיבלה 190,000£ סטרלינג, למרות שהאדמה שהם פינו לא הייתה שייכת להם אלא הייתה רכוש מצרי ורוב הכסף שהושקע ביישובים בא מהמדינה. ב-21 בנובמבר 1980, הארץ קרא למתיישבים הללו "מפירי שלום". בנוסף לסכומים אלו ששולמו על ידי המדינה, סכומים דומים שולמו לתושבי ימית בסיני. כתוצאה ממחוות אלו הממשלה הייתה צריכה להוריד את תקציב החינוך ב-7.5 אחוז, ואת תקציב הרווחה ב-3.3 אחוז, לאחר שתקציב החינוך כבר קוצץ ב-23 אחוזים בשנה שקדמה לה, ובניית בתי ספר ב-50 אחוז.64 עזר וייצמן אמר שהוא חושש לפגוש בתושבי עיירות הפיתוח שהצביעו עבור הליכוד ב-1977, מאחר והליכוד אינו עושה דבר לשיפור מצבם.65
ב-5 בפברואר 1982 הארץ פרסם הצהרה שהוציא כנס ראשי עיירות הפיתוח בהרצלייה. ראשי העיירות תקפו את מדיניות הממשלה הנותנת עדיפות ליישובים בשטחים הכבושים. ראש העיר של נתיבות אמר שהממשלה הייתה בונה רק שלושים ושש דירות באותה שנה בעיירה שלו שבה יש 9,000 תושבים, וששני שליש מן הזוגות הצעירים היו חסרי דיור ונאלצו לגור עם משפחותיהם. ראש עיריית בית שמש הוסיף שדיור הוענק כמעט בחינם ביישובים בגדה המערבית וברצועת עזה. ב-26 בנובמבר 1979, ידיעות אחרונות דיווח ש-85 אחוז מן המתיישבים האשכנזים היו בבעלותם שתי דירות – אחת בישראל ואחת בשטחים הכבושים. הכנס הוכיח לראשי העיירות שישנו ניגוד של אינטרסים בין התושבים הספרדים שלעיירות הפיתוח לבין המתיישבים האשכנזים. הממשלה הוציאה 75 אחוזים מן התקציב שלה על הביטחון, שכלל יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים וקונסולידציה של הכיבוש על חשבון השירותים החברתיים בישראל. ב-17 בינואר 1986 הארץ דיווח שראשי עיירות הפיתוח הקימו מחנה במשרד ראש הממשלה כדי להדגיש את תביעותיהם.
ב-7 במרץ הארץ פרסם טבלה אשר מציגה כיצד היישובים האשכנזים קיבלו יחס מועדף לעומת עיירות הפיתוח. הטבלה הייתה מבוססת על נתונים ממשלתיים רשמיים, וניתן לחלק אותה לארבע רשימות.
הטבלה הראשונה עוסקת בעידוד הממשלה במסחר ותעשייה. הממשלה חילקה את עיירות הפיתוח לשלש קטגוריות – A+, A ו-B, אולם את היישובים בשטחים הכבושים חילקו ל-A+ ו-A בלבד.
1. עיירות פיתוח עניות כמו בית שאן וקריית מלאכי בין היתר הוצבו בקטגוריה השלישית, בעוד שאת כל היישובים העשירים כמו אריאל, הציבו בקטגוריות של העדפה הראשונה או השנייה.
2. עיירות פיתוח כמו דימונה, שדרות, נתיבות, אופקים ואחרים, שסבלו מאבטלה ורעב הינם מסווגים בקטגוריה השנייה.66

עיירות פיתוח ו"אזורי פיתוח" (בעיקר ספרדים) מתיישבים בשטחים הכבושים (בעיקר אשכנזים)
A+ A B A+ A
קריית שמונה כרמיאל (אשכנזים) יוקנעם מעלה אפרים יישובים קיימים
שלומי צפת עכו עפרה ועתידיים אחרים
מעלות טבריה בית שמש קדומים
חצור (הגלילית) ראש-פינה קריית מלאכי בית-אל
בית שאן עפולה קריית-גד אריאל
קצרין גוש שגב באר-שבע סנור
מטולה נהרייה אשקלון תקוע
מיגדל מיגדל נווה-צוף
העמק
יבנאל אופקים שילה
בני יהודה נתיבות קרני שומרון
מרכז הסבית שדרות אלון מורה
ירוחם דימונה מעלה שומרון
מצפה רמון ערד (אשכנזים) דותן
אילת רמת חובב רימונים

הטבלה השנייה מראה את האפליה הגזענית באופן שבו הוענקו משכנתאות לדיור.
1. משכנתאות הרבה יותר גדולות הוענקו למתיישבים האשכנזים בשטחים הכבושים מאשר לתושבים העניים של עיירות הפיתוח.
2. אחוז ההלוואות, שאינן צמודות לדולר, שהוענקו לאשכנזים הוא גדול יותר מאשר בעיירות הפיתוח הספרדיות. זה אומר שהאינפלציה תפחית בהדרגה את הסכום ללווים האשכנזים. זוהי נקודה חשובה אשר גרמה לפשיטת הרגל של משפחות עניות רבות אשר קיבלו הלוואות צמודות לדולר לרכישת דירות. ככל שהאינפלציה עולה, תשלומי המשכנתא עולים, אבל לווים רבים מגיעים למצב של פיגור בתשלומים והחובות שלהם נערמים עד לנקודה בה כל ההכנסה של המשפחה נסחטת כדי לשרת את ההלוואות שלהם. היהודים הספרדים לכן הפכו לבני ערובה לתאוות הבצע של הבנקים הפרטיים והציבוריים גם יחד אשר מנוהלים על ידי אשכנזים.
חלוקת משכנתאות לדיור בעיירות הפיתוח משכנתאות לדיור ביישובים בשטחים
הלוואה למשפחות עם: למשפחות עם:

3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר 3 ילדים 4-5 ילדים 6 ילדים ויותר
שקלים חדשים 26,000 23,700 40,400 38,900 43,200 48,300
לא צמוד לדולר 15% 27% 34% 15% 31% 38%
צמוד לדולר 85% 73% 66% 85% 69% 62%
(2.5 שקלים חדשים = 1£ סטרלינג)67
הטבלה השלישית שפורסמה מסבירה את הסיבה למחיר היחסי של הדיור בעיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים בשטחים הכבושים. בגדה המערבית, לדוגמא, מחיר חלקות האדמה לדיור הוא רק 5 אחוז מהמחיר הרשמי במטרה לעודד את המתיישבים. חלקות אדמה בעיירות הפיתוח נעים בין 12 ו-60 אחוזים מהמחיר הרשמי.68
הטבלה הרביעית בעיתון מראה שתושבי היישובים בגדה המערבית נהנים מיתרון נוסף, והוא הורדה של 7 אחוזים במס ההכנסה שהם משלמים, בעוד שהישראלים העניים ביותר בעיירות הפיתוח מקבלים החזר של בין 3-10 אחוז.69
אנו יכולים לפיכך לסכם את הפריבילגיות אשר האשכנזים ביישובים שבשטחים הכבושים נהנים מהן כדלקמן:
1. מענקים לעידוד תעשייה ומסחר.
2. משכנתאות ארוכות-טווח.
3. אדמה במחיר מוזל לדיור.
4. הורדה במס ההכנסה.
5. בתי-ספר בעלי איכות גבוהה עם כיתות קטנות.

זכויות היתר של הקיבוצים הוותיקים
הפריבילגיות הללו לא הוענקו מאז 1967 בלבד, אלא מאז תחילת ההתנחלות הציונית, כפי שהזכרנו בפרקים השני והשלישי. אנו נדון בדפים הבאים על האפליה נגד עיירות הפיתוח בהשוואה ליישובים האשכנזים בישראל מלפני 1967.
בעוד שהקיבוצים והמושבים האשכנזים נבנים על בסיס כלכלי מוצק בשל מיקומם הגיאוגרפי, כמות ואיכות האדמה הצמודה אליהם ותקציבי המימון שלהם, עיירות הפיתוח לא היו בעלים לא של אדמה, לא של מפעלים ולא היה להם תקציב למימון עבודה. הם רק סיפקו את העבודה לממסד הציוני ולהון הפרטי, או לקיבוצים ה"סוציאליסטים". הם ממוקמים הרחק ממרכזי הכלכלה, במדבר הנגב או על הגבולות, למטרות ביטחון, ללא התייחסות לאינטרסים של התושבים בהם, מלבד העובדה שתקציב המימון עבור העבודות היה הרבה יותר פחות מהמימון שהיה מצוי ביישובים האשכנזים. שירותי הבריאות והחינוך בעיירות הפיתוח הרבה יותר נחותים לעומת הקיבוצים השכנים. כתוצאה מכך, הפער ברמת החיים הוא רחב מאוד.
זה גרם להרס הבסיס הסוציאליסטי של הקיבוצים אשר ניצלו את מאגר כוח העבודה הזול ועשו כאלה רווחים מופרזים שהם עתה התחילו לסחור בבורסה. ב-18 במרץ 1983 הארץ דיווח שהתנועה הקיבוצית המאוחדת החליטה להשקיע חמישים מיליון דולר בחוץ לארץ. ההשקעות הנוכחיות שלה הן כדלקמן: 72$ מיליון בשווקים הפיננסיים, 8$ מיליון בנדל"ן ו-60$ מיליון במניות. ארגון הקיבוץ קנה גם כן 25 אחוזים ממניות קיי-מד בארצות הברית.
הקמת התעשיות בקיבוצים הייתה נקודת המפנה לכלכלות שלהם. ההכנסה שלהם עלתה ב-39 אחוז, ושיעור החברים העוסקים בתעשייה והשירותים עלה עד ל-50 אחוזים.70
ב-10 בינואר 1986 הארץ ציין שתלמידי השנה העשירית בבי"ס בקיבוץ יפתח פרסמו מכתב גלוי לחברי הקיבוץ בדרישה לחזור לעקרון השוויון. הם מחו על כך שכמה מחברי הקיבוץ קנו מכוניות פרטיות, מכונות ווידיאו ודירות בערים, ופתחו חשבונות בנקים פרטיים וכיוצא בזה.
עלינו לציין שעד 1948 כל הקיבוצים סירבו להעסיק עובדים שאינם חברי-קיבוץ, בין שהיו יהודים או ערבים, מכיוון שהם התנגדו לעשיית רווחים מעבודתם של אנשים אחרים. רווחים סימלו "ניצול רכושני" וזה יצא כנגד הכלל האידיאולוגי החשוב ביותר של תנועת הקיבוץ. בתקופת המנדט, הקיבוצים לא הרשו לחבריהם להחזיק מכשירי רדיו או קומקומים חשמליים פרטיים, מכיוון שהיה מטבעה של סחורה לא-מתכלית לעורר "דחפים רכושניים, תאוות-בצע ואינדיבידואליזם". לאחר 1948, כאשר הקיבוצים קיבלו מענקים לפתוח מפעלים במטרה להעסיק ספרדים, מטעמים "לאומנים" שתמך בהם בן גוריון בעצמו, הרווחים התחילו להצטבר והאנשים התחילו להיכנע לחמדנות החומרית. היסוד הסוציאליסטי של תנועת הקיבוץ נהרס, ומצידם של העובדים השכירים הם היו מוסדות קפיטליסטים. רמת חייהם עלתה והאידיאלים של צנע חברתי ושיווין נפלו בשולי הדרך. חברי הקיבוץ שעבדו עם הפועלים תמיד קיבלו את העבודות ה"נקיות". אלכוהוליזם ושימוש-יתר בסמים התפשטו ורוב הזמן הניצול של הספרדים היה גרוע יותר מהניצול שהיה במפעלים הרגילים הפרטיים. הספרדים שעבדו עבור הקיבוצים הגיעו למסקנה שאויביהם היו חברי הקיבוץ ולא הקפיטליסטים בגוש הליכוד תחת מנחם בגין. תופעה זו (יחד עם מדיניות ממשלת העבודה כלפי מהגרים ספרדים) הייתה אחת הסיבות החשובות ביותר מדוע הספרדים התחילו להצביע לליכוד ובגין ב-1977.
הקיבוץ יכול לפטר עובד כאשר הוא מגיע לגיל ארבעים או חמישים. לפועלים היה אסור לאכול בקפיטריה של היישוב, או להשתמש בבריכה או בספרייה. חברי הקיבוץ התייחסו לפועלים הספרדים בצורה גרועה ולעגו להם על הרקע האתני שלהם ועורם השחום. העובדים הספרדים עושים את עבודות השוליים ללא תקווה לקידום או הכשרה מקצועית. גדי אילת, חבר קיבוץ בית אלפא, ניסה לשפר את היחסים בין הקיבוץ לעובדים אך הוא נכשל והתפטר מתפקידו. מי שבא במקומו, דן סער נכשל גם כן, ואמר לעיתון הארץ ב-22 באוקטובר 1982 שהמנהיגות של מפלגת העבודה ושל הקיבוצים לא נתנו לתהליך הפיוס שום תמיכה.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה ונשיא המדינה לשעבר אמר "כאשר לעובד ממגדל העמק שעובד עבור קיבוץ אלונים אסור להשתמש בבריכה בגודל-אולימפי של הקיבוץ הדבר משקף את היעלמותם של השאיפות החלוציות הבסיסיות."71 מנכ"ל משרד העבודה אמר שב-1984 40 אחוז ממחוסרי העבודה ברחבי הארץ היו בעיירות הפיתוח, למרות שהם מהווים רק 15 אחוזים מכלל האוכלוסייה. לפיכך באזורי הפיתוח היא כמעט פי 3.3 יותר מכל מקום אחר. ב-1984 שיעור האבטלה הכלל ארצי היה 7 אחוזים אבל הוא היה 30 אחוז בעיירות הפיתוח.72 ראשי העיירות מבלים את רוב זמנם בטיפול בבעיית האבטלה, ובשל חולשה כלכלית 75 אחוז מהכנסות של הרשויות המקומיות בא מהמדינה.73
במכתב להארץ ב-25 בספטמבר 1981, פרופסור עזרא זוהר ציין שלספרדים הגדלים בעיירות הפיתוח ואזורי שכונות העוני לא מציעים הזדמנויות חינוכיות כלשהן.
למעשה היה אסור לעזוב את עיירות הפיתוח, הואיל ומישהו היה מאבד את מקומו ברשימת הדיור. פרופסור זוהר מאשר שלאינטלקטואלים הספרדים בישראל אין את אותו המעמד החברתי שהיה להם בארצות ערב. הוא טען שהמדינה הרסה את התא המשפחתי המזרח-תיכוני אבל לא היה לה מאום כתחליף במקומו, ושהספרדים לא יכלו להשתלב לתוך החברה של המתיישבים האשכנזים עקב הביורוקרטיה והפרוטקציה.
העיתונאי, זאב יפת עשה השוואה בין מדיניות הממשלה בעיירות הפיתוח ובין מדיניותה בשטחים הכבושים, והגיע למסקנות הבאות:
1. הממשלה מעריכה את היישובים האשכנזים בשטחים הכבושים כ"אזורי פיתוח" כדי להצדיק את זרימת הכספים אליהם.
2. אדמה לבנייה בעיירות הפיתוח היא פי עשר יותר יקרה מאשר האדמה בשטחים הכבושים. מתיישב אשכנזי משלם רק 5 אחוז ממחיר האדמה, או מקבל אותה בחינם. המחיר לחצי דונם בשטחים הכבושים הוא רק 3,000 שקלים, בעוד שהוא נע בין 120,000 ו-246,000 שקלים בעיירות הפיתוח באזורים של לפני 1967.
3. הממשלה בונה מפעלים חדשים ביישובים שבשטחים הכבושים, ולעומת זאת תושבי עיירות הפיתוח סובלים מאבטלה עקב מחסור בהשקעות בכלכלה שלהם.74
ובאשר לחיים התרבותיים – אמנות, מוזיקה, דרמה וכיוצא בזה –השלטון המרכזי כופה את התרבות אשכנזית על הקהילות הללו באמצאות החברה שלו "מתנסים". ראשי העיירות, גם כן, לא היו תושבי העיירות אלא נכפו על ידי המפלגות האשכנזיות. כיום הם אנשים מקומיים אבל נשלטים על ידי אותן מפלגות. וכך הממסד הציוני שולט בכל מישור בחייהם של קהילות אלה.

קריית שמונה
העיתונאי עמוס איילון העריך שהאוכלוסייה של העיירה שעל הגבול הלבנוני הזאת הינה כמעט 14,000 והשווה אותה לקיבוצים השכנים, כמו קיבוץ דן, קיבוץ דפנה, קיבוץ כפר גלעדי וקיבוץ מנרה. איילון ציין שהצעירים עוזבים את העיירה עקב אבטלה ומחסור בעבודה מקצועית. 50 אחוז מן הילדים מסווגים כ"טעוני טיפוח". אנשים גרים בדירות דמויי קופסאות, כמו אלה שבפרוורי העוני שבדרום אפריקה. הקיבוצים השכנים מדורגים כיישובי גבול ולפיכך מקבלים פיצויים מן הממשלה על האבדות שהם סובלים כתוצאה מפעולות גרילה. קריית שמונה, איננה, לעומת זאת, מקבלת פיצויים כלשהם. מאותן סיבות, הקיבוצים האשכנזים אינם משלמים מיסי מדינה, אבל קריית שמונה צריכה לשלם אותם במלואם. ישנם רופאים החיים בקיבוצים, אף אחד לא גר בקריית שמונה. העיירה החלה כשהיא הייתה מחנה מעבר אך לאחרונה הפכה לשכונת עוני המוקפת בקיבוצים אשכנזים עשירים ששאבו את כוח העבודה הזול שלהם ממנה.
העיתונאי אחרי זה השווה את העיירה לקריית ארבע האשכנזית, שעל ידי חברון. הוא כתב שבקריית ארבע בכל בית יש טלפון. דירה בקריית שמונה עולה 20,000 לירות ישראליות יותר מאשר דירה דומה בקריית ארבע. ישנן 400 דירות ריקות בקריית שמונה המחכים למתיישבים חדשים, בעוד שישנן 90 משפחות צעירות חסרות דיור. המחירים גבוהים יותר מאשר בערים הגדולות ב-3-10 אחוזים, וחומרי הבנייה יקרים יותר ב-25 אחוז. הוא כותב שאותם התנאים קיימים בעיירות פיתוח אחרות כמו בית שאן, כרמיאל ומעלות.75
כדי להחמיר יותר את המצב, הממסד השולט שולח מתנדבים אשכנזים אל עיירות הפיתוח, כדי "לסייע לתושבים ולשדל את רוח ההתיישבות". צבי צמרת, מנהל בית הספר של העיירה מתח ביקורת על הצעירים הללו על יהירותם ובורותם הגזענית. דוד אורן מתאר את התנאים הקיימים בעיירת הפיתוח של ירוחם בנגב ותוהה "מדוע המדינה איננה מוציאה את כספה על סיוע לעיירות הללו במקום לבזבז אותו על המתנדבים השחצנים הללו?"76
בתקופת מערכת הבחירות של 1981, פעילי הליכוד פרסמו קריקטורה עממית עם הכותרת "המאפיה של הקיבוץ" היה בה ציור של מפלצת שעל חזה היה כתוב "תנועת הקיבוצים", על בטנה "אחדות העבודה", זרועותיה היו חקוקות ב"הסתה" ו"הפחדה", כאשר היא מניפה פטיש הנושא תווית "איומים". המפלצת הובילה חבורה גדולה של חיות פרא המייצגים את הקיבוצים השונים המקיפים את העיירה. לקריקטורה הייתה כותרת משנה אשר קראה "שקט! הם באים". ברקע הקדמי היו הבניינים של קריית שמונה.
ישראל שחק, ראש הליגה לזכויות אדם, כתב שהסיבה לשנאה הבין-עדתית היא הניצול והפער ברמות-החיים של כל אחת ואחת. הוא הוסיף שהקיבוצים איימו להטיל עונש קבוצתי של חרם כלכלי על קריית-שמונה בגלל התנגדותה. בנוסף לרודנות כלכלית, חברי קיבוץ גם שולטים על העיר פוליטית.77
בהתאם לדיווחים בהארץ ב-24 ביולי 1981, מרבית מ-17,000 תושבי העיירה נמלטו מהפגזות הגרילה, ונותרו מאחור רק 3,000 ל-4,000, מכיוון שהרשויות לא סיפקו לעיירה מקלטים מצוידים כראוי, כמו שבקיבוצים יש להם. המקלטים הבודדים בעיירה מצויים במצב גרוע, מלאים פסולת, מים מלוכלכים וריחות מצחינים. במקלטים הללו לא היו מים לשתייה, לא חשמל ולא טלפונים.
שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, הודה בכך שבעיירה יש רק 0.4 מטר מרובע של מרחב מקלט לכל אדם.78 זו הדרך דיווח ב-29 ביולי 1981 ש-95 אחוז מן התושבים נמלטו מן העיירה בגלל הפגזות הגרילה והרשויות המקומיות סירבו לשמור את מקום העבודה פתוח עבורם, דבר שעורר תרעומת רבה בקרב האוכלוסייה. תרחישים מן הסוג הזה לא היו בקיבוצים האשכנזים היות והממשלה סיפקה להם מקלטים נוחים ומצוידים כהלכה.
רפי פרץ, שעבד במחצבות של קיבוץ כפר גלעדי, אמר שחברי הקיבוץ לא עבדו במחצבות ושהקיבוץ התנגד לכונן בית ספר משותף לילדיהם ולילדים מקריית-שמונה. הוא הוסיף שחברי הקיבוץ "דפקו אותנו" ושהם "נחמדים אלינו רק במשך התקופות של הבחירות. הם צוברים עושר על חשבוננו. הם קונים טלביזיות צבעוניות ובאים לעיירה שלנו עם רכבם הפרטי."79
אמנון שמוש80 תקף את ההתנשאות של הקיבוצים. הוא השווה את מצב יהודי מרוקו בישראל עם מצבם של אחיהם בצרפת והדגיש שצרפת מתייחסת למהגרים היהודים שלה ממרוקו בכבוד. הם חיו בכבוד.81
עיתונאי אחר, יורם המזרחי, כתב במאמר בהארץ ב-25 בדצמבר 1981, שהעניים של קריית שמונה חיו על לחם, מרגרינה וריבה. אחד התושבים הוותיקים אמר לו "תגיד להם שאנחנו סובלים מקור ואין לנו כסף לקנות פרפין." חנווני אמר לו, "אנשים קונים רק לחם, חלב ומרגרינה והעסק שלי לא יכול להתקיים על כך." המזרחי גילה שהתושבים נטשו את העיירה, ומקצתם היגרו. האבטלה הייתה נפוצה. מנהל מפעל "רמים", שמואל אוחנה, אמר לו שהוא נזקק להשקעה של לפחות 70 מיליון שקלים אלא שהממשלה יכלה להעלות רק 13 מיליון. כתבים של הארץ הוסיפו שכל עיירות הספרדים שבגליל היו במיתון. כפר מרגליות צמצם את עצי האפרסקים שלו מתוך חשש ממס ההכנסה שהם יצטרכו לשלם, וירדנה איים לצאת בשביתה כללית וסגירת בתי הספר. המשטרה ובתי המשפט היו מוצפים עם תיקים של חובות שלא שולמו. שכרו החודשי של עובד בקריית-שמונה היה 11,000 לירות ישראליות, בעוד ששכרו של צעיר העובד במוסך בתל אביב היה 18,000 לירות ישראליות. תושבי העיירה היו אלה שניקזו את אגם חולה אולם הקיבוצים האשכנזים היו אלה שחטפו כליל את 40,000 הדונמים שהוכשרו לשימוש ומי שהשתמשו בתושבי העיירה לגדל את הכותנה ואת היבול התעשייתי שלהם. חברי הקיבוץ שלטו על כל מישורי החיים בעיירה מכיוון שהם היו המעבידים, בעלי מפעלים וראשי איגודים והחזיקו בכל התפקידים הרשמיים בסוכנות היהודית, בממשל המקומי באמצעות מפלגת העבודה השולטת.82
הסופר, דן שביט, מקיבוץ כפר סאלד שבגליל, מסתייג מן הרודנות של הקיבוצים על הספרדים בעיירות הפיתוח. במאמר בהארץ ב-20 למאי 1983 הוא אפיין את עמדת הקיבוצים כלפי היהודים הספרדים כ"פטרנליסטי, אוטוריטריאני ואליטיסטי". שביט תהה "כיצד אני יכול להיות מאושר כשמישהו מקהילה אחרת בא אלי ומתערב לי בחיים, ואומר "אני יודע מה טוב בשבילך ואני יעזור לך הלאה." הוא הוסיף שהוא יכול להבין את התרעומת של הספרדים, מכיוון שאף אחד לא רוצה לחיות עם חותמת רשמית האומרת "נחות – הוא יודע פחות מאחרים, מבין פחות ופחות מוכשר." אחרי כן הסופר הביע את תמיכתו למנחם בגין שגינה את הקיבוצים וקרא להם "מיליונרים שחצנים". שביט סיכם על ידי גינוי אהבת הבצע והאנוכיות של הקיבוצים.
לחומר נוסף על קריית-שמונה, ראה נספח II. בדיקה מפורטת של עיירות פיתוח אחרות חושפת דפוסים דומים. ראה נספח III.
המושבים (כפרים קואופרטיבים)

הדרך הרביעית לקליטת המהגרים מהעולם הערבי הייתה ליישב אותם במושבים אשר הוקמו באזורים מרוחקים, בעיקר באזורים ההרריים של הגליל, ירושלים והנגב. אריה נחמקין, שר החקלאות ב-1986, תולה את הקמת המושבים הללו בנימוקים ביטחוניים ומדיניים. בעיית הפרנסה הייתה בעלת חשיבות קטנה יותר.83 המנהיגות הצבאית הישראלית רצתה מושבים (ועיירות פיתוח) באזורי הגבול כדי לבצר את היישובים האשכנזים ה
עשירים על ידי שימוש ביישובים ספרדים כחיץ נגד התקפות גרילה פלסטינית. מטרתו של הממסד הפוליטי הייתה לפזר את האוכלוסייה באופן שווה, אולם בעיקר באזורים שהיו מאוכלסים על ידי פלסטינים לפני שהם גורשו ב-1948, במטרה לאלץ את הערבים לקבל עובדה מוגמרת דמוגרפית ולגרום לאי אפשרות לפליטים הפלסטינים לחזור לכפריהם. שר החקלאות הודה שהמכנה המשותף בקרב המושבים היה העדר כל בסיס כלכלי. הוא הוסיף שאף אחד בהתחלה לא חשב לעשות מהכפרים האלה מושבים, ולכן הם נקראו בתחילה "כפרי ייעור" היות והממסד השולט רצה להעסיק את התושבים שלהם בתוכנית הייעור שלהם עבור הקרן הקיימת היהודית. עבודה זו הייתה חלק מ"עבודות החירום" שהזכרנו קודם, וכשהסתיימה העבודה הוחלט להפוך את הכפרים האלה למושבים.
השר לא הזכיר שהמטרה הכלכלית של הממסד הייתה להשתמש בתושבים ככוח עבודה זול עבור היישובים האשכנזים. מה שלמעשה קרה היה שמרבית התושבים עבדו כפועלים שכירים מחוץ לכפרים שלהם. עקב העדר תשתית כלכלית, הבסיס השיתופי של הכפרים התפרק ומאתיים וחמישים מהם פשטו את הרגל.
ב-1983 היו 402 מושבים, שמהם 65 היו מושבים אשכנזים שנוסדו בתקופת המנדט. ליישובים עשירים הללו היו את המאפיינים הקלאסיים המקוריים של כפר שיתופי הידוע בשם "מושב", שבהם לכל חבר הייתה את אותה כמות אדמה, מקנה וכיוצא בזה, אבל הם השתתפו במכונות, בשיווק, בחנויות שיתופיות, וכיוצא בזה. רוב המושבים שנוסדו לאחר 1948 היו עבור הספרדים, וכפי שכבר הזכרנו, הם נעדרו כל בסיס כלכלי. לשנת 1983 החובות שלהם הגיעו ל-7 מיליארד שקלים (70 שקלים = 1£ סטרלינג).84 פינחס מוסקו, סגן מנהל הסוכנות היהודית במחוז הנגב, הוסיף שהמושבים בנגב חייבים לארגון הרכש 130-150$ מיליון בנוסף לסכומים שהם היו חייבים לבנקים ולמוסדות פיננסיים בשני השווקים השוק החופשי והשוק השחור. מתוך 3,360 משפחות במושבי הנגב, 1,400 מהם (שליש מהמשפחות) אין תקווה שאי פעם יסיימו לשלם את חובותיהם והם תלויים במושבים שלהם. יצחק נחמיה, מנהל ארגון הרכש אמר שחובותיה של משפחה ממוצעת הגיעו ל-50,000-100,00$, אלא שישנן משפחות החייבות יותר מ-200,000$.85
נציגי המושבים שבגליל הודיעו למי שהיה אז ראש הממשלה, שמעון פרס, שכל משפחה חייבת 100,000$ (בשיעור ריבית של 60 אחוזים, ולכן התהוות של התאוששות כלכלית איננה אפשרית). ראש המועצה המקומית במעלה יוסף הצהיר שהיו 1,200 ילדים של חברי מושבים שאינם זכאים לרשת מאביהם (רק ילד אחד יכול לרשת מאביו) שעתה הם חסרי דיור וחסרי קרקע.86 המשטרה עצרה 12 מתוך 80 מחברי קריית נוגה ובית המשפט ציווה עליהם לשלם את חובותיה, שהגיעו ל-2,000,000 שקלים, למכור את נכסיהם או ללכת לבית סוהר.87
הייתה גם סיבה פוליטית להפיכת מושבים אלה לחברי ארגון המושבים. בעוד שלמפלגת העבודה (מפא"י) הייתה שליטה מוחלטת על הארגון הזה, היא יכלה לשים את התושבים של הכפרים האלה תחת ההגמוניה שלה ולזכות ברוב קולותיהם בבחירות (כפי שקרה במחנות המעבר ובעיירות הפיתוח). לא הותר לתושבים הספרדים לבחור את האפיליאציה הפוליטית של המושב שלהם ולא הותר להם לעבור למושב עם גוון פוליטי אחר.
בקטע הקודם הזכרנו את "העדר כל בסיס כלכלי" במונחים כלכליים מוחלטים, אולם זה כלל גם כן שרשרת של צעדים מפלים נגד התושבים הספרדים של המושבים הללו אשר ניתן לסכם אותם כך:
1. כאשר הממסד הציוני מקים יישוב אשכנזי חדש הוא מיד מספק לו מספיק אדמה עבור ייצור חקלאי, ואת האמצעים הנחוצים לייצור כמו מקנה ומכונות, יחד עם מענקים שנתיים לקיום ולפיתוח. את הספרדים, לעומת זאת, הובילו במשאיות הישר מן האוניות אל אזורים שוממים ושם שפכו אותם מן המשאיות כמו חצץ וציוו עליהם להקים לעצמם מאהל. העסיקו אותם בעבודות השוליות ביותר, ונתנו להם את השכר הנמוך ביותר – "משכורות חירום". הם אפילו לא קיבלו את חלקות אדמת הטרשים הקטנה שהקצו עבורם, כי שכניהם העשירים, המתיישבים האשכנזים, חטפו כליל את כל האדמה באמתלה שהספרדים לא הבינו בחקלאות. האשכנזים עדיים מחזיקים בכמה מן חלקות האדמה הללו.
2. אפליה בחלוקת אדמות חקלאיות. כל משפחה ביישובים האשכנזים קיבלה בין 80 ל-150 דונמים, אולם במושבים הספרדים, למרות שהמשפחות היו הרבה יותר גדולות, לכל משפחה הקציבו 18 דונמים בלבד.
3. כמות המים להשקיה, האשרות הכספיים, והאמצעים לייצור שניתנו ליישובים האשכנזים היו גדולים במידה רבה יותר מאלה שהוקצבו למושבים הספרדים. 54 אחוז מכל הכספים שהושקעו בחקלאות הלכו לקיבוצים האשכנזים ו-37 אחוזים אל המושבים, למרות העובדה שהקיבוצים היוו 12 אחוזים בלבד מכלל היישובים החקלאיים ברחבי הארץ, בעוד שהמושבים היוו 66 אחוזים. ב-1960 היו 229 קיבוצים ו-366 מושבים. בנוסף לאפליה זו לטובת הקיבוצים, הייתה הפליה ניכרת במעמדות המושבים לטובת המושבים הוותיקים שנוסדו בתקופת המנדט. בבעלותו של חבר מושב אשכנזי וותיק היו 2.3 פרות ו-300 עופות, בעוד שבבעלותו של חבר מושב שלאחר 1948 היו 1.2 פרות ו-50 עופות. בבעלות מושב אשכנזי היו 2.5 טרקטורים בעוד בבעלות מושב שלאחר 1948 היו 0.7 טרקטורים. נוסף לכך, מושבים אשכנזים שהוקמו לאחר 1948 קיבלו יחס מועדף על חשבונם של המושבים הספרדים.
4. איכות הקרקע. האדמות שקיבלו היישובים האשכנזים היו הרבה יותר פוריים מהאדמות שעליהם הוקמו המושבים הספרדים, שהיו, כפי שציינו קודם, שטחים של מדבר הנגב, או אדמות מסולעות באזור הגליל ובירושלים, שאותן בדרך כלל הספרדים היו צריכים להכשיר לשימוש לפני שהם יכלו לעבד.
5. היישובים האשכנזים נבנו במרכז הארץ, דבר שסייע להם לשווק את התוצרת החקלאית שלהם בקלות יותר ולהגביר את רווחיהם. המושבים הספרדים היו ממוקמים באזורים המרוחקים יותר, לכן הוקשה עליהם יותר לשווק את יבולם ורווחיהם הופחתו, נוסף על העלאת עלות התיקשור והסחורה החיונית.
6. סיוע ממשלתי. אף על פי שהיישובים האשכנזים שגשגו, הכמות הכספית מהתמיכה הממשלתית אליהם הייתה גדולה במידה רבה יותר מהתמיכה שניתנה לתושבי המושבים הספרדים העניים יותר. בין 1948 ו-1977 מצב המושבים היה טוב יחסית עקב תמיכה כספית על ידי ממשלת העבודה. אולם כשהליכוד עלה לשלטון היא ניתקה את כל התמיכה הכספית ועודדה אותם לגדל פרחים והבטיחה לתושבי המושב לספק להם את ההלוואות הנחוצות ואחרי כן נכשלה בקיום ההבטחה. בינתיים הכפרים הוציאו הלוואות מסיביות ושילמו 300 אחוז ריבית, וכך החובות שלהם נערמו גבוה יותר מאי פעם.88 חובות אלה הינם בדרך כלל גדולים יותר מאשר כל ההכנסה של המושב, ואשר באופן כללי הכניסו אותם למחדל ודחפו את המושבים לשווק את התוצרת החקלאית שלהם מחוץ לארגון השיווק הציוני. פעולות אלה מהווים את אחד הגורמים להתפרקות היסודות של הקואופרטיביזם.
7. התפתחות התעשייה בקיבוצים. לפני 1948 רמת החיים בקיבוצים האשכנזים לא הייתה גבוהה בכלל. אולם, לאחר 1948 הממשלה השקיעה סכומים אדירים בקיבוצים לפיתוח התעשיות שבהם יעסיקו ספרדים אשר יעלו את ההכנסות ורמת החיים שלהם. דבר זה לא התרחש במושבים. הממשלה לא השקיעה כספים כלשהם לפיתוח התעשייה במושבים, והבסיס הכלכלי הצר שלהם אף לא צייד אותם במידה מספקת כדי לתמוך במשפחה הספרדית. תושבי המושב לכן החלו להתפרנס כעובדים שכירים מחוץ למושבים (61 אחוזים מהם עובדים כפועלים שכירים עבור הקיבוצים. בקריית אלייקים, לדוגמא, רק 5 אחוז מן התושבים עובדים בחקלאות, 30 אחוזים הינם מחוסרי עבודה ו-65 אחוזים עובדים כפועלים שכירים בקיבוצים).
8. קיבוצים אשכנזים והממשל המרכזי. בעוד ההתיישבות החקלאית הייתה אחת המטרות החשובות ביותר של הציונות מראשיתה, המתיישבים האשכנזים היו הקבוצה החשובה ביותר בהיררכיה הציונית העולמית ובמנהיגות המקומית, דהיינו בממשלה, בסוכנות היהודית ובארגוני ההתיישבות החקלאית. הארץ כתב ב-5 באוגוסט 1983 שממשלת מפלגת העבודה כללה ארבעה שרים מקהילות המתיישבים, שהם ועובדי המדינה הבכירים שלהם, לפיכך היו בעמדה של מתן ייעוץ כלכלי, פוליטי ומסחרי להתיישבויות. הם הגנו על האינטרסים של ההתיישבות ודאגו לעדכן אותם על תוכניות הממשלה העתידיות. "אינפורמציה פנימית" זו אפשרה ליישובים תכנון מוצלח יותר. המושבים הספרדים לא היו "יעילים" באותה מידה מכיוון שלא היו להם חברים בצמרת ההיררכיה, ואף אחד שייצג את האינטרסים שלהם בפני הרשויות השונות. יתרה מזאת, התכנון הכלכלי של המושבים היה בידיהם של "המנהיגים" האשכנזים מן היישובים הסמוכים שתפרו אותו לפי האינטרסים של עצמם. נוסף לכך, ליישובים האשכנזים, ובעיקר לקיבוצים הסמוכים, הייתה שליטה מוחלטת על המושבים (ועיירות הפיתוח) דרך מפלגת העבודה, ההסתדרות והמועצות המקומיות. המתיישבים האשכנזים, חברי המושבים העשירים שמלפני 1948, כמו נהלל (ביתו של משה דיין), שולטים גם כן על ארגון המושבים, אשר בתור כאלה שולטים על המושבים הספרדים.89 בעוד שילדי הקיבוץ יכולים להישאר עם משפחותיהם בקיבוץ, המחסור באמצעים כלשהם להתפרנס במושבים אילצו את הילדים לעזוב, והמשפחות התפרקו.
מול רקע כזה כל אחד יכול להבין מדוע ספרדים אחדים כתבו את הסיסמה הבאה על קירות בניין איגוד החקלאים בתל-אביב: "הקיבוצים מוצצים את הדם של המושבים. יחי המהפכה הספרדית!" היא נחתמה על-ידי "מע"צ",90 שהייתה האלימה ביותר בין הארגונים החשאיים שהקימו הספרדים. הם ביצעו פעולות רבות של הצתה בזדון (ראה פרק עשירי).
עוזרו של מנהל היישוב, אריה אליאב, חבר כנסת, אמר על הענקת האדמות הפוריות ליישובים האשכנזים, "זה לא היה תוצאה של קשר אשכנזי... או של כוונות רעות. זה פשוט בגלל שמנהיגי תנועת ההתיישבות, לקחו את אלה שהיו מסביבם, שהייתה להם מנטאליות, רקע והשקפת חיים דומה. אין להם דבר במשותף עם אחרים. הם גם לקחו בחשבון שהמתיישבים יצביעו למפלגת העבודה."91 יוסף וייץ, מהקרן הקיימת היהודית אמר "את אזורי הגבעות ניתן להכשיר לשימוש וליישב שם את היהודים ה"פשוטים". וכן ציין "אדמות מסולעות אלה לא טובות לקיבוצים האשכנזים."92
אחד המכשולים של מדיניות זו היה אי התאמת העבודה החקלאית עבור היהודים הספרדים, הואיל שבארצות מוצאם הם עסקו במקצועות עירוניים. הממסד כפה עבודה חקלאית על יותר מ-70 מן התימנים, ובין 1948-1953 הם נדחסו בתוך 57 כפרים שיתופיים שמהן 39 בלבד שרדו. כפרים אלה לעיתים קרובות נקראו "כפרי עבודה", קרי, מחנות עבודה, והתושבים עבודה בפינוי אדמה מסולעת. עיתונאי כתב, "התימנים עבדו בפינוי אדמה ובשתילת עגבניות, מכיוון שלחברי הקיבוץ הייתה עבודה מועילה יותר לעשות." עיתון אחר דיווח, "המהגרים החדשים מתימן עובדים (בקיבוץ) למרות שהם מקבלים שכר של ערבי ולא של יהודי."93
חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא מחא על שרשרת של פעולות אפליה בתחום הדיור, שירותי הדת וסיוע למשפחות מרובות ילדים. הקצבאות שולמו רק עד שלשה ילדים ואישה אחת. התורה אינה אוסרת פוליגמיה, והרבנים הספרדים לא הכירו בחרם שהוציאו הרבנים האשכנזים בהקשר הזה.94 אחד הדוחות שנשלח לראש הממשלה, בן-גוריון, ציין שמרבית התושבים בעשרים ושמונת הכפרים השיתופיים היו מובטלים וקיימת התפשטות של הרעב. הדו"ח, שנכתב על ידי עמי אסף מארגון ההתיישבות החקלאית, הוסיף שהאנשים לא יכלו להרשות לעצמם אפילו את מנות המזון הבסיסיות המסובסדות. ואף לא יכלו להרשות לעצמם לקנות את הביגוד שנמכר להם כמעט בחינם. המחבר הביע את חששו שפעולות מתוך מפח-נפש עלולים להתבצע על ידי האנשים כשהם רואים את הרעב על פניהם של ילדיהם.95
מרבית מן הכפרים האלו לא היו מחוברים לרשת החשמל, או למערכת המים או הביוב. הבקתות שלהם היו מרוחקות מדרך סלולה. היו להם בעיות שיווק – תנובה, חברה של ההסתדרות, קנתה את התוצרת שלהם במחיר עלוב מאוד. הם סבלו ממחסור בשירותי בריאות וחינוך.96 אריה אליאב, עוזרו של לוי אשכול שהיה ראש מחלקת ההתיישבות, אמר "גם מהגרים אלה סירבו לרדת מהמשאיות. והיה צורך לשפוך אותם החוצה."97
ב-1953 בן-גוריון הטיל את התפקיד על זלמן ארן, ישראל ישעיהו וקדיש לוז לבחון את מצב התימנים בכפרים. בדו"ח שלהם הם כתבו שהרעב וההזנחה הגיעו לנקודה של התפוררות עקב מחסור בסיוע כלשהו מן הרשויות. היה מחסור בעבודה היות ומשרד ההתיישבות, שהיה חלק מהסוכנות היהודית, חשב שזוהי אחת מחובותיו של משרד העבודה. משרד העבודה האמין ההיפך. הבתים פיתחו סדקים במהלך של שנתיים ו"המומחים" החקלאיים אינם מוכשרים. התושבים היו עניים מדי בכדי לשלם מיסים ולכן שירותי הבריאות נותקו. הכפרים נעדרו מכל פעילות חינוכית. מרבית הצעירים עזבו והותירו מאחוריהם את הקשישים בלבד. התושבים היו צריכים לעבוד ביום, ולעשות שמירות בלילה, דבר שהותיר אותם מותשים.98 ב-1963 המשרד לענייני רווחה תיאר את התימנים הללו כ"מפגרים ופרימיטיבים, חסרי אונים לחלוטין". "מומחים" אשכנזים לחצו על התימנים כדי לשנות את מנהגיהם והם הרסו את סמכות האב שבמשפחה. מרבית ה"מומחים" היו שליחי מפלגה.99 כשביקרתי את התימנים בראש העין בתקופת שנות החמישים, מצאתי שהשחפת נפוצה.
כמה שנים לאחר מכן הרשויות אילצו את הכפרים ההרריים לגדל עופות, למרות שעבודה זו צרכה רק שעתיים ביום. כאשר התפוקה עלתה, הכריחו אותם להפחית אותה. אולם, עבודה זו, יצרה רק מחצית מההכנסה הנחוצה למשפחה, ומרבית מתושבי הכפרים הללו היו צריכים להמשיך כפועלים שכירים שכיסתה רק 60 אחוז מהוצאות מחייתם. הכפרים באזורי הגבעות על יד ירושלים חדלו להיות יצרנים לחלוטין והפכו לאזורי מגורים בלבד אשר מתרוקנים מוקדם בבוקר בשעה שהתושבים ממהרים להתפרנס במקום אחר.100
באזור לכיש בדרום שלוש עשר מתוך ארבע עשר הכפרים השיתופיים איבדו את הבסיס הקואופרטיבי שלהם. ראש המועצה המקומית תיאר את ההתמוטטות הזו, "הם תחבו אותנו לתוך מסגרת אשכנזית." פינחס מוסקו, סגן יושב ראש אזורי של הסוכנות היהודית, העיר שרוב הכפרים השיתופיים יתפרקו לכפרי מגורים ללא קשר עם חקלאות. הוא הוסיף שבאזור בין אילת לקסטינה היו 76 כפרים שיתופיים (עם 29,000 תושבים). 48 אחוז מהם חיים מחקלאות, 19 אחוז מתפרנסים לרוב מחוץ לכפרים, אך עובדים עבודה חלקית בחקלאות. 21 אחוז עובדים מחוץ לכפרים שלהם, ו-12 אחוז חיים מקצבאות סעד.101
אנו נתאר את התנאים בכמה מן המושבים הללו ונשתמש כבסיס בעיתונות הציונית, ובעיקר העיתון העצמאי הארץ. (ראה נספח IV.)
החגורה השחורה: שכונות עוני עירוניות
שכונות-עוני אלו החלו להופיע לקראת סוף המאה התשע-עשרה, כאשר הממסד הציוני האשכנזי התחיל לתעל את כל המשאבים היהודיים והתרומות אל תוך התוכנית הציונית להקמת יישובים אשכנזיים, למינהל הציוני, להכנות צבאיות חשאיות ולשירותים החשאיים. לכן הם התעלמו מן האינטרסים של הקהילות הספרדיות שחיו בערים הגדולות. העוני התפשט בתוך השכונות של היהודים הספרדים.102
לאחר הקמת מדינת ישראל, מאות אלפי ספרדים הובאו לישראל, הודחסו לתוך מחנות עולים, מחנות מעבר, עיירות פיתוח ומושבים. אולם בגלל התנאים הקשים המתוארים בפרק זה, אלפים רבים נמלטו אל אזורי העוני של הערים בחיפוש אחר מחייה. בדרך זו שכונות המצוקה התפשטו, והעוני העמיק. כאשר מנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 והתחיל בתוכניתו לשקם את האזורים הללו, כבר היו 169 מהם כולל עיירות פיתוח שלמות.
ההבדל הכלכלי הבסיסי היחידי בין עיירות הפיתוח לבין משכנות העוני היה גיאוגרפי. עיירות הפיתוח שוכנות בכפר ומספקות את היישובים האשכנזים בכוח עבודה זול בעוד שאזורי משכנות העוני יוצרים רצועה מסביב לערים הגדולות המספקת להון האשכנזי כוח עבודה זול. הם גם מספקים משרתים לנשים האשכנזיות. חובה לציין שמשרתות אלה ובנותיהן מתייצבות מול הצורה הגרועה ביותר של דיכוי. הן מקופחות מחינוך, ובדרך כלל אין להן כלום מן הערבויות שהוענקו לעובדים המאורגנים. להלן הן הבעיות החשובות ביותר באזורי שכונות המצוקה:
1. דיור. ישנה צפיפות יתר בלתי-משוערת. ילדים גדלו ונישאו, אך אינם יכולים להרשות לעצמם לקנות דירה משלהם, ולכן מרביתם נשארים בבית הוריהם ובהמשך ילדיהם נולדים שם. לפיכך ניתן למצוא שלושה דורות שגרים באותה דירה קטנה. הרשויות המקומיות המנוהלות על ידי אשכנזים מנסות להעלות את ערך השכונות באזורי מצוקה על ידי החרבתם עד היסוד ובניית מרכזי קניות ודירות יוקרה על מנת למשוך משפחות ממעמד גבוה יותר. לכן לתושבים לא הוענקו היתרי בנייה להגדלת בתיהם. לעיתים קרובות למדי יהודים ספרדים בנו חדר נוסף ללא היתר בנייה, אולם המשטרה הייתה באה לאחר מכן והורסת אותם – כפי שקורה בכפרים הפלסטינים. הדבר גרם להתנגשויות דמים בין הספרדים והמשטרה, אולם השפעת הציונים על התקשורת המערבית פירושה הייתה שעל כך דווח לעיתים נדירות.
2. חינוך. ישנו פער עמוק בין בתי הספר בשכונות המצוקה (בדרך כלל ספרדים) ובין בתי ספר אשכנזיים. את זאת ניתן לראות באיכות המבנים, רמת החינוך, כישרונם של המורים, הציוד החינוכי כמו מעבדות וספרים, וכן מספר הילדים לכיתה. עקב תנאים נוראים אלו ישנן בעיות במשמעת. במטרה להסתיר את המצב הזה, הממשלה החליטה לשלוח מספר תלמידים ספרדים לבתי ספר אשכנזיים באזורים העשירים יותר וקראו להם "בתי ספר מקיפים". איך שלא יהיה שתי הקבוצות לא משתלבות, מאחר שאת התלמידים הספרדים בודדו בשכבה נמוכה יותר. ההנהלה, המורים והתלמידים האשכנזים כולם התנשאו כלפי "הספרדים המפגרים". בסוף היום את התלמידים הספרדים היו מסיעים באוטובוס חזרה אל שכונות המצוקה שלהם בעוד שהתלמידים האשכנזים היו נשארים לקחת חלק בפעילויות מחוץ לתכנית הלימודים. מהתלמידים הספרדים גם מנעו לקחת חלק במסיבות בערב. כמה מן התלמידים המנודים הללו ניסו לאתגר את החרם ופרצו דרך הגדר, והדבר הסתיים בהתנגשויות אלימות (ראה פרק שביעי).
3. מובטלות והניכור של הנוער. האבטלה הינה אחד הגורמים הגדולים ביותר של העוני. בקריית-אתא, לדוגמא, שמונה אנשים שפוטרו איבדו את עצמם לדעת.103 אלה שיש להם עבודה מקבלים שכר גרוע מאוד, מאחר שהם בדרך כלל עובדים בעבודות שוליות. אם נוסיף את גודל המשפחה, שעל פי רוב היא כפולה ממשפחה אשכנזית או יותר, את תנאי הדיור, את חוסר הכישורים כתוצאה מחינוך יקר ועדיין גרוע, ההבדלים ברמות החיים של הספרדים והאשכנזים בולטים. ממשלת בן גוריון עודדה גידול אוכלוסין ונתנה מענק של 50 לירות ישראליות לאם היולדת עשרה ילדים או יותר.נשים מסכנות נפלו לתוך המלכודת של אספקת יותר ילדים לממשלה כדי שיהיו פועלים וחיילים.
ישנם אלפים רבים של צעירים שאינם עובדים ואף לא לומדים ובנוסף מסרבים לעשות שירות צבאי. ישנם אזורים "מסוכנים" שלמים בהם הצבא נתקל בחוסר אפשרות לכפות את הגיוס שם. הם יודעים שאם היו מנסים, עימותים עקובי דם יפגעו בשמם הטוב שהוא "אינו צבא מתקפי". אלה השמים לב לחוק הגיוס הזה הם המיעוט הקטן שחושף את עצמו ללעגם של חבריהם. השאלה המקובלת ביותר המוצגת בפניהם היא "למה אתה צריך לשרת את המדינה? מה המדינה עשתה בשבילך?" הצבא התחיל להעלים עין מהחומקים הללו והמדינה חוקקה חוקים המגבילים את זכויותיהם של אלו שאינם ממלאים שירות צבאי דהיינו על פניו מוסלמים, נוצרים וספרדים המסרבים להשקיע בצבא. חברי מעמד המעסיקים האשכנזים החלו להתייחס אל החומקים הללו כאל דחויים וסירבו להעסיקם. קבוצות אלו גם שיתפו פעולה עם הפלסטינים (ראה פרק עשירי) על יסוד גורל ותרבות משותפים.
עוני ובערות הזינו ניכור, עבריינות, פשע, שימוש בסמים וזנות בקרב הצעירים. תופעות אלו היו חסרות תקדים בחברה היהודית בעולם הערבי.
4. זקנה: ד"ר יולי נודלמן מבית החולים רמב"ם בחיפה ציין שהאנשים בבתי האבות בישראל נראים כאילו שהם יצאו ממחנות ריכוז נאציים בסוף מלחמת העולם השנייה.104 לשנת 1986 היו 430,000 קשישים (מתוך אוכלוסייה יהודית של 3.5 מיליון). למחציתם לא הייתה פנסיה והם חיים מתחת לקו העוני. 12,600 היו במוסדות מיוחדים ורוב השאר חיים בלי שיהיה מי שידאג להם ובתנאי מצוקה.105 מאחר שהיא החשיבה את אלו שגדלו בארצות ערב כ"דור המדבר", ישראל פשוט מחכה להם שימותו.
5. נשים וילדים בחגורה השחורה. את הרוב הגדול מן הנשים והנערות בחברה הספרדים הפכו לצבא גדול של משרתות בית עם תת-שכר עבור הנשים האשכנזיות שהשחרור היחסי שלהן בנוי על הניצול של מעמד תחתון השונה מבחינה אתנית. בדרך כלל הן עומדות בפינות הרחוב ומחכות שיבחינו בהן ולהשיג עבודה. מרבית התלמידים שעוזבים את בית הספר היסודי הן בנות, שעושות זאת במטרה לסייע למשפחותיהן. ישנו גם מספר מהותי של נשים וילדות העובדות במפעלים ובשדות כפועלות עונתיות זולות.
כתוצאה מהעוני והבערות נוסף על הרס המשפחה המסורתית, מספר מצער של נשים נפלו לידי הזנות. משרד העבודה והרווחה פרסם מחקר על הזנות106 שקבע ש-97 אחוזים מן הזונות הן ממוצא ספרדי. מחקר נוסף שפורסם על ידי דינה גיל 107 קבע שאמהות חד-הוריות סובלות מתת-תזונה ו-50 אחוז מהן ממוצא מרוקאי. מרבית השאר היו ממוצא ספרדי שונה. תופעה זו מעולם לא הייתה חלק מהחיים היהודיים בעולם הערבי, אלא היא תוצר של ישראל. הלשכה הממשלתית לענייני רווחה דיווחה 108 ש-38 אחוז מהאלמנות חיות מתחת לקו העוני. 43 אחוז מהן עובדות כעוזרות בית ול-25 אחוז אין השכלה כלשהי. פרופסור שבח וייס אישר 109 שמעמד הנשים בישראל הינו גרוע יותר ממעמדם של הנשים במערב. ישנן 60,000 נשים מוכות והמשטרה בדרך כלל לא מתערבת בנושאים משפחתיים. בעקבות קיצוצים בשירותי הרווחה, מקלטים לנשים מוכות נסגרו. שכרן של הנשים הוא משכרם של הגברים, אך בחקלאות זה יורד ל-50 אחוז. לישראל יש 352 קטגוריות של עבודה, אולם 50 אחוז מהנשים עובדות רק ב-20 מהקטגוריות הללו. רק 6 אחוז מעובדי המדינה הבכירים הן נשים בשעה ששיעור הנשים בממשל המקומי ירד מ-4 אחוזים ב-1950 ל-2 אחוז ב-1983.
נתונים אלה כוללים את כל הקבוצות האתניות ולכן עלולים להטעות את הקורא שאינו חי בישראל, שכן הפער העמוק אינו בין הנשים האשכנזיות לבין המערביות, אלא בין אישה מזרחית (יהודייה, מוסלמית ונוצרית) לנשים המערביות. אנו חייבים לציין שהנשים הספרדיות מייצגות 70 אחוז מכלל הנשים היהודיות בישראל, ועלינו להוסיף את הנשים הפלסטיניות המייצגות 17 אחוז מכלל הנשים במדינה. על אף העובדות שנאמרו למעלה, התעמולה הציונית בחוץ לארץ עדיין מספרת עד כמה הנשים הישראליות משוחררות הן. האמת היא שלנשים הספרדיות היה יותר טוב והיה להן יותר כבוד בעולם הערבי.
ראה נספח V
כפי שהראנו, הממסד הציוני הצליח בקליטת מאות אלפי מהגרים מהמזרח התיכון ובהפיכתם לכוח עבודה זול. את ההצלחה הזאת ניתן לראות בבירור על ידי עיון במחקר שנכתב בידי נוזהה קצב אודות גורלם של יהודי עיראק, לדוגמא, בישראל.110 על אף שקהילה זו נאבקה כדי לשמר את התרבות והכישורים שלה ביתר גבורה מכל קהילה אחרת אשר היגרה לישראל מהמזרח התיכון, היא נדונה לכישלון. להלן חלוקה של הקהילה למקצועות השונים שעסקו בהם יהודי עיראק לפני יציאתם מעיראק ב-1950/51:
16 עסקו באדמיניסטרציה ועבודה משרדית
6 אחוז במקצועות ההנדסה
27 אחוזים בסחר פנימי; הם גם שלטו על סחר החוץ ועל חלק גדול ממערכת הבנקאות.
51 אחוזם בעלי מלאכה מומחים, צורפים, נגרים וכיוצא באלה.

לאחר עשר שנים תחת הדיכוי הציוני החלוקה הייתה כך: 28 אחוזים עבדו בסחר, ביורוקרטיה ובמקצועות חופשיים (על פי רוב במעמדות נמוכים מאשר האשכנזים) ו-72 אחוז הפכו לפועלים.
זה מראה ששיעור הסוחרים ירד מ-27 אחוז ל-7 אחוז (יחד עם זאת הם ממלאים סטאטוס נמוך מבחינת איכות, שהיה משמעותי יותר מאשר התאחוז). עובדי הצווארון הלבן התמעטו מ-50 אחוז בקירוב ל-28 אחוז. בעלי מלאכה ובעלי חנויות קטנות איבדו את עצמאותם הכלכלית והפכו לעובדים שכירים, חשופים לאבטלה וניצול כלכלי. היו 490 רופאים, 224 מהנדסים ו-716 מורים (מתקבל על הדעת שנתונים אלה אינם כוללים את אותם היהודים שנותרו בעיראק ואשר מאוחר יותר היגרו למערב). ילדיהם ונכדיהם שנולדו וחונכו בישראל לא היו אפילו קרובים להצלחה כמוהם. מה קרה לילדים של הרופאים, הסופרים, המהנדסים, עורכי הדין, המורים והמשוררים הללו? זהו סוד "בטחוני" ידוע היטב. מחנות המעבר, עיירות הפיתוח, המושבים ושכונות המצוקה לא יצרו מה שבגדאד והקהילה היהודית שלה יצרו. התנאים בישראל יצרו עובדים בלתי מיומנים, עבריינות נוער, משתמשי סמים וזונות בין היתר. המעטים שהגיעו לפסגת ההיררכיה הצבאית והפוליטית מדקלמים את דבריהם של אדוניהם האשכנזים שמינו אותם. גורלם של התימנים והמרוקאים וצפון אפריקאים אחרים היה הרבה, הרבה יותר גרוע, והם מהווים את רוב הספרדים בישראל. הם בדרך כלל עמדו בפני אפליה הרבה יותר קשה מזו שכוונה נגד העיראקים שהייתה להם מודעות פוליטית מתקדמת יותר ואשר לקחו חלק בתנועות שחרור עיראקיות וערביות לפני שנורי סאעיד מכר אותם לבן-גוריון.

הערות
1. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 12 באוגוסט, 1949.
2. ארכיון הציונות המרכזי, 41/2471 S – יוספטל אל לוקר, 9 ביוני 1949.
3. פרוטוקול הכנסת, 7 ביוני, 1949.
4. פרוטוקול הכנסת, 10 באוגוסט, 1949.
5. ראה שם.
6. פרוטוקול וועד הפועל הציוני, 29 במרץ, 1949.
7. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, סעיף 333/0/43.
8. קליטה 41/2471 S
9. 4 בספטמבר, 1949.
10. פרוטוקול הכנסת, 21 בנובמבר, 1949.
11 ארכיון מפלגת העבודה, 22 באפריל 1949, 24/49, סדרה שנייה.
12. משרד ראש הממשלה, ארכיון המדינה, דיור עולים C7135/5559.
13. גרובר, 12 באוגוסט, 1949, ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות פליטים, C5588.
14. מועצת וועד הפועל הציוני, 12 באוקטובר 1948, 21 במרץ 1949 ו-2 בינואר 1950.
15 ארכיון הציונות המרכזי, יהודי המזרח התיכון, 20/5538 S
16. יצחק קורן, 56.
17. ארכיון המדינה, 160/I.
18. מועצת וועד הפועל הציוני, 18 בדצמבר 1949.
19. 20 באוקטובר 1949, תיקים של המוסד לעלייה והארכיון הצבאי, 14/372.
20. פרוטוקול הכנסת, 6 במרץ 1950.
21. הארץ, 18 בדצמבר 1950.
22. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, מחנות עולים C 5558: 11 באפריל 1950, 18 באפריל 1950, ו-8 במאי 1950; ראה גם מעריב מה-1 באפרים 1966.
23. מרץ 1968, ארכיון המדינה, 1/968/1.
24. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
25. שגב (בעברית, עמודים 171-174). תרגום בערבית, עמודים 184-188.
26. פרוטוקול מועצת וועד הפועל הציוני, 2 בינואר 1950.
27. דונם = 900 מטר מרובע בקירוב.
28. סמי מיכאל, שווים ושווים יותר, 21-22.
29. ראה שם, 10.
30. עמוד 25.
31. עמוד 30.
32. עמודים 52-53.
33. עמודים 54-55.
34. עמוד 78.
35. דהיינו, ספרדים. באופן אירוני יהודים אשכנזים נוטים לתאר את כל האנשים דרומה מרוסיה גופאכ"שחורים" או "שוורצס".
36. עמ' 81.
37. עמ' 94.
38. עמ' 112.
39. עמ' 121.
40. עמ' 127.
41. עמ'. 216.
42. כינוי גנאי לספרדים.
43. שבט ועם, 1958, 1954.
44. שבט ועם, 1954.
45. ראה שם 30-32.
46.עמוד 6.
47. הארץ, 19 בדצמבר 1980.
48. השווה הפליטים הפלסטינים. ראה הארץ, 23 במאי 1980, וזו הדרך, 13 בפברואר 1980 ו-8 בספטמבר 1980.
49. ראה פרק עשירי.
50. סבירסקי וברנשטיין, מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
51. רבעון לכלכלה, ספטמבר 1978.
52. דהיינו ישראל שלפני 1967.
53. "ישראל השלישית" הוא השם שהמתיישבים האשכנזים נתנו לעיירות העניות הללו.
54. אלבז, Les Temps Modernes.
55. סבירסקי ושושן, 1985.
56. לדוגמא, ב-1984 זה היה 26.8 אחוזים, ב-1983 זה היה 24 אחוזים.
57. מזכיר מועצת הפועלים בעיירה. זו הדרך, ה-9 ביולי 1986.
58. כלומר: כמות הכסף שהוצא לנפש על האשכנזים, או הפרויקטים שמעסיקים אותם, בהשוואה לכמות שהוצאה לנפש על הספרדים בעיירות הפיתוח או בכפרים השיתופיים, או על הכפרים הפלסטינים הערביים.
59. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 16 ביולי 1986, 6.
60. מקור: מפקד תושבים רשמי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
61. ראה שם.
62. זו הדרך, 4 באפריל 1984.
63. הארץ, 7 במרץ 1980.
64. הארץ, 22 בינואר 1982.
65. הטיימס, 20 בנובמבר 1980.
66. מקור: משרד המסחר והתעשייה.
67.מקור: משרד השיכון.
68. מינהל מקרקעי ישראל.
69. מס ההכנסה.
70. הארץ, 8 בינואר 1982.
71.מבט חדש, יולי-אוגוסט (גיליון מיוחד על ספרדים), 36.
72. זו הדרך, 14 בנובמבר 1984 ו-24 באוקטובר 1984.
73. סבירסקי ושושן, 1985.
74. הארץ, 12 במרץ 1982.
75. הארץ, 23 בפברואר 1979.
76. הארץ, 16 במאי 1980.
77. זו הדרך, 22 ביולי 1981, והארץ 5 ביולי 1981.
78. הארץ, 31 ביולי 1981
79. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
80. אמנון שמוש הוא אחיו של יצחק שמוש, יהודי סורי ומרצה לספרות ערבית מודרנית באוניברסיטה העברית, שהייתי תלמידו. הייתי עד לקשיים שהוא עבר ואשר גרמו למותו מהתקף לב. למרות שהיו לו קשרים הדוקים עם הממסד השולט, תנחומיו של ד"ר שמוש היו עם הפליטים הפלסטינים, והוא ציפה מהם לצעוד חזרה מעבר לגבולות כדי לאתגר את הצבא הישראלי. הוא גם התנגד נמרצות לאפליה הגזענית נגד הספרדים.
81. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
82. ראה הארץ מה-3 באפריל 1981, 5 ביולי 1981, 24 ביולי 1981, 23 בפברואר 1979, 28 ספטמבר 1981 ו-29 באוקטובר 1982.
83. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
84. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
85. הארץ, 5 ביולי 1985.
86. זו הדרך, 20 באוגוסט 1986.
87. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
88. הארץ, 5 באוגוסט 1983.
89. מחברות למחקר ולביקורת, מספר 4.
90. ראשי תיבות "מועצת עריקי צבא".
91. ראיון ב-20 במאי 1983, מצוטט בשגב, 182 ו-183, תרגום בערבית.
92. יומנו, 7 ביולי 1950, צוטט על ידי שגב, 183, תרגום בערבית.
93. הארץ, 13 באוקטובר 1950, מכתב מארגון התימנים אודות ניצולם, ומכתב מאותו ארגון ללשכות העבודה ב-8 במאי 1950. ארכיון המדינה. משרד ראש הממשלה. מחנות עולים, C/5558.
94. פרוטוקול הכנסת, 18 ביולי 1949, 27 באפריל 1949, 16 בנובמבר 1949 ו-5 בספטמבר 1949.
95 ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה, קליטת עולים בחקלאות, 23 בינואר 1951. /C7133/5559.
96. שגב, 135, גרסה עברית.
97. ראה שם, 134.
98. ארכיון המדינה, משרד ראש הממשלה. 5581/224/9012.
99. ועדה מרכזית של מפא"י, 4 בינואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
100. הארץ, 29 באוגוסט 1986.
101. הארץ, 22 באוגוסט 1986.
102. ראה פרק שני ושלישי.
103. זו הדרך, 25 ביוני 1987.
104. הארץ, 7 במרץ 1980.
105. ממצאים של ועדת החלוקה המשותפת ליהודי אמריקה – פרוטוקול הכנסת, יוני 1987.
106. הארץ, 18 בספטמבר 1981.
107. הארץ, 30 בינואר 1981.
108. הארץ, 20 במרץ 1980.
109. זו הדרך, 24 באוגוסט 1983.
110. שבט ועם, 1978

בעיית הייצוג

בחירות פרלמנטאריות
על אף העובדה שהם מהווים את הרוב המכריע של האוכלוסייה היהודית, הספרדים למעשה מיוצגים באופן לא מספיק במוסדות המדינה. הדבר נובע משלשה גורמים:
1. שית הבחירות למפלגה.
2. מימון המפלגות האשכנזיות על ידי הממסד הציוני והמדינה (קרי, על ידי הטלת מס על הציבור הכללי, כולל הפלסטינים).
3. דיכוי ארגון פוליטי כלשהו אשר נאבק עבור האינטרסים של הספרדים. כל הארגונים הספרדים הארציים והבין-לאומיים הוחלשו והשתלטו עליהם, ועצמאותם נהרסה על ידי סידרה של אמצעים מפוקפקים.

אפילו המיעוט הזעיר של הספרדים שנכנסו לכנסת ותפסו עמדות בממשלה, בהסתדרות או בצבא, הם אינם נציגים. הם מייצגים אינטרסים אישיים ואנוכיים, ובמיוחד את האינטרסים שמכתיבות להם המפלגות האשכנזיות הציוניות אשר ממנות אותם. (הדבר מתייחס גם ל"מיעוט" הפלסטיני במדינת ישראל, במיוחד אלה שברשימת הבוחרים הערביים הקשורים למפלגות הציוניות.)
לכן המבנה היחיד של השתתפות בין-עדתית שישראל יצרה במערכות הממשלתיות שלה ובכלכלה שלה הוא זה חלוקת העבודה בין המעסיק האשכנזי השולט ובין הפועל הספרדי (והפלסטיני).
ראינו בפרק שלישי כיצד הבריטים סייעו לממסד הציוני לרכוש שליטה על יהודי פלסטינה, בין אם הם היו מתיישבים אשכנזים, ילידים יהודים או יהודים מזרח תיכונים שהיגרו לאחרונה לפלסטינה. הצעד הדמוקרטי היחיד שתמך בו המנדט הבריטי בתחילה היה שיטת הבחירות לכנסת יהודית שהייתה ידועה מימי הרומאים בשם "קוריה", ולפיה ייבחרו באופן יחסי נבחרים יהודים משתי הקהילות. לפיכך לספרדים הוקצבו 24.7 אחוז מן המושבים.
ב-1945 הממסד הציוני החליט למצוא תחליף לשיטת הבחירות היחסית של המפלגה. שבה אין הבוחרים יכולים לבחור במועמד שאופיו, כישוריו ונטיותיו הפוליטיות ידועים להם – אלא להצביע רק למפלגה. מאחר שכל המפלגות הפוליטיות היו ועדיין הינם, אשכנזיות וממומנות על ידי הממסד הציוני, הם הצליחו להביא לידי כך שמנהיגיהם ייבחרו כנבחרים, וחילקו באופן יחסי את חלקם בקולות. מנהיגויות ניסו להסתיר את האפליה על ידי מינויים של מספר זעום מאוהדיהם בקהילה הספרדית כנציגים. בדרך כלל הם היו בוחרים אנשים שאין להם בסיס פופולארי מקומי או לאומי כדי שניתן יהיה להסיר אותם מתפקידם כאשר הם יראו סימנים של עצמאות (לאחרונה הימין חירות סייע לכמה חברי מפלגה ספרדים להתקדם במפלגה בגלל התמיכה הפופולארית המקומית שלהם, דבר שהגביר את הכוח הספרדי במפלגה: וכאן אנו מתכוונים לקבוצה של דוד לוי, המרוקאי). איך שלא יהיה, לפי שיטת בחירות זו לחבר הכנסת אין ציבור בוחרים מקומי, אין פרקי זמן קבועים שהאזרחים יכולים לבקר את חבר הכנסת שלהם כדי לבקש עצה, ואין "קשר עם הבוחר". בתיאוריה כל המדינה היא "ציבור בוחרים אחד" והבוחרים יכולים לכתוב לכל חבר כנסת שהוא. בפועל זהו בזבוז זמן. אף לא אחד מן המכתבים שלי אי פעם קיבל מענה מידי חבר כנסת.
הספרדים הבינו שתכסיס הונאה זה היה מיועד כדי להפחית את מספרם ב"אסיפת הנבחרים" ולפיכך הם התנגדו לו. הם הציעו בחירות של ציבור הבוחרים כמו בבריטניה כך שהמצביעים יוכלו לבחור את המועמד שלהם מתוך בחירה ישירה, לייצג את האינטרסים שלהם ואת האינטרסים של מחוזות שכונות המצוקה. לא פלא שהמנהיגות הציונית האשכנזית דחתה את אותה ההצעה והפכה את הבחירות למפלגה לחוק. הספרדים הטילו חרם על הבחירות, כפי שעשה הימין הציוני מסיבות אחרות, ורק 30 אחוז מציבור הבוחרים הצביע. ממשלת בריטניה כמעט הצהירה שהבחירות פסולות, אך הימין הציוני החליט לחזור לאסיפה של הנבחרים ולוועדה הלאומית לאחר שנתנו להם מספר גדול של מושבים ועמדות בכירות.
מה שקרה שהחרם הזה יצא בסוף לרעתם של היהודים הספרדים במדינת ישראל. שכן הגושים הלאומיים החדשים שנבחרו, שייצגו רק 30 אחוז מן היהודים בפלסטינה, הם שהחליטו על הקמת מדינת ישראל ב-1948 ודרשו לפעול בשם כל היהודים בפלסטינה. בן-גוריון העיר בצורה סרקסטית, "אנחנו חייבים למנות שר אחד ספרדי ואישה אחת", כדי למסור רושם של דמוקרטיה. לפיכך הקבינט של בן-גוריון היה מורכב מ-13 שרים, כולם אשכנזים מלבד בכור שיטרית, שר המשטרה. מועצת המדינה (מעין-פרלמנט) הייתה מורכבת מ-37 חברים, שכולם היו אשכנזים, מלבד בכור שיטרית, חבר מפלגת מפא"י (העבודה) השולטת.
אליהו אלישר, המנהיג הספרדי, פגש את שר החוץ, משה שרטוק, (לאחר מכן שרת) כדי לדון על מצב הספרדים בממשלת ישראל. אלישר כתב על הפגישה "שרטוק הוא בהחלט אינו חבר משלנו. הוא אינו מבין ואף לא מנסה להבין את השקפותינו. מעבר לכך, מאחר שהוא מתייחס בזילות לחברי מפלגתו הספרדים, הוא דוחה כל פתרון שהסכמנו עליו עם מנהיגי מפלגתו אודות צמצום הפער הכלכלי, החינוכי והפוליטי בין ספרדים ואשכנזים."1 המנהיגות הספרדית, בראשה עמד אלישר, עשתה ניסיונות נואשים להרחבת הנציגות שלה בקבינט ובמועצת המדינה, אולם ללא הצלחה.
זלמן ארן (מפא"י-עבודה) האמין שהאינטרסים של המדינה דורשים הגברה בנציגות הספרדית בקבינט, אולם השקפתו לא התקבלה על ידי שאר המנהיגות של המפלגה. בכיר במפא"י אמר "אם יש לנו שר ספרדי בממשלה, זה יעודד את הכנופיה הקנאית הזאת לעשרות השנים הבאות. אנחנו לא צריכים את זה בכלל."2 ארן הזהיר שהספרדים יצביעו לחירות כדי לפרוק את זעמם על מפלגת מפא"י השולטת והשגיאות שהיא ביצעה נגד הזכויות שלהם. למעשה מ-1949 יהודים ספרדים בפרברי תל-אביב החלו להצביע למפלגת הימין חירות.3
נוסף לעמדות בקבינט ובפרלמנט, עמדות בשירות המדינה, במיוחד עמדות בעלי כוח רב ביצועי בדרגים העליונים, הוענקו למתיישבים האשכנזים. פירוש הדבר סילוקם של כל עובדי המדינה הפלסטינים והספרדים שהיו בעלי עמדות מכובדות בתקופת המנדט בריטי. אפילו שופטים מתמנים על בסיס מפלגתי, זו הסיבה לכך ששופט ספרדי לא מונה לבית המשפט העליון.
באופן זה השיטה האשכנזית קנאית הביאה לכדי ייצוג סמלי בלבד למען הספרדים, מי שבזמנו ייצגו 30 אחוזים
מהאוכלוסייה היהודית במדינה (הם כיום 70 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית). בוועדת הביטחון הפרלמנטארית היה רק ספרדי יהודי אחד מתוך 13 חברים. במועצה המנהלית של מערב ירושלים המורכבת מ-27 חברים, היו שני ספרדים על אף היותם הרוב בעיר. לאחר מחלוקת עזה מספר זה הוגדל לשלשה. הממשלה לא מינתה אף לא ספרדי אחד בוועדה לענייני חוץ, למרות שמטרת הוועדה הזאת היא להחלים את היחסים המדיניים בין ישראל ובין העולם הערבי. הממסד הציוני תמיד ניסה להרחיק את הספרדים מענייני ערב, מכיוון שהם עלולים להשתדל למצוא פתרון פשרני למחלוקת עם הפלסטינים והתנגדו לעמדה המתנשאת שתפסו המתיישבים האשכנזים כלפי הפלסטינים (ראה פרק עשירי).
ב-1949 הממשלה ערכה בחירות כלליות להקמת הפרלמנט הראשון, והשתמשה בשיטת המפלגה שהוזכרה למעלה. מועצת הקהילה הספרדית הייתה צריכה לנוע בתנופה לתוך מערכת הבחירות למרות שהיא לא הייתה מפלגה, לא היו לה פעילי מפלגה או קצת מן המימון שסופק לאחרים על ידי הממסד הציוני העולמי. רשימת הבוחרים שלה הייתה מורכבת מהוועדה הספרדית בירושלים בחסות אליהו אלישר, והועדה הספרדית בתל-אביב בחסות בכור שיטרית ששיתף פעולה עם מפא"י והיה שר המשטרה והמיעוטים (קרי, הפלסטינים שנותרו בישראל). הרשימה זכתה בארבעה מושבים בלבד ומפא"י מינתה שני נציגים ספרדים נוספים, ואילו מפלגת חירות מינתה שני נציגים אחרים והרשימה התימנית זכתה במושב אחד. וכך הספרדים קיבלו 9 מושבים מתוך סכום כולל של 120 מושבים. זאת אומרת 7.5 אחוזים כאשר הם מהווים יותר מ-35 אחוז מהאוכלוסייה היהודית. אם נזכור שמרבית הנציגים הספרדים הללו לא ייצגו את הספרדים אלא את אדוניהם האשכנזים, אנחנו יכולים להסיק מכך שהילידים היהודים היו נעדרים כמעט לחלוטין מנציגות פרלמנטארית. הנציגים הספרדים בפרלמנט הראשון היו כדלקמן:
הרשימה הספרדית: אליהו אלישר, בכור שיטרית, אברהם אלמליח, משה בן עמי
הרשימה התימנית: זכריה גלוסקא
מפא"י: אליהו הכרמלי-לולו, אברהם טביב
חירות: אברהם רקנטי, חיים מגורי-כהן

האפליה לא הייתה מוגבלת לפרלמנט בלבד, כפי שהזכרנו, אלא השתרעה לכל מוסדות הממשלה והמדינה, מוסדות הדת, מוסדות ההתיישבות הציונית, משרדי ממשלה מרכזיים ומקומיים, ארגוני המסחר והמערכת המשפטית.
בפתיחת המליאה של הכנסת ב-9 במרץ 1949, אליהו אלישר הזהיר בפני הסכנה של העוני, אי-החינוך, הניכור, תנאי המחייה ותנאי התברואה המחרידים והעבריינות והבטיח להילחם בעד פיוס יהודי-ערבי יחד עם רשימתו. ארבעים שנה לאחר מכן אליהו אלישר אמר שלא רק שלא טיפלו בנושאים האלה כראוי אלא הם החמירו.4
בתחילת שנות החמישים המפלגות האשכנזיות השתדלו בעוצמה רבה לפרק את רשימת הבוחרים הספרדית על ידי מדיניות של "הפרד ומשול" במידה כזאת שהספרדים מאוחר יותר סיפחו את עצמם לרשימה הציונית הכללית שייצגה את הקונסרבטיבים האשכנזים. כך הם הצליחו לפצל את ההנהגה הספרדית מהציבור הספרדי העני שבמחנות שהיו בידי מפא"י אשר שלטה על כל תזוזה שלהם. לכן מספר המושבים שרשימת הספרדים זכתה בהם בכנסת השנייה ירד לשניים בלבד.
בבחירות הפרלמנטאריות של 1954, הרשימה הספרדית נכשלה לגמרי והמפלגות האשכנזיות מינו אחד עשר מועמדים משלהם מהקהילה הספרדית. בפרלמנט הרביעי ב-1959, המפלגות האשכנזיות מינו ארבעה עשר "תומכים" משלהם מתוך הקהילה הספרדית כנציגים. הצטרפויותם למפלגה היו כדלקמן:
מפא"י: שמונה נציגים לעומת שלושים ותשעה נציגים אשכנזים
מפ"ם: נציג אחד
חירות: שני נציגים
אחדות העבודה: נציג אחד
מפלגות דתיות: נציג אחד
ציונים כלליים קונסרבטיבים): נציג אחד
פרוגרסיביים (ליברלים): אף נציג
אגודת ישראל (מפלגה דתית לא-ציונית): אף נציג
קומוניסטים: אף נציג

כפי שציינו קודם, היו שם 14 מתוך סכום כולל של 120 נציגים בכנסת, ואנחנו חייבים לציין ששיעור הספרדים עלה כתוצאה מההגירה ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. כל הרשימות הספרדיות בבחירות אלו נכשלו.5
בצורה זאת הממסד הציוני אשכנזי, שהעריך את עצמו כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הצליח למחוק את כל מאמציהם של הספרדים להשיג נציגות פרלמנטארית דמוקרטית ועצמאית ולהגן על האינטרסים של עצמם כקהילה מזרח תיכונית עם בעיות כלכליות כרוניות. במכתב לברנשטיין, יושב הראש של הציונים הכלליים, אלישר תיאר את הקשיים של המאבק נגד האפליה. " אם כי אפליה אינה קיימת, דה-יורה, היא קיימת דה-פקטו, ומהווה את הבעיה הפנימית המסוכנת ביותר לבני אדם ולמדינה."6 אלישר סיכם שלספרדים לא הייתה יכולת להיאבק במנגנון המפלגות האשכנזיות אשר שולטות בכל המקורות הפיננסיים, ובא לאחר האשים את כלי-השרתים הציונים שבתוך הקהילה שלו באנוכיות.7

מי מממן את המפלגות הציוניות?

בשל עוניים הספרדים לא יכלו לממן מפלגה פוליטית שתוכל להתחרות עם המפלגות האשכנזיות אשר מקבלות תמיכה כספית לא רק מן הציונות העולמית, אלא גם ממדינת ישראל. על חשבון משלם המיסים, הממשלה התחילה להעניק למפלגות סכומים שנתיים באופן יחסי למספר הנציגים שלהם בכנסת. המפלגות הגדולות לפיכך מקבלות כמויות גדולות של תמיכה כספית, אשר מסייעות להם להביס את המפלגות הקטנות יותר או את המפלגות החדשות שאינן מקבלות שום מענקים. ביולי 1969 הכנסת החליטה לשלם 120,000 לירות ישראליות לכל נבחר לכיסוי מערכת הבחירות של מפלגתו לכנסת השביעית.
בבחירות לכנסת התשיעית במאי 1977 כל חבר כנסת קיבל 580,300 לירות ישראליות, אשר הסתכמו ב-69,636,000 לירות ישראליות. מאז 1973 הממשלה שילמה למפלגות בכנסת סכומים נוספים עבור הוצאות המפלגה ולכיסוי פעילויותיהן. עם ה-17 בספטמבר 1978 כל חבר כנסת היה מקבל כמעט 37,995 לירות ישראליות לחודש.8
ב-1983 הממשלה החליטה לשלם גם את הוצאות המפלגות האשכנזיות במערכת הבחירות המקומיות. מאחר שלספרדים אין שום מפלגות המייצגות אותם בפרלמנט או ברשויות המקומיות, הם לא קיבלו שום תמיכה כספית כדי להשתתף במערכת הבחירות. למעשה, יחד עם אחיהם הפלסטינים, הם שילמו על מרבית ההוצאות של המפלגות האשכנזיות באמצעות מיסוי ממשלתי. זהו מקרה של אדם שנתלה המשלם על חבל התלייה שלו.
בדרך כלל המפלגות הפוליטיות במדינות אחרות ממומנות על ידי חברי המפלגות עצמן ועל ידי תומכיהם והעלות שלהם אינה מוטלת על הציבור הכללי באמצעות מיסוי ממשלתי. במהדורה שלו מה-29 ביולי 1983 הארץ העריך שסכום הסיוע הממשלתי שניתן למפלגות לכסוי הוצאותיהם בבחירות המקומיות היה כמעט 11,500,000£ סטרלינג.
בלימת הארגון הספרדים העולמי

לפני שנפרט את הנתונים על אפליה גזענית בשאר מנגנוני המדינה, ההסתדרות והממסד הציוני הבינלאומי, עלינו לבחון את הדרך שבה ארגון הספרדים העולמי נשלט על ידי ציונות העולם.
הספרדים בפלסטינה חיפשו סיוע מאחיהם שהיגרו למערב והם הקימו את "מועצת הספרדים העולמית". ב-1960 מועצה זו כללה 30 חברים. מהם 10 היו מישראל שייצגו את המנהלה הישראלית של הארגון. מנהיגות המועצה כללה שלושה חברים: ראש המינהל בלונדון, מר דנזיל סבג מונטיפיורי, ראש המינהל בניו-יורק, ד"ר שמעון ניסים, וראש המינהל בישראל, שר המשטרה והמיעוטים, בכור שיטרית וסגנו אליהו אלישר.
חברי המועצה בישראל מייצגים את המפלגות האשכנזיות כדלקמן:
מפא"י: אברהם חלפון, שלמה הילל, יעקב ניצני
מפ"ם: אברהם עבאס
ציונים כלליים: אליהו אלישר, דוד סיטון, יצחק גאון, בנימין ששון
חירות: ב. ארדיטי9

ב-4 בנובמבר 1951 ועידת הספרדים העולמית נערכה בפריז. הממסד הציוני בסיוע הפרוטקציונרים שלו בקהילה הספרדית ניסו למנוע ממנה להתרחש, אך נכשלו. בראש המשלחת מפלסטינה עמדו אליהו אלישר, הרב עוזיאל ובכור שיטרית. סוכני הממסד הציוני ניסו לחרחר מחלוקת בישיבות הועידה בכך שטענו שלא הייתה "בעיית הספרדים" בישראל, שאין שם אפליה ושאליהו אלישר ושותפיו מנסים לעורר קנאות בקרב השורות של "עם מאוחד". הם התנגדו להרכבת ארגון חברתי או פוליטי כלשהו להגנה על זכויותיהם של הספרדים. הם הצליחו למנוע את העברת ההצעה לדיון המותחת ביקורת על אפליה גזענית בישראל, ואחרי זה הצליחו להפוך את הועידה לכלי-שרת של ציונות העולם ושל ישראל. החלטות הועידה היו כדלקמן:
1. בלי להתחשב במוצאם האתני, היהודים מהווים אומה אחת.
2. יש חובה לסייע לישראל להשיג את יעדיה הנשגבים.
3. יש לטפח את התרבות היהודית בקרב הקהילות השונות.
4. יש להביא לשיתוף פעולה קרוב עם הארגונים היהודיים ברחבי העולם.
5. יש להקים ארגון ספרדי עולמי בתנאי שהוא אינו פוליטי.
6. על הנהלת הארגון העולמי בישראל להיות מורכבת מ-50 אחוז נציגי הסתדרות ו-50 אחוז ספרדים מהמפלגות האשכנזיות שאינן בהסתדרות, ונציגי הוועדות של הקהילות הספרדיות השונות, - פירוש הדבר, שליטה מוחלטת על-ידי הממסד הציוני.

לאחר מאמצים רבים ממסד זה הואיל להעביר 25 אחוזים מתרומות הספרדים בבריטניה לידי ארגון הספרדים העולמי. הממסד הציוני התנגד להקמת קרן מיוחדת לקבלת תרומות מספרדים בכל רחבי העולם. 25 האחוזים הנזכרים לעיל לא היו שווים את הנייר שעליו הם נכתבו. אליהו לולו-הכרמלי, שהיה בתפקיד ראש לשכת הספרדים בהסתדרות והיה נציג מפא"י, ידוע היה שפעל כשכיר במהלך הועידה, יחד עם מספר עובדי הסתדרות אחרים.
גם משתתפים אשכנזים היו בוועידה, שהיו נציגי המדינה, הסוכנות היהודית וההסתדרות. בכור שיטרית, נציג מפא"י כתב "אחת הבעיות שהדאיגה את המשלחת לוועידה הייתה השמועה אודות אפליה נגד הספרדים בישראל, אבל משלחות מחוץ לישראל חשו הקלה רבה כאשר הוכח שזה לא נכון." בערב בו נפתחה הועידה בכור שיטרית יצא בקריאה אל הציבור הספרדי: "לעקור מלבכם כל אמונה או מחשבה של אפליה מכוונת וזדונית במדינת ישראל."10
בוועידה היהודית העולמית השלישית שנערכה בז'נבה ב-1953, אליהו אלישר ניסה לכנס פגישה מיוחדת לספרדים כדי לדון בענייניהם. אשר בן רוי, ראש ארגון הספרדים העולמי, בא מלונדון ודרש לסיים את הפגישה. הוא ביקש שדיונים על ענייני ספרדים יתנהלו בישראל ולא בחוץ לארץ. היה ברור מי עמד מאחורי התערבות זו מכיוון שהבכירים בארגון הספרדים העולמי בלונדון מונו על ידי ארגון הציונות העולמי וקיבלו את שכרם ממנו. אחד התפקידים שלהם היה לשלוח שני שליש מהכספים שהם קיבלו מהסוכנות היהודית לירושלים לכיסוי הוצאות ארגון הספרדים שבתוך ישראל. איך שלא יהיה הם לא שלחו פרוטה.
במאי 1954 ועידת הספרדים העולמית נערכה בירושלים. נציגים ממרבית הקהילות היהודיות בעולם וישראל השתתפו בה. המשלחות פוצלו לשתי קבוצות; אחת הגנה על זכויותיהם של הספרדים בישראל נגד אפליה גזענית ציונית, והשנייה הגנה על האפליה, כלומר, אלה שאינם מכירים בקיומה. אלה האחרונים האשימו את הקבוצה הראשונה בקנאות. משלחת של ספרדים פגשה נציגים מהסוכנות היהודית, אשר שולטת על התרומות של היהודים מכל רחבי העולם, ודנה בשאלה של מימון עבור ועידת הספרדים העולמית. שני הצדדים הסכימו כדלקמן:
1. כל הקהילות הספרדיות ברחבי העולם ישלמו 25 אחוז מהתרומות שלהם לארגון הספרדים העולמי וארגון הציונות יקבל את שאר התרומות.
2. ארגון הספרדים העולמי חייב לקבל את אישורה של הסוכנות היהודית עבור פעולות מיוחדות כלשהן אשר תדרושנה את השתתפותם, יחד, גם בישראל וגם בחוץ לארץ.
3. המרכז של ארגון הספרדים העולמי יישאר בלונדון (לא בישראל, היכן שהספרדים העניים חיים), והמזכיר האשכנזי גם ישמור על תפקידו במנהלת הקהילה הספרדית בלונדון ובמנהלת ארגון הספרדים העולמי.

במהלך הכנס הזה, כל החומר הפוליטי והעלונים שהספרדים הדפיסו, ושהייתה בכוונתם להפיצם לתקשורת ולמשלחות הכנס, נעלמו. כמה שנים לאחר מכן, צ'ארלס חלפון, אחד מחברי הכנס, הודה במכתב לאליהו אלישר שהוא ארגן את היעלמותם של החומרים הללו וכן גם שהמפלגה שלו, מפא"י, הורתה לו לעשות זאת.11 משה שרטוק, שר החוץ וראש הממשלה הישראלי לשעבר כתב ביומן שלו12 " הרגשתי תחושה רבה מאוד של הקלה על ידי התוצאות של הכנס ועל ידי כישלון המזימה של אליהו אלישר".13 רצבי בהפועל המזרחי העיר על כך "הממסד הציוני בחוץ לארץ ובתוך ישראל היה מוכן לסכל איזה שהם צעדים מועילים או מעשיים שנקטה בהם הקהילה הספרדית, ולרסק כל פעילות עצמאית שהתבצעה על ידי קהילה לא-אשכנזית עבור חבריה."14

גישת הקונגרס היהודי העולמי 1959

ב-1959 הנהגת הקונגרס היהודי העולמי הרביעי, שנערך בשטוקהולם, החליטה לדון בבעיית הספרדים בישראל בעקבות התוצאות העקובות מדם עם המשטרה בוואדי אל-סאליב בחיפה. היא, בכל אופן, לא הותירה לאף ספרדי להשתתף בכנס, דבר שהביא את אליהו אלישר ועמיתיו בארגון הספרדים העולמי בישראל למחות על כך במכתב שפורסם בהארץ ב-27 ביולי 1959. הם טענו שהכנס לא היה "יהודי" ואף לא "עולמי" אלא "אשכנזי". בא לאחר, הם הרכיבו משלחת ושלחו אותה לכנס ללא הזמנה כדי לקדם את בעיית הספרדים בישראל. המשלחת האשכנזית הישראלית סירבה לדון בנושא זה, בטענה שזה היה עניין פנימי ישראלי. הם גם סירבו לקבל את הספרדים כחלק מן המשלחת שלהם. המשלחת הספרדית לכן לא הורשתה להשתתף בדיונים הפוליטיים והתרבותיים. ברגע האחרון, הציונים שלפו אוהדים מתוך הקהילה הספרדית שהכריזו לעולם שהממשלה והממסד הציוני בישראל משקיעים את כל המאמצים לשיפור חייהם של הספרדים ושהבעיה לא הייתה תכופה.
המשלחת הספרדית כינסה פגישות מיוחדות שנוכחו בה חברים מן הקהילה היהודית בחוץ לארץ, עיתונאים וזרים ולפני תום הועידה הכריחו את מנהיגי הועידה לתת למשלחת הספרדית להצטרף. נחום גולדמן, ראש הועידה היהודית העולמית וראש הסוכנות היהודית, הביע את הטינה שלו למשלחת הספרדית, ולאחר מכן הבטיח כמה הבטחות מצלצלות אבל ריקניות. לנוכחותו של אליהו אלישר ולנאומו הייתה השפעה אדירה על התקשורת העולמית ונוצר חשש בקרב שורות הציונים האשכנזיים. משה שרת שלח מברק לסוכנות היהודית בירושלים אשר קראה "להרוג את אלישר". הוא טען לאחר מכן שהוא התכוון פשוט להשתיק אותו ולעצור אותו מלפרסם את דעותיו.15
אלישר, ראש ארגון הספרדים העולמי, סיים שהדרך היחידה לפתור את העניין הזה הוא להיפטר מחסות האשכנזית... "אחרת אין אלטרנטיבה למה שראינו בהתקוממות של וואדי אל-סאליב בחיפה, בהתנגשויות הדמים עם הפנתרים השחורים וצמיחתה של תנועת אוהלים שהיא מהפכה המונית בשלבי התפתחותה"... "רק עיוור לא יכול לראות את הסכנות העומדות בפני ישראל כתוצאה מההתפתחויות הללו."16

"דמוקרטיה" ציונית אשכנזית

הציונים האשכנזים טענו שמדינות ערב והאסלאם הן "דיקטטורות" ו"נחשלות", וזה מסביר מדוע היהודים שבאו מהארצות האלו אינם יודעים כיצד לכונן ארגונים פוליטיים וחברתיים. זה לא נכון מכיוון שהיהודים נהנו מאוטונומיה בדאר אל-איסלאם והם הרכיבו את המנגנונים החברתיים, החינוכיים והדתיים הנרחבים של עצמם.17 הציונים טענו גם כן שהם למדו את הכישורים הדמוקרטיים וארגון מפלגה באירופה הדמוקרטית, אולם למעשה 95 אחוז מהאשכנזים בישראל לא באו ממדינות מערביות, אלא ממזרח אירופה, במיוחד מרוסיה הצארית, פולניה, גרמניה הנאצית וממשטרים ימנים אחרים. לכן, בעת שה"דמוקרטיה" שלהם מקבלת את ההופעה החיצונית של משטר פרלמנטארי מערבי, התוכן שלה הוא אוטוריטארי.
האשכנזים בישראל הרכיבו 164 ארגונים, בהשוואה ל-12 ארגונים ספרדיים. מטי רונן מסביר שהספרדים נכשלו בהתארגנות פוליטית כתוצאה מהעוינות של הממסד השולט, וסיים שהשליטים לא היו ממש מדואגים על השאלה של אחדות העם אלא אודות הסכנה האמיתית שהם עלולים לאבד את השלטון.18
אריה אליאב, חבר הכנסת האשכנזי המתון, מותח ביקורת על הדוקטרינה הציונית האומרת ש"הספרדים היו מהמעמד הנמוך כשהם הגיעו לישראל, שלא הייתה להם השכלה, או ניסיון מנהיגות..." אליאב אומר, "איזה שקר מזעזע אודות קהילות שבארצות מוצאן הן הצמיחו שרים, יועצים, בעלי הון וחברים במקצועות הליברלים."הוא תוקף את המספר הזעום של השרים הספרדים בישראל, ומוסיף "אני משוכנע שהמזרחים מסוגלים באותה מידה כמו האשכנזים להעניק כל כמות של שרים בממשלה, לכל משרד מהמשרדים." על חברי הכנסת הספרדים הוא אומר "הם מחניפים לאנשים השולטים בארגון הפוליטי שלהם בתקווה לראות את שמותיהם מופיעים ברשימות עבור הבחירות הבאות." רק עשירית מן המשרדים ניתנים לספרדים, שהם משרדים מדרגה שנייה ושלישית. "העומד בראש המשטרה (שר ספרדי) ואנשיו ( שרובם הם מזרחים) חייבים להיות מוכנים לפזר הפגנות, המאורגנות בעיקר על ידי מזרחים... האין אנשים מסוימים רוצים לראות את השחורים מכים שחורים?" לאחר מכן אליאב תוהה, "מדוע שהשר המזרחי השני יהיה אחראי על התקשורת? זה לא בגלל שהתפקיד הזה נחשב "זוטר", ואלה הממלאים אותו צריכים ללקק בולים ולסחוב שקים של דואר?"20 על האפליה בנושאי האיגודים המקצועיים, אליאב אומר, "המצב אינו שונה כהוא-זה ממנהיגות ההסתדרות לממשלה, מלבד זה שהקודם אמור לייצג את העובדים."21 אליאב בטוח שמעמד המנהלים המפעילים את כלכלת הציבור ואת כלכלת ההסתדרות (קרי, מפעלי ההסתדרות) סגור לחלוטין בפני המזרחים.22 לאחר מכן הוא מוסיף,"אני משוכנע שאנחנו יכולים למצוא ספרדים בעלי כשרון דיים כדי למלא תפקיד אדמיניסטרטיבי כלשהו בסקטור הציבורי או הפרטי ובאותה מידה במפלגות הפוליטיות. כל מי שמעיז להטיל ספק בדברי הבה שיאמר זאת בפומבי."23
במאמר בכתב העת שבט ועם ב-1954 ב. ארדיטי (ממוצא בולגרי וקיצוני-ימני) מנה מקרים של אפליה גזענית נגד ספרדים, כולל התנכלות ואת העדר הייצוג בממשלה, כדלהלן: יש להם שר אחד מתוך 16, 11 חברי כנסת מתוך 120, ללא ייצוג בסוכנות היהודית, ורק ספרדי אחד במועצה המבצעת של ארגון הציונות. שיעור הספרדים בשירות הדיפלומטי זניח, כפי שהוא בהנהגת המפלגות האשכנזיות. אין ראשי ערים ספרדים של הרשויות המקומיות, ובעיירות הפיתוח ישנם שני ספרדים הממלאים תפקיד של ראשי המועצה המקומית. ישנם רק שניים מתוך 300 פקידים רשמיים במשרד הדתות, ואף לא אחד במנהלת הבנק הלאומי (למרות ניסיונם בבנקאות מזרח-תיכונית לפני שהם היגרו לישראל). ישנם רק שניים או שלשה שופטים ספרדים, ובבית המשפט העליון, יתר על כן, אין אף אחד."
המחבר מאשים את התקשורת האשכנזית. "כאשר הם משדרים חדשות על פשע, מציינים את מוצאו של העבריין רק אם הוא ספרדי." הוא גם מאשים את הארץ על פרסום מאמריו הגזעניים של אריה גלבלום (ראה פרק שמיני). ארדיטי מותח ביקורת על אינטלקטואלים אשכנזים כמו שלום בן חורין שהכריז, "הרצל אמר שאנחנו אומה אחת, אבל הוא טעה. הוא לא ידע על יהודי מרקש ועיראק, אשכנזי אחד שווה 1,000 ספרדים."
בכל פעם שהמערכת הישראלית רצתה ליטול על עצמה פעולה של דיכוי נגד הספרדים, היא מינתה את אחד מן המשרתים שלה שבתוך הקהילה כדי לבצע את העבודה הזאת. בשנות החמישים , הם מינו את שר המשטרה, בכור שיטרית, לדכא את ההפגנות שאין לשלוט בהם שהספרדים עורכים במחנות. ב-1971 היה זה העיראקי שלמה הילל, כשר המשטרה, שמחץ את תנועת המחאה הידועה בשם "הפנתרים השחורים". ב-1987 הם מינו את יצחק נבון כשר החינוך, כדי לצמצם את מתקני החינוך ולהטיל שכר לימוד, בדיוק כפי שהם הפעילו את ניסים כשר האוצר כדי לצמצם את שירותי הרווחה ולגרום למצב שהמוני ספרדים היו מחוסרי עבודה. בזירה הפלסטינית והלבנונית, הם מינו את סעד חדד ואנטון לחד למפקדים על צבא דרום לבנון, והשתמשו בידועים בשם ליגות אנשי הכפר וכמה דרוזים כדי לבצע אכזרויות נגד הפלסטינים.
בכל אופן, חשוב לבחון את ההרכב האתני במנגנוני המדינה של ישראל כדי להראות שמרבית דלתות הקדמה סגורים בפני אינטלקטואלים ספרדים. להלן הנתונים שיתמכו בטענה זו:
ההרכב האתני של הקבינט
שנה 1952 1958 1973 1977
ספרדים 1 1 2 3
אשכנזים 15 15 16 16
סך-הכל 16 16 18 19
אחוז הספרדים 6.3% 6.6% 11.1% 15.7%

נראה מהטבלה למעלה שבין 1949-1959, לספרדים היה רק שר אחד, שר המשטרה. בין 1959-1977 מספר השרים הספרדים הוכפל, וב-1977 כשמנחם בגין עלה לשלטון בעזרתו של הקול הספרדי, הוא הוסיף שר שלישי! לשנת 1987 היו ארבעה שרים ספרדים מתוך 23 סך הכל. לעומת זאת, שיעור הספרדים באוכלוסייה עלה מ-30 אחוזים ב-1948 ל-70 אחוזים כיום.
אחד מן השרים האלה הוא דוד לוי, מרוקאי, שעליו העיתונות האשכנזית נהגה להדפיס בדיחות גזעניות. הילדים שלו היו חוזרים כל יום מבית הספר עם דמעות בעיניהם25 האשכנזים עשו אותו שר השיכון, מקווים על ידי זה להסתיר את המדיניות הרשמית של בזבוז מיליונים על יישוב אשכנזים בשטחים הכבושים בשעה שלא משכנים מחדש את הספרדים ממחוזות שכונות העוני.
יצחק נבון, יהודי יליד פלסטינה, שמונה לכבוד הנשיא של המדינה ואחרי זה לשר החינוך נושא וחשוף לביקורת בעיתונות האשכנזית ומשה דיין בעצמו מתח עליו ביקורת. כשנבון ציין שאמו אוהבת את הזמרת המצרייה אום כלתום, משה דיין נאשים אותו בהתרפסות לערבים. בעקבות זאת, התקשורת האשכנזית תקפה את הנשיא על ניסיונות ההדברות הפשרניים שלו אל הערבים בכך שטענה שאין זה ראוי לנשיא לעשות הצהרות פוליטיות כלשהן.26 כשנבון הפך להיות שר החינוך ב-1985, הוא קרא למסיבת עיתונאים שבמהלכה נודע לו ולעיתונאים שמשרדו החליט לקצץ את תקציב החינוך ב-20 אחוזים ללא ידיעתו ואף ללא הסכמתו. נבון הפך נסער והסתלק במורת-רוח ממסיבת העיתונאים במחאה על התנהגותם של עוזריו האשכנזים. זה ברור שאפילו כאשר ספרדי מגיע לדרגת שר, הוא חייב עדיין לרקוד לפי החליל של האשכנזים.
אהרון אבו חצירה, המרוקאי, ניסה לשמר את עצמאותו, ועל כך הוחלט להרוס אותו לחלוטין. הוא נשפט על אי-סדרים כספיים מן הסוג שמבצעים מרבית הפוליטיקאים האשכנזים כל הזמן. הוא הרכיב את מפלגת תמ"י וזכה בשלשה מושבים בפרלמנט של 1981 אולם מיד המדיניות של "הפרד ומשול" התחילה, כשכל המפלגות האשכנזיות מנסות למשוך חברים ממפלגה זו החוצה. הם הצליחו להשיג את מרבית המושבים שלה לשנת 1984.
שיעור היהודים הספרדים בקרב השרים וחברי כנסת מהספסל הקדמי לפי דרגה, 1971 27
ראשונה שרים בכירים בקבינט 0%
שנייה שרים אחרים 18.2%
שלישית יושב ראש הכנסת 0%
רביעית סגני שרים
יושב ראש וועדות הכנסת העליונות
חברי הועדה לענייני חוץ והביטחון
חברי ועדות החוקה, החוק והמשפט 11.1%
0%
10.5%
10.5%
חמישית סגני יושב ראש הכנסת
יושבי ראש של ועדות אחרות 33.3%
33.3%

שיעור הספרדים בכנסת28
כנסת ראשונה
1949 שנייה
1951 שלישית
1955 רביעית
1959 חמישית
1961 שישית
1965 שביעית
1969 שמינית
1973 תשיעית
1977
6.8% 6.3% 8.8% 12.4% 12.3% 18.6% 15% 16.7% 17.6%

נציגות הספרדים התרחבה ב-1965 כתוצאה מפיצול המפלגה השולטת והיווצרותה של חזית אופוזיציה – גחל. הנציגות לאחר מכן נחלשה שוב ב-1967 בעקבות שיפורים בתעסוקה ותיעול הכעס נגד הערבים במלחמת ששת הימים. היא עלתה שוב ב-1971 בעקבות ההתקוממות של "הפנתרים השחורים". אנחנו יכולים לסכם שהמטרה
איננה שיווין אלא לאלחש את הקהילה.
הרכב אתני ומפלגתי של הכנסת השלישית (1955-1959) (לא כולל נציגים ערביים לא-קומוניסטים)29
מפלגה אשכנזים ספרדים
מפא"י (עבודה)
חירות
ציונים כלליים (קונסרבטיבים)
דתיות
אחדות-העבודה(לאומנים שמאלנים)
מפ"ם (ציונים-מרקסיסטים)
אגודת ישראל
פרוגרסיביים ( = ליברלים)
קומוניסטים 35
13
12
10
9
8
6
5
6 5
2
1
1
1
1
0
0
0
סך הכל 103 11

שיעור הספרדים באוכלוסייה היהודית באותו זמן = 55%
ששת הנציגים הקומוניסטים היו אשכנזים וערבים פלסטינים.

ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה30
שנה 1961 1969
אשכנזים 77 76
ספרדים 3 3
אחוז הספרדים 3.7% 3.9%

היו פחות ספרדים בדרגים הגבוהים של עובדי המדינה מאשר בפרלמנט מכיוון שבדיוק התפקידים האלה הם שהפעילו יותר כוח מאשר הנציגים בפרלמנט.
בקרב הדרגים של המנהלים העליונים ביותר, השופטים, שגרירים ורבי-אלופים ב-1955, היו סך הכל 1,966 אשכנזים לעומת 77 בלבד ספרדים, או 8.2 אחוזים.31

הרכב אתני של המערכת המשפטית, 1954 32
בית-משפט אשכנזים ספרדים סך הכל
בית המשפט העליון
מחוז ירושלים
מחוז תל-אביב
מחוז חיפה
שופטי בית-משפט השלום
ירושלים
תל-אביב
חיפה 9
5
13
7

6
20
13 0
2
2
2

0
2
0 9
7
15
9

6
22
13

הרכב אתני של בית המשפט העליון33
שנה 1950 1955 1960 1965 1969 1973
אשכנזים 7 9 8 9 8 9
ספרדים 0 0 0 1 1 1
שיעור הספרדים
0%
0%
0%
10%
11.1%
10%

שיעור הספרדים בשירות המדינה, 1961 34
משרד שיעור הספרדים
המסחר ותעשייה
ענייני חוץ
ביטחון
חינוך
חקלאות
בריאות
תקשורת
המשפטים
הדואר
המשטרה
רכבות 9.5%
10.3%
10.1%
10.9%
10.2%
24.0%
23.6%
26.4%
27.3%
29.3%
35.4%

יש לציין שהמציאות הייתה גרועה יותר מן הנתונים הללו, מכיוון שאין הם מראים על איזה תפקיד נמנו הספרדים בשירות הציבורי. הם על פי רוב היו נמוכים יותר מהתפקידים שהחזיקו בהם האשכנזים: 40.1 אחוז ברמות הנמוכות, 20.6 אחוזים ברמות הבינוניות ו-6.6 אחוז בתפקידים בכירים (ב-1967 זה היה 3 אחוז).35

שיעור ומספר ראשי ערים ספרדים36
שנה 1955 1972
אשכנזים 85 65 (בערים הגדולות)
ספרדים 11 33 (בעיירות פיתוח עניות)
שיעור הספרדים 11.5% 33.7%

בין 1955-1972 כל ראשי הערים של הערים ה"וותיקות" הגדולות ובגודל-בינוני היו אשכנזים. בשאר הערים הקטנות ה"וותיקות" ובכפרים, שיעור יושבי ראש מועצה ספרדים התנועע בין 4.4 אחוז, 27.3 אחוז ו-19.4 אחוז.37
הרכב אתני של וועדות הפועל העליונות של המפלגות הישראליות, 1958 38
מפלגה מספר האשכנזים מספר הספרדים
מפא"י (עבודה)
אחדות העבודה - לאומנים שמאלנים
מפ"ם (מרקסיסטים ציונים)
חירות (ימין)
ציונים כלליים (קונסרבטיבים)
מפלגות דתיות
ליברלים פרוגרסיביים 15
10
11
12
16
15
15 1
3
0
0
0
0
0

ב-1973 שיעור הספרדים במנהיגויות של חמשת המפלגות העיקריות היה 10.8 אחוז. בשנות החמישים זה היה 7.7 אחוז.39
הרכב אתני של מנהיגויות המפלגה, 1973 40
מפלגה מספר האשכנזים מספר הספרדים
מפא"י (עבודה)
אחדות העבודה
מפ"ם
חירות
מפד"ל (דתיים-לאומנים)
מפלגה ליברלית 16
5
9
27
12
5 2
0
0
4
4
0

נתונים אלה מסבירים מדוע טענו שהמפלגות הפוליטיות הישראליות הן מפלגות קולוניסטיות אשכנזיות מיסודן.

אפליה במשטרה

הממשלה הישראלית מתרברבת במה שהיא טוענת שקיים "שיווין" בקרב הקבוצות הגזעיות השונות במשטרה וטענה שלשנת 1961 שיעור הספרדים הגיע ל-42.1 אחוז.41 אחרי כן את הנתון הגבוה הזה מערבבים עם השיעורים הנמוכים של הספרדים במנגנוני הממשלה כדי להגדיל את הממוצע.
דבר אחד בטוח עם זאת: לספרדים מעולם לא הייתה חיבה מופרזת לעבודה משטרתית, והצטרפו אל הכוחות רק בגלל האבטלה. זה גם היה לתועלתה של הממשלה שהשתמשה בהם לדכא הפגנות של ספרדים, כפי שהזכרנו. בכל מקרה, המשטרה הינם תחת סמכותם של הקצינים, שמרביתם הם אשכנזים. בקרב 497 הקצינים, ישנם רק 35 ספרדים או 7 אחוז.42

אפליה בכוחות הביטחון

ישראל לא התחילה לבנות את כוחות הביטחון שלה ב-1948 כשהיא קמה כמדינה, אלא בתקופת המנדט הבריטי כשהיא הקימה את "ההגנה" הרשמית-למחצה. מרבית התשתית של ההגנה, במיוחד כוח הקומנדו הפלמ"ח באה מן הקיבוצים והיישובים האשכנזים השונים, היכן שמרבית אנשי הצבא חיו והיכן שנמצאו מחסני התחמושת ומחנות האימונים. לפיכך, מאז המנדט הבריטי, הממסד הצבאי הציוני היה אשכנזי בצורה מכרעת. ב-1948, כשהוכרזה מדינת ישראל, שמו של ההגנה הפך לצבא הגנה לישראל, והמנהיגות האשכנזית שלו נשארה שלמה.
אחת הסיבות להבאת היהודים הספרדים לפה הייתה לצייד את המנגנון הצבאי בכוח אדם. יתרה מזאת, הספרדים בצבא היו בעלי תפקידי שוליים כמו עובדי מטבח, נהגים, עובדי תחזוקה צבאית, מנקים, חיילי בחיל ההנדסה, קציני אספקה, וכיוצא באלה. ביחידות הלוחמה הם חייל רגלים וביחידות חיל השריון הם משרתים ככוחות גיבוי לטנקים. האשכנזים הם האלופים, קצינים וטייסים, אנשי ההיסטוריה הצבאית, מפעילי הטילים והטנקים, או קציני מודיעין צבאי ומומחים טכנולוגיים אחרים במנהיגות הצבאית. וכתוצאה, השירות הצבאי מקדם במידה רבה את הכשירות להעסקה עבור אשכנזים רבים לאחר שחרורם.
אריה אליאב, סגן-השר האשכנזי המתון, העיד על האפליה הזאת. "הם טוענים – וזוהי קלישאה ישנה – שצה"ל (הצבא) הוא כור היתוך לכל קבוצות היהודים מהתפוצות. אך כמה מופתעים אנו כאשר אנו רואים שבתי הספר לנהיגה של הצבא מלאים במזרחים, בעוד שבתי הספר הימיים "לבנים" לחלוטין – שהיא השתקפות אמיתית של החברה. אני לא רוצה שיספרו לי על כמה אלופי מישנה (ספרדים) וקצינים בכירים. הם החריגים שהוכיחו את הכלל."43
מוצא אתני של רבי-אלופים בצבא הישראלי (1951- 1973)44
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים
ספרדים 12
0 6
0 6
0 12
0 17
0 21
0

אפליה בהסתדרות (התאחדות האיגוד המקצועי)

אברהם עבאס, ממוצא סורי, חבר אחדות העבודה, טען ש"לפני שבע שנים ההסתדרות החליטה לבטל את הלשכה הספרדית שלה, בתקווה לקלוט פעילים ספרדים לאיגוד. אולם, מספר הפקידים הרשמיים הספרדים באיגוד במהלך שבע השנים האחרונות היה פחות מעשרה, על אף ההתרחבות של ההסתדרות בעקבות ההגירה ההמונית (של הספרדים)." אחרי כן עבאס תוהה, "מהו חלקם של הספרדים במזכירות של מועצות הפועלים, במנגנון ההסתדרות ובמיזמים המסחריים שלה כמו חברת סולל בונה, חברת כור, תנובה והמשביר המרכזי." הוא מוסיף ש"לפני שנה וחצי, נערכה ועידה בהסתדרות כדי לבחור בוועדות המינהל והביצוע, אולם האם הרכב הזרועות הללו השתנה יחד עם המבנה הכללי של החברות בהסתדרות? למפ"י יש תשעה חברים בוועדת המינהל, כולם אשכנזים. לא תמצא אף ספרדי אחד בכלל המשלחות שנוסעות לחוץ לארץ, אפילו לא למדינות אסלאמיות (כמו איראן ואינדונזיה)." הוועד הפועל של ההסתדרות מורכב מתשעים חברים, הנחלקים בהתאם להשתייכות המפלגתית שלהם כדלקמן:
מפא"י (עבודה): 55 מהם 5 ספרדים
אחדות העבודה: 12 חברים, מהם 3 ספרדים
מפ"ם: 12 חברים – כולם אשכנזים. אותו דבר חל על שאר המפלגות.
עבאס אינו מתייחס לטענות הציונים האשכנזים שהספרדים אינם מוסמכים להיות בעלי תפקידים עם אחריות גבוהה. הוא חזר ואמר שהספרדים מוכשרים לגמרי לבצע כל תפקיד שהוא, בתנאי שהם לא נתקלים במדיניות של "הפרד ומשול".45
שיעור הספרדים בוועדה המרכזית של ההסתדרות (1949-1973)46
שנה 1949 1955-59 1960-65 1966-69 1970 1973
אחוז 0% 0% 8.7% 27.8% 27.8% 25%

שיעור הספרדים בוועד הפועל של ההסתדרות (1949-1969) לא כולל פלסטינים47
שנה 1949 1956 1960 1966 1969
אחוז 5.9% 8.8% 11.2% 16.9% 20.9%

שיעור היהודים הספרדים בדרגים הגבוהים של ההסתדרות, לא כולל פלסטינים, היה 15.8% אחוז ב-1971, או 37 ספרדים לעומת 197 אשכנזים.48 היחס הכלל-ארצי שלהם בהנהגת האיגוד המקצועי של ההסתדרות היה אפס ב-1973, בזמן שהיו 42 אשכנזים בתפקידים הללו.49 שיעור היהודים הספרדים בתפקידי ניהול בפרויקטים התעשייתיים הגדולים שהיו בבעלות ההסתדרות היה 3.6 אחוז ב-1970 (זאת אומרת חמישה ספרדים ל- 134 מנהלים אשכנזים).50 בוועדת ההיגוי ובמזכירות המיזם התעשייתי של ההסתדרות, המצב היה כדלקמן:
שיעור הספרדים בוועדת ההיגוי ובמזכירות התשלובת התעשייתית של ההסתדרות (חברת העובדים), 1973 51
מספר וועדת ההיגוי המזכירות
אשכנזים 11 32
ספרדים 0 1
אחוז הספרדים 0% 3%

אפליה בסוכנות היהודית ובוועד הפועל של תנועת הציונות

אברהם עבאס כותב ששני הממסדים הללו קשרו קשר עם המפלגות האשכנזיות להרחקת הספרדים מן המוסדות הגבוהים של תנועת הציונות. הוועד הפועל היה מורכב מכמעט שמונים חברים והיה להם מספר רב של נציגים, כמעט כולם אשכנזים.52

הרכב אתני בוועד הפועל של הסוכנות היהודית (1951-1973)53
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים 12 12 12 11 11 12
ספרדים 0 0 0 1 1 1
אחוז הספרדים
0%
0%
0%
8.3%
8.3%
7.7%

הרקע האתני של מנהלי מחלקות בסוכנות היהודית (1951-1973)54
שנה 1951 1955 1960 1965 1970 1973
אשכנזים 28 20 21 21 13 16
ספרדים 1 1 0 1 0 1
אחוז הספרדים
3.4%
4.8%
0%
4.5%
0%
5.9%

לפי דעתי עמדתו של אברהם עבאס על הבעיה הזאת היא נאיבית ושהתנועה הציונית הייתה, ועדיין הינה, אשכנזית ומנצלת את הרגשות, הממונות והדתיות של הספרדים.
ב-sociey 55 , פרופ' סמי סמוחה מסכם את האפליה בייצוג כדלקמן: משאבים כמו הכנסה, חינוך ותעסוקה נחלקים בין האשכנזים והספרדים ביחס בערך של 2 ל-1. השוני בכוח הוא אפילו גדול יותר. לאשכנזים יש שליטה מוחלטת על שלושת הכוחות המרכזיים במדינה, זאת אומרת הממשלה, ההסתדרות והסוכנות היהודית, בנוסף על הסקטורים הציבוריים והפרטיים של הכלכלה. במדרגי הביניים של הכוח הפער אפילו רחב יותר, עם יחס אשכנזי/ספרדי של 5 ל-1. רק בממשל המקומי ישנו ייצוג יחסי כמעט לכל הקהילות, אך לא שיווין. האשכנזים גם שולטים על החיים התרבותיים והעילית האשכנזית מנהלת את החברה. ספרי ההיסטוריה הנלמדים בבתי הספר כמען ואין בהם איזכור על הספרדים במשך חמש מאות השנים האחרונות. הספרות העברית מתוחמת לעבודות אשכנזיות, והמוסיקה שמלמדים היא מוזיקה אירופאית. הדרך הקורקטית להתנהג בישראל היא הדרך האשכנזית, והספרדים חשים לא במקומם שם. הוא הוסיף, " אפילו המעטים שהתירו להם להשתתף בממשלה עושים הרבה תלונות על פעילויות מפלות."56
מדינת ישראל איננה המדינה של הספרדים, וזאת הסיבה שהם התחילו לדרוש הגדרה-עצמית וקץ לשתלטנות האשכנזית ציונית.

הערות
1. אלישר, 1980, 291 ו-292.
2. מ. גרוחובסקי, לשכת מפא"י, 21 בפברואר 1949, ארכיון מפלגת העבודה.
3. ראה שם.
4. אלישר, 1980, 310.
5. שבט ועם, 1960.
6. אלישר, 1980, 340.
7. ראה שם, 340 ו-341.
8. אלישר, 1980, 388.
9. אבו שלמה, שבט ועם, 1960.
10. שבט ועם, 1954 ו-1958.
11. אלישר, 1980, 459-475.
12. 17 במאי 1954.
13. יומן אישי, חלק ראשון, 489.
14. אלישר, 1980, 471.
15. אלישר, 1980, 469.
16. ראה שם, 475.
17. שבט ועם, 1973.
18. ראה שם.
19. זמנים מודרניים, 22 ו-23.
20 ראה שם, 24.
21. ראה שם, 24.
22. ראה שם, 25.
23. ראה שם, 26.
24. סמוחה, 1978, 310.
25. הארץ, 24 באוקטובר 1980 ו-13 באפריל 1980.
26. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
27. סמוחה, 1978, 310.
28. סמוחה, 1978, 311 והעיתונות הישראלית.
29. אברבם עבאס, שבט ועם, 1958.
30. פרס, 1977, 126.
31. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
32. אלישר, 1980, 332 ו-333.
33. סמוחה, 1978, 313.
34. משרד ראש הממשלה, 1961.
35. סמוחה, 1978, 167.
36. סמוחה, 1978, 309.
37. ראה שם, 314.
38. אברהם עבאס, שבט ועם, 1958.
39. סמוחה, 309.
40. סמוחה, 1978, 321-329.
41. משטרת ישראל, 1962.
42. ראה שם.
43. זמנים מודרניים, 29 ו-30.
44. סמוחה, 1978, 313.
45. שבט ועם, 1958.
46. ארכיון ההסתדרות.
47. ארכיון ההסתדרות.
48. סמוחה, 317.
49. ראה שם, 318.
50. ראה שם.
51. סמוחה, 320.
52. שבט ועם, 1958.
53. שנתון ממשלת ישראל.
54. שנתון ממשלת ישראל.
55. חברה, "פנתרים שחורים: הדילמה האתנית", כרך 9, מס' 7, מאי 1972, 34 ו-35.
56. סמוחה, 1978, 194.

במהלך המאה שעברה, פרץ ויכוח נוקב בין החוגים הליברלים ובין השמרנים בחברה הבריטית על החינוך של ילדי מעמד הפועלים. הריאקציונרים התנגדו לפתיחת בתי ספר ממשלתיים כדי ללמד את ילדי הפועלים שמא החינוך ירחיק אותם מעבודת כפיים. הליברלים הדגישו שהחינוך לפועלים היה חיוני להתפתחות התעשייה, המסחר והחקלאות בתקופת המהפכה התעשייתית, והחינוך בבית הספר היה אמצעי להשפעה ולשליטה בחברה. הליברלים ניצחו, וחינוך חובה יסודי הונהג לראשונה בבריטניה ב-1870.
בתקופת המנדט הבריטי בפלסטינה, המנהיגות ה"סוציאליסטית" הציונית תמכה בעמדה של השמרנים המוזכרים למעלה, בהקשר לחינוך לגבי הספרדים. אולם הדבר לא תורגם למעשה על ידי חקיקת חוק המקדשת אפליה, אלא על ידי הטלת שכר לימוד כל כך גבוה כדי להקשות על הספרדים העניים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. לכן שיעור הספרדים שהצליח לסיים את בית הספר היסודי בתקופה הזאת היה רק 11 אחוז, חלקם בבתי ספר התיכוניים היה מתחת ל-5 אחוז, והיחס באוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה היה כמעט אפס (ראה פרק שלישי). הדבר נבע מכך שה"סוציאליזם" הציוני היה, ועדיין הינו, מוגבל, כלומר, "לא ליצוא" לספרדים או לעם הפלסטיני. בהקשר הזה המנהיגות הציונית, מן הימין ומן השמאל, נשארה מושפעת מן הדעות של מקום הולדתה וסביבתה המקורית – רוסיה הצארית/פולין.
לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מנהיגי העבודה התחילו להיות מושפעים מהשקפותיהם של אינטלקטואלים מערביים, ובסופו של דבר בתחילת שנות החמישים הכנסת החליטה להפוך את החינוך היסודי לחובה ובחינם (עלינו לציין שהמדינות הערביות שישראל ראתה בהם "ריאקציונריות" ו"פיאודליות" נתנו חינם לאזרחים שלהם מאז שנות העשרים). רמת החינוך של הספרדים שהיגרו לישראל לאחר 1948 הייתה הרבה יותר גבוהה מזו של הספרדים שחיו בישראל בתקופת המנדט הבריטי.
אף על פי שחקיקת הכנסת בהקשר לחינוך היסודי הייתה צעד קדימה, למעשה היא לא הייתה לא "חובה" ולא "חינם" – גרוע מזה, הממסד השולט השתמש בבתי ספר כשיטה להתניה ודיכוי תרבותי.
ברמה של גן-הילדים, כלומר עד גיל שש, שכר הלימוד נשאר גבוה, למעט בגילאי 5-6. ב-1980 העלות הייתה 28£ סטרלינג לילד לחודש,1 פירוש הדבר שרוב הילדים הספרדים בקבוצת גילאים זו המשיכו ללא כל חינוך. בו זמנית הוריהם של הילדים הללו שילמו מיסים לממשלה שהשתמשה בהם כדי לתמוך בחינוך האוניברסיטאי שבהם 90 אחוז מהסטודנטים ו-100 אחוז מהפרופסורים היו אשכנזים. כאשר ילד אשכנזי וספרדי נכנסים לכיתה הראשונה היסודית, בגיל שש, ההבדל בהיערכות לבית הספר מיד ניכר. הילד האשכנזי כבר קיבל שנים של חינוך בגן, בשעה שהילד הספרדי בילה את הזמן הזה בבית או נשאר לשחק ברחוב בשעה שאמו הולכת לעבוד בניקיון בתיהם של סוציאליסטים ואנשי עסקים אשכנזים. אם ניקח בחשבון את ההבדלים הכלכליים, תנאי המחייה והתנאים החברתיים, ואת הצריכה התזונתית של הילדים, אנו נראה שהפער ביניהם נוצר כבר הרבה זמן לפני שהם מתחילים את בית הספר. ומשם והלאה הוא רק מתרחב משנה לשנה, והופך את התחרות ההוגנת לבלתי אפשרית. הפער בין הדורות שנולדו בישראל הוא גדול בהרבה מהפער בין הדורות שבאו מחוץ לארץ. בישראל התפתחו שני עמים המתעלמים אחד מן השני, לא רק ברמת המעמד, אלא גם מבחינה תרבותית. הרשויות טוענות שהחינוך היסודי (מגיל 6 עד 14) הוא חינם, אך הוריהם של התלמידים צריכים לשלם עבור השירותים הבאים:
1. דמי הרשמה
2. הוצאות על הבניין של בית הספר
3. דמי וועד הורים-מורים
4. מוזיקה, דרמה, מחול ונושאים מיוחדים אחרים
5. מס חינוך ממשלתי
6. ביטוח חיים לילד
7. ציוד עבור נושאים מקצועיים
8. טיולי בתי הספר
9. דמי רפואת שיניים בבית הספר
10.שירותי בריאות ושירותים כלליים אחרים
11.ספרי לימוד וחוברות תרגילים, עטים ומדים של בית הספר
12.מס חינוך עירוני מקומי.2

בחטיבות הביניים, כלומר בין הכיתות ה-9 וה-12, בנוסף להוצאות הנזכרות לעיל, או מרביתם, ההורים חויבו לשלם תשלומים מופרזים מתקופת המנדט הבריטי עד 1978. אם כי תשלומים אלו הוטלו באופן יחסי להכנסה של ההורים, רוב הספרדים לא יכלו לעמוד בהם. שלמה בן יעקב העריך ששיעור התלמידים הספרדים בחטיבות הביניים (מלבד בתי הספר המקצועיים) מעולם לא היה יותר מ-2-3 אחוזים כתוצאה מכך.3 ד"ר סמילנסקי הבחין שמתוך 1,300 תלמידי חטיבת הביניים בתל-אביב היו רק 13 ספרדים, ושליש מכל התלמידים בין הגילאים 6-13 אינם הולכים לבית הספר, למרות שהנוכחות היא חובה, ו-95 אחוז מהתלמידים עוזבים את בית הספר בסוף כיתה ד' (קרי, בגיל 10). המצב הזה התקיים בבאר שבע, ברוב המחנות, שכונות העוני ועיירות הפיתוח המאוכלסות בספרדים.4
ב-1978 התשלומים בחטיבות הביניים בוטלו בעד מיסוי בתי הספר של חטיבות הביניים שהוטלו על כל התושבים. רוב המס הזה שולם על ידי העובדים ולא על ידי אנשי עסקים ותעשיינים. העובדים שילמו 0.3 אחוז משכרם, המעבידים שילמו 0.1 אחוז מהכנסתם והתעשיינים שילמו 0.4 אחוז מהכנסתם. העיתון הליברלי הארץ אשר פרסם את הנתונים הללו ב-21 במאי 1982, הוסיף שהנטל מהמיסים הללו היה גדול יותר על העניים מאשר על מעמד-הביניים או המעמד הגבוה וקרא לביטולם. בנוסף למס זה, ההורים היו חייבים לשלם במלואם גם את ההוצאות שהוזכרו למעלה.
בתקציב של שנת 1986/1987, בוטל חינוך החינם בבתי הספר להשכלה תיכונית ומס השקול ל-60$ הוטל על כל משפחה ומשפחה עם ילד אחד בבית הספר, או 120$ למשפחות עם יותר מילד אחד בבית הספר. וכך חינוך "חינם" באופן רשמי, מצא את מותו.
מאז תקופת המנדט, סטודנטים באוניברסיטה היו חייבים לשלם תשלומים ובנוסף לכך לשלם עבור מעונות וספרים וכיוצא באלה. בישראל העלייה בתשלומי שכר לאוניברסיטה הייתה כך:
1949 מינימום 40£ סטרלינג
1979/1980 225£ סטרלינג6
1980/1981 500£ סטרלינג
1983 700£ סטרלינג7
העיתון הסביר שתושבי עיירות הפיתוח וילדים ממשפחות מרובות ילדים היו צריכים לשלם רק מחצית או שני שליש מהתשלומים האלה.
1985/1986 1,100$8
1987 1,250$, וכך הלאה.

ב-1987 משרד האוצר דרש תשלומים של 1,650$ לשנה בעוד שהסטודנטים דורשים תשלומים של 800$. (ב-17 במאי 1987 הממשלה הוציאה צו שסטודנטים יהודים צריכים לשלם 1,350$, והסטודנטים הפלסטינים 1,550$ לשנה. לאחר מכן האוניברסיטאות החליטו להטיל תשלום של 2,000$ על כל הסטודנטים.9) בגלל הסיבה הזאת היו הפגנות אלימות והתנגשויות בקרב הסטודנטים וכוחות הביטחון.10
למרות שהם קיבלו סיוע ממשלתי, הוצאות הלימודים באוניברסיטה הצליחו להרחיק את רובם המכריע של ספרדים ופלסטינים מוכשרים. בהתאם לאברהם עבאס, שיעור הסטודנטים הספרדים באוניברסיטה העברית לא היה אפילו 5 אחוז ב-1957 ובטכניון הוא היה רק 3 אחוז, בשעה שהם היו אז 55 אחוזים מהאוכלוסייה.11 מנהיגי יהדות הספרדים ביקשו תרומות מהיהודים הספרדים בחוץ לארץ כדי לסייע לעניים לרכוש השכלה תיכונית וגבוהה יותר, אולם הסוכנות היהודית חששה שצעד כזה יפחית את התרומות הנאספים בחוץ לארץ על ידי הממסד הציוני. ולכן היא נטלה פיקוד על מהלך חדש והציבה שיטה של מענקים ללימודים, הממומנים על ידי הממשלה והסוכנות היהודית. ב-1954 1,500 מענקים ניתנו לתלמידים בערך כללי של 145,000 לירות ישראליות.12 בין 1954-1958 15,000 מענקים ניתנו והממשלה יחד עם הסוכנות היהודית מינו וועדה מבצעת לנהל את התוכנית, שחבריה היו באופן טבעי כמעט כולם אשכנזים. הוקמה מועצה מבצעת עבור התוכנית, אולם לאף ספרדי לא הותר להשתתף בה. אפשרו להם להשתתף רק במועצה המייעצת שלא הפעילה השפעה או סמכות. ב-1957 הסכום הכולל של המענקים הגיע ל-612,000 לירות ישראליות, עם עדיפות שניתנה לתלמידים בבתי ספר מקצועיים או חקלאיים – אשר שירתה את תיעול הספרדים הרחק מהאקדמיה ולקראת הכשרה מקצועית. משמעות גודלם הקטן של המענקים הייתה שהתשלומים עבור השכלה תיכונית הופחתו רק על ידי שליש בערך. אלה שלא קיבלו מענקים עדיין היו צריכים לשלם את תשלומי בית הספר במלואם, אשר אילצו מספרים משמעותיים לנשור. מטרת התוכנית הייתה לסייע לספרדים, אבל במציאות מעל רבע מהתלמידים היו ממוצא אשכנזי בסך של 1,336 תלמידים אשכנזים בתוכנית בהשוואה ל-4.005 ספרדים. רק 5 אחוז מהמעורבים בתוכנית קיבלו מענקים לאוניברסיטה, כך שזה ברור שהמדיניות לא הייתה לסייע לספרדים לרכוש חינוך גבוה יותר. וכך, למרות כל הלמות התופים אודות מענקים, רק שיעור קטן מהספרדים נכלל, והסטודנטים הספרדים ייצגו רק 6 אחוזים ממרכב הסטודנטים בבתי הספר התיכוניים האקדמיים ב-1957, זאת אומרת 3 אחוזים של עלייה במהלך חמשת השנים הקודמות. אם ניקח בחשבון את הגידול הטבעי וההגירה ההמונית – זאת אומרת, העלייה בשיעור הספרדים באוכלוסייה – אנו יכולים לסכם שהעלייה בשיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הייתה זניחה. גודל המענק הייתה משתנה בהתאם למצב הכלכלי של התלמיד, וחלקו הגדול של המענק כיסה רק על חלק מתשלומי שכר הלימוד.13 הייתה זו טיפה בים.
הנתונים הבאים מראים כיצד אחוז הספרדים בחינוך הישראלי – בסקטור היהודי – פוחת ככל שהכיתות גובהות.
יסודי 52%
כיתה ט' תיכון (גיל 15) 15.8%
כיתה י' 13.5%
כיתה יא' 9.8%
כיתה יב' 7.8%
האוניברסיטה העברית 5%
הטכניון 3%

אברהם עבאס, שפרסם את הנתונים האלה ב-1958, תהה כיצד הקהילות היהודיות יכולות להשתלב וליצור עם אחד בזמן שהפער בין שתי הקהילות הולך ומעמיק משנה לשנה.14 אפילו בבתי הספר המקצועיים שיעור הספרדים לא עבר את ה-17 אחוזים, ונתון זה לא כולל את כל התלמידים בבתי ספר בקיבוץ או אולפן.15 עלינו גם לציין שסך הכל שיעור התלמידים בבתי הספר התיכוניים בערים הגדולות, ששם האשכנזים מהווים את השיעור הגדול של האוכלוסייה, היה 14.1 אחוז. במחנות הספרדים היחס היה רק 1 אחוז. בן גוריון הודה שהשכלה תיכונית, אם אקדמית או מקצועית, הייתה פריבילגיה של מעטי מספר. שושנה ארבלי חברת כנסת טענה שהספרדים שהגיעו לכיתה יב' בבית ספר תיכון (בני 17) באו בעיקר ממשפחות אמידות שהיו תושבי פלסטינה לפני הקמת המדינה.16
הטבלה הבאה מראה את ההרכב האתני של האוניברסיטה העברית בירושלים ובטכניון בחיפה:
סטודנטים באוניברסיטה העברית בהתאם לארץ מוצא ורק אתני, 1957 17
ארץ מוצא קבוצה מספר אחוז
ישראל בעיקר אשכנזים 1,888
מזרח אירופה אשכנזים 837
מערב אירופה אשכנזים 350
אמריקה אשכנזים 83
סוריה ולבנון ספרדים 12
עיראק ספרדים 96
תורכיה ספרדים 13
תימן ועאדן ספרדים 6
מצרים ספרדים 24
צפון אפריקה ספרדים 9
ארצות אסיה אחרות ספרדים 16

סך הכל שיעור הספרדים באוניברסיטה עברית = 5.3%
סך הכל שיעור האשכנזים באוניברסיטה העברית = 94.7%

סטודנטים בטכניון בחיפה לפי ארץ מוצא, 1957 18
ארץ מוצא קבוצה מספר
ישראל בעיקר אשכנזים 277
מזרח אירופה אשכנזים 110
מערב אירופה אשכנזים 29
אמריקה ודרום אפריקה אשכנזים 6
סוריה ספרדים 0
תורכיה ספרדים 2
תימן ועאדן ספרדים 0
מצרים ספרדים 2
צפון אפריקה ספרדים 3
עיראק ספרדים 6
ארצות אסיה אחרות ספרדים 1

אחוז האשכנזים = 97%
אחוז הספרדים = 3%
יצחק משה עמנואל ציין שהממשלה מכוונת את התלמידים הספרדים כלפי השכלה טכנית ולא אקדמית, כפי שהולם את התפקיד שנקבע עבורם במדינת ישראל. בכל כיתה זו אחר זו בבית הספר, שיעור התלמידים הספרדים יורד, כפי שהנתונים הבאים, בסקטור היהודי, מוכיחים:
בתי ספר יסודיים 53.2%
3 הכיתות האחרונות של בית הספר היסודי 41%
כיתה ראשונה של בית ספר תיכון (גילאים 14-15) 22%
כיתה רביעית של בית ספר תיכון (גיל 18) 8.8%
בתי ספר תיכון ריאליים 7.8%
האוניברסיטה העברית 5.2%
הטכניון בחיפה 4.5%

נתונים אלו מראים את התנאים שהיו קיימים ב-1959, אלא שחשוב להשוות את שיעור הספרדים בבתי הספר התיכוניים הריאליים עם השיעור בבתי הספר התיכוניים המקצועיים באותו זמן:
בתי ספר תיכוניים ריאליים 7.8%
בתי ספר תיכוניים מקצועיים 42%
בתי ספר תיכוניים חקלאיים 48%

עמנואל אומר ש"שיעור הבנים והבנות בבתי הספר התיכוניים עולה במהירות. ב-1960 קבוצה זו היוותה 25 אחוז, לשנת 1964 היא תהייה 64 אחוז, אולם אם מצב התעסוקה לא ישתפר וחינוך חינם לא יהיה זמין אז פשוט נראה עלייה במספר מי שלא לומדים ואף לא עובדים."19
במהדורה מוקדמת יותר של שבט ועם עמנואל כתב שרובם המכריע של התלמידים בבתי הספר במחוז הצפוני של תל-אביב היו אשכנזים, בעוד שרובם המכריע במוזות הדרומיים היו ספרדים, המרמזים על הפרדה אתנית והשוני בין איכות בתי הספר בשני המחוזות. הוא ממשיך לדבר על אפליה גזענית בהעסקת המורים וכפיית מורים אשכנזים על תלמידים ספרדים. בתל אביב יפו לדוגמא, ישנם 106 מנהלי ביתי ספר, שמהם רק 5 הם ספרדים. הוא השתמש בנתונים ישראליים רשמיים של 1955 כדי להראות ששיעור המורים ממוצא ספרדי היה 9.8 אחוזים בלבד.20
אוכלוסיית בית הספר עלתה מ-140,000 ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 21 בבירור, ההגירה ההמונית סיפקה לאשכנזים משרות רבות בתחום החינוך. לשנת 1972 מספר האנשים שעבדו בשטח הזה היה 8 אחוזים מן האוכלוסייה העובדת.22 שיעור המורים הספרדים ברמת בתי הספר התיכוניים היה 3 או 5 אחוזים, שיעורם בקרב המורים במכללות החינוך היה 2 אחוז.23 וברמת האוניברסיטה כמעט אף אחד, אולם הותר לספרדים להוות 20 אחוז מצוות המורים בבתי ספר ערב לעובדים.24 ב-1953 היו שני ספרדים מתוך 67 מנהלי בתי ספר תיכון. בבתי ספר מקצועיים ובמכללות לחינוך לא היה שם אחד, אבל הם היו 14 אחוז בבתי הספר היסודיים.25 בבתי הספר שמחוץ לעיר בעיירות הפיתוח והמושבים וכיוצא באלה, שהיו ברמה נמוכה יותר ואשר שם התנאים היו קשים, שיעור המורים הספרדים היה גבוה יותר.
משרד החינוך השתמש בפיטורים שרירותיים כדי להרחיק את הספרדים ממקצוע ההוראה. הוא יצר קשיים תמידיים, העסיק מורים ספרדים על בסיס זמני והחתים אותם על הסכם כל שנה הקובע תנאי שהם מחפשים עבודה זמנית, אחרת לא היו מעסיקים אותם מחדש. בנוסף לכך הוא השתמש בשיטות שונות להרוס את ביטחונם העצמי של המורים הללו והשפלתם.
עובדה זו איננה מהווה רק אפליה נגד ספרדים, אלא היא גם אחת הסיבות לקצב הנשירה בקרב התלמידים הספרדים, כי בישראל ישנם מורים אשכנזים רבים המתייחסים לילדים האלה בשפלות. המורים האשכנזים אינם יודעים דבר אודות תרבותם של תלמידיהם הספרדים, לעיתים לרוב הם לא מעוניינים בגורלם של הילדים הללו ואף לא במצוקתם. פער פסיכולוגי ותרבותי אם כן עולה בין התלמידים למוריהם ובעיות של משמעת וניכור מתעוררות המסתיימות עם נשירתם מבית הספר.
עמנואל מאשר שעל אף העובדה שד"ר הנדל – מפקח על בתי הספר התיכוניים – הודה שהספרדים היוו את החתך החשוב ביותר ביהדות עד המאה השש-עשרה, מלמדים רק היסטוריה וספרות אשכנזית. תוכניות הלימודים מתעלמות מן ההיסטוריה והתרבות של הספרדים ומרוכזות על ההיסטוריה והתרבות של האשכנזים ועל חייהם בגטאות במזרח אירופה. באופן טבעי התלמידים הספרדים מוצאים את הנושאים הללו משעממים וזה מסביר את הסיבה לעליית קצב הנשירה ככול שעולים בכיתה. עמנואל מתבסס על המחקר של משה סמילנסקי על ההרכב האתני של החינוך בישראל,26 שהוא אותו מחקר שהשתמש בו אברהם עבאס.
במהדורה של 1973, כתב העת הספרדי שבט ועם חזר ואמר שתוכניות הלימודים בבתי הספר הציוניים אינן מתאימות לתלמידים הספרדים, ויותר מכך, ההורים הספרדים אינם יכולים לעזור לילדיהם בשיעורי הבית בנושאים הללו. תוכניות לימודים אשכנזיות אלו נועדו כדי למגר את הזהות הספרדית ולהקל על המעמד השולט לכפות את סמכותו והשפעתו. פרופסור בצלאל רוט טוען שהיהדות הספרדית נעלמה מן ההיסטוריה הכתובה – בכך הוא מתכוון ההיסטוריה שנכתבה עבור תוכניות הלימודים לבתי הספר של ישראל.
מטי רונן חושב ש"עניותו של היהודי הספרדי אינה מתירה לו לרכוש השכלה כלשהי, וזה אינו מאפשר לו להעלות את רמת החיים שלו. יסודות הפער הזה בין הספרדי והאשכנזי ימשיכו מתוך הכרח להתפתח רחוק מאי-פעם, ולהפוך את פריצת המעגל הסגור של העוני לבלתי אפשרית. לכן הספרדי סבור שהחברה האשכנזית בלתי-הוגנת והוא מנסה להתנגד לה באמצעים שנחשבו לבלתי מתורבתים ופליליים."27

הגורמים לכישלון החינוכי
הכישלון הנמרץ של היהודים הספרדים בתחום החינוך לא היה תוצאה של "המוצא המזרח תיכוני הבלתי מתורבת והפרימיטיבי שלהם", כפי שהשליטים הציונים טוענים, אלא הוא התרחש בעקבות המדיניות הקולוניאלית של אי-חינוך ודיכוי תרבותי שכוונה נגדם ונגד העם הפלסטיני. להלן סיכום הסיבות לכישלון זה ברמות השונות של החינוך.
1. שכר לימוד ותשלומים לבית הספר. מגן הילדים ועד האוניברסיטה, אלה מהווים נטל כבד.
2. עוני. תנאים של עוני ורעב וצפיפות יתר בדיור מעורער של דירות קטנות אינם מעודדים את הילד בבית הספר או מאפשרים לו לעשות את שיעורי הבית. פעמים לרוב המשפחות זקוקות לילדיהם לעזוב את בית הספר ולצאת לעבוד כדי לעזור כלכלית. יצחק יטיב טען28 שההכנסה החודשית למשפחה מזרחית הייתה 10-20 לירות ישראליות
בממוצע (באותו זמן, 1£ סטרלינג הייתה שווה ל-8£I לירות ישראליות), בשעה שההכנסה האשכנזית הייתה פי עשר יותר. תוצאה אחת של העוני הזה היא אולי ליצור שני עמים המתחרים זה בזה בישראל, עם כל הסכנות הכרוכות בכך. לא יהיה כל טעם בשחזור טבלאות הכנסה רשמיות של הממשלה מאחר שהן עוסקות רק ב"ממוצע", והממוצע תמיד מוליך שולל (ראה פרק תשיעי על קוטביות חברתית). המדיניות של התרוששות הספרדי והפיכתו לדלת-העם אינה יכולה להיות נפרדת ממדיניות של אי-חינוך ודיכוי תרבותי.
3. רמת החינוך בבתי הספר הספרדים בחגורה השחורה, בעיירות הפיתוח, המושבים והמחנות, היא נמוכה מאוד בהשוואה לבתי הספר של האשכנזים, עקב איכות המבנים של בתי הספר, מספר חדרי הכיתות, איכות הציוד החינוכי, מספר התלמידים לכיתה ואיכות המורים עצמם. מספר מורי בתי הספר היסודי שחסרים היו להם הכישורים הנחוצים היה 40 אחוז ב-1958, ומורים אלה, חלק מהם היו חיילים, לימדו בבתי הספר הספרדים.29 בבני ברק, לדוגמא, כיתה של מאה תלמידים הייתה צריכה ללמוד בתוך מקלט מהתקפה אווירית בגלל מחסור בכיתות לימוד.30 לפני כמה שנים, משרד החינוך החל להסיע תלמידים ספרדים משכונות המצוקה לבתי ספר אשכנזים, בתקווה "לשלב" אותם. דחסו אותם לתוך כיתות "מיוחדות" והתעללו בהם, וגרמו לאלימות אתנית.
ב-7 במרץ 1979, הארץ כתב אודות קרבות כאלה בבית ספר ברמת השרון. העיתון תיאר בית ספר מספר 14 בשיכון דן על יד תל-אביב. העיתון ציין שהמיזוג הגזעי לא הצליח ברוב המקרים ושהתלמידים משתי הקהילות לא הפכו לחברתיים ואף לא ביקרו אחד את השני. מאחר שתלמידים משכונות המצוקה לא היו לפני זה בבית ספר אקדמי, הם עמדו בפני קשיים רבים עם השיטות האקדמיות המסורתיות. לכן הם נכשלו בלימודיהם ונטו לייאוש וזעם, במיוחד כלפי השחצנות וההתחסדות של התלמידים האשכנזים . המורים היו מנסים לנטוש את התלמידים החלשים ולהתרכז על קידומם של התלמידים האשכנזים. יועצת בית הספר, נעמי נאווי, הגיבה על הנושאים הללו ש"המיזוג הגזעי חיוני אם אנחנו רוצים למנוע התפוצצות חברתית. אולם בתי הספר אינם יכולים להסתדר בעצמם. השילוב חייב להיעשות עוד בשלבי גן הילדים ובחברה בכלל... המכשול העיקרי הוא הגזענות שהתלמידים האשכנזים לומדים ממשפחותיהם."31
ל. רם, סטודנטית, כתבה דו"ח מפורט שהופיע בזו הדרך ב-5 באוקטובר 1983, שבו היא מתארת את המצב הטרגי של התלמידים הספרדים בבית הספר המקיף בקטמון בירושלים. היא דיברה על ההשפלה והבוז שהם נחשפו אליהם מהמורים והתלמידים האשכנזים וכתבה שכמה מחברותיה התחילו לעשות רושם במבטא אשכנזי ולהתבייש במשפחתן וברקע ה"פרימיטיבי" שלהן. התלמידים שדבקו בזהותם לא היו פופולאריים אצל ההנהלה. היא תיארה כיצד מנהלת בית הספר התעקשה על הצבת הספרדים בכיתות לא-אקדמיות והרחקתם ממתמטיקה ומדע. רק לשישה מתוך הארבעים תלמידים אפשרו לגשת לבחינות הסופיות של בית הספר התיכון, הבגרות.
4. תוכניות הלימודים של בתי הספר. כבר הזכרנו קודם שתוכניות הלימודים של בתי הספר מתעלמות מההיסטוריה והתרבות הספרדית ופועלות להשמדת זהותם התרבותית. וכאשר מתייחסים להיסטוריה הזאת בקצרה, היא מנוסחת בשקרים על "דיכוי גזעני של היהודים בידי החברה האסלאמית – עם הכוונה להחדיר בהדרגה שנאה לפלסטינים ולערבים. המורים האשכנזים נוטים לדבוק ב"פרימיטיביים ולא-מתורבתים" הערבים והמוסלמים ובעקיפין להרוס את מעמדם של התלמידים הספרדים בכיתה ולגרום לניכור בינם לבין הוריהם והרקע שלהם. על אף העובדה שהשפה הבינלאומית של הספרדים הייתה ערבית מאז הכיבושים האסלאמיים, ישנם שיעורים מעטים בערבית. הערבית היא רק עוד שפה אחת זרה אחרי אנגלית וצרפתית. כתוצאה מכך, התלמידים הספרדים עוזבים את מערכת החינוך הישראלית כשהם אינם בקיאים בערבית, למרות שזאת השפה שהם מדברים בבית. הציוני האשכנזי, חבר הכנסת אריה אליאב, אחד ממנהיגי מפלגת העבודה, מודה ש"קודם כל חטפנו מהם את האוצר בעל הערך שהם הביאו איתם - ערבית. אנחנו, האשכנזים, נסחפנו בגל של התחסדות ויהירות כלפי העולם הערבי... הפכנו את הערבית ואת התרבות הערבית למשהו שנוא ונתעב."32 למרות הבערות הזו, ישנם שיעורים טובים בערבית בכיתות הגמר של בתי ספר תיכון אחדים. שיעורים אלה מורכבים ממספר קטן מאוד של אשכנזים שאינם לומדים אותה למטרות שלום, אלא כדי להשתמש בה בצבא ובסוכנויות הביון והם נתונים תחת חסותו של משרד ראש הממשלה ולא של משרד החינוך. הלימודים מתבצעים תחת הסיסמא "דע את האויב שלך".
הטרגדיה של הספרדים היא שהם יותר אינם יודעים את השפה של הורי הוריהם, או אודות המשוררים והסופרים היהודים מעיראק, סוריה ומצרים. הם אינם יכולים לקרוא ואף לא לכתוב את שפת אבותיהם, ואינם מודעים לכך שרוב המורשת היהודית, או רוב עבודותיהם של הרמב"ם וסעדיה גאון, נכתבו בערבית. לחצו עליהם להאמין שהם, יחד עם הערבים, מפגרים ולא מתורבתים בהשוואה לאשכנזים. מדינויות הניהיליזם התרבותי והאימפריאליזם התחילו להשפיע ישירות ובאופן ניכר כל אחת לחוד בקרב הספרדים והפלסטינים. אפילו התפילות בבתי ספר דתיים נלמדים בהתאם לריטואל האשכנזי. בבחינת הסיום שלי שבעל-פה הכריחו אותי לדקלם פואמה עברית ולהשתמש במבטא ובהטעמה של שפת היידיש-אשכנזית.
"השכלה תיכונית ואוניברסיטאית הם לא בשבילי, הם בשביל האשכנזים" אומרים רבים מן הדור השני של המהגרים הספרדים, למרות שהוריהם היו חברי המעמדות המשכילים בעיראק וסוריה ואיראן וכיוצא באלה. אריה אליאב הודה "שיסענו את היהודים המזרחים, במיוחד את הדור הצעיר, מעברם, שורשיהם וגאוותם, והשרשנו בהם את הדעה, כפי שעשינו עם אבותיהם, שהכול התחיל במזרח אירופה – המחשבה היהודית, הציונות, התפיסה החלוצית והיישוב של פלסטינה. אמרנו להם שיופי, שירה ותרבות כל אלה באו מאירופה, מה שאומר שלאבותיהם לא היו דברים כאלה. ומשם הגענו במהירות למיתוס של ה"בערות" והנחשלות של היהודים "המזרחים"."למעשה דנו למוות את תרבותם ועברם של עשרות אלפי יהודים."34 וכך בתי הספר הציונים הרסו את תרבותם של הספרדים ושיכנעו אותם שהם אינם מתאימים להשכלה נוספת.
5. מבחני I.Q. בסוף בית הספר היסודי (גיל 14), תלמידים הרוצים לקבל מענק כדי ללכת לבית ספר תיכון חייבים לעמוד לבחינה מיוחדת של מנת משכל. מאחר שהשאלות במבחן הזה קשורות עם החיים והתרבות האשכנזית, ספרדים רבים נכשלים בו – לא בגלל שמנת המשכל שלהם נמוכה אלא בגלל שהשאלות הן מחוץ לתחום ההתייחסות שלהם.35 לפעמים ספרדים נכשלים בגלל שרמת החינוך בבתי הספר שלהם היא כל כך נמוכה, דבר המוציא מכלל אפשרות תחרות כלשהי עם התלמידים האשכנזים. לכן התלמידים הספרדים אינם מקבלים מענקים זאת אומרת אומר שהם חייבים לשלם את שכר הלימוד במלואם, ומאחר שזה מעבר ליכולת שלהם, לעיתים קרובות זה מוביל לכך שהם עוזבים את בית הספר.
6. ההתחסדות והזילות של המורים האשכנזים. מרבית התלמידים הספרדים שמנסים להמשיך את לימודיהם בתיכון או באוניברסיטה צריכים לעבוד יום ולילה במפעלים ובמסעדות בתקופת החופש שלהם במטרה לממן את לימודיהם, אבל עדיין הם נתקלים בהתחסדות ובעוינות מצד כמה מורים אשכנזים. אחדים עוזבים את בית הספר או את האוניברסיטה אבל אחרים התמידו ומוצאים לאחר שרכשו את התואר שלהם שהדלתות עדיין סגורות בפניהם בגלל מוצאם האתני. ניסיונות מרפי-ידיים אלה חיזקו את הירידה ברציפות של המוטיבציה החינוכית בקהילה הספרדית.
7. התפרקות החברה. בשל המהפך של ההגירה, החיים הטרגיים במחנות ובשכונות העוני, האבטלה, תנאי הדיור והדיכוי התרבותי האשכנזי, למערכת המשפחתית הספרדית היה דבר אחד אלא רק להתמוטט ויחד איתה מסורת וערכים ספרדים. התמכרות לסמים, זנות ופשע הופיעו. אף לא אחד מאלה מעודדים את הילדים הספרדים לשאוף להשכלה.
8. אוצר מילים זר. שפת ההוראה בבתי הספר יהודיים היא עברית, אשר, כפי שהיא התפתחה על ידי המתיישבים האשכנזים, מכילה מספר ענק של מילים מושאלות מלטינית ומאירופה. בעוד שהתלמיד האשכנזי יכול לבקש עזרה מהוריו עם מילים זרות אלה, ההורים דוברי-הערבית אבודים. יתרה מזאת, רוב הילדים הספרדים עדיין מדברים ערבית בבית, ובאופן מובהק, הם עדיין חושבים בערבית ולכן הם נתקלים במכשול לשוני בבית הספר.
9. קיצוצים בשירותי החינוך והרווחה. זה קרה בגלל שישראל, כחלק מהעולם המערבי, סובלת מאותם משברים כלכליים שהמערב עומד בפניהם. לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, כל יחסי המסחר עם איראן נותקו ומפעלים שהיו מייצאים לאיראן נסגרו. נוסף לכך היו הוצאות המלחמה בלבנון ומימון שכירי החרב שם, ועלות ההתיישבות בשטחי מצרים פלסטין וסוריה. קורבנות המדיניות של ישראל בצמצום שירותי החינוך והחברה היו באופן טבעי החלשים, קרי, הספרדים והפלסטינים. כדי להוכיח נקודה זו, עלינו לציין שמרכב הסטודנטים בישראל עלה מ-800,000 ב-1969/70 ל-1,200,000 ב-1980/81, אבל תקציב החינוך ירד מ-10.5 אחוזים מתקציב המדינה ב-1972 ל-5.8 אחוזים ב-1980. ב-1980/81 בלבד 35,000 שעות לימודים בוטלו בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים; 1,300 מורים פוטרו ותקציב הארוחה החמה בבית הספר הופחת ב-70 אחוז. ב-1981/1982 שלושה כפרים להכשרה חקלאית לתלמידים עניים נסגרו ומרכזי ההכשרה המיוחדים לאמהות בעיירות הפיתוח נסגרו. ב-1982 התקציב קוצץ ב-7.5 אחוזים נוספים ועילה זאת פירושה פיטורים של עדיין אלפי מורים ועובדים. התוצאה היא שמתוך כל 1,000 תלמידים שנכנסו לכיתה א' בבית הספר היסודי ב-1969/1070 רק 26 יסיימו את בית הספר, רובם אשכנזים. קצב הנשירה בסקטור הפלסטיני הוא אפילו גדול יותר.36
מדיניות זו נמשכה שנה לאחר שנה. בתקציב של שנת 1986/1987, ההורדה בתקציב משרד החינוך הייתה 47.5$ מילון, אשר גררה את ביטולם של 170,000 שעות לימוד, את פיטוריהם של 7-10,000 מורים והטלת מס החינוך שהוזכר קודם.37 ב-1969/1970חינוך החובה הורחב לחמש עשרה שנים, אולם הוא לא נאכף ובתי ספר אחדים עודדו תלמידים "חלשים" לעזוב.

החמרת קצב הנשירה בקרב הדורות הצעירים

כאשר הנתונים על קצב הנשירה של הספרדים פורסמו בשנות החמישים, ישראל האשימה את ארצות ערב והאסלאם על היותם הסיבה ל"נחשלות" זו ועל הופעת הפער החינוכי בין שתי הקהילות.
אם ניקח בחשבון ששיעור הספרדים בחברה היהודית בישראל עלה מ-50 אחוז בשנות החמישים ל-65 אחוזים בשנות השבעים ואחרי כן ל-70 אחוזים בשנות השמונים, אנו יכולים להגיע למסקנה מהנתונים הבאים שקצב הנשירה המשיך להחמיר. אחר כך פער נוסף הופיע בין ספרדים אלה שקיבלו השכלה בארצות המזרח תיכוניות מצד אחד, ואלה שנולדו ולמדו בבתי-ספר ישראלים מצד שני – לטובתם של הראשונים. זה בהחלט לפי המדיניות הישראלית של אי-חינוך וזה מוכיח שטענות ישראל הם כזב.
שיעור הספרדים בבתי הספר ובאוניברסיטאות38
שנה 1969/70 1975/76
כיתה א' יסודי 63% 59.6%
כיתה ח' יסודי 57.4% 53.9%
כיתה ט' תיכון ריאלי 35% 36.2% (ממוצע)
כיתה יב' תיכון ריאלי 24.7%
אחוז הצלחה בחינות בגרות 18.7% 23.8%
סטודנטים ל-B.A. 14.2% 16.4%
סטודנטים ל- M.A. ו-Ph.D. 9% 10.1%

כל הסטודנטים האחרים = אשכנזים ופלסטינים
אחוז הספרדים באוכלוסייה היהודית = 65%

בסוף שנות השישים, 6 אחוז מהתלמידים הספרדים קיבלו תעודת בגרות לעומת 35 אחוזים מהתלמידים האשכנזים.39 ב-1972/1973 הנתונים הפכו להיות 7.4 אחוז לעומת 31.7 אחוז, ובחינוך הגבוה יותר הם היו כדלקמן: 2.8 אחוז יהודים ספרדים שנולדו בפלסטינה לעומת 13.8 אחוז אשכנזים. מאלה שנולדו בחוץ לארץ הנתונים היו 2 אחוז ו-9.3 אחוז לפי הסדר הנ"ל.40
סגן-השר הציוני המתון, אריה אליאב, אמר על הספרדים באוניברסיטה, "נראה לי ששיעור נמוך מרפה-ידיים זה... לא יגיע ל-10 אחוז. כדי להגיע לנתון הזה עלינו לשקול תלמידים מהישיבות וממוסדות בלתי רשמיים אחרים."41 מה שאליאב הביע בעקיפין זה ששיעור הספרדים באוניברסיטאות הוגבה באופן מלאכותי כדי להראות " איזה התקדמות הספרדים עשו בישראל." אחרי כן הוא מוסיף ש"ישראל אינה יכולה להאשים את המדינות המזרח תיכונית בתת-ההתפתחות של הספרדים, מאחר שהדור השני הזה נולד וגדל בישראל." והוא מסכם ש"זהו הליקוי החברתי הגדול ביותר שלנו. הצלחנו להעביר את הפער החינוכי מדור לדור." המחבר התריע את ישראל כנגד יצירת שתי חברות שונות במהלך שורה של דורות ספורים.
אליאב מונה את הסיבות לכישלון הזה כדלקמן: "אי-שיווין בהזדמנויות, משפחות גדולות חיים בדיור צפוף מאוד, איבוד הביטחון והמורשת התרבותית, חוסר איזון בייצוג מדיני, חברתי וכלכלי, ויחס מועדף לכוחות החימוש" אליאב העיר לאחר מכן על ה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון בכך שאמר "לצעירים שבאו לישראל מהעולם הערבי בני עשרים ומעלה , יש משאבים אינטלקטואלים ומקצועיים טובים יותר מאשר ילידי ישראל בני זמנם. תופעה זו ניתנת להבחנה ברורה אם אנחנו בודקים את רמת החינוך הגבוהה יותר של מאות אלפי היהודים שהיגרו ממדינות המזרח התיכון לצרפת, ספרד, קנדה וארצות הברית במהלך שלושים השנים האחרונות." לבסוף אליאב מזהיר שאפליה בחינוך מאיימת על ביטחון המדינה.42

מדרג החינוך
אנו נבחן עתה את פסגת הפירמידה החינוכית בישראל שלושים שנה לאחר הקמתה:
חלוקת הסטודנטים של דוקטור (Ph.D.) לפי מוצא 1977/1978 43
ילידי ישראל לאב ספרדי 2.5%
ילידי דאר אל-אסלאם 7.4%
סך הכל שיעור הספרדים 9.9%
ילידי ישראל לאב יליד ישראל (בדרך כלל אשכנזים) 4.3%
ילידי ישראל לאב יליד אירופה או אמריקה (אשכנזים) 44.5%
ילידי אירופה ואמריקה (אשכנזים) 41.3%
סך הכל שיעור האשכנזים 90.1%

יש לציין את הנתונים הבאים בהקשר לנתונים למעלה:
1. הפער הרחב בין שיעור הספרדים לבין שיעור האשכנזים: 9.9 אחוז לעומת 90.1 אחוזים.
2. הפער בין ספרדים ובין אשכנזים ילידי חוץ : 7.4 אחוז לעומת 41.3 אחוזים.
3. הפער העמוק בין ספרדים ואשכנזים ילידי ישראל: 2.5% לעומת 48.8 אחוזים. כל הסטודנטים האלה גדלו בתוך המסגרת של הממסד הציוני. השוני הגדול יכול רק להצביע על ההחמרה בהפרדות בין האתני למעמדי ושל הפולריזציה של שתי הקהילות בזמן שבו הם מתקדמים לעבר תבערה חברתית.
4. הפער בין הספרדים ילידי ישראל ובין אלה שנולדו בדאר אל-אסלאם: 2.5 אחוז לעומת 7.4 אחוז. זה מצביע על כך שתנאי החינוך והתנאים הכלכליים למען יהודים היו טובים יותר בארצות ערב מאשר הם בישראל, וזאת הסיבה שהדור שישראל גידלה מציג התדרדרות כזאת. למעשה הפער הוא רחב יותר אם ניקח בחשבון דוקטורים ו-Ph.Ds ספרדים שהיגרו למערב במקום ישראל.
5. הזכרנו שאלה שנולדו בישראל לאב יליד פלסטינה היו בדרך כלל אשכנזים, שהם צאצאיהם של מתיישבים אשכנזים שהיגרו מרוסיה הצארית ופולין. בני זמנם הספרדים בקושי הצליחו להיכנס למוסדות לחינוך גבוה יותר (מלבד מספר קטן של ילדים ממשפחות עשירות). אנו כמו כן הזכרנו כבר שמרביתם המכריע של הספרדים בפלסטינה בזמן המנדט הבריטי לא סיימו אפילו את ההשכלה היסודית שלהם.
6. על סמך מה שאריה אליאב, חבר הכנסת, אמר, סביר מאוד שהלשכה לסטטיסטיקה הישראלית עשתה כך שהנתונים האלה יראו יותר חיוביים עבור הספרדים, ושהפרופורציות האמיתיות הן גרועות ממה שהזכרנו.

עלינו להוסיף שבשנת 1984 נלקח מפקד של בוגרים מהאוניברסיטאות וממוסדות אחרים לחינוך גבוה יותר בישראל שהסתכם ב-205,700 (הפלסטינים מהווים 4.3 אחוז ממספר זה, בעוד שהם 17 אחוז מן האוכלוסייה).
עתה נבחן בוגרים יהודים בישראל (1984) לפי מוצא:
בוגרים בישראל לפי מוצא ותואר, 1984 44
מוצא סך-הכל תואר ראשון תואר שני תואר שלישי ומעלה
יליד ישראל לאב יליד ישראל (בעיקר אשכנזים)

6.4%

8.2%

3.5%

2.8%
אסיה ואפריקה – ספרדים (כלל)
14.6%
18.7%
7.8%
7.2%
ילידי ישראל 5.4% 7.6% 2% 0.5%
ילידי דאר אל-אסלאם
9.2%
11.1%
5.8%
6.7%
אירופה ואמריקה – אשכנזים (כלל)
79%
73.1%
88.7%
90%
ילידי ישראל
ילידי חוץ 32.2%
46.8% 38.3%
34.8% 20.6%
68.1% 30.1%
59.9%

בהקשר לנתונים למעלה יש לציין כדלקמן:
1. סכומי האשכנזים הם: 85.4 אחוז, 81.3 אחוז, 92.2 אחוז, 92.8 אחוז, ואילו סכומי הספרדים הם 14.6%, 18.7% אחוז, 7.8 אחוז ו-7.2 אחוז.
2. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערבבה גיר עם הגבינה, כלומר היא צירפה את אלה עם התארים האוניברסיטאיים ואת אלה עם תארים ממוסדות לא-אקדמיים כמו מכללות לגננות ולמורים לבתי ספר יסודי, וישיבות וכיוצר באלה, במטרה להצר את הפער בין האשכנזים והספרדים. אם הנתונים היו מדגישים את אלה עם התארים האוניברסיטאיים, הפער היה מופיע הרבה יותר רחב.
3. הלשכה מסווגת את האשכנזים שנולדו בישראל לאב שנולד בפלסטינה בקטגוריה מיוחדת במטרה להוליך שולל את הקורא הזר ולאזן את הפרופורציה הגבוהה של האשכנזים.
4. התהום הרחבה בין ספרדים שנולדו בארצות המזרח התיכון לבין ספרדים ילידי ישראל שגדלו ולמדו בבתי ספר ציוניים, תלויה במדיניות אי-החינוך הקולוניאליסטית שלה.
5. שיעור הספרדים ילידי ישראל שקיבלו PhD הוא 0.5 אחוז ואילו בקרב האשכנזים מאותו הדור הוא 30.1 אחוז. מספר הרוכשים MA הוא 2 אחוז לעומת 20.6 אחוז, ול-BA השיעורים הם 7.6 אחוזים לעומת 38.3 אחוזים, המביאים לסכומים של 5.4 אחוזים לעומת 32.2 אחוזים. נתונים אלו עדיין שוב מוכיחים שהפער הוא לא כתוצאה מה"נחשלות" של מדינות המזרח התיכון, הואיל ושני הרבדים הללו נולדו בישראל ולמדו בבתי ספר ישראלים ולמרות זאת הפער הוא גדול יותר ביניהם לבין בני זמנם מאשר בין הוריהם ובין הישראלים שבאו מאירופה ואמריקה, דבר אשר מצביע על כך שהקיטוב הולך ומחמיר מדור לדור.
6. הקיטוב נראה אפילו חמור יותר אם ניקח בחשבון את העלייה במספר האוניברסיטאות הישראליות ואת מספר הסטודנטים הלומדים בהם. ב-1948 המוסדות היחידים להשכלה גבוהה היו האוניברסיטה העברית והטכניון בחיפה. האוניברסיטאות של תל-אביב, חיפה, באר-שבע ובר-אילן נוסדו אחר כך ומרכב הסטודנטים עלה מ-1,635 ב-1948 ל-52,780 ב-1976, אבל שיעור הספרדים נותר זניח, כפי שהזכרנו כבר45 (הוסף למשתנים האלה את העלייה במספר הספרדים באוכלוסייה הכללית).
7. השיעורים שמעלה הם כלל-ארציים, אולם אם נתמקד על המקומות שהוקמו במיוחד כדי לספק למתיישבים האשכנזים כוח עבודה בזול, כמו עיירות פיתוח, המדיניות של אי-החינוך תופיע בכל כיעורה. בעיירת הפיתוח שלומי, לדוגמא, שיעור בוגרי האוניברסיטה הוא רק 1 אחוז ( נתון זה כולל את הילדים של המנהלים האשכנזיים). אולם ביישוב האשכנזי של סביון הוא 25.8 אחוז וביישוב האשכנזי של עומר הוא 36 אחוז.46 נתונים מלשכת הסטטיסטיקה המרכזית לשנת 1961 ולשנת 1976 מצביעים שהפער בין שתי הקבוצות הוכפל בסקטור האקדמי, והפער בנושאים כמו מתמטיקה, מדע ורפואה העמיק רבות.47 במכון לאומנות ומדע, שהוא הממסד הגבוה ביותר לחינוך במדינה, כמעט ואי אפשר למצוא לא-אשכנזים – ואותו הדבר חל על התפקידים האקדמאיים באוניברסיטאות.
עקירת התרבות המזרח תיכונית מחוץ לבית-הספר
הרשויות הישראליות מפעילות מדיניות של דיכוי תרבותי כלפי הספרדים, לא רק בתוכניות הלימודים בבית הספר אלא בכל תחומי החיים, כמו הרדיו והטלביזיה, ספרות, תיאטרון וכיוצא בזה. התקשורת מציגה את הספרדים כ"פרימיטבים" שאין להם תרבות בעלת ערך, והם מנסים לחסל את זהותם המזרח תיכונית.ישנה רק שעה אחת בשבוע של תרבות ספרדית ברדיו. הערוץ השני מקדיש 11 אחוז משידורי הזמן שלו למורשתם של הקהילות הישראליות השונות.48
יהודי העולם הערבי היו בעלי מוניטין בכישוריהם המוזיקליים, והם גיבשו חלק גדול מן הזירה המוזיקלית העיראקית. הם היו אחדים מן הזמרים הטובים ביותר בסגנונות המקומיים. בספרו, הזמרים הבגדאדים והמאקאם העיראקי (1964), אלחנפי הזכיר 188 זמרים שמהם 21 היו יהודים, כמו יוסוף חורש, ששון זערור ומשה סולימן בין היתר. יהודים עיראקים הרכיבו תזמורות, ועזרא הארון היה מפורסם במיוחד, הוא ניגן בעוד למלך פייסל. המלך אמר לו פעם "גרמת לי אושר יותר שמעודי לא היה לי, בני." אחרי כן ראש הטקס של המלך, "אתה מאיר את עיראק בשלמותה עם המוזיקה שלך." באירוע אחר נתנו לו קערית מלאה דינרי זהב עבאסים מתקופת שלטונו של הרון אלרשיד. בכל דינר היה טבוע שם האל ושרשרת זהב מחוברת אליו – אבל עזרא הארון הסתפק רק בדינר זהב אחד. עזרא שר את היצירות של שני מלחינים יהודים אברהם ויצחק אל מוסלי. הוא גם נטל חלק חשוב בהופעה באירוע מוזיקלי שנערך במצרים תחת חסותו של המלך פאוד ב-1932. לאחר שהוא היגר לישראל חייו מלאו בעצב, עבודת פרך ורעב.49 המשורר היהודי המרוקאי, ארז ביטון, אמר שהזמרת היהודית המרוקאית, זהרה אלפסיה, שרה למלך מוחמד ה-V ברבאט. הוא סיפר כיצד החיילים היו נלחמים בסכינים בשביל הזדמנות לשמוע אותה בכל פעם שהיא שרה. הוא אמר שהיא נמצאת כיום במחנה מעבר באשקלון, על יד לשכת הרווחה, ובמצב של עוני והשפלה.50
זה היה גורלם של מרבית האמנים היהודים מהעולם האסלאמי. האמנות דעכה איתם במחנות הציונים. מצב זה נמשך אל תוך שנות השבעים כאשר הקהילה הספרדית התחילה לחשוב על המורשת התרבותית של עצמה כביטוי של ספק בממסד התרבותי הציוני. החיפוש אחר השורשים שלהם התעורר עם הופעת תנועת הפנתרים השחורים.
ההדחקה התרבותית המשיכה תחת המסווה של "אינטגרציה גזעית". דוד בן גוריון, ראש הממשלה הישראלי הראשון, אמר "כיוון הממשלה הוא להשריש את המהגר התימני עם ערכים ישראלים עד לנקודה שבה הוא ישכח מאין הוא בא..."51
שמואל רקנטי, אחד מחברי הכנסת הספרדים הראשונים, מתח ביקורת על הרעיון של "אינטגרציה" במאמר. "משמעותו האמיתית היא השמדת התרבות והמסורת הספרדית וכפייתה של התרבות האשכנזית... אני אחוז בחילה מהכניעות והניהיליזם הרוחני והחברתי. זה מרגיז אותי. אנו חייבים לדחות את הדעות המשחיתות האלה ולהטיח ביקורת באלו המשפילים אותנו בשעה שהם כופים עלינו גנרלים ופטרונים." רקנטי מאמין שהדרך היחידה לפתור את הבעיה הזאת היא "לא בדרך אינטגרציה אלא על ידי טיפוח שתי התרבויות. לתרבות הספרדית חייבת להיות עמדה מרוממת בקרב האנשים."52 חבר הכנסת התימני, זכריה גלוסקא, דרש יותר זמן אוויר ברדיו למוסיקה תימנית, וטען ש"מומחים" אשכנזים מכינים את התוכניות התימניות ברדיו והוסיף שהם היו מגוחכות.53
ביולי 1979, זבולון המר, שר החינוך, כינס פגישה מיוחדת של המועצה הציבורית לחינוך ותרבות כדי לבחון את הפער התרבותי והחברתי בישראל. חיים שירן, משידורי הטלביזיה החינוכית, הודה שהספרדים נמצאים תחת הדחקה תרבותית, וכתוצאה מכך, במשך שלושים השנים האחרונות, הספרדים מאבדים את כבודם העצמי. ד"ר גבריאל בן שמחון, ממוצא מרוקאי, דיווח ש"התקשורת הישראלית איננה משדרת מוסיקה לספרדים. המוסיקה שלהם מועברת סביב על ידי קלטות קול. בשל כך הם חשים מתוסכלים." זיוה לבליך טענה שישראל איננה מנצלת את האוצרות המוסיקליים הסמויים של הספרדים. ניסים יהושע, האחראי על התרבות הספרדית במשרד החינוך, אמר שישנם אנשים רבים המאמינים שלספרדים לא הייתה תרבות אלא פולקלור (זו היא הדעה המקובלת ביותר בין "אינטלקטואלים" אשכנזים והוא קרא לתרבות האשכנזית והספרדית להתאחד.
פרופסור דוד אלעזר הדגיש שהאשכנזים רצו שהספרדים ינהגו לפי התרבות שלהם אבל לא היה צידוק לטענה הזאת.54 במאמר בהארץ,55 פרופסור שמעון שמיר הסביר שהחברה הישראלית (קרי, האשכנזית) לא הותירה לספרדים להיות חלק מהעילית השולטת. הפרופסור אמר על היחסים הישראליים-מצריים ש"החברה האשכנזית מטילה ספק בנאמנותם של הספרדים כאשר הגבולות לעולם הערבי פתוחים." הוא הוסיף שהאשכנזים, שהם בעלי דעות קדומות נגד המזרח התיכון ותרבותו, חוששים מהתקדמות הספרדים ומצטט את דעותיהם של בן גוריון וז'בוטינסקי (ראה פרק שמיני). את דעותיו של שמיר ניתן לנסח אחרת בכך שנאמר שאילו בקרב הספרדים היו נוהגים לפי התרבות המזרח תיכונית, הם היו מפנים עורף לאשכנזים אם היה שלום וגבולות פתוחים.
בשיחה עם לאה ענבל, כתבת של הארץ,56 בן שמחון אמר על מנת שהוא יוכל לסיים את לימודיו הוא היה חייב להשיל את התרבות הספרדית ולהשתלב לתוך חיים אשכנזים. בן שמחון נולד במרוקו והיגר לישראל עם משפחתו כשהוא היה בן 9. הוא היה אחד מהמרוקאים המעטים שגבר על כל המכשולים וסיים את לימודיו בירושלים. לאחר מכן הוא למד תיאטרון וקולנוע בסורבון. הוא מחנך באגף האמנות באוניברסיטת תל-אביב. בן שמחון אישר שהמשפחה שלו היגרה מטעמים דתיים. אביו האמין שמלאכים ירחפו סביבו כשהוא יגיע לארץ הקודש. הוא פתאום גילה שהוא ומשפחתו סובלים מעוני ומתקיימים בתוך הבוץ והצפיפות של מחנה שער העלייה. אם כי מצב המשפחה השתפר במהלך שלושים השנים האחרונות, אביו של בן שמחון אומר "היינו עשירים שם במרוקו, כי הרגשנו עשירים. כאן אנחנו מרגישים עניים בגלל שמעליבים אותנו." בן שמחון הודה שרוב חייו הוא נאלץ לחקות את האשכנזים ולהתכחש לזהותו. הוא נזכר בבדיחה שהייתה מקובלת אצל האשכנזים, כאשר שואלים אותו מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול, ילד ספרדי אומר "אשכנזי". בן שמחון הוסיף שבמרוקו הנשים היהודיות האמינו שכל אחד ואחד מעשרת הילדים שלהם יכול להיות המשיח. בישראל, לעומת זאת, סופם של הילדים הללו היה בבית הסוהר. הוא הוסיף שאחיו והוא נולדו במרוקו ולכן הם יכלו לסיים את לימודיהם האוניברסיטאיים. שאר אחיו ואחיותיו, נולדו בישראל לא הצליחו באותה מידה. הם הפכו לפועלים. בן שמחון מספר כאשר הוא ושלושים ותשעה מרוקאים אקדמאים אחרים נפגשו עם יגאל אלון כדי לדון על הסוגיה העדתית, אלון אמר, "הנוכחות בלבד של ארבעים בוגרים מרוקאיים יושבים פה איתי במשרדי מצביעה על הישג כלשהו – עשינו התקדמות במדינה הזאת." בן שמחון השיב לכך, "בוודאי שזה משמעתי שמתוך ארבעים האקדמאיים, רק אחד הלך לבית הספר בישראל. השאר הלכו לבתי ספר בחוץ לארץ." למרות שהוא קיבל את התואר שלו בישראל, בן שמחון אומר שהוא אינו טיפוסי לקהילה המרוקנית – אלא חריג ואפילו נס. הוא גדל נתון במאבק והוא מדגיש ש"המדינה הזאת לא נתנה לי דבר." כשהוא עשה את שירות החובה הצבאית שלו, הוא הצטרף לחטיבת צנחנים שהייתה מורכבת מקיבוצניקים במטרה להיות "נכלל" אבל הם בודדו אותו. הוא הוסיף שהקיבוצניקים הם הסמל של הגזענות, בדרכים שונות. הם אטומים לחלוטין מכל אחד שהוא שונה. כשהוא הלך לאוניברסיטת ירושלים הוא התחיל לעבוד כפועל כדי לשלם את שכר הלימוד וגר במחנה צבאי נטוש שניתן לאוניברסיטה. בן שמחון, איך שלא יהיה, היה הסטודנט היחיד ששכן כך. הוא מאמין שהספרדים עכשיו מבינים שהם חייבים להתארגן כדי להתנגד לכוחות שאינם מייצגים אותם. הוא הדגיש את הבאות, "אתם חייבים להקים אופוזיציה מאורגנת, מוכנה להילחם – כוח שמתוך זכות הוא שלכם." בן שמחון תיאר דיכוי תרבותי נגד הספרדים כ"ניהיליזם תרבותי", והזכיר שהוא לא למד כלום על ההיסטוריה של עצמו כשהוא היה בבית הספר. "הם פשוט מחקו את הזהות התרבותית שלך, לא הייתה לך זכות קיום - לפי השקפתם... תוכניות המוסיקה והתרבות המשודרות בתקשורת הישראלי כולן זרות לי ולמרבית הספרדים." מחזהו של בן שמחון הנקרא מלך מרוקאי, אודות הגירתם של היהודים ממרוקו, מתארת קהילה יהודית במרוקו שנאמר לה שהמשיח היהודי הנכסף הופיע ובא לעזור להם להגיע לירושלים כדי להקים את מלכות השמים על הארץ. מאחר שהאגדה מנבאת שהם יעופו לירושלים רכובים על עננים, הם עלו על גגות בתיהם וקפצו במטרה לרכב על העננים – אך נפלו אל מותם! המחבר כך מרמז שההגירה של המרוקאים לישראל הייתה התאבדות המונית. לאחר מאמצים רבים בן שמחון הצליח להפיק את המחזה בישראל, אם כי עם כמה שינויים כדי להפוך אותו מתקבל על הדעת יותר. (ביולי 1989, בן שמחון לקח חלק פעיל בכנס בטולדו בין אינטלקטואלים ספרדים ואש"ף.)
בדיון מיוחד שאורגן על ידי הסוכנות היהודית בכפר המכבייה, אשר עידן (ממוצא טוניסאי), מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב קבע "הבעיה היא שהמתנחלים האירופאים באו לארץ הזאת והכריזו שהתרבות שלה תהייה אשכנזית. השוויון יושג רק אם הספרדים ירכשו שליטה על המשאבים הפיננסיים של המדינה וההסתדרות". בא לאחר הוא הפך למובטל. שלמה צדוק אמר "מוטי גור, הרמטכ"ל לשעבר, ירה את יריית הפתיחה כשהוא אמר "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים"."
ד"ר גבריאל בן שמחון הנ"ל השתתף בדיון, ואמר "אנחנו חיים בגלות תרבותית. הם שינו את התרבות שלנו בלי לגלות לנו." חיים סירן, מומחה לתיאטרון, הוסיף שקיימת אפליה בתיאטרון וקשה היה להפיק מחזה העוסק בבעיית הספרדים. הוא ציין שבתפקידו בטלביזיה הישראלית הוא היה צריך להיאבק כדי שיעסיקו ספרדים.57
בראיון עם כתב של זו הדרך,58 הזמר המרוקאי, שלמה בר, אמר "אני רוצה ללמד את בני ערבית כדי שהוא יוכל לדבר עם שכנינו הערבים ולהיות גשר לשלום." בר הרכיב להקה של זמרים מרוקאים, הנקראת "הברירה הטבעית", כדי להשיב לחיים את המוסיקה הערבית בקרב הספרדים. הוא אמר מאז שהגיע ממרוקו הוא חי בעוני וקיפוח תרבותי. כל הזמן לעגו לו בגלל שהוא מרוקאי ונתנו לו להרגיש נחות. הוא הוסיף שהוריו היו כל כך תמימים שהם לא היו מודעים למקומם המושפל בחברה שהוא לא יכל להסביר להם את זה. הוא אמר ש-95 אחוז מהאסירים בבתי הסוהר היו המרוקאים בגלל התנאים החברתיים הקיימים, ושהיהודים במרוקו לא היו קורבנות של טבח כלשהו בידיהם של המוסלמים ושכניהם המוסלמים במרוקו תמיד נהגו בכבוד והתפללו ליד קבריהם של צדיקים יהודים.59
בעקבות הקיצוצים בתקציב החינוך, כמה ספרדים דרשו לבטל את הסובסידיות לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. העיתונאי, נתן דונביץ, התנגד לאמירה זו ש"אנחנו מוכרחים למצוא תחליף למוזיקה המערבית כך שהמזרחים יוכלו לאהוב אותה גם." הוא לא הציע, מצד שני, להקים תזמורת למוזיקה ערבית.60

סופו של כתב היד העברי ספרדי

כצעד לקראת "האחדות הלאומית", הממסד החרים את כתב היד העברי העתיק שהשתמשו בו הספרדים במשך מאות שנים וכפה את השימוש בכתב היד העברי האשכנזי. זה היה עדיין מעשה אכזרי נוסף, היות ומרבית התיעודים והתמלילים העבריים והעבודות שנכתבו בערבית בידי משכילים ספרדים נכתבו בכתב יד עברי מזרחי זה. הספרדים השתמשו בכתב יד זה כשהם כתבו מכתבים, יומנים ודוחות בערבית, נוסף על השימוש בכתב היד הערבי.

הגייה לא נכונה של העברית
עברית היא שפה שמית שהתפתחה במזרח התיכון והייתה מדוברת בפיהם של האבות, אברהם, יצחק ויעקב, וכמו כן בפי הנביא משה, דוד המלך ושלמה ומאוחר יותר בפיו של רופאו האישי של סאלאדין הרמב"ם. מבטא אותיות האלף בית בעברית לפיכך מקביל לאותיות האלף בית של הערבית. הספרדים שחיו במזרח התיכון ביטאו אותם כך מאז שחר ההיסטוריה. האשכנזים, לעומת זאת, בהיותם אירופאים, אינם יכולים לבטא 50 אחוז מן העיצורים העבריים בצורה נכונה. בכל אופן, הביטוי הנכון עוות והם מבטאים הא כמו חית, הריש המגולגלת כמו הריש הצרפתית, העין הגרונית כמו עיצור וכך הלאה. הם שמרו על היגויים לא נכונים אלה והתרברבו בהם כחלק מן הזהות האירופאית שלהם, וצחקו על הספרדים שמבטאים את האותיות בצורה נכונה.
ילדים ספרדים רבים, בהתאם, התחילו ללמוד לחקות את המבטאים של מוריהם האשכנזים כדי להימנע שלא יצחקו עליהם, בעוד שאחרים השתמשו במבטאים אשכנזים כדי להסתיר את מוצאם ולהתגבר על האפליה בשוק העבודה. אולם, מאז הופעתם של הפנתרים השחורים בשנות השבעים, שמירה על המבטא המקורי הפכה להיות מקובלת.
הכחדתם של סופרים ומשוררים ספרדים

התשובה לשאלה היכן הסופרים והמשוררים הספרדים שהיגרו לישראל היא ישראל השמידה אותם מבחינה תרבותית.
האווירה של גזענות ציונית לאומנית נגד הערבים וכל דבר ערבי אילצו את הסופרים והמשוררים הללו לחדול מייצור נוסף. בנוסף לכך, יש לזכור, שאין זה קל לצאצאיהם, שנולדו וגדלו בישראל, ללמוד ערבית, מרבית הדור הצעיר אינו יכול לקרוא ערבית אפילו אם הם מדברים אותה בבית. לכן אנשים מעטים קוראים ערבית, ונגרם קושי במידה הולכת וגוברת להוציא ספר לאור בערבית. סופרים אחדים התרגלו לכתיבה בעברית, כולל סמי מיכאל. העיראקי סמיר נקש הוא היחידי שהתעקש לכתוב את עבודותיו בערבית, היה זה הוא שהצהיר "אני עדיין מכבד את עצמי כעיראקי." נקש בעבודותיו תיאר את תהפוכות ההגירה הספרדית כ"קטסטרופה" שמנעה ממנו להשתקע מחדש בישראל לאחר שנעקר בשרירות מעיראק. הארץ תיאר את נקש כ"אדם עם תסביך":61 "הוא יהודי שחי במדינה יהודית, אבל הוא כותב בערבית." בהתאם לאשכנזים, זה מהווה "תסביך", היות והם מסרבים להודות באמיתה היסטורית – שהספרדים הם חלק בלתי נפרד מהתרבות הערבית. עלינו להזכיר שמהגרים אשכנזים מרוסייה הסובייטית ממשיכים ליצור עבודות ספרותיות ברוסית, אבל זה לא תואר על ידי הארץ כ"תסביך"!
שורשי הבעיה הם שהמתיישבים האשכנזים ניסו ועדיין מנסים לבנות מסך ברזל, לנתק את הספרדים ממולדתם התרבותית. מאות אלפי אשכנזים ביקרו שוב במדינות מוצאם ואף אחד לא האשים אותם בבגידה, בעוד שספרדי אחד מעיראק, נאווי, ניסה לחזור לעיראק. לאחר מכן הוא נעצר והיה כלוא בישראל במשך חמש שנים פשוט בגלל שהוא ניסה לבקר את מקום הולדתו – בגדאד.

התעלמות מהסופרים הספרדים בחוץ לארץ

התקשורת הישראלית ותוכניות הלימודים בבתי הספר אינם רק מתעלמים מהמורשת התרבותית הספרדית, אלא גם מסופרים ספרדים, משכילים ומשוררים אשר עתה חיים מחוץ לישראל. כיום ישראל האשכנזית משבחת כל סופר אשכנזי או אינטלקטואל שחי באירופה או באמריקה ותובעת זכות עליו אפילו אם הוא מרחיק את עצמו מן הציונות.
העיתונאי, בני ציפר, כותב בהארץ על האינטלקטואלים הספרדים שמחוץ לישראל,62 ציין שהייתה זו צרפת, ולא ישראל, שארגנה שירותי הנצחה בעקבות מותו של אלברט כהן, הספרדי היווני הנחשב לאחד הסופרים הגדולים של המאה הזאת. הרומנים הצרפתיים הפופולאריים שלו פורסמו בכל העולם ותורגמו לשפות שונות. ציפר טען שהסופר הזה ייצג את התרבות הספרדית אשר ישראל התעלמה ממנה. הוא הוסיף שצרפת קלטה את כל העבודות הספרותיות והאומנותיות שאינטלקטואלים ספרדים יצרו – בדיוק אותם האנשים אשר בישראל התכוונו אליהם בתיעוב כאל "הקהילות המזרחיות". הוא הזכיר אחדים מן הסופרים, כמו פטריק מודינאנו, אדמונד זבאס (ממוצא מצרי), משורר מפורסם בצרפת כיום, ודרידה אלג'זיירי המציגה פילוסופיה צרפתית מודרנית. עלינו להזכיר גם את אליאס קנטי שלא היה מוכר בישראל עד שהוא זכה בפרס נובל, ומיד לאחר מכן הארץ פרסם מאמר עליו. אם כי קנטי איננו ציוני, מרבית המאמר עליו התעסק עם "מאבקה של תנועת הציונות בבולגריה".
הצעירים הספרדים בישראל כמעט ואינם יודעים דבר מן ההיסטוריה או התרבות שלהם. השליטים הציונים יודעים טוב מאוד מי שיש לו ידע על תרבותו יכול לפתח את זהותו, ומי שיש לו זהות יכול לעצב את עתידו. למרות זאת, תקריות האפליה, שמתעמת עימם הספרדי, מן העריסה ועד לקבר, עוזרים לו ליצור את זהותו. אל לנו לשכוח גם שהוא מוקף ב-160 מיליון ערבים הגאים במורשת שלהם.

פרק שמיני

התרצת האפליה

מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים). התחלקות זו משתרעת גם אל תחום התרבות, עם התרבות האשכנזית/המזרח אירופאית מצד אחד, והספרדית/המזרח תיכונית מצד שני.
האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל, ולא רק הפוליטיקאים מרחיבים את ההסברה שלהם על כך אלא גם הכתבים העיתונאים, הסוציולוגים ומרבית האשכנזים. אפילו אם הם נבדלים בטקטיקה, כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק, אפילו השמאל הלא-ציוני והאנטי-ציונים המושבעים.

השקפותיהם של המנהיגים הפוליטיים

הרצל, מייסד הציונות הפוליטית: "הציונות תהייה המאחז של התרבות האירופאית נגד הברבריות האוריינטלית."1 על בסיס נקודת ראות זו, התגבשו דעות נוקשות וננקטו צעדים אכזריים נגד הפלסטינים והערבים בכלל, ובאותה מידה נגד הספרדים, שראו בהם חלק מן "הברבריות המזרחית".
ז'בוטינסקי, הגורו של הרביזיוניזם הציוני ימני, הארגון וכנופיית שטרן, של מפלגת חירות וחזית הליכוד: "ליהודים, תודה לאל, אין שום דבר במשותף עם המזרח. אנו חייבים למגר כל עקבות של רוח מזרחית ביהודים של פלסטינה."2 במאמר שלו, "יהודי המזרח", שפורסם ב-1919, הוא התנגד לנשואי תערובת עם הספרדים וליצירת עם יהודי אחד, וגם אמר שהוא מתנגד לאינטגרציה מכיוון שהוא לא ידע מה זה יכול להוליד – "עם מבריק או גזע טיפש. יהודי אשכנז חייבים לשמר את מעמד הרוב שלהם בחברה יהודית בפלסטינה."3
דוד בן-גוריון, מפלגת העבודה (מפא"י), וההסתדרות, ראש הסוכנות היהודית וראש הממשלה הראשון ושר הביטחון של ישראל. הוא תיאר את הספרדים, בפגישה עם הפיקוד הגבוה של הצבא ב-1950 כ"עפר אנושי, ללא תרבות יהודית או אנושית. הם צריכים מסלול ארוך של חינוך ותרבות לפני שהם יתפסו את מקומם הראוי בחברה."4 הוא כתב: "יראת השמים נעלמה מהכתות המזרחיות והשפעתם על העם היהודי הייתה מזערית או לא קיימת. במשך המאה האחרונה, יהודי אירופה היו בקדמת החזית של העם איכותית וכמותית גם יחד." בן גוריון הוסיף שהוא התכוון ליהודי מזרח אירופה.5 ההיסטוריון תום שגב, העיר על דברי בן גוריון "נדמה שהמדינה אימצה את נקודת הראות האומרת ש"בית-המחסה ליהודים" בפלונסק (עיירה ענייה בפולין בה נולד בן גןריון) היה "ירא-שמים", ואילו ביתו של רופא יהודי, בוגר הסורבון, באלג'יריה הוא לא."6 בן-גוריון האמין שהמשמעות האמיתית של השואה הנאצית הייתה שהיטלר הרס את יסודות הכוח של מדינת ישראל לפני שהיא קמה. המדינה קמה לתוך הקיום אבל לא מצאה את האנשים שהיא חיכתה להם, ולכן הביאו לכאן את הספרדים. בן-גוריון השווה את האחרונים ל"שחורים שנלקחו לאמריקה כעבדי מטעים."7 ב-13 ביולי 1949 הוא אמר בוועדת החוקה הפרלמנטארית שיהודי מרוקו היו "חיות אדם", אבל הוא כן אישר שרוב הגנבים והכייסים היו אשכנזים!8 ב-1956 בן גוריון אמר שליהודי מרוקו "אין שום תרבות אבל הם מושפעים על יד הערבים. ואנחנו לא רוצים תרבות מרוקאית כאן." על יהודי איראן הוא אמר "אינני יכול לראות איזו תרומה יהודי איראן יכולים להביא לישראל."9 ב-1959, לאחר ההתקוממות הספרדית בוואדי אל-סאליב בחיפה, הוא תיאר את המרוקאים כ"קהילה פרימיטיבית", והאשים אותם שהם אוהדי "מפירי חוק, גנבים, סרסורים ורוצחים."10 על התימנים בן גוריון כתב במכתב לרמטכ"ל, יגאל ידין, "שאת האנשים האלה ניתן לקלוט ביתר קלות ברמה התרבותית והכלכלית מאשר קבוצות אחרות מפני שהתימנים אוהבים לעבוד ואינם להוטים אחרי החיים העירוניים, אולם", בן גוריון המשיך, "מצד שני, הוא מהווה בעיה גדולה יותר מאחר שהוא 2,000 שנה מרוחק מאיתנו וצריך ללמד אותו את המושגים הבסיסיים ביותר של התרבות. התימני מתייחס לאשתו ולילדיו כאדם פרימיטיבי. בריאותו חלשה וכוחו הגופני חלוש; אין לו ידע בעניינים היגייניים בסיסיים..."11 בן גוריון דרש שישראל "תתרבת" את התימנים כשהוא אמר בכנסת ש"המגמה של הממשלה היא לשרש במהגר התימני את המנהגים הישראלים בהיקף כזה שהוא ישכח מאין הוא בא..."12
זה נכון שהטכנולוגיה המערבית לא התפשטה במהירות בתימן, אך מצבם של היהודים שם היה יותר טוב ממצבם של האשכנזים שחיו בגטאות של מזרח אירופה – ראה את עבודותיו של מנדלי מוכר ספרים, במיוחד מסעות בנימין השלישי. היהודים בתימן היו צורפים, נפחים, נגרים וכיוצא בזה, בעוד שהאשכנזים התקיימו בגטאות כרוכלים או חנוונים ורבים מילאו תפקידים הקשורים לדת.
ב-1960 בן גוריון הצהיר ש"היהודים במדינות המזרח תיכוניות חיו בחברות מפגרות ומושחתות והם חסרי חינוך, עצמאות וכבוד עצמי. את הדור הישן אי אפשר לשנות באופן יסודי אבל חובה עלינו להשריש בדור החדש ערכים מוסריים ורוחניים נעלים – תכונות המאפיינות את החלוצים שבנו את המדינה. אם ניכשל בכך, חס וחלילה, אנחנו נעמוד בפני הסכנה שהדור הבא יהפוך את ישראל למדינה לבנטינית."13 בן גוריון ומנהיגים אחרים דרשו שצריך להביא יותר יהודים אשכנזים מרוסיה, אירופה ואמריקה במטרה "לשפר" את ההרכב האתני של האוכלוסייה. בן גוריון גם אמר "אנו חייבים להתנגד להלך הרוח של הלבנט, שכן הוא משחית אנשי הפרט ואת הקהילות." ב-1962, כשהציעו לו ש"מזרחי" נוסף ימונה לשר, הוא השיב בכעס "ישראל לא תהייה מדינה לבנטינית."14 "לבנטיני" הוא לשון מעליבה שמשתמשים בו המתיישבים האשכנזים כלפי אנשים מזרח תיכונים. משמעותו אדם מזרחי שאינו בעל תרבות המסגל לעצמו את הנוהגים החיצוניים של תרבות מערבית כמו תלבושת מערבית.
בין 1947-1973 בן גוריון והמנהיג הספרדי, אליהו אלישר, ניהלו התכתבות, כשאלישר מדגיש את חשיבות מיגור האפליה נגד הספרדים והרחבת הייצוג הספרדי במוסדות המדינה – "למען האחדות". במכתביו, בן גוריון התחמק מסוגיית האפליה, כשהוא מציין שהספרדים אינם מהווים קהילה יחידה. הוא טען שהוא לא הרגיש שהוא היה "אשכנזי", אלא רק "יהודי". לבסוף בן גוריון הודה במכתב מתאריך 25 ביולי 1973 בצורך לחסל את "הפער" "למען האחדות". מכתבים אלו פורסמו ברבעון שבט ועם ב-1973, ובספרו של אלישר לחיות עם יהודים. בן גוריון היה המנהיג החשוב ביותר בכל מוסדות הציונות מאז המנדט הבריטי, ובמלחמת 1948, בתוקף תפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון, הוא בעיקר היה אחראי לגירוש הפלסטינים, להריסתם של מאות כפרים והחרמת נכסיהם ואדמתם. הוא היה אחראי גם על העברת הספרדים מארצותיהם השונים ודחיסתם לתוך המחנות.
ארתור רופין. מנהיג ציוני ותיק שהתמחה ביישובים חקלאיים. ב-1913 הוא הביע את חששו שהגירת הספרדים עלולה להוריד את הרמה התרבותית של המדינה. הוא שם לספרדים תפקיד מיוחד בצד בתשתית הכלכלית והחברתית, שהיה "להתחרות עם הפועלים הערביים" הואיל והיהודי הספרדי יכול לבצע עבודות שוליים עבור אותו שכר כמו של הפועלים הערביים."15
גולדה מאיר.ראש הממשלה ושרת העבודה. מנהיגת מפלגת העבודה (לשעבר מפא"י): אנו בישראל זקוקים למהגרים ברמה-גבוהה, לעתידה של התשתית הכלכלית שלנו. יש לנו מהגרים ממרוקו, לוב, איראן, מצרים ומדינות אחרות שהחברה שלהן היא זו של המאה השש-עשרה."16 גולדה מאיר יצאה בכרזות גזעניות אחרות (ראה פרק עשירי על הויכוח שלה עם הפנתרים השחורים).
משה שרת (לשעבר שרטוק). שר החוץ וראש הממשלה, שייך למפלגת העבודה. שרת אמר לשר החוץ הסובייטי, וישינסקי, "ישנם ארצות, וכאן אני מדבר על ארצות של צפון אפריקה, שהיהודים שלהם לא צריכים להגר. זאת לא שאלה של מספר האנשים, אלא איכותם. הדאגה שלנו במדינה הזאת היא להיות חלוצים, ואנחנו זקוקים לאנשים עם יכולת להסתגל... אנחנו לא יכולים לסמוך על היהודים של מרוקו שהם יבנו את המדינה בעצמם, מכיוון שהם לא מוסמכים לעשות את זה... אנחנו צריכים אנשים היכולים לעמוד בפני קשיים כלשהם ויש להם כוח סבל. אתה יודע כשזה נוגע לבניית המדינה בהווה, היהודים ממזרח אירופה הם מלח הארץ..."17
אבא אבן, מדרום אפריקה, מנהיג מפלגת העבודה. הוא ראה בהגירת הספרדים כ"סכנה" המאיימת על האשכנזים בישראל. הוא הגדיר את הסכנה באומרו שההגירה הספרדית "יכולה מאוד ליירט את רמת התרבות הישראלית לרמה של הארצות מסביב." אבן התנגד לדעה שהספרדים מהווים גשר לעולם הערבי, והוסיף שמגמת הציונות היא להשריש הלך רוח מערבי בקרב הספרדים במקום לאפשר להם לסחוב את ישראל כלפי תרבות מזרחית.18
מוטי גור: רמטכ"ל לשעבר ושר, מנהיג מפלגת העבודה: "הקהילות המזרחיות לא ישיגו את הרמה של האשכנזים בעוד 20-30 השנים הבאות. לכל המאמצים שבוזבזו לתועלתם היו רק תוצאות חלקיות, ורק מעטים מהם השיגו רמות גבוהות וזאת גם רק לאחר קשיים רבים... אף אחד לא חוסם את דרך הקדמה בפניהם. למרבה הצער, יעברו שנים רבות עד שהקהילות המזרחיות, כולל בוגרי האוניברסיטה, יגיעו לרמה האינטלקטואלית והטכנולוגית המערבית. זאת בעיה."
מוטי גור צודק אם מדיניות אי-החינוך תמשיך, אך המקרה של הספרדים שהיגרו לצרפת ומדינות מערביות אחרות מפריך את טענתו של גור. אליהו אלישר ציין שמספר הפרופסורים הספרדים בסורבון הוא 80 ו-49 אחוז מהתלמידים היהודים באוניברסיטה היו צפון אפריקאים. המנתח של גנרל דה-גול היה יהודי אלג'ירי, פרופסור אבו אלחיר. הפרופסור הבגדאדי, אלי כדורי, מלמד באוניברסיטת לונדון, כפי שגם סמי זוביידה, ובארצות הברית הפרופסור הבגדאדי, דניאל חיזום, הידוע היטב, וכן הלאה. הבה נעזוב את דעותיו של מוטי גור ונסתכל על הערכים והשיטות שלו. במערכת הבחירות של מפלגתו גור הכריז בפגישה מלאה בנוכחים ש"אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."20 התגרות חסרת בושה זו הייתה אחת הגורמים שהניעו את הספרדים להצביע לליכוד. לבסוף עלינו להזכיר הצהרה שלו שהוא היה מוכן לסגת ממזרח ירושלים בתמורה למיליון יהודים רוסים.21
משה דיין, מנהיג מפלגת העבודה והממסד הצבאי. הוא הכריז ב-1974 כך: "הבעיה הגדולה ביותר שישראל עומדת בפניה היא שמספר הספרדים הוא גדול יותר ממספר המהגרים מאירופה." אלה שהאזינו לנאום הזה היו מתיישבים לבנים בדרום אפריקה והבינו את המסר שלו ללא צורך בהבהרות נוספות.

עמדת העיתונות האשכנזית

מאז 1948 העיתונות הישראלית, שהיא אשכנזית לחלוטין, ניהלה מסע גזעני נגד הספרדים, שמגמתו הייתה לתרץ את מדיניותיה המפלים של הממשלה. העיתונות כתבה ש"אלה (הספרדים) לא מבינים לא בתי שימוש ואף לא נייר טואלט, וגידלו ירקות מתחת למיטותיהם! הם מחביאים את תינוקיהם בקופסאות קרטון להציל אותם מן הרופאים ומן התרופות." ב-22 במרץ 1951, העיתון הליברלי, הארץ, כתב על התושבים העיראקים במחנות המעבר ש"הורים רבים מלמדים את ילדיהם גנבות והמורים חסרי אונים מול התופעה הזאת... ילדה אמרה "אם אני לא יעשה מה שההורים שלי אומרים, הם לא יתנו לי מספיק לאכול ויכו אותי כפליים"... הילדים שותים יין לעיתים והוריהם מלמדים אותם לשקר."
ב-1952 אותו עיתון פרסם סידרה של מאמרים על יהודי טוניס,22 האפגנים23 ואיראן. המאמרים הבליטו את העוני, המחלות וההתפוררות שלהם וציינו שרבים מהיהודים האיראנים היו מכורים לאופיום ולחשיש. היו שם חולי עגבת אפילו בקרב הילדים מכיוון שזה היה תורשתי בהתאם לעיתון. ב-11 באפריל 1952 מאמר הפתיחה של העיתון נשא את הכותרת שההגירה מארצות ערב ה"נחשלות" מהווה סכנה לקיומה של ישראל כמדינה מודרנית.
העיתון, ידיעות אחרונות,25 כתב שהספרדים היו תת-רמה ויש לחשוש מסטנדרדים נמוכים בקרב העובדים. ב-23 בפברואר 1952 אותו עיתון כתב שהמעסיקים דרשו עובדים "מתורבתים", "לא מהקהילות המזרחיות". אנו נבחן לפרטים את הדעה של עיתונאים אחדים.

אריה גלבלום

המתקפות הגיעו לשיאן במאמר של אריה גלבלום בהארץ מה-22 באפריל 1949. להלן כמה קטעים ממנו: "... המהגרים שייכים לגזע שבעבר לא היה מוכר בישראל. נדמה שישנם הבדלים בין אלה שבאו מטריפולי (לוב), מרוקו ואלג'יריה. אולם אינני יכול לומר שהצלחתי לנתח את מהות ההבדל, אם ישנו כזה. הם אומרים לדוגמא, שהלובים והטוניסאים "טובים יותר" והאלג'ירים והמרוקאים "גרועים יותר", אבל זוהי אותה בעיה. נאמר באופן כללי... אנו עומדים בפני עם שהוא פרימיטיבי עד מאוד והחינוך שלו הוא זה של בערות מוחלטת. יותר מסוכן מכך זה שהם אינם מסוגלים לקלוט שום דבר רוחני. בסך הכל, הרמה שלהם אך במעט טובה יותר מרמתם הכללית של הערבים, השחורים או הברברים בארצות מולדתם. לכך הרמה שלהם היא מתחת לרמה שהתרגלנו אליה בעבר עם הערבים של אדמת ישראל. בניגוד לתימנים, אין להם שורשים ביהדות. הם לגמרי בידי גחמתו של טבעם האינסטינקטיבי והפראי. איך פשוט אנחנו נלמד את האפריקנים לעמוד בתור לאוכל כראוי בחדר האוכל. היה יהודי בולגרי שהתווכח איתם לעמוד בתור, אבל אחד מהיהודים האפריקנים שלף סכין וכרת לו את האף. לא אחת הם התנפלו על פקידים מהסוכנות היהודית והכו אותם. בכל מקרה, פקידי המחנה נמצאים בסכנה תמידית של התקפה. בפינות מגוריהם של האפריקנים במחנות תמצא ערמות של לכלוך, הימורים אלכוהוליזם וזנות. רבים מהם סובלים ממחלות עיניים, עור ומין, בנוסף לביצוע מעשי תקיפה ושוד. קבוצה אנטי-חברתית זו מסוכנת ואף אחד לא מרסן אותם "כראוי"... לא רק מזוודות נעלמות אלא ציוד השייך למחנה. הם שדדו את אחד המחנות שנהגתי לבקר ורוקנו את המחסן הכללי שלו. במחנה אחר, לדוגמא, היה רצח. הכינו את הגופה לקבורה בחדר סמוך לבית החולים, וכאשר הקברנים חזרו לאחר ההלוויה הם מצאו שכל הציוד שלהם נגנב. "האפריקנים" בצבא נהגו לומר לי "כשאנחנו נסיים את המלחמה, אנחנו נעשה מלחמה עם האשכנזים." באחד המחנות הייתה להם תוכנית למרד שכללה השתלטות על השומרים ורציחת כל העובדים של הסוכנות היהודית במחנה. כשהמשטרה באה, מתרחשים שם ויכוחים לעיתים. אבל החשוב ביותר מכל זה, ישנה אמת בסיסית שאינה פחות משמעותית והיא חוסר נכונות כלשהי להסתגל לחיים של המדינה, במיוחד העצלנות הכרונית שלהם ושנאתם לעבודה. כמעט ללא יוצא מן הכלל, לכולם חסר עסקים ולכן הם סובלים מהעוני המטיל עליהם מום. כולם יאמרו לך שהם היו "סוחרים" באפריקה, אבל האמת היא שהם היו רוכלים נודדים. וכולם רוצים לחיות "בעיר". מה אנחנו יכולים לעשות איתם? איך אנחנו יכולים לקלוט אותם? האם חשבנו מה יקרה למדינה הזאת אם הם היו אזרחיה? יום אחד שאר היהודים מהעולם הערבי יהגרו! כיצד תראה מדינת ישראל ואיזה סוג של רמה תהיה לה אם היו לה אזרחים כאלה?..."
מאמר זה הוא אחת הפגיעות הפוגעניות ביותר על הספרדים ועל הצפון אפריקאים ככלל. אני בעצמי פשוט פגשתי מרוקאים כאלה אבל רובם המכריע היו אנשים טובים ונעימים במלוא מובן המילה. אני מאמין שיהודי אשכנז, כמו גלבלום, תמיד שנאו את המרוקאים בגלל שהם הגנו על עצמם. שנה לפני זה, הפיקוד העליון שלח אלפי מרוקאים וספרדים אחרים אל מותם.
המשורר האשכנזי, נתן אלטרמן, המפורסם בשל ההומניזם שלו ואהבתו על השלום, אינו כולל את הספרדים ברחשי חיבתו. הוא תיאר אותם בעבודותיו כ"שוכני מערות חשוכות ותאי כלא שעולה עשן מהם." אפילו הקיבוצניק הסוציאליסט, עמוס עוז, תיאר את הילדות הספרדיות שאיתן הוא שיחק כשהוא היה ילד בירושלים כ"נערות מזרחיות אכזריות, מרושעות, ארסיות עם ריח חודר של בוטנים, זיעה, סבון וחלבה,... שאחיהן הגדולים מעורבים בעולם הפשע ובכדורגל, ואמהות ואחיות יוצאות עם חיילים אנגליים."27 זוהי התדמית של היהודים הספרדים בספרות העברית המודרנית שנוצרה על ידי המתיישבים האשכנזים.
יחד עם התימנים, האפליה הגזעית שכוונה כלפי המרוקאים הייתה הרבה יותר גרועה מן האפליה שהופנתה כלפי ספרדים אחרים. כל ההאשמות המוסריות שעליהן התלונן בכעס גלבלום במאמרו התעוררו במחנות האיומים בצרפת ובישראל, ולגבי "הגנו על עצמם", מנכ"ל משרד החוץ של אז, דוד הורוביץ, אמר לדוד בו גוריון ש"דיירי מחנות המהגרים מרכיבים אומה שנייה, אנשים מרדנים שחושבים שאנחנו מהווים את העילית העשירה השולטת . זהו עניין שיכול להתלקח בקלות, והוא יהיה דינמיט למפלגת חירות והמפלגה הקומוניסטית. בדרכים רבות הספרדים דומים לערבים והתחלנו לראות אותם באותה עדיפות."28 דוד הורוביץ צדק במה שהוא חזה, ואנו נראה בפרק העשירי כיצד המרוקאים יצרו את תחילת ההתנגדות לשלטון הציוני אשכנזי.

קלמן כצנלסון

הגזענות הציונית האשכנזית הגיעה להתפתחותה הרחוקה ביותר בעבודותיו של מחבר רביזיוניסטי ימני זה. הוא מצדיק את המספר הרב של האשכנזים בתפקידים הגבוהים במונחים של עליונותם האירופאית. יתרה מכך, האשכנזים מהווים "אומה אחת", לאור התגברותם על הפלגים הקנאים. לאחר מכן הוא מוסיף שהפיגור של הספרדים הוא הגורם העיקרי למצבם המושפל ולאפליה נגדם מידי האשכנזים. הספרדים יצטרכו להשיג 150 שנה כדי להגיע לאותה רמה.
המחבר מדגיש שהספרדים מסוגלים לייצג את הספרדים בפרלמנט והוא נגד הרעיון של שיווין. הוא מדגיש שייצוג יחסי בממשלה למען הספרדים יערער את המושג של "עם נבחר". הוא מציין שעקרון זה צריך גם לחול מפנים בתוך המדינה היהודית. לפי כצנלסון, היהודים אינם מקבלים את הרעיון של ממשלת רוב, אלא ממשלת איכות. שום יהודי אינטליגנטי לא ייכנע לממשלה יהודית שלא נבחרה על בסיס של איכות. הוא חוזר ואומר לאחר מכן שזוהי הקבוצה הנבחרת של העם הנבחר שצריכה לשלוט. לבסוף הוא אומר שה"אומה האשכנזית" מוכנה לקבל את הספרדים, אבל הוא מאיים שאם הספרדים יתעקשו להיות נפרדים, אז האשכנזים יכריזו על עצמם אומה נפרדת לחלוטין ויעשו הכל כדי לחזק את עצמם ואת איכותם ובאותה מידה יתייחסו לספרדים כקהילה נפרדת.29
הרבעון הספרדי, שבט ועם, פרסם את המאמר הזה המכיל את הדעות הללו כך שהמנהיגים הספרדים יוכלו להגיב עליו.
ב-1964 חשף כצנלסון את ספרו הידוע, המהפכה האשכנזית, שבו הוא כתב "הספרדים מהווים רוב, וקצב הגדילה הטבעית שלהם הוא רב יותר משל הקהילה האשכנזית. הם נראים כמו ערבים, וחושבים כמוהם, ולכן האשכנזים חייבים למנוע מהם להתאחד נגד המיעוט האירופאי... האומה האשכנזית הנעלה, שנקבעה למשול, עשתה טעות בכך שאפשרה ללא-אשכנזים נחותים להגר. האשכנזים חייבים לקחת את מושכות השלטון מיד כדי למנוע התדרדרות במשטרם ואת התפוררותה של ישראל. הסופר מונה לאחר מכן את האמצעים הגזעניים הנחוצים כדי להרחיק את הספרדים מן השלטון והסמכות. פרופסור יהודה ניני, טען שספר זה הוא התיעוד האחד המשקף את עמדתם האמיתית של האשכנזים כלפי הספרדים (ראה פרק אחרון).
החידוש פה הוא שהסופר מביע את הדעות הללו בציבור והכעיס ספרדים רבים. ישנם אשכנזים אחרים המתנגדים לדעות האלה, בתיאוריה ולמעשה גם יחד, פנים אל פנים עם הפלסטינים, אבל הם מתעלמים מהאפליה הגזענית המכוונת נגד הספרדים הואיל והיא משרתת את האינטרסים שלהם. אבל אז יש גם יוצאים מן הכלל.
אליהו אלישר, מנהיג ספרדי, מכנה את כצנלסון "נאצי יהודי", אבל הוא מאשר ש"ישנם אשכנזים רבים המאמינים באותן דעות אבל אינם מביעים אותם בכתיבה."30 לפי דוד סיטון, אפילו כמה מנהיגים של מדינת ישראל האמינו בדעות של כצנלסון.31
ד"ר משה אלמוזנינו העיר על מאמרו של כצנלסון שהדמוקרטיה הישראלית הייתה "מיתוס", בגלל שהספרדים לא היו מיוצגים כראוי בפרלמנט. "הרעיון של שלטון המיעוט בידי העילית הוא נאצי, גזעני ובלתי דמוקרטי." הוא משווה את הטענות ש"האשכנזים מהווים אומה אחת אשר מוכנה לקלוט את הספרדים בתוך תרבותה," לניסיונות של רוסיה הצארית להכחיד את תרבותם של האומות הקטנות ולעשות מהם רוסים. ד"ר אלמוזנינו מאמין שזהו בדיוק מה שהתקשורת האשכנזית ציונית עושים. הוא הדגיש שהאינטלקטואלים, יותר מאחרים, מתנגדים ל"התמערבות-אשכנזית". הוא תוהה לגבי שבועתו של כצנלסון שישראל לא תסכים להפוך למדינה מזרחית, "מה זאת אומרת, הם לא "יסכימו"? האם המדינה שלהם? יש להם מונופול על אירופה והתרבות שלה?" הוא ממשיך ומזהיר שהספרדים "סבלו את האפליה בסבלנות, אבל הם נמצאים בקצה גבול היכולת שלהם", ומזכיר לקורא ש"הסיבה לחורבן בית המקדש השני הייתה סכסוך הרסני באופן הדדי."32

יואל מרקוס
הוא מצדיק את ה"עליונות" האשכנזית על הספרדים במאמר שלו "התנוונות אתנית" 33 שבו הוא כתב שהאשכנזים חיו באירופה בצילה של התרבות האירופאית במשך אלפי שנים, בעוד שהספרדים באו ממדינות שלא היו בעלי תרבות. מרקוס נראה ששוכח שהאשכנזים חיו בגטאות, והשתתפו במידה מועטת בתרבות האירופאית עד המאה התשע-עשרה ואינם יכולים לדבר בשפות שכניהם האירופאים.

אמנון דנקנר

עיתונאי אשכנזי זה כתב שני מאמרים אודות הספרדים שפורסמו בהארץ במשך פברואר 1983 ושבהם הוא תיאר את הספרדים כ"מפגרים", "חומייניסטים", "פרימיטיבים" ו"חיים באפילה תרבותית". הוא המשיך לשבח את התרבות ה"מערבית, הומניסטית וליברלית" של המתיישבים האשכנזים אשר, לפיו, נושאים את "המורשת של שירתו של היינה, הפסיכואנליזה של פרויד, והפיזיקה של איינשטיין."
דנקנר לא קרא את עבודותיהם של האינטלקטואלים האלה; כי אם אכן, הוא היה מבין שהם היו מתנגדים לעקרונות הציונות ולהתייחסות הבלתי אנושית לפלסטינים. לאיינשטיין, עלינו לציין, הגישו הצעה להגר ולהיות נשיא מדינת ישראל, אולם הוא סירב.
העמדה הגזענית המקובלת בתקשורת ובעקבותיה בחינוך ובספרות הובילה להעמקת המחלוקת ותחושת השנאה. האפליה של האשכנזים איננה מוסתרת אלא גלוייה וניתן להיתקל בה במקום העבודה, בצבא, באוטובוס או ברחוב. אוצר המילים האשכנזי גדוש בביטויים של זילות ולעג עבור הספרדים (והפלסטינים והערבים ככלל), והאשכנזים משתמשים במילה "ערבי" כעלבון כלפי הספרדים או כדי לתאר כל דבר בצורה משפילה.
אם השלום בין ישראל ושכניה הערבים יקרה, כיצד הערבים יצליחו לחיות ולעבוד על בסיס יומי עם התנשאות שכזאת? אפילו ה"פרוגרסיבים השמאלנים" בקרב האשכנזים אוחזים בגישה פטרנליסטית מאוד כלפי הפלסטינים.

דעות של סוציולוגים

1.בית-הספר למודרניזציה
בראש בית הספר הזה עומד ש.נ. אייזנשטדט והסטודנטים שלו מהאוניברסיטה העברית בירושלים. התיאוריה שלהם מתרכזת על ה"פונקציונליזם" האמריקאי המחלק את האנושות לשני חלקים: הפרוגרסיבי שהוא העולם המערבי, והנחשל המסורתי שהוא העולם השלישי. מדענים חברתיים אלה אומרים שגורם הפער בין הספרדים והאשכנזים איננו האפליה הגזענית, אלא הנחשלות של הספרדים. הם מאמינים, שבמטרה להתגבר על הפער הזה, הספרדים חייבים להפטר מהמורשת המזרח תיכונית שלהם ולקבל את התרבות האשכנזית.
חשוב לציין שרמת הטכנולוגיה והתפתחות הכישורים הכלכליים בגטאות של מזרח אירופה כמובן שלא היו טובים יותר מאלה של היהודים שבאו מבירות, אלכסנדריה, בגדאד ומרכזים עירוניים מזרח תיכונים אחרים. חוץ מזה, עצם הרכישה של השכלה גבוהה יותר לא עוזרת לספרדים להשיג שיווין בישראל.
בניגוד לנבואות של בית הספר ל"מודרניזם", הדור השני והשלישי של הספרדים, שנולדו בישראל המודרנית והמתקדמת ולמדו בבתי הספר שלה, סבלו מירידה בסטנדרדים הכלכליים והחינוכיים שלהם בהשוואה לאבותיהם שבאו מהעולם הערבי.
2. בית הספר לפלורליזם אתני
זהו גם כן בית ספר אמריקאי, בישראל עומד בראשו יוחנן פרס וסמי סמוחה. התיאוריה שלהם היא שמרבית האומות מורכבות מיותר מקבוצה אחת, ושכל הקהילות משתתפים ביחד בתחומים השונים של החיים הלאומיים כמו הכלכלה והפוליטיקה, אבל הם חיים בנפרד בתחומים של משפחה, דת ותרבות. סמוחה מאמין שההבדלים בין האשכנזים לספרדים בישראל קורסים ושאיזה שהיא התקדמות נעשית לקראת אינטגרציה. סמוחה תומך בבית הספר למודרניזם בהקשר הזה, אבל הוא מתנה בכך שחייב להיות גם שינוי במדיניות הממשלה. הוא מוסיף שהאטה בזרימת הכספים מחוץ לארץ וסיום מצב הלוחמה יגרמו למשבר מפלגתי.
אני מאמין שפולריזציה חברתית סותרת את שתי התיאוריות הללו (ראה פרק תשיעי).

3. דעות של "הומניסטים"

ב-1951 כתב העת הישראלי, מגמות, פנה אל חמישה פרופסורים אשכנזים חברי סגל האוניברסיטה העברית לדון בבעיית הפער האשכנזי/ספרדי בסדרה של מאמרים. הפרופסורים היו עקיבא ארנסט סימון, נתן רוטסטרייך, משולם גרול, יוסף בן-דוד (גרוס) וקרל פרנקנשטיין.
קרל פרנקנשטיין כתב: "אנו חייבים לדון על המנטאליות הפרימיטיבית של מהגרים רבים מהארצות השונות." עמיתיו הסכימו לכך, והוא לאחר מכן הציע שכדי להבין את המנטאליות הספרדית חייבים להשוות אותה עם ממטליות של ילדים, של מפגרים שכליים ושל פסיכוטים. יוסף גרוס האמין שהספרדים היו "מפגרים שכליים" וסבלו מ"התפתחות לקויה של האגו שלהם". הם דנו על "מהות הפרימיטיביזם".
אבל פרופסור סימון, שהיה אחד ממנהיגי ה"איחוד", ארגון שנלחם למען שיתוף פעולה ערבי-יהודי בזמן המנדט הבריטי, התריע בפני כפייה של תרבות זרה על הספרדים, מכיוון שזה יוביל למצב של ניכור חברתי ומוסרי גם יחד. הוא הדגיש את הצדדים החיוביים של "המנטאליות הפרימיטיבית", כמו "דת ותפילות, תגובות רגשיות לטוב לב וליופי, ולבביות מקורית ביחסים אישיים – אלה כולן תכונות חיוביות שיש לספרדים בניגוד לאשכנזים."
מאמרים אלה מגבשים את אחדות הדעים האשכנזית: אחדים מהם היו פטרנליסטיים ובאחרים מקננים רגשות של עליונות וזילות כלפי הספרדים. הם גם הביעו את הפחד שישנה סכנה של רדיפת התרבות האשכנזית. המשתתפים בדיון הזה הביעו את הדעה ש"קליטת הספרדים" היה "צורך תרבותי", שמגמתו הייתה להשריש בספרדים ערכים מערביים בתקווה לשלב אותם לתוך החברה האשכנזית.
לסיכום, פרופסור סימון הזהיר "שקליטתם של מאות אלפים עם מנטאליות "פרימיטיבית" יפצל את החברה לשני מחנות, עם האחד נבדל על ידי תחושות העליונות שלו והשני על ידי הנחיתות."34

4. קבוצת "מחברות למחקר ולביקורת"

זוהי קבוצה של אשכנזים פרוגרסיביים שצמחו סביבו של ד"ר שלמה סבירסקי, פרופסור באוניברסיטת חיפה, ובתוכם דבורה ברנשטיין ושרה קציר. הקבוצה התחילה לפרסם "תיקים" על מצבם של הפלסטינים והספרדים ב-1948, ומכאן שמה – "תיקים למחקר ולביקורת". למרות שהם לא השתמשו בביטויים כמו "אפליה" ו"גזענות", הם אספו עובדות חשובות ונתונים על הנושאים הללו. הם התעלמו מהפרספקטיבה ההיסטורית והחמיצו נקודה חשובה שהיא היחסים בין קהילת היישוב והספרדים לא התחילה ב-1948 אלא הם התפתחו מאז תחילת ההתנחלות הציונית. הם יוצרים את הרושם שהקונפליקט הוא בין "הארץ המארחת" (קרי, המתיישבים הזרים) ו"המהגרים" (קרי ילידיה היהודים של פלסטינה והמדינות השכנות). הם גם העלימו עין מן הדיכוי התרבותי והפוליטי שביצע הממסד.
סבירסקי וברנשטיין כתבו ש"אפילו כוונות טובות אינן יכולות לשנות את הפער שנוצר."35 כל מי שחי בפלסטינה מאז המנדט הבריטי יודע שהכוונות של המתיישבים האשכנזים מעולם לא היו טובות כלפי הילידים, באם הם היו פלסטינים או ספרדים. בחלקו השלישי של ספרו,36 סבירסקי מאמין שהרחבת השירותים הציבוריים לא תיצור שיווין או תשנה את "חלוקת העבודה" בחברה. שירותים ציבוריים למעשה מעמיקים ומחזקים את הפער כי אלה שנהנים מהם לרוב הם האשכנזים.
לגבי הקמת מפלגה פוליטית ספרדית, הוא אומר שגם אם הם יצליחו להרכיב ממשלה "מזרחית" הם יתקלו בהתנגדות חזקה מהממסד האשכנזי, כמו העשירים, מנהיגות ההסתדרות ומנגנוני המדינה. הוא מוסיף שלמפלגות האשכנזיות יש גיבוי פיננסי חזק מהקונצרנים של ההסתדרות, מהבנקים, ותעשייה וכיוצא באלה, וזהו מקור הכוח שלהם, שהוא יותר חשוב מן הארגונים הפוליטיים הפרלמנטאריים המייצגים אותם. על כן ארגון פוליטי ספרדי יישאר ללא מעמד פיננסי, ולפי סבירסקי, לכן הוא לא יוכל להשפיע על שינוי כלשהו בתשתית החברתית של המדינה.
לא עולה על דעתו של סבירסקי שממשלה "מזרחית" עלולה לעשות שלום עם העם הערבי, לחלק שנית את האדמה לתועלתם של תושביה ולארגן שנית את הכלכלה לתועלתם של המקופחים – כפי שקרה באלג'יריה וזימבבווה.
סבירסקי מציין שאפילו אם התקוממות הספרדים, כמו זאת של וואדי אל-סאליב בחיפה ובירושלים עם הפנתרים השחורים, יסתיימו בהבטחות, בשיפור השירותים, הקמת וועדות חקירה, הרחבת תקציב הרווחה וקליטתם של כמה מנהיגים, אבל חלוקת העבודה והמבנה החברתי לא ישתנה.
סבירסקי מציע לאחר מכן להקים תשתית כלכלית וארגונית תחת ממשל ספרדי שתהייה מרוכזת על ארגוני העובדים ומקומות מגורים, בהנחה שתהיה לה השפעה ברמה הפרלמנטארית והפוליטית, שתאפשר לספרדים לקחת חלק בכל אגפיה האסטרטגיים של המדינה.
הסופר גם מציע להקים קואופרטיבים כדי לנהל את תכנית השיקום של שכונות המצוקה והשתתפותם של הספרדים בבעלות ובשליטה על החברות בעיירות הפיתוח. הוא מציין שקואופרטיבים אלה יכולים להפעיל השפעה כלכלית דיה כדי ללחוץ על הממשלה לסייע בשיפור התנאים בעיירות הפיתוח הספרדיות. כל המושבים החקלאיים המאוכלסים בספרדים יוכלו להרכיב פדרציה אם בפנים או מחוץ לתנועת המושבים הכללית – ואז כל הממסדים הללו והמושבים יוכלו להתאחד בפדרציה לאומית. בנושא ההסתדרות, הסופר מציע שהרוב הספרדי ישנה את מוסדות ההסתדרות, או יפרוש ממנה ולהקים ארגונים משלהם שיעבדו עם הערבים ועם האשכנזים. סבירסקי מאמין שבשכונות המצוקה המורים והעובדים הסוציאליים צריכים להתמנות מהקהילה הספרדית, תוכנית הלימודים צריכה להשתנות כדי להחיות את התרבות הספרדית, ואיזה שהוא מבנה של שירות חברתי חייב לקום כדי לטפל בבעיות של הספרדים. סבירסקי טוען שבסיס ארגוני וכלכלי "מזרחי" יורה על צעד קדימה לא רק לקראת שיפור התנאים של הספרדים, אלא לקראת חידוש השאיפות המקוריות של תנועת הציונות, זאת אומרת, ליצור חברה המבוססת על "צדק ושיווין". הסופר אינו מציג שום ראיות שיתמכו בטענתו האחרונה זו.
בניגוד לקומוניסטים ולטרוצקיסטים, הסופר אומר על ההערה שהמאבק הספרדי צריך להיות "מלחמת מעמדות" כללי, שמלחמת המעמדות בישראל איננה ניתנת להשוואה למלחמת המעמדות בבריטניה, לדוגמא, ששם הבורגנים והפועלים הינם מאותו רקע אתני. ההתפתחות הכלכלית בישראל לא יצרה חלוקת מעמדות כללית אלא חלוקת עבודה לפי קהילה אתנית. מסיבה זו מלחמת "מעמדות" איננה זו של עובדים פשוטים אלא של ספרדים מכיוון שהבורגנים הם האשכנזים והפרולטריון הם הספרדים. זה חל גם על הפועלים הערבים שאינם כמו הפועלים באירופה מכיוון שהם הפכו למעמד פועלים על ידי מדיניות עיקול האדמה ואי הפיתוח של האזורים הערביים, ולכן, מאבקם צריך להיות לאומי. על העובדים האשכנזים לא תהייה לכך השפעה מאחר שהם מקבלים משכורות מועדפות. מפלגות השמאל אינן יוצאות להגנת זכויותיהם של הספרדים המקפחים מאחר שהם עסוקים בעניינים לאומניים. הוא לא מזכיר שהמפלגות, בהיותן אשכנזיות, מפיקות תועלת מן האפליה האתנית – הוא רק אומר שזה ראוי לעיון נפרד.
סבירסקי מזהיר שהממסד האשכנזי יכול לנסות לסקל כל תוכנית להקמת תשתית ארגונית וכלכלית ספרדית על ידי קניית פעילים ספרדים. זה בדיוק מה שקרה מאז תחילת ההתיישבות האשכנזית. נוסף על דיכוי, מדיניות הפיטורים והתרוששות. פרופסור סבירסקי גר בתחום האוניברסיטה של חיפה, איננו מתנסה בבעיות כאלה, ואינו מודע שהתנאים הם הרבה יותר גרועים ממה שהוא מדמיין לעצמו. למרות שהוא מפרק מיתוסים רבים בעבודותיו, הוא עדיין מושפע מהמיתוס הציוני שהפער בין הספרדים ובין האשכנזים אינו עולה בקנה אחד עם השאיפות של תנועת הציונות שמגמתה הייתה לייסד "חברה יהודית חדשה שתהייה דוגמא לאומות" – על פי דבריו.37 אינני רוצה להפריך את הדעה הזאת על ידי ציטוט ההצהרות של הבורגנות הציונית, הימנים או הקפיטליסטים, אבל אצטט את בר בורוכוב (1881-1917) אביה האידיאולוגי של מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית: היסודות שעליהם תבנה החברה העתידית שלנו יהיו כדלקמן: פועלים ספרדים או תימנים בריאים שניתן להפוך לפרולטריון, ומספר רב של חופרים, נהגי-גמלים וסבלים."38 התרומה הרבה ביותר של סבירסקי הייתה האנליזה שלו על החלוקה האתנית של העבודה בישראל.

עמדות המפלגות הפוליטיות

המפלגות האשכנזיות הציוניות – מהוות את השמאל הקיצוני עד הימין הקיצוני – מהוות את הממסד השולט במדינה, את ההון הפרטי, התעשיות הלאומיות, ההסתדרות וארגון הציונות העולמי.
ביסודו של דבר ישנם רק הבדלים טקטיים בין המפלגות בסוגיית הפלסטינים או בהקשר לעולם הערבי והספרדים.
המפלגות הציוניות מנסות להתעלם מבעיית הספרדים מאחר שהם מאמינים שכל דיון בנושא יכול "לנפץ" את "אחדות העם". הקו הרשמי הוא זה שלא קיימת לא בעיה ואף לא אפליה, ואם קיים פער זוהי תופעה חולפת. בהקדמה לבחירות, המפלגות צירפו כמה עובדים משורות הספרדים, בתקווה לזכות בקולות הספרדים עם הבטחות. לאחר הבחירות הכל חזר למצבו הקודם.
עלינו לציין, בהקשר הזה שמפלגת חירות הימנית לאומנית ניצלה את קשיהם של הספרדים על ידי גינוי האפליה. כמה מחבריהם גם התייחסו לספרדים באופן אנושי, מטעמים של איחוד לאומי. מפלגה זו, יותר מכל מפלגה אחרת, פתחה את הדלתות להתקדמות במפלגה לספרדים, מלבד לתפקידים מיניסטריאליים ופרלמנטאריים, שנותרו בעיקר התחום הפרטי של האשכנזים. המאבק המר ב-1986 בין הפולני יצחק שמיר והמרוקאי דוד לוי, לא היה מאבק אישי אלא מאבק בין שתי סיעות בתוך המפלגה. זה אינו אומר שהסיעה הספרדית מייצגת את האינטרסים של הספרדים. בכל מקרה, הסיבה העיקרית מדוע כמעט חצי מציבור הבוחרים הספרדים הצביעו למנחם בגין ב-1977 הייתה מדיניות האפליה שנהגה לפיה מפלגת העבודה מאז 1948.
המפלגה הקומוניסטית הישראלית זוכה ב-40 אחוז מקולות הפלסטינים שבתוך ישראל של גבולות 1948, מכיוון, שעד שהופיעה רשימת הפרוגרסיביים מאוחר יותר, היא הייתה המפלגה היחידה שייצגה את האינטרסים של העם הפלסטיני שבתוך ישראל. הערבים היוו יותר מ-50 אחוז מצוות המפלגה ומחבריה, והשאר היו, ועדיין הינם אשכנזים. המפלגה הקומוניסטית זכתה בחלק קטן מאוד (אולי 2 אחוז) מהקול היהודי, אשכנזים וספרדים גם יחד. האשכנזים אינם מצביעים למפלגה ממספר סיבות כולל עמדתה המוצהרת האנטי-ציונית, הפרו-פלסטינית והפרו-סובייטית.
כל אחד יכול היטב להשתאות, מדוע המקופחים בקרב הספרדים לא מצביעים למפלגה הקומוניסטית שתמיד הגנה עליהם? אנו נביא בחשבון את הסיבות הבאות:
בעוד שהמפלגה הקומוניסטית מגנה על הפלסטינים כעם וכמעמד פועלים בו זמנית, היא מגנה על הספרדים רק כעובדים. העיתונות הקומוניסטית התומכת באזורי שכונות המצוקה, בעיירות הפיתוח, המובטלים וכיוצא באלה, אינה עושה סימוכין כלשהם עליהם כקהילה אתנית הסובלת מאפליה גזעית. בעיתון המפלגה זו הדרך, מה-19 במרץ 1986, שבו מתוארים התנאים של המושבים החקלאיים, הקומוניסטים כתבו שהמושבים העשירים עשויים לעקל את הנכסים של המושבים העניים, אבל לא הזכירו שהמושבים העשירים היו למעשה מושבים אשכנזים השולטים על רוב האדמה הפורייה, בעוד שהמושבים העניים הם היו אלה שללא בסיס כלכלי ואשר לתוכם דחפו את הספרדים.
הקומוניסטים מתעלמים מהחוויות הקשות של מעמד הפועלים והמשכילים הספרדיים, מפני שהם אינם יכולים להתאים אותם לתוך התבנית המלאכותית של "מעמד הפועלים".
בכל אופן, הספרדים אינם "מעמד פועלים", והם לא רוצים להיות. הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון היו סוחרים, מקצוענים ובעלי מלאכה. הספרדים שהפכו למעמד הפועלים בישראל נדחפו לתוכו בהכרח. אין הם מנוצלים על ידי הון מופשט, אלא על ידי קפיטליסטים זרים. על פי סבירסקי, המצב בבריטניה, ששם העובדים והמעסיקים מהווים את אותה קבוצה אתנית, אינו חל על דרום אפריקה או ישראל. אם זאת הייתה סוגיה של מעמד בישראל, מצבם של העובדים האשכנזים היה בר-השווה למצבם של הספרדים.
האנשים המושלים בספרדים (והפלסטינים) ואלה שהרסו אותם כלכלית, חברתית ותרבותית מ-1948 עד 1977, לא היו קפיטליסטים אלא חברים ממפלגת העבודה הסוציאליסטית. במהלך התקופה הזאת התנאים של העובדים האשכנזים השתפרו על חשבונם של הספרדים והעם הפלסטיני. הקיבוצים האשכנזים, יותר מאנשי עסקים, ניצלו את הספרדים, ואפליה בפרויקטים תעשייתיים של המדינה ושל ההסתדרות היא גרועה יותר מאשר בסקטור הפרטי. למרבה הצער מצב זה הוא שדחף ספרדים רבים להצטרף לליכוד.
הספרדים אינם נאבקים רק על אוכל, שתייה, ביגוד, ודיור, אלא נגד השמדת התרבות שלהם. תיאוריה פשוטה של "מלחמת מעמדות" לא כוללת את זה.
ב-14 בינואר 1981 מנהיג במפלגה הקומוניסטית פרסם מאמר, חתום "אח", בעיתון זו הדרך. ה"אח" תולה את תת-הייצוג הספרדי במנגנון הפוליטי למחסור בהון ספרדי, בגלל, על פיו דבריו, שישראל היא דיקטטורה בורגנית." אם הסבר זה היה נכון, מפלגת העבודה האשכנזית לא הייתה מנהיגה את ישראל מ-1948 עד 1977. ה"אח" מנסה, בעקיפין, ללבן את האפליה הישראלית, בכך שהוא מציין, שהאפליה בישראל אינה מונצחת בחוק, כפי שהיא בדרום אפריקה (כאילו שאפליה בלתי חוקית עדיפה...) הויתור היחיד שמפלגה זו עושה לקהילה הספרדית הוא הכללתם של שלוש מילים בהחלטות הממושכות שלה: "מתנגדים לאפליה אתנית."
מעת לעת, העיתונות הקומוניסטית הזכירה שקיימות "קהילות מזרחיות" בנוסף ל"מעמד הפועלים", ומשווה אותם ל"חברה הישראלית" (קרי, האשכנזים). הכוונה בכך גם שהמפלגה הקומוניסטית, בדיוק כמו המפלגות האחרות של הממסד הציוני, איננה מכירה באחדות התרבותית של הספרדים, בדיוק כמו שהציונות איננה מכירה באחדות האומה הערבית אלא תומכת בסירכוזיות ערבית.
כאשר אמיל חלבי, מנהיג קומוניסטי, נשאל, בפגישה שהוא ערך בלונדון לפני מספר שנים, אודות הספרדים בישראל, הוא סירב לענות, כשהוא טוען שאין לא את הידע בנושא! איזה מנהיג קומוניסטי אחר אין לא את הידע אודות 80 אחוז מ"מעמד הפועלים" במדינה?
כאשר נשיא מדינת ישראל נוכח בועידת המפלגה הקומוניסטית שנערכה ב-1986, הוא שיבח את המפלגה על הגנתה על "היסודות של מדינת ישראל".
50 אחוז מחברי הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית בישראל הם פלסטינים, ו-50 אחוז הם מתיישבים אשכנזים. אותה תרכובת קיימת לאורך כל מנגנוני המפלגה, והכוונה שמוסדות המפלגה אינם מייצגים את הספרדים.

עמודתו של השמאל הקיצוני האשכנזי

בשנות השבעים, השמאל הקיצוני האשכנזי תמך במאבק הספרדים וסייע לפנתרים השחורים, אולם כאשר הם נכשלו לשלוט עליהם הם חדלו. לאחר מכן כמה שמאלנים קיצונים החלו להפיץ רוח של מחלוקת בין הערבים הפלסטינים והספרדים, והאשימו את הספרדים בפשיזם, גזענות ועוינות לערבים. עמדה זו מונעת באופן יעיל סולידאריות כלשהי בין שתי הקהילות המקופחות הללו ומסייעת לממסד הציוני ולמשטרה החשאית.

הכנסת וגזענות

ב-26 במאי 1982 הכנסת דחתה החלטה שתוציא אל מחוץ לחוק את האפליה, ההסתה, הפרסום של שנאה ביצוע מעשי אלימות מטעמים של גזע או דת. מי שהצביעו נגד החלטה זו היו מפלגות הקואליציה של הממשלה והאופוזיציה מפלגת העבודה. מפלגת מפ"ם הציונית מרקסיסטית לא הייתה נוכחת במליאה זו.39
ב-1985, רוב פרלמנטארי הצביע נגד החלטה דומה על בסיס שלא היה צורך בחוק כזה, מאחר ו"ישראל איננה גזענית."
לבסוף, במאי 1985 הכנסת העבירה חוק נגד הסתה גזענית בלבד, אבל שמרה את זכות התביעה אך ורק למדינה ולא לאנשים המעורבים בכך. אפליה גזעית שבוצעה על ידי הממשלה או קבוצות ציוניות או יחידים נותרה, כמו קודם, לא נגד החוק. זה נכון שהצהרת העצמאות הישראלית ב-1948 הבטיחה לאזרחי המדינה שיוויון, ללא הבדל במוצא, דת או מין וכיוצא בזה, אולם הצהרה זו מעולם לא נחשבה כמו החוק והכנסת מעולם לא קיבלה אותה כאחד מרעיונות המדינה.

החלטת האו"ם 1976
היה זה בשל טבעה הגזעני של המדינה הציונית של ישראל שהאסיפה הכללית של האומות המאוחדות הכריזה ב-10 בנובמבר 1976 ש"הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית."
היהודי המרוקאי, מיכאל אל-בז אמר ש"קולוניאליזם פנימי זה על הספרדים, המבוסס על אידיאולוגיה יהודית, הפך לחוקי כתוצאה מאתנוצנטריות מתמשכת. בהקשר הזה, הופעתה של האתניות הספרדית מסמלת את דחייתה של הזהות הישראלית הלקויה ויכולה להפוך לקטליזטור בהיווצרותה של חברה שבה אזרחים ערבים ויהודים הם שווים."40

ראינו בפרק החמישי כיצד הממסד הציוני, במחנות שלו מסוגיהם השונים הפך ל"מעמד פועלים" 750,000 ספרדים ממדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בפרק זה, אסביר כיצד ישראל האשכנזית ה"סוציאליסטית" והקפיטליסטית גם יחד ניצלה אותם למטרות התפתחותה הכלכלית ושליטתה הפוליטית ואמשיך לקיטוב החברתי שנוצר כתוצאה מהמדיניות הזאת.

1. התפתחות תעשייתית

בתקופת המנדט הבריטי, התעשייה הציונית הייתה תת-מפותחת. היה לה כוח עבודה ושוק קטנים וחסרים היו לה השקעות וציוד מודרני. בתי החרושת הקטנים שלה התרכזו בעיקר בהרכבת רכיבים מיובאים. לאחר הקמת המדינה, המדינות הערביות-אסלאמיות סיפקו לישראל מאות אלפי עובדים, ואלה היו האנשים, בנוסף לאלו שבאו מהמדינות הסוציאליסטיות, אשר הרחיבו את השוק הצרכני. הגירה המונית זו סייעה לישראל לייבא תקציבים בצורה של תרומות מיהודים, מענקים אמריקאיים, פיצויים מגרמניה, וכיוצא באלה. וכך סופקו לישראל כל התנאים הנחוצים להתפתחות כלכלית מהירה: כוח עבודה, תקציבים ושוק לצרכן.
אחוז תקציה הפיתוח מתקציב הממשלה שהושקע על ידי הממשלה בתעשייה היה כך:
1948-1953 11 אחוז
1954-1955 16 אחוז
1956-1959 19 אחוז
בין 1955-1958 17.5 אחוז מהמכונות המיובאות באו מגרמניה כפיצויים,1 וב-1958 הבנק לפיתוח כלכלי נוסד.
כתוצאה ממדיניות כלכלית זו, בין (1959-1965) מספר העובדים בתעשייה היה בממוצע 25 אחוז מכלל כוח העבודה. האבטלה ירדה מ-9 אחוז בשנות החמישים ל-4 אחוז החל משנת 1961. הזרז הבסיסי לתאוצה בהתפתחות זו היה הגישה לכוח עבודה זול, אשר סייעה לבעלי העסקים לגרוף רווחים מאסיביים. בין 1958- 1963, שהייתה תקופה של תיעוש מהיר, המרחק בין הכנסות עליונות ותחתונות התרחב במידה ניכרת.
אלה שהפיקו תועלת ממדיניות התיעוש של המדינה היו פרויקטים פרטיים ושל ההסתדרות אשר היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים ואשר קיבלו סכומים אדירים מכספי הממשלה בצורה של הלוואות נמוכות ריבית, תשלומי מיסים נמוכים, ונהנו מתמריצים כספיים שונים, נוסף על גישה לצבאות של פועלים זולים.
מכוח ההתפתחות התעשייתית הזאת מעמד חדש של אשכנזים נולד – רובד שירותים של מהנדסים, מנהלים ומורים באוניברסיטה שהכשירו ולימדו את המומחים, אנשי השיווק ובנקאים וכיוצא באלה. לשנת 1975 המעמד הזה היווה 32.4 אחוזים מכוח העבודה הכולל של האשכנזים (בהשוואה ל-11.8 אחוז בלבד ספרדים שהיו מדרגה שנייה בהשוואה לבכירים והמנהלים האשכנזים). הפער הזה בין הקבוצות האתניות התרחב בדור של אלה שנולדו בפלסטינה, עם 42 אחוזים אשכנזים ורק 12.2 ספרדים.3 ברור ללא ספק, שתיעוש מואץ זה אפשר לאשכנזים שהיו יחסית מדלת-העם לטפס על הסולם הסוציו-אקונומי על גבם של הספרדים.
את הפער במעמד הפועלים ניתן לראות בנתונים הבאים: 25.5 אחוז מהאשכנזים עובדים כפועלים (על פי רוב מיומנים), ו-42.1 מהספרדים (על פי רוב בלתי מיומנים). הפער הוא רב יותר בקרב הדור שנולד בפלסטינה: 17.4 אחוז אשכנזים ו-42.4 אחוז ספרדים.4 אפילו הספרדים שהצליחו להעפיל למבצר האשכנזי ורכשו תפקידים ממשלתיים מהווים רק מגזר מתרפס באריסטוקרטיה האשכנזית השולטת.
לשנת 1965 היו 43,750 עובדים בתעשיית הטקסטיל, זאת אומרת, כפול מהמספר של 1955, וזה גרם לעלייה של 250 אחוז בתוצרת.5 ערך היצוא עלה מ-5.7$ מיליון ל-46.6$ מיליון במהלך אותה תקופה.6
הממסד תמך בתעשיית הטקסטיל בגלל ההשקעה הנמוכה הנחוצה לפיתוחה, הרווחים הגדולים שהיא ייצרה וקיומו של פרולטריאט בעיירות הפיתוח כמו דימונה, קריית שמונה, אופקים וקריית גת וכיוצא בהם.
מספר העובדים בתעשיית ההלבשה עלה מ-13,490 ב-1961 ל-30,590 ב-1972. מספר העובדים הספרדים בתעשייה הזאת עלה פי ארבע בעוד שמספר האשכנזים עלה רק ב-170 אחוז.7 השכר היה נמוך מהממוצע הלאומי ולספרדים היו תפקידי הנהגה רק ב-46 מתוך 334 מפעלים. כל המפעלים הגדולים היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים.8
היו 168 מפעלי מתכת עם יותר מ-80 עובדים, בעוד שהיו רק 28 לפני הקמתה של ישראל. רוב מפעלי המתכת היו בשליטתם של חברות אשכנזיות כמו כור, כלל, חברת ההשקעות של בנק דיסקונט , וכדומה. רק 17 מתוך 170 מפעלי המתכת המעסיקים יותר מ-80 איש היו בשליטתם של הספרדים ואלה היו בפועל חברות בת של החברות הגדולות.10
היזמים-העתידיים האשכנזים היו מקבלים סיוע בצורה פעילה מידי המדינה. בסוף שנות השישים, הממשלה נתנה לבעלי תעשיית היהלומים הלוואות נוחות נמוכות ריבית עד למעלה של 80 אחוזים מעלות החומרים הגולמיים שלהם ו-90 אחוז מהוצאות הייצוא וסייעה להם למצוא ולהכשיר את כוח העבודה שלהם. כתוצאה מכך הרווחים זינקו פי 360 (1949-1970) והייצור עלה מ-2 מיליון לירות ישראליות ל-700 מיליון לירות ישראליות במהלך אותה תקופה, זאת אומרת פי 350 ומספר העובדים עלה מ-800 ל-9,500. 9 הקפיטליזם האשכנזי קיבל סיוע מסיבי מן המדינה.

התפתחות תעשיית הבנייה

ההגירה ההמונית הובילה להתפתחות תעשיית הבנייה עד למצב שבו 19-19 אחוזים של התוצר הלאומי הושקעו בה, בהשוואה ל-9-13 אחוזים באירופה המערבית בתקופת 1956-1965. 10 אחוז מכוח העבודה היה מעורב בבנייה ויחידות דיור חדשות נוספו מ-843,000 מטר מרובע ל-3,373,000 מטר מרובע, במהלך התקופה 1949-1962. 12
את הענף הזה של הכלכלה ניתן לחלק לשני חלקים: המגזר הציבורי, זאת אומרת דיור הנבנה על ידי המדינה, הרשויות המקומיות וסוכנויות ציוניות; והמגזר הציבורי, זאת אומרת נבנה על ידי הון פרטי. באופן טבעי, המגזר הפרטי בונה יותר טוב ודיור הרבה יותר מרווח, שהיה במיוחד עבור מהגרים חדשים מיוחסים. המגזר הציבורי בנה בתים קטנים וזולים עבור הספרדים למרות שהיו להם משפחות הרבה יותר גדולות מהאשכנזים. לדירות שהוקצבו לספרדים היה שטח קרקע של בין 45 ו-61 מטר מרובע במהלך התקופה של 1955-1965, בעוד שלמשפחה אשכנזית העניקו בין 75-92 מטר מרובע. 13
נוסף על כך, ההסתדרות נטלה על עצמה את בנייתם של 70,000 בתים יוקרתיים עבור האשכנזים14 באזורים המרכזיים של המדינה. הדיור לספרדים נבנה באזורים מרוחקים והם היו צריכים לשלם 65 אחוז מקדמה במזומן ועם השאר לשלם בתשלומים הנושאים אחוז ריבית גבוה. נוסף על כך, באזורים המרוחקים הספרדים היו צריכים לשלם סכום נוסף של 22 אחוז עבור הכבישים, פיתוח האדמות השכנות, בניית מערכת ביוב ורשת חשמלית. כוח העבודה שהשתמשו בו לפעילות הבנייה הזאת היה מורכב ברובו המכריע מספרדים ופלסטינים, במיוחד בעבודות הלא מיומנות ( זאת אומרת, "עבודה שחורה"). הניצול בענף הזה היה מכוער במיוחד, מאחר שהפועלים עבדו לסירוגין ונחשבו ל"בלתי-קבועים". אפילו סולל בונה, החברה של ההסתדרות, העסיקה 70-80 אחוז מעובדי הבנייה שלה על בסיס בלתי קבוע ושילמה להם פחות מהאשכנזים שעבדו בתעשייה הקואופרטיבית של ההסתדרות.
לפיכך, ההסתדרות הישגה רווחים רבים יותר מהבנייה מאשר כל ענפי הייצור האחרים, במיוחד התעשייה הקואופרטיבית (36 אחוזים לעומת 11.5 אחוזים מהתעשייה השיתופית).
אברהם כהן אמר שהבנייה במגזר המדינה וההסתדרות ב-1960 הניבו החזרים של 30-35 אחוזי רווח בהשוואה ל-60 אחוזים בסקטור הפרטי.15 אחת מתופעות ההתפתחות הכלכלית בתחום הזה הייתה הופעתה של חברת ההסתדרות, סולל בונה, ככוח רב עוצמה – לא רק בישראל אלא גם במדינות העולם השלישי – שהרחיבה את השפעת ישראל ובנתה בסיסים צבאיים לאמריקאיים בתורכיה ובמקומות אחרים. ב-1948 פדיון החברה הזו היה 5 מיליון לירות ישראליות ולשנת 1953 הוא היה 60 מיליון לירות ישראליות. ב-1958 חברת כור, שסיפקה לדרום אפריקה נשק, התפרקה מסולל בונה.
פעילות הבנייה הייתה מקבילה להופעתם של בנקים חדשים כדי ליצור קשר בין חברות הבנייה הממשלתיות ובין דיירי אזורי הפיתוח החדשים למגורים. אחד הבנקים הללו הוא בנק משכנתאות לשיכון שההסתדרות הקימה ב-1951. פעילות הבנקים התרחבה ביחד עם המזומנים והרווחים שלהם – וכולם תחת שליטה אשכנזית. עלינו גם להוסיף שההתפתחות התעשייתית, בעיקר בתעשיות המתכת, סייעו לפיתוח תעשיית החימוש הצבאי עד למצב שבו ישראל עתה היא מדינה מובילה בייצוא-נשק, במיוחד למדינות שבהם כלי נשק ישראליים הרגו חפים מפשע רבים.
3. התפתחות החקלאות

ההגירה ההמונית הצריכה הגברת ייצור המזון. בייצור ההדרים השתמשו ב-250,000 דונם ב-1945 והנתון הזה עלה ל-430,000 דונם ב-1978, בעוד שאדמות חקלאיות אחרות עלו מ-1,650 מיליון דונם ב-1945 ל-4,11- מיליון דונם ב-1958. נתונים אלו כוללים אדמות ערביות שהופקעו, כלומר האדמות של הפליטים וגם של הפלסטינים שנותרו בישראל. במהלך תקופה זו, ייצור הירקות עלה ב-330 אחוזים, ייצור הביצים ב-240 אחוזים, חלב ב-330 אחוז וחיטה ב- 340 אחוז, ומספר הטרקטורים עלה ב-510 אחוזים. התפתחות זו התרחשה בזמן שבו האוכלוסייה הוכפלה בגודלה. (מקורות ישראלים מתעלמים מן העובדה שהגדלה זו באוכלוסייה הייתה שווה למספר הפלסטינים שגורשו מבתיהם.) נוסף כל כך , הממשלה נטלה על עצמה את עבודות ההשקיה והייעור, שיבוח הקרקע, התחדשות תעשיית ההדרים וניצול קרקעות הערבים.
ערכה של התוצרת החקלאית עלה מ-274.2 מיליון לירות ישראליות ב-1949 ל-586.5 לירות ישראליות במהלך חמשת השנים שלאחר מכן, ואז הוכפלה שוב ב-1959. היצוא עלה מ-18$ מיליון ב-1949 ל-35$ מיליון ב-1964. ההשקעות בחקלאות עלו ב-300 אחוזים בין השנים 1948-1965, וכך ישראל הצליחה לספק לתושבים שלה את הירקות הנחוצים, ולפתח את ההדרים ואת תעשיית התוצרת החקלאית נוסף על תעשיות משק החי והעופות שלה. בין 1958-1960, המושבים החדשים ייצרו כמעט 60 אחוזים מתוצרת הירקות הכללית, 42 אחוז מן המספוא, 46 אחוז מקני-הסוכר והפיסטוקים, 35 מתוצרת החלב, ו-25 אחוז מתוצרת העופות. כל הייצור האחר מתקיים במושבים הוותיקים העשירים שהשתמשו בספרדים והפלסטינים בשכר נמוך כדי להרחיב את הייצור והרווחים שלהם, במיוחד בעבודות העונתיות הכרוכות בקטיף-פירות ומוצרים חקלאיים שמשתמשים בהם התעשייה, כמו כותנה. עובדי ההדרים על פי רוב קיבלו "שכר-חירום". העובדים הללו השתכרו 28 לירות ישראליות בחודש, בהשוואה ל-40 לירות ישראליות לעובדי הבניין, ו-41 לירות ישראליות לעובדי מפעל. הרווחים מגידול ההדרים הוכפלו, כתוצאה מהסיוע הממשלתי והציוד המודרני שישראל קנתה עם ההלוואות האמריקניות שהיא קיבלה. בין 1956-1959 הפדיון לדונם היה 450 לירות ישראליות שמהם 210 לירות ישראליות היו רווח. ילדי הפלסטינים והספרדים שעבדו במטעים האלה על פי רוב היו שרויים במצב של רעב. הייתי מרחיק לכת אפילו כדי לומר שהעבודה העונתית בחקלאות הייתה הגורם המפריד הגדול ביותר בין העריץ האשכנזי ובין המעמד התחתון הפלסטיני והספרדי.
נוסף על תעשיית ההדרים, הניצול היה נרחב גם בעיבוד מצרכים, כמו כותנה, סוכר וזיתים – למרות התמיכה הממשלתית ששולמה לבעלי העסקים הללו.
החקלאות סייעה לתקציב המדינה. הכותנה, לדוגמא, עובדה לראשונה ב-1954. לאחר עשר שנים בלבד שטח האדמה שהוקדש לכותנה היה 129,500 דונם, הייצור הגיע כמעט ל-20,000 טון, והרווח היה 92 לירות ישראליות לדונם. עיבוד קני הסוכר והפיסטוק התפתחו באופן דומה, עם השימוש במיכון מודרני, ועבודה זולה, במיוחד בקיבוצים האשכנזיים.
נוסף על כך, משרד העבודה השתמש בספרדים לעבודות השקיה וייעור ולנקז את אגם החולה, ומסר לקיבוצים 40,000 דונם נוספים, ולעבודות הללו הממשלה שילמה "משכורת חירום".
ההתפתחות החקלאית חפפה להתרחבות השירותים השונים כמו שיווק ( חברות תנובה והמשביר), פרויקטים לייצוא, תעשיות הקשורות לחקלאות בנקים ומוסדות פיננסיים. כל אלה שהוזכרו, יחד עם המעסיקים, הרוויחו רווחים ענקיים.16

4. התפתחות מנגנוני הממשלה

ההגירה המונית יחד עם קצב הילודה המהירה שלה, הצריכו את התרחבות מנגנון הממשלה. זה אפשר למתיישבים האשכנזים להיטיב עם עצמם ולכבוש את התפקידים הגבוהים ביותר של המדינה, כולל הממשלה, הצבא, ההסתדרות והסוכנות היהודית. בנוסף לכך, העוני של הספרדים הצריך את הקמתם של מוסדות סעד ובתי כלא כדי להתמודד עם הבעיות החברתיות והכלכליות שלהם. מרבית הפקידים הרשמיים של המוסדות הללו היו חברי קהילת המתיישבים, והמצב היה אותו דבר בחינוך שבו מספר התלמידים עלה מ-140,000 תלמידים ב-1948 ל-540,000 ב-1958. 17 אלה יצרו אלפי משרות בעלי שכר טוב עבור המתיישבים האשכנזים (ראה פרק שישי ושביעי). התפזרות, הרס המשפחות והמסורת והחיים השפלים במחנות, אבטלה ועוני כל אלה הובילו לניכור בקרב הצעירים, לזנות, התמכרות לסמים, גירושין, פשע ובעיות חברתיות אחרות. 90 אחוז מאלה הזקוקים לשירותי רווחה הם ספרדים, ו-90 אחוז מפקידי הרווחה הם אשכנזים!
ישראל הקימה ארבעה מוסדות חינוך מיוחדים באוניברסיטאות כדי להכשיר עובדים סוציאליים. מונו מחנכים, שזה אומר, עוד משרות לאינטלקטואלים אשכנזים ועובדים סוציאליים שהחדירו בהם תיאוריות חברתיות ריאקציונריות ומפלות.
כתוצאה מכך ארבע קבוצות חברתיות ניכרות נולדו בישראל. והם:
1. מנגנון המדינה, הכולל את הממשלה, ההסתדרות, הצבא והסוכנות היהודית.
2. בעלי עסקים ובנקאים.
3. מהנדסים, מומחים, ועובדים מיומנים.
4. עובדים מיומנים-למחצה ובלתי מיומנים, אוכלוסיית בתי הכלא, המובטלים, תת-התרבויות של השוליים, וכדומה.
שלושת הקבוצות הראשונות במהותן היא הקהילה האשכנזית, בעוד שהקבוצה התחתונה ביותר היא בעיקרה המזרח-תיכונים – זאת אומרת, הספרדים ואחיהם הפלסטינים. בכל ממסד ישראלי הלבנים הם מלמעלה, עם בודדים היוצאים מן הכלל. ההגירה ההמונית מהמזרח התיכון (ומזרח אירופה) סייעה לאשכנזים לאבטח לעצמם את העמדות הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות.
בהרצאה שהוא נתן לחיילים על איך לדכא את הזהות של הערבים בשטחים הכבושים, הקצין האמריקאי (אשכנזי) שהתמחה בלוחמה פסיכולוגית אמר, "צריך לאלף את הערבים כמו שאדם מאלף כלב." כשחייל אשכנזי שאל אותו אם זה רלוונטי גם לספרדים שבאו מארצות ערב, הקצין השיב, "כן, רובם כמו הערבים, אבל אם נעשה את המרב שלנו, יהודים אמיתיים רבים יבואו מארצות הברית."18

אלישר מתריע

את ההיסטוריה של הציונות בפלסטינה מאייפנים הפרובוקציה, הפולריזציה והנפץ. זה לא חל על היחסים בין האשכנזים לספרדים בלבד אלא גם על היחסים עם הפלסטינים. המאבק של הפלסטינים התחיל עם האשכנזים בלבד, אבל זה הסלים להיות שסע יהודי/ערבי כללי, ומשם לסכסוך בינלאומי עם האיום של מלחמה גרעינית.
התנאים הקשים עבור הספרדים, במחנות של הציונים וההתפתחויות הכלכליות המואצות שהוזכרו למעלה, הובילו להאצת הקיטוב האתני. זו לא הייתה תופעה של פוסט-1948, אבל הייתה קיימת מראשיתה ממש של הנוכחות הציונית האשכנזית בפלסטינה, כפי שתיארנו בפרקים הקודמים.
ב-30 בנובמבר 1941, האינטלקטואל הגדול ביותר של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון, כתב בהפועל המזרחי19 " העובדים האשכנזים המאורגנים בתוך ההסתדרות ( ההתאחדות הכללית של ארגון העובדים) הרכיבו מעין-אריסטוקרטיה בהשוואה לעובד הספרדי החי בשוליה של ההסתדרות. מעמד מקופח זה יום אחד יתקומם נגד ההסתדרות אם תנאיו לא ישתפרו." אליהו אלישר, מנהיג הספרדים של ירושלים, ציטט את האמירה הזאת (של כצנלסון), אבל העיר שמאז פרסומה, התנאים של הספרדים החמירו פי עשר. 20
במאמרו,21 אלישר כתב ש"כל אחד יכול לקלוט טכנולוגיה מערבית אם נותנים לו את ההזדמנות, כפי שאינטלקטואלים ספרדים הוכיחו." אלישר האשים באופן מפתיע את הממסד הציוני ואת סוכניו בקרב הקהילה הספרדית על אחריותם להתפשטות המצוקה והסבל, והתחיל כל משפט במילים "אני מאשים."22
אלישר מאשים את המנהיגים האשכנזים שבזבזו מיליונים מכספי המדינה במקום להשתמש בהם לפתירת בעיות כלכליות כמו עוני ודיור. הוא מקצה חלק מן האשמה על התפשטות הזנות אל הנערות הספרדיות, וציין שישנן יותר מ-200 מהן. הוא הדגיש שהזנות לא הייתה קיימת אצל הספרדים לפני שהם באו לישראל. הוא הזכיר שהוא ביקש ממשרד האוצר אשראי של 30 מיליון לירות ישראליות לשיפור תנאי הדיור, אבל המשרד דחה את בקשתו. הוא מוסיף שהמנהיגים בנו ארמונות לעצמם במקום להעניק חינוך תיכוני ואוניברסיטאי חינם.
אלישר ממשיך לומר בעוד המדינה מעודדת את משפחות הספרדים שיהיה להם הרבה ילדים, היא לא מסייעת להם והיא אף לא משקיעה אחוז חסר ערך מ-10 המיליארד הלירות הישראליות של תקציבה השנתי בכך. בו זמנית, המדינה משתמשת בילדים מהמשפחות הללו לשירות צבאי חובה. נציגי ישראל בחוץ לארץ התייחסו היטב לתנאים האומללים של משפחות הספרדים כדי לאסוף תרומות עבור המדינה. אלישר מתח ביקורת על ספרדים שהסכימו לקבל תפקידים סמליים או מכובדים בממשלה, אבל אינם מסייעים לקהילה שלהם, והתנגד להקמת ארגון אל-פוליטי להגן על זכויותיהם של הספרדים.
אלישר מונה את הארגונים אשר הספרדים הקימו בפלסטינה מאז המנדט הבריטי, ותולה את כשלון כולם בממסד הציוני ובהתחזקות הקנאות הצרה, ההגמוניה המעמדית המפלגתית שלו שהובילו לאי-ייצוג של הספרדים במוסדות הגבוהים יותר של המדינה, מלבד שר המשטרה, בכור שיטרית, שייצג את מפלגת מפא"י.
אלישר מזהיר שהמשך מצב העוני וההתמרמרות בקרב הספרדים מציגים סכנה לביטחון המדינה, בגלל שהצבא מורכב ברובו מספרדים. הוא דורש את הקמתו של ארגון שיפעל למען גישור הפער בין הקהילות. הוא מזהיר ש"בעתיד, יכולה מאוד לקום קבוצה עם כושר דמגוגי להסתת הציבור הספרדי המקופח." נילי ארקין מזהירה שעוני, נחשלות תרבותית ותנאי מחייה משפילים ישפיעו על היכולת הצבאית של הדור הצעיר ושילדים אלה יכולים להוות סכנה לישראל בעתיד.
עלינו למשוך את תשומת לב הקורא אל העובדה שהמיליטריזם הישראלי הגיע לנקודה שבה אין אדם יכול לדבר על טוב ורע, אלא רק במונחים של "ביטחון". אלה שניסו לדבר על נושא האפליה כונו בוגדים, ומשתמשים רק בלשון נקייה של "פער" כדי לרמוז על ההפרדה הגדולה.

בגין ופרויקט שיקום השכונות

כאשר מדינת ישראל נוצרה ב-1948 בגין היה המנהיג של מפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם חירות (חופש). בגין ידע שהוא יוכל להביס את ממסד "העבודה" שהיה מופקד על קהילת המתיישבים במשך שנים רבות, רק על ידי ניצול זעמם של הספרדים. הוא הבטיח להרכיב מערכת הבנויה על שיווין אתני מוחלט, לא רק במדינה אלא גם בתוך מפלגתו (מפלגה זו ביחד עם אינטרסים עסקיים וליברליים הרכיבו גוש ימני קיצוני בשם ליכוד). בגין הפיץ את הפיקציה שהוא "מרוקאי" בעוד שלמעשה הוא היה פולני, שברח בתחילת מלחמת העולם השנייה מהצבא הפולני הלאומני לפלסטינה בה הוא הוביל את הארגון. ב-1977, בגין הצליח לבסוף לזכות בחלק גדול מקולות הספרדים בגלל קריאתו לשיווין – ולא בגלל המדיניות האנטי-ערבית שלו. הוא הרכיב את הממשלה הימנית הראשונה (מפלגת העבודה לא הייתה פחות עוינת לערבים מבגין, שהייתה הממשלה שגירשה את העם הפלסטיני, שהרסה מאות כפרים של ערבים ועיירות, החרימה את האדמות והנכסים של הערבים ב-1948 וסיפחה חלק גדול משטחי הפלסטינים (בהתאם להצהרות של האומות המאוחדות), פלשה לסיני ב-1956 וכבשה את הגדה המערבית, סיני והגולן ב-1967 וכדומה.).
ב-1978 בגין התחיל תוכנית חדשה ל"שיפור תנאיו של העם", כפי שהוא הבטיח. תכנית זו נקראה "פרויקט שיקום השכונות". הוא כלל 169 אזורי מצוקה, כולל החגורה השחורה של הערים הגדולות, את עיירות הפיתוח ואת הכפרים ה"קואופרטיביים" שפשטו את הרגל. הארץ כתב ב-5 בינואר 1979 שמספר התושבים באזורים הללו היה 300,000 וש1.2$ מיליון דולר הוקצבו עבור השלב הראשון של הפרויקט. ממשלתו של בגין נאותה לצרף את התרומות של יהודי אמריקה לפרויקט הזה. תוך זמן קצר התברר שהפרויקט היה כשלון גמור. הוא רק סידר כמה אתרים באזורי משכנות העוני, ומרבית אלה שהפיקו תועלת מן הפרויקט היו האשכנזים.
זה קרה בגלל שהממשלה סירבה לאפשר לספרדים המעורבים לבחור את הוועדות של עצמם כדי לנהל את הפרויקט ולהוציא את הכספים על הדיור, תעסוקה, החינוך וכדומה הנחוצים. הממשלה במקום זה הקימה בירוקרטיה אדירה של פקידים אשכנזים חברים שנבחרו מהרשויות השונות, כמו הממשל המרכזי, הרשויות מקומיות, הסוכנות היהודית וכדומה. בין הוועדות הללו הייתה וועדה מיניסטריאלית, וועדת שירות המדינה, עם מבקר על הפרויקט במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל הפרויקט בסוכנות היהודית ומנכ"ל הפרויקט במשרד העבודה והרווחה. ברמה המקומית השתתפו הוועדות והאנשים הבאים: מנכ"ל וועדת ההיגוי, מנכ"ל הבינוי והשיכון, עובדי עירייה ועובדי מדינה ממחוזות שונים שעסקו בענייני דיור, חינוך, עבודה ובריאות. הממשל המרכזי סיפק מומחים בגיאוגרפיה, סוציולוגיה והנדסה, וחברות הדיור עמידר ועמיגור שימשו תפקיד פעיל.
כששלטון הפקידים נעשו מודעים לסכומים האדירים של הכסף ולהשפעה הפוליטית שהכסף הזה הביא איתו, מאבק אדיר פרץ בקרב הסוכנויות השונים שהתחרו על השליטה בפרויקט.
מתוך תקציב של 400 מיליון לירות ישראליות לשנת 1978, 200 מיליון לירות ישראליות הוקצו לבנייה ציבורית, וסכום נוסף לתשלום המשכורות של המומחים האשכנזים. רק סכום קטן הופרש עבור השירותים בשביל אזורי משכנות העוני.23
העיתונות הישראלית דיווחה ש-60 אחוז מהתקציבים של הפרויקט שולמו כמשכורת לצבא הפקידים האשכנזים, ובמה שנשאר מן התקציב את רובו הוציאו על טיפוח אזורי משכנות העוני במבנים ציבוריים, ופארקים כדי להרשים את המבקרים הזרים, במקום להוציא אותו על בניית יחידות דיור, על שיפור תנאי החיים ולהילחם באבטלה, בעבריינות, הפשע והניכור.
הרשויות המקומיות, אשר בשליטת האשכנזים, התחילו לבזבז יותר ויותר על שכונות אשכנזיות, על חשבון השירותים העירוניים באזורי המצוקה. וכך הצליחו העיריות באופן עקיף לנצל את הפרויקט כדי לשפר אזורים אשכנזים. תושבי שכונת התקווה בתל-אביב לדוגמא אמרו שהמכללה לאומנות שהוקמה באזור צרכה סכום גדול מתקציבי הפרויקט, למרות שהסטודנטים במכללה הם אשכנזים שנוסעים לשם מן הפרברים העשירים. תושבי האזור דרשו להעביר את המכללה למקום אחר, ולאחרונה העירייה נאותה לכך.24
בנוסף לכך, הממשל המרכזי התחיל לעשות קיצוצים בתקציב שירותי הרווחה. הרשויות המקומיות אז היו צריכות לפנות לפרויקט שיקום השכונות כדי לבקש סיוע כספי. פרקטיקה זו אפשרה לממשל המרכזי לבזבז יותר מהתקציב על יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים.
ב-4 באפריל 1980, הארץ כתב שתושבי מחוז עמידר עזבו את וועדת ההיגוי של הפרויקט, בגלל שהם היו מיוצגים רק על ידי 4 מתוך 24 חברי הוועדה והם רצו לקחת את היוזמה. העיתון ב-23 במאי 1980 ציטט את תושבי אזור המצוקה של קריית-אתא שטענו שהפרויקט שימש רק כדי לתת עבודה לאשכנזים והם דרשו להקים וועדות מקומיות כדי לנהל את הפרויקט. לאחר שתיאר את התנאים הקשים באזורי משכנות העוני, העיתון כתב שהספרדים מאיימים לעשות "מהפכה" יחד עם הספרדים מאזורי שכונות המצוקה של תל-חנן וטירת כרמל, וארגון אוהלים בירושלים. העיתון הוסיף שבבניין אחד היו 200 ילדים שהיו צריכים לשחק ברחוב מפני שלא היה להם גן שעשועים לשחק בו, והשכונה מלאה בפשע, התמכרות לסמים וזנות.
ב-1 באוגוסט 1980, ההיסטוריון תום שגב פרסם מאמר בהארץ, תחת הכותרת "זה הכול רמאות גדולה!", שבו הוא תיאר את ההתפתחויות הללו ומאשר ש"הכול קיים על הנייר בלבד". הוא מנה את כל האגפים המעורבים בפרויקט ותיאר את הוויכוחים המתמשכים שלהם. הוא הדגיש שקיצוצים נעשים בתקציב הרווחה על ידי הממשלה, שכמה יושבי ראש הוועדות העשירו את עצמם דרך הפרויקט הזה ושהרבה כסף מבוזבז על "עיצוב חלונות ראווה עבור מטרות תעמולה".
ב-8 באוקטובר 1980, זו הדרך כתב שמתוך 6$ מיליון שנאספו באמריקה עבור הפרויקט הזה, הממשלה הוציאה רק 700,000$ עד פברואר 1980 – השאר נבלע על ידי הביורוקרטיה (האשכנזי).
המאמר החשוב ביותר שנכתב על הנושא הזה, הופיע בהארץ ב-29 בינואר 1982. הוא היה מאת זאב יפת, והופיע תחת הכותרת "מעוף התקציב". יפת כתב שמנהלי הפרויקט בנו מדרכות שלא הושלמו באזור שכונת המצוקה של כפר סבא. באשדוד הם הקימו פארק גדול במרחק רב מאזור שכונת המצוקה. בעמידר ברמת גן, הם שתלו פרחים במקום לטפל בבעיית הדיור, הפשע והאלימות. הוא כתב שראשי הערים שולטים בפרויקט, והם היו אלה שהתעלמו מהאזורים הללו במשך שנים רבות. עכשיו הם השתלטו על כספי הפרויקט והם מוציאים אותם כאוות נפשם. רשויות מקומיות אחדות השתמשו בכספי הפרויקט כדי לספק את השירותים הרגילים שצריכים להיכלל בתקציבים של הרשויות עצמם. ברחוב ד' ביפו, לדוגמא, ישנו קונסרבטוריון למוסיקה שתל-אביב נהגה לממן אותו, אבל ראש העיר, מר להט, הכריז שמעתה העירייה לא יכולה להרשות לעצמה לממן אותו, וש"הפרויקט" צריך לתמוך בו. מנהיגים מארגון העובדים הסוציאליים אומרים שהרשויות המקומיות מפטרים את העובדים שלהם במטרה להעסיק אותם שוב על גיליון השכר של פרויקט שיקום השכונות. בבית שמש, המועצה המקומית קיבלה 300,000 שקלים מהפרויקט, ובזבזה אותו על איסוף האשפה. בקדימה משרד הפנים הוריד את הסיוע הכספי ב-800,000 שקלים בטענה שהעירייה יכולה לקבל את הסכום הזה מהפרויקט. מתוך 6 מליון השקלים שהוקצבו לפרויקט, 3 מיליון שקלים בוזבזו על שירותים ממשלתיים רגילים שאינם עושים דבר בשביל "שיקום השכונות". בחצור שבגליל, הממשלה הפסיקה לשלם את העלות הנוספת של שעות בית הספר אחר הצהרים והפרויקט נאלץ להתערב. בצפת משרדי הפנים והשיכון קיצצו את התקציב הרגיל ודרשו שראש העיר ישתמש בכספי הפרויקט במקום. הפרויקט נאלץ היה גם לממן את שיעורי הביניים בבתי הספר התיכוניים, במקום משרד החינוך, ומשרד זה ביטל תוכניות לימודים אחרות שהיו מיועדות לסייע לספרדים.
לאחר שהעובדות המזעזעות הללו פורסמו, הממשלה הכריזה שהסכומים שהושקעו בפרויקט הגיעו ל-600$ מיליון, ש-50,000 דירות שופצו ו-20,000 דירות הוגדלו. הממשלה לא חשפה את החלק הזעום מתוך הסכום הכולל של 600$ המיליון שהיא השתמשה בו לשם כך. ההודעה הרשמית שלה רק הזכירה שהממשלה השתמשה בכספי הפרויקט להקמת מרפאות, פעוטונים, מרכזי ספורט ובניינים ציבוריים25 – אשר כולם היו צריכים להבנות מכספים מתוך התקציב שלה ולא מכספי הפרויקט.
וכך פרויקט שיקום השכונות מצא את מותו, ושארית הכספים נבלעו על ידי השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות והמנגנון האשכנזי. מנחם בגין, ראש הממשלה שבא להציל את הספרדים מאי-צדק ודיכוי, ראה את כל זה אבל א נקט בשום פעולה חיובית (בעת שהיה ראש הממשלה). הוא פשוט שלח את ילדי שכונות המצוקה הלאה אל הצבא, אולי למות במלחמת לבנון, וייתכן שעובדה אחרונה זו היא שהובילה להתמוטטותו הפיזית והנפשית.
בדו"ח שלה מן השנים 1984/85, רינה גוטמן, מבקרת הסוכנות היהודית, לא פרסמה את המגרעות החמורות של ניהול הפרויקט. בכל אופן, היא הודתה שהתפקידים לא היו על פי מכרז. מנהלת הפרויקט לא בחנה בקפידה יתרה את כישוריהם של פקידיה, ולא הייתה מערכת שתארגן לפי סדר עדיפויות את התוכניות השונות של הפרויקט שהיו בעיצומן. הסוכנות היהודית בזבזה 175$ מיליון עד היום.26

פולריזציה

בנוסף לכישלון פרויקט שיקום השכונות, מדיניות "הפתיחות" הכלכלית שננקטה על ידי ממשלת הליכוד הובילה להגברת הקיטוב בין שתי הקהילות היהודיות (מלבד קבוצה קטנה של ספרדים שהצליחה להיטיב עם עצמה והצטרפה למעמד הבורגני הקטן של מסעדנים, בעלי מוסכים ובוטיקים וכתוצאה מכך קשרו את גורלם לגוש הליכוד מטעמים כלכליים.
לגבי המשבר הכלכלי שאירע לאחרונה בישראל, כחלק מן העולם המערבי, הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות העיקריים.
נוסף על כך, ניתוק כל היחסים המסחריים בין ישראל לרפובליקה האסלאמית של איראן כולל יבוא נפט, הסתיים בנעילת כל המפעלים שעסקו בייצוא לאיראן לפני המהפכה.
כדי להחמיר את המצב, הייתה גם הפלישה ללבנון אשר את עלותה ישראל קיזזה על ידי קיצוצים בשירותי והחברה והחינוך וכדומה.
הקמת היישובים האשכנזים בשטחים הערביים שנכבשו לאחר 1967, והוצאות ה"ביטחון" נוסף על תשלומי החובות מילאו שני שליש מתקציב המדינה.27 בתקציב של שנת 1986, הסכום הזה היה 69.2 אחוזים בעוד שלשירותים החברתיים והעירוניים הוקצבו 17.8 אחוזים מתקציב המדינה.28
כתוצאה מכך, האבטלה, הקיצוצים בסובסידיות המזון, האינפלציה והשחיקה הצמודה של השכר החמירו. הטיימס29 ציין האינפלציה דהרה בכמעט 1,000 אחוזים, והתוכנית הכלכלית החדשה כללה הפחתת האינפלציה ב-30 אחוזים, קיצוץ התקציב ב-500$ מיליון וצמצום כוח העבודה במגזר הציבורי ב-10 אחוז, זאת אומרת 14,000 עובדים. העיתון דיווח שהייתה סכנה של התפשטות האלימות ונזק למשטר בשל מדיניות הצנע שלו ושהמשטרה מכינה תוכניות להתמודד עם זה. בספטמבר 1981, ההוצאות החודשיות של משפחה עם 3.4 נפשות החיים בעיר הייתה 8,898 שקלים. לספטמבר 1984 סכום זה הגיע ל-257,000 שקלים.30 מוכר אחד באחד השווקים הגדולים אמר לכתב הטיימס ש"אנשים מוכנים להרוג בשביל עוף קפוא." כתב הטיימס לא ציין את ההוצאות של המשפחות הגדולות.
אין ספק שאחוז הספרדים החיים מתחת לקו העוני הוכפל מאז שבגין נכנס לתפקיד בשלטון ב-1977. צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הצהיר שבין 1977-1979 מגזר זה של הקהילה גדל ב-78 אחוזים, ושהפחתת המיסים על מותרות לצרכן כמו מכוניות וטלביזיות לא סייעו למקופחים. באותו זמן, הממשלה שילמה פיצויים של 100,000$ למשפחות המתיישבים האשכנזים שפונו מסיני – בסכום כולל שיכול היה לשמש לבניית 17,000 יחידות דיור עבור העניים.31
ההצהרה השנתית של המוסד לביטוח לאומי של המדינה ב-1980 הוסיפה שבתקופת מינהל הליכוד (1977-1980), הפער העמיק ומספר התינוקות שנולדו בעוני הוכפל. הייתה עלייה של 300 אחוזים במספר המשפחות עם 3-4 ילדים הנמצאות מתחת לקו העוני. משפחות אלו הגיעו להרכב של 11.7 אחוזים מהסכום הלאומי. במשפחות עם יותר מ-5 ילדים מתחת לקו העוני הייתה גדילה של 400 אחוזים, שהיוו ביחד 25 אחוזים מהסך הכול הלאומי. הדו"ח קבע שאחת הסיבות לתופעה הזאת הייתה ביטולם של כמה מיסים שקודם היו מוטלים על העשירים (מס רכוש, מס מסחרי, מס ירושה וכדומה.) חבר הכנסת הליברלי, אמנון רובינשטיין, תיאר את העוני הזה כ"פצצת זמן שהונחה בקרבינו על ידי בגין."32
ב-1977 3.8 אחוז מהילדים, כלומר 28,200, חיו מתחת לקו העוני. לשנת 1981 הנתון הזה היה 8.4 אחוזים, או 67,000. 33 המועצה לשיווק החלב קבעה שמאז שהממשלה הסירה את הסובסידיה שלה, ירדו מכירות החלב ב-13-29 אחוזים. בית החולים איכילוב בתל-אביב אמר שהוא התחיל לטפל בילדים עם תת-תזונה.34
עלינו לציין שקו העוני בישראל הוא נמוך יותר מאשר במדינות המערב, והמשפחות שחיים מתחתיו בישראל הם אלה המשתכרים פחות מ-36£ סטרלינג בחודש. היו 547,000 אנשים כאלה ב-1983, 35 זאת אומרת 13 אחוז מהאוכלוסייה. ב-22 במאי 1985 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח מיוחד על ההכנסות של העובדים, שבו היא קבעה שרמת החיים של מרבית העובדים ירדה ב-1983/84. ההכנסות של משפחות (אשכנזיות) עשירות ובני מעמד הביניים צנחו ב-1.5 אחוז בעוד שהכנסות העשירון התחתון (הספרדים) של האוכלוסייה צנחו ב-11.5 אחוזים.36
כאשר מקורות ישראליים (כלומר, אשכנזים) מדברים על העניים ועל תושבי עיירות הפיתוח ומשכנות העוני, הם אינם מציינים שהם ספרדים מסיבות של "אחדות לאומית". במקום, הם ממציאים שהבעיה היא אך ורק הפער בין העשירים לעניים.
האינטלקטואל המרוקאי, מיכאל אלבז, אמר ש"התלות של הספרדים במוסדות הרווחה של המדינה מחריף יותר מדור אחד לשני. ב-1964, 34.5 אחוזים מהמשפחות בעיירות הפיתוח נזקקו לתשלומי סעד, בהשוואה ל-17.4 אחוז מהכלל הלאומי. לשנת 1973 מספר חסרי הכול עלה. 40.4 אחוז מחסרי הכול היו מרוכזים בעיירות הפיתוח למרות שעיירות אלו החזיקו רק ב-17 אחוז מהאוכלוסייה הישראלית." אלבז מוסיף, ל-83 אחוז מתלמידי בתי הספר היסודי יש קשיי הבנה, בהשוואה ל-45 אחוז מהכלל הארצי. אלבז מסכם שאי-השוויון האתני הוא ממוסד.38
אפילו אינטלקטואלים אשכנזים הודו בעובדות הללו עשר שנים לפני שאלבז כתב את הפרשנות שלו. יונה רוזנפלד ואברהם זלאטשבי קבעו ב-1965 שיש נטייה לעלייה באי-השוויון האתני בקרב דורות ילידי ישראל.
תעמלנים ציונים אומרים שמצב הספרדים השתפר בישראל בהשוואה למצבם הקודם בארצות מוצאם אבל ד"ר יעקב נהון הפריך את הטענה הזאת. באנאליזה שלו, שפורסמה על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל, ד"ר נהון הדגים שמספר עובדי הצווארון הלבן האשכנזים עלה ב-90 אחוז בהשוואה למספר הספרדים בעוד שמספר הספרדים בעלי הצווארון הכחול עלה ב-90 אחוז! בתפקידים האקדמיים היו פי חמש אשכנזים מאשר ספרדים. כשזה הגיע לעבודות שוליים, היו 250-300 אחוזים יותר ספרדים מאשר אשכנזים.39 אם יש רמז כלשהו לשיווין, ניתן למצוא אותו רק בקרב הבורגנות הקטנה שמייצגת 18 אחוז משתי הקבוצות האתניות.
עוני וקיטוב החריפו עד למצב שיחזקאל צנעני, ממוצא תימני, הכריז שהוא מוכן למכור עין מעינו וכליה כדי לקנות דירה במקום לישון באוטובוסים, כפי שהא עשה במשך שמונת השנים האחרונות. שרה ברניה הכריזה שהיא תמכור את תינוקה שעדיין לא נולד כדי שהיא תוכל לקנות דירה קטנה של חדר וחצי.40
יוחנן פרס, מדען חברתי, הבחין שהפער האתני והחברתי בישראל היה גדול יותר מכל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית.41 ב-1948 השכר לתשלום עבור שעת עבודה אחת בארצות הברית היה 13$ ובקנדה הוא היה 11.5$, בעוד שבישראל הוא היה 4.5$.42 נתונים אלו הם עבור הממוצע וזה תמיד מטעה, היות והציבור הספרדי והפלסטיני מרוויחים את שכרם הרבה יותר נמוך מאשר הממוצע.
ד"ר יוחנן פרס מציע, "אם אנחנו לא נמגר את הפער העדתי, התחושות המכריעות של אי-צדק יכולים היטב להוביל להתנפצות הרסנית."43 הוא הוסיף ש"הדור השני , שנולד בארץ, מודע יותר לאי-הצדק מאשר דור ילידי החוץ הראשון... 44 הוא כתב שלמשפחה אשכנזית ממוצעת הייתה הכנסה של 400 אחוז יותר גדולה מאשר שלמשפחה ספרדית ממוצעת, 45 וש"הפער העדתי בין הלבנים והשחורים בארצות הברית בתחום העבודה, המקצועיות, עבודות טכניות וניהוליות הוא פחות חריף מאשר הוא בישראל."46
מספר הישראלים הנישאים מחוץ לקהילה שלהם היה 18.5 אחוז ב-1971, 47 אולם אין בכך כוונה ששתי הקהילות נעות לקראת אינטגרציה. המשמעות של כך היא בדיוק הפוכה – ש-18.5 אחוז מהישראלים אינם נושאים בני זוג מקהילה אחרת. מלבד זאת, אלה שכן נישאים בנשואי תערובת, נישאים לבן זוג מאותו מעמד חברתי.
בנסיעה מחיפה למרסיי באונייה תורכית, שרוב הנוסעים שלה היו ישראלים, יחד אשכנזים וספרדים... שמתי לב בהתחלה כשיצאנו לדרך, היחסים בין שתי הקבוצות היו מאופקים אבל קורקטיים והספרדים דיברו ביניהם על החיים והעבודה שלהם בישראל, ואחרי זה על הבעיות שלהם בישראל. באופן הדרגתי השיחה נסבה על הקשיים שלהם ולבסוף כולם אמרו שאם הם ימצאו עבודה מתאימה בצרפת הם יישארו שם. המגע עם האשכנזים התקרר ככל שהתקרבנו למרסיי, וכשירדנו מן האונייה האשכנזים והספרדים יצרו שתי קבוצות נפרדות, שכרו מוניות נפרדות ונפרדו ללא מילה. בלונדון ישנם ישראלים רבים, משתי הקהילות, וראיתי מעט מאוד ראיות של יחסים מיודדים ביניהם.
את העמקתו של הפער בין שתי הקהילות בדור השני של ילידי-ישראל ב"מעמד העליון" יש לציין. 12.9 אחוז מהמהגרים הספרדים (1977) שייכים לקבוצה זו, בהשוואה ל-30.9 אחוז אשכנזים. בדור ילידי-ישראל יחס הנתונים הוא 14.6 אחוז בהשוואה ל-45.6 אחוז. נתונים אלו מוכיחים גם שמגמת הירידה בקרב הספרדים היא תופעה תוצרת-ישראל.
פירוט תחומי התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית בהתאם למוצא אתני48
תחום תעסוקה ילידי אפריקה ואסיה ילידי אירופה ואמריקה ילידי ישראל ממוצא ספרדי ילידי ישראל ממוצא אשכנזי
% % % %
1974 1977 1974 1977 1974 1977 1974 1977
מקצועות חופשיים, טכניים וניהוליים
11.4 12.9
27.8 30.9
11 14.6

41.4 45.6

שירותים ומסחר 39 41.5 28 28.2 40.6 43.1 33.8 31.1
חקלאות, עובדים מיומנים ובלתי מיומנים

39.5 45.7

34.2 30.8

48.4 42.1

24.8 22.2
סך הכל (s000) 306.7 302.6 393.3 390.2 91.9 122.5 150.8 175.2
סך הכך (%) 100 100 100 100 100 100 100 100

המציאות היא הרבה יותר גרועה, היות ובכל מעמד בתחום התעסוקה הספרדים בדרך כלל בתחתית.
ניתן לראות את השוני בהכנסה בטבלה הבאה. ניתן להראות בבירור שההבדל בהכנסה מופיע בקרב הדרגים הגבוהים יותר. בקצה התחתון של סולם השכר ב-1966, השכר היה 30 אחוז מהממוצע הלאומי, זאת אומרת פי עשר פחות מהשכר הגבוה ביותר.

9-12 שנות השכלה מעל 13 שנות השכלה

מקטעים באוכלוסייה49 ספרדים אשכנזים ספרדים אשכנזים
החמישית התחתונה 10.8 12.0 15.5 7.6
החמישית השנייה 21.6 16.4 8.5 9.7
החמישית השלישית 26.0 17.3 9.9 13.0
החמישית הרביעית 24.6 24.8 36.6 23.2
החמישית העליונה 17.0 29.5 27.3 46.5
סך-הכל 100 100 100 100

התמונה גרועה יותר אם ניקח בחשבון את ההכנסה של הספרדים שלא הייתה להם הזדמנות לסיים 9 שנות השכלה. ב-1979 19 אחוזים מאוכלוסיית ישראל (כלומר, 445,000) הוגדרו כעניים, שמהם 75 אחוזים היו ספרדים. בהתאם לנתונים של ג'. חביב, 78 אחוז מהילדים העניים (92 אחוז בהתאם לכץ) באים ממשפחות ספרדיות גדולות. מצוקתם לא חלפה על ידי תשלומי הסעד הם קיבלו, בגלל שהתשלומים היו רק 43 אחוזים מהממוצע הלאומי.50
הדו"ח על ההכנסות שהוכן על ידי המרכז לחקר מדיניות חברתית קובע שחלוקת ההכנסות בישראל הייתה פשוט נמוכה מאשר במדינות המערביות.51 אלה שנמצאים בעשירון העליון שבסולם השכר (מלבד אנשי עסקים) - על פי רוב אשכנזים – מרוויחים 40 אחוז מן השכר הכולל של כל העובדים. האחוז האחד העשיר ביותר באוכלוסייה ב-1984 שלט ביותר מ-11.5 אחוזים מכלל ההכנסה הלאומית.52 נתונים מצביעים לעובדה שהעשירים (האשכנזים) מרוויחים יותר, וב-1980 ההכנסה הפרטית הממוצעת שלהם הגיעה ל-86,900$. לשנת 1984 היא הגיעה ל-100,700$.
הקיטוב של קהילת המתיישבים האשכנזים מצד אחד, והספרדים והפלסטינים מצד שני, נעשה ברור במדגם הנתונים על הכנסות המשפחה: בשלבים הראשון והשני התחתונים של הסולם החברתי ההכנסה הממוצעת למשפחה הייתה 150-200$ לחודש ב-1984 (בעיקר ספרדים ופלסטינים). בשלב השישי, ההכנסה למשפחה הייתה 500$ לחודש, בשלב השמיני הייתה 900$ (בעיקר אשכנזים) ובשלב התשיעי הייתה 1,200$ לחודש (בעיקר אשכנזים).53
הנתונים הרשמיים המאוחרים ביותר מאשרים שהעוני התפשט בקרב הספרדים והפלסטינים. העיתון ידיעות אחרונות ציטט מקורות רשמיים ש"מספר האנשים החיים מתחת לקו-העוני הגיע ל-267,000, מתוכם 120,000 ילדים. מספרם גדל ב-25 אחוזים במהלך 1983 ו-1984."54 מאז תחילת 1985, המדיניות הכלכלית החדשה הובילה לשחיקת השכר ב-35-40 אחוזים. שכר המינימום ירד מ-40 אחוז ל-23 אחוז מהשכר הממוצע. האבטלה עלתה לממוצע לאומי של 10 אחוז, אך באזורים הספרדיים והפלסטיניים היא 30-40 אחוז. צעדים ננקטים ללא הרף כדי לקצץ את כמות תשלומי הרווחה, קצבת ילדים ושירותי חינוך ורווחה אחרים. (בבאר-שבע, לדוגמא בית חולים סורוקה אשפז 300 ילדים בחודש, כולל 20-30, בגלל מצב תת-התזונה שלהם, שנראו כמו ילדי מחנות ריכוז. אלה הם ילדי הספרדים, הפלסטינים והשחורים העבריים האמריקאים.)55

פשע ועינויים

הקורא יכול לתהות: איך זה שהספרדים קיבלו את המשטר הציוני האשכנזי? האם הם קיבלו אותו כעובדה מוגמרת, או שהם נאבקו?
התבוסתנים נכנעו וקיבלו מה שהאשכנזים בחרו לתת להם. חלק גדול מהקבוצה הזאת השתייכו למעמדות העשירים והביניים והיא יחסית קטנה מאוד.
הקבוצה של אליהו אלישר, אשר השתייכה ל"אריסטוקרטיה" של היהודים הילידים, נאבקה והתפשרה כדי לפייס ובאותו זמן, נכשלה באופן נוראי. קבוצה נוספת "אריסטוקרטית" של היהודים הילידים, שכללה את בכור שיטרית (שר המשטרה לשעבר) ויצחק נבון (נשיא לשעבר), שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, במיוחד עם מפלגת העבודה.
ישנה גם קבוצה גדולה של אנשים שחיכתה בשקט ובסבלנות. בניגוד אליהם ישנה הקבוצה הצעקנית שסירבה להסכים ללא עוררין וכללה את הפנתרים השחורים, את שח"ק, עודד, והמזרח לשלום וארגון אוהלים, וכן גם ארגונים קטנים לגופו של עניין שהתעוררו בעיקר באזורי שכונות העוני. אנו נסקור את הארגונים הללו ואת מאבקם והסולידאריות שלהם עם הפלסטינים בפרק הבא.
לבסוף, ישנה הקבוצה של העבריינים. אלו הם אנשים שחיו באזורי שכונות העוני של הערים הגדולות, בעיירות הפיתוח והמושבים. מדענים חברתיים טוענים שפשע והתנהגות פסולה הם לעיתים אמצעי המאבק שבם משתמשים המקופחים נגד הממסד השולט והחברה הדומיננטית. שיעור הפשיעה בחברה היהודית בעולם המוסלמי-ערבי היה 0.1 אחוז, אולם בישראל 90 אחוז מאוכלוסיית בתי הכלא הם ספרדים. אותו אחוז חל לגבי בתי הבושת. מפקד משטרת תל-אביב, משה טימוקן, מצביע על החרפת המצב, קבע ש"באזור אחד בלבד ישנם 2,000 נערים (בין הגילאים 10 ו-16) עם רישום פלילי." מדענים חברתיים התריעו ש"הפרדה-גזעית "חברתית" היא סכנה חמורה יותר מאשר האויב מבחוץ." באזורים הללו ישנם שוטרי משמר הגבול חמושים ברובים ובאלות, וחילופי האש בינם לבין הנוער של אזורי שכונות המצוקה הפכו לאירוע יומיומי.56 אחדים מהנערים הללו משתייכים לתנועות התנגדות, או ליתר דיוק, הם נדחפו לשלב את גורלם עם קבוצות התנגדות.
ב-1970, היהודים הספרדים ייצגו 78 אחוז מאלה שביצעו מעשים פליליים, והנוער הספרדי ייצג 93 אחוז.57
הממסד הישראלי מתעמת בכל האתגרים האלה עם מדיניות של דיכוי חסר רחמים, זאת אומרת, הטלת אמצעי ענישה קשים, הכאות חמורות, עינוי ושוחד. 88 אחוזים מכוח המשטרה הישראלית באים מהקהילות הספרדית והדרוזית (אשר מספקות גם כן 90 אחוזים משוטרי בתי הכלא. הוא גם מינה את הספרדים בכור שיטרית ושלמה הילל כשרי המשטרה. ישראל אם כך הייתה משתמשת באותם אמצעים כמו רודזיה/זימבבווה ודרום אפריקה ששם הם השתמשו בשחורים לשיטור על השחורים. מקורות ישראליים קובעים שרוב שכירי החרב בלבנון הם שיעים.
העיתונות ברחבי העולם פרסמה חומר רב אודות העינויים בבתי הכלא הציוניים ואמצעי הענישה השונים שהם השתמשו בהם נגד הפלסטינים, אבל אף דבר אודות העינויים שנגרמו לספרדים, מלבד עיתון הטריביון הבריטי, אשר פרסם זאת במכתב מאת יעקב ירובעל.58 ההשפעה הציונית יכלה להדחיק את העובדות הללו מתוך חשש שהם עלולים לגרום למחאת זעם מיהדות העולם, ובמיוחד ממאות אלפי הספרדים שבמערב.
להלן כמה עובדות מסוגיה זו.
יחיא חזן: עינוי זאת אומרת האפשרות שהוא יכול לאבד את ראייתו בעינו הימנית. עורך הדין שלו, עודד דוברת, קבע שיחיא נלקח לתחנת המשטרה ברחובות ושם הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי קציני המשטרה בתקווה להכריח אותו לעשות הצהרה, עד שהוא התמוטט על הרצפה. כשהוא הרים את ראשו, הם בעטו בעינו עד שהוא התעלף. אז הכריחו אותו לחתום על "הודאה" אבל לא היה לו מושג מה תוכנה. כשהוא התחיל להקיא דם הוא הועבר לבית החולים לניתוח בעינו.59. הארץ פתח את המקרה שלו שוב ב-2 במרץ 1979 עם תמונת הקורבן, והוסיף שהשוטרים כמעט חנקו אותו. לאחר הניתוח בעינו, הוא נשלח לכלא ברחובות. זמן קצר לאחר מכן הוא ניבדק על ידי מומחה שקבע שהנזק בעינו גורם לו לראייה כפולה וזה יכול להיות מצב תמידי.
אורי נקש: הוא נעצר כשהוא היה באוטובוס בגלל שהשוטר לא אהב איך שהוא מדבר ומנהל את עצמו. היחס המרושע שהוא קיבל הוביל לקרע בתוף האוזן שלו.60
ס. נוניקשווילי: חייל מגרוזיה (יהודי גרוזיה שייכים מבחינה תרבותית לקהילה הספרדית). הוא בן 19 ועונה בתחנת משטרה בפתח-תקווה. הוא היה נבוך כשהוא תיאר את מה שהם עשו לו שם: הם התחילו עם מכות על הפנים, אחרי זה השוטר השתין עליו, הם הפשיטו את בגדיו מעליו ופעמיים החדירו מקל של מטאטא באחוריו. הם דחפו סמרטוט ספוג בשתן לתוך פיו כדי לעמעם את הצרחות שלו. כשהוא ביקש לראות רופא הם לקחו אותו למטה- המשטרה ושם הכו אותו שוב. השוטר אמר לו "אם תבקש לראות רופא אני אתלה אותך ואגיד שתלית את עצמך."61
אנונימי: עורך הדין לדיסקי ציין שאת אחד הלקוחות שלו הכריחו להתפשט ובשעה שהיה ערום הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי שוטר שהשתמש במקל. שפכו עליו מים קרים אחרי זה. הם רססו גז מדמיע לעיניו, דחפו מקל של מטאטא לתוך פיו ואחר כך עשו אותו דבר עם קנה של רובה. כשהם חקרו אותו הם החזיקו סכין מעל אברי מינו ואיימו לחתוך אותם. אחר כך הם זרקו אותו על הרצפה שהייתה מכוסה במים.62
פינחס בחבוט: הוא עונה עד שהוא חתם על הצהרה.63
בנימין שיטרית: הוא היה קשור בשלשלאות ועונה עד שהיה צורך לאשפז אותו. בשנה לפני כן הוא עונה באופן חמור כל כך שהוא ניסה להתאבד על ידי קפיצה מהחלון בקומה העליונה של תחנת המשטרה. הוא לא מת והמשטרה המשיכה להציק לו.64
אלי אברהם: יש לו היסטוריה ארוכה של עינויים מידי המשטרה הצבאית בגלל שהוא סירב להתגייס לצבא. הוא טען שהוא מסרב להתגייס בגלל האפליה הגזעית בישראל.65
שמעון אבוטבול: התאבד בכלא. נער מתבגר, שלאחר מותו, הפך לגיבור בשירים העממיים של הספרדים.66
שיטה סדיסטית אחרת שהשתמשו בה בכלא רמלה הייתה השימוש בחוקנים.67
האלוף משה נתיב, ראש אגף כוח האדם בצה"ל, קבע ש-16 חיילים התאבדו במהלך תקופה של שישה חודשים בלבד.68 צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, שלח מכתב לשר המשפטים שבו הוא מגנה את היחס הניתן לספרדים בצבא והזכיר את שמותיהם של כמה חיילים הנמצאים בחקירה: אלי אברהם, משה בוחבוט, אלברט דנינו, אטיאס ריכרדו ומאיר בדושה. הוא כתב שהחיילים האלה התלוננו שמענים אותם עם גז מדמיע. ביטון הוסיף שהרשויות הצבאיות מסרבות לבדוק את התלונות הללו.69 בדצמבר 1980 רדיו ישראל הודיע שהורי חיילים מתלוננים על התמוטטות עצביהם של בניהם בצבא כתוצאה מהיחס הנורא שהם קיבלו בצבא ואת כמה מהם היה צורך לשלוח לבית חולים פסיכיאטרי.
נתן דונביץ, כתב בעיתון הארץ, הודה שרק ספרדים היו קורבנות לעינויים, ובשל כך הציבור האשכנזי לא הראה התעניינות בנושא.70 פקיד בכיר במשטרת ישראל הודה על עינוי אסירים עם אלקטרודות מחוברות לאברי מינם. הוא התפאר ש"השיטות הללו "יעילים", וכאשר אנחנו משתמשים בהם הנאשם מוכן לחתום על כל שדבר."71 שופט בית המשפט העליון, חיים כהן, גינה את העינויים, והג'רוזלם פוסט אשר דיווח על כך אמר שגינוי כזה במדינה מערבית היה מוביל להתפטרותם של ראשי המשטרה.72
בזו הדרך ב-13 בפברואר 1985, יוסף אלגזי פרסם מאמר המבוסס על דו"ח של האגודה לזכויות האדם בישראל. אלגזי כתב: "לא חולף יום שאנו לא מגישים תלונה על העינויים והאלימות שמופעלים בידי המשטרה . על פי רוב התלונות לא מגיעות מתוך פחד מפעולות התגמול של המשטרה. על אף זאת, מספר התלונות גדל במהלך השנים האחרונות. ב-1982 היו 2,098 תלונות וזה עלה ל-2,230 ב-1983. פי שלושה מזה שוטרים נשפטו בשימוע משמעתי ב-1984 כמו ב-1983. מאחר שהשופט והנאשם הם שוטרים, העונש החמור ביותר שניתן לאלה שנאשמו בעינויים היה קנס שהיה שווה ערך ל-5£ סטרלינג." הדו"ח מביא להלן את שמות הספרדים שעונו:
יוסף ברקה: היה לו שטף דם ושבר בעמוד השדרה.
שלמה (סאלים) זוריחן: עונה עם אלקטרודות שמונה עשרה פעמים ברציפות, ונגרם נזק חמור לעצביו ולראייתו.
מנשה עזרא: הוכה קשות למשך מספר שעות. לאחר מכן נעצו סיכות בפצעים שלו, בעטו בו במפסעה. אחרי זה ירקו עליה, והשפילו אותו במילים.
מרסל ויפה אוחנה: שניהם הוכו והורעלו בגז מדמיע.
יוחאי כהן: מת ב-20 בינואר 1985 לאחר שתלו אותו ועינו אותו. אחד עשר יום לפני מותו, הוא נראה בידי עד ראייה, הוא נעצר ועונה. המשטרה טוענת שהוא תלה את עצמו. כאשר מעריב וחדשות פרסמו את נסיבות מותו בידי המשטרה, העיתונאים המעורבים נקראו לתחנת המשטרה ואיימו עליהם.
רחמים סלים: הוכה קשות וברציפות בידי קבוצת שוטרים.
יהודה אדרי: הוכה ונבעט במפשעות ובצוואר.

מקיטוב וניכור הדרך להתנגדות הייתה פתוחה לרווחה.

הערות
1. משרד ראש הממשלה. 1968, 413-418.
2. בנק ישראל, 1968.
3. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 1, 41.
4. ראה שם.
5. משרד המסחר והתעשייה, 28, 29 ו-40.
6. ראה שם. ראה גם קליינר, 1966, 153.
7. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
8. ראה שם.
9. דנסגייד, תל-אביב, 1979.
10. ראה שם.
11. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
12. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973.
13. חפר, 1975, 93.
14. רבעון לכלכלה, 1963.
15. "רווחים בישראל", בשער 6, 1963.
16. סבירסקי וברנשטיין, 1980, 18-26.
17. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
18. זו הדרך, 1980.
19. מספר 13/14.
20. שבט ועם, 1960.
21. שבט ועם, סידרה שנייה, מס' 1, 1970.
22. הפנייה למילותיו המפורסמות של זולה "אני מאשים" לגבי המקרה של דרייפוס – שהיה המאורע שנתן השראה לתיאודור הרצל לכתוב את מדינת היהודים שלו.
23. new society news, 1979, צוטט על-ידי סבירסקי, 1981, 344-355.
24. הארץ, 4 באפריל 1986.
25. הארץ, 28 במרץ 1986.
26. הארץ, 12 ביולי 1985.
27. הטיימס, 22 בפברואר 1982.
28. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
29. 25 באוקטובר, 1984.
30. המשרד הישראלי לסטטיסטיקה.
31. זו הדרך, 9 באפריל 1981.
32. הארץ, 6 בנובמבר 1981.
33. זו הדרך, 9 במרץ 1983, ציטוט מהמאזן השנתי של המוסד לביטוח לאומי.
34. זו הדרך, 28 בדצמבר 1980.
35. הארץ, 22 בפברואר 1985, ציטוט מהמאזן השנתי של הביטוח הלאומי.
36. זו הדרך, 29 במאי 1985.
37. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 112.
38. ראה שם.
39. זו הדרך, 15 באוגוסט 1984.
40. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
41. הארץ, 26 ביוני 1981.
42. זו הדרך, 31 בדצמבר 1985 ציטוט מהמאזן של המכון לפריון.
43. פרס, 1977, 82.
44. ראה שם.
45. ראה שם, 132.
46. ראה שם, 143.
47. ראה שם, עמוד 147.
48. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 1981, 116.
49. ראה שם, 119.
50. ראה שם.
51. על המשמר, 6 בספטמבר 1985.
52. הארץ, 6 בספטמבר 1985.
53. עיין גם מאמר של אחמד סעד בפלסטין אל-ת'אורה, 9 בנובמבר 1985, וגם מאמר של סלים ג'וברן בפלסטין אל-ת'אורה, 13 ביולי 1985.
54. 11 בספטמבר 1985.
55. ראה את הצהרתו של פרופסור סטנלי יודצקי מבית חולים סורוקה בזו הדרך, 22 ביולי 1987.
56. שלום כהן, זמנים מודרניים, 95.
57. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1970: סידרה מיוחדת 417, טבלה B, וסידרה מיוחדת 408, טבלה E.
58. 25 במרץ 1980.
59. ידיעות אחרונות, 17 בינואר 1979.
60. ידיעות אחרונות, 22 בפברואר 1979.
61. העולם הזה, 7 בפברואר, 1979.
62. עיתונות ישראלית, 15 בינואר 1979.
63. ידיעות אחרונות, 1 ביולי 1979.
64. זו הדרך, 5 במרס 1980.
65. זו הדרך, 9 ביולי 1980.
66. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
67. הארץ, 26 בפברואר 1982.
68. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
69. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
70. 11 באפריל 1980.
71. ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1979.
72. 29 ביוני 1979.

ההתנגדות הספרדית
והסולידאריות עם הפלסטינים

התנגדות
תחילתן של הפגנות המחאה העממיות

לאחר הקמתה של מדינת ישראל ב-1948, הממסד הציוני, בסיועם של הכוחות המערביים ואוהדיהם במדינות הערביות, עקר את מרבית הספרדים והביא אותם לפלסטינה, ששם הם התחברו עם היהודים ילידי פלסטינה להרכיב את הרוב המכריע של המדינה החדשה. התנאים הטרגיים במחנות הפליטים, ושכונות העוני העירוניות והכפריות, שתיארנו בפרקים הקודמים היותר, הביאו לצמיחתה של התנגדות מסוג חדש – שכללה התקוממות עממית, שביתות, הפגנות והתנגשויות דמים עם כוחות המשטרה ומשמר הגבול.
אינתיפאדה מעין זו התפשטה לעיתים קרובות גם בקרב חיילים, בצורה של שביתות רעב, חוסר משמעת ואלימות מילולית ופיזית נגד מפקדים אשכנזים, אבל את הדיווחים העלימו על ידי הצנזורה.1 בעיר אשקלון, מנהיג מקומי, נעים חלאשי, הוביל אלפים רבים של ספרדים נגד מדיניות האפליה הגזענית. בשנות השבעים, נעים סייע בהקמת ארגון הפנתרים השחורים.
לקראת סוף אפריל 1949, 300 ספרדים תושבים מהעיר רמלה ארגנו הפגנה רועשת ברחוב אלנבי בתל-אביב. הם דרשו "אוכל, עבודה" וניסו להסתער לבניין הכנסת הישן, עד שהמשטרה הישראלית הצליחה להדוף אותם אחורה, ומיד לאחר מכן הם עברו למשרדי הממשלה בקיריה ושם נפגשו איתם כמה פקידים שהבטיחו להם שהממשלה תעסיק אותם ב"עבודות חירום".3 כעבור שבועיים ספרדים הסתערו על בניין הסוכנות היהודית בחיפה והמשיכו בהשתוללות בתוך משרד הקליטה. הם דרשו "עבודה ודיור" אבל הפעם המשטרה הצליחה להתגבר עליהם רק באמצאות כך שהביאו תגבורת. אחדים מן המפגינים נפצעו במהלך ההתנגשויות, ומספר נעצרו.3
ביולי באותה שנה, מפגינים מיפו תקפו את בניין הממשלה הקודם בתל-אביב, הם השתמשו במקלות והרסו את דלתותיו. ברגע האחרון, המשטרה הצליחה לעצור בעדם מלהיכנס לאולם עצמו. יוסף שפרינצק סירב להיפגש עם המפגינים והצהיר "אנחנו לא יכולים לדבר עם כאלה ששוברים דלתות." (פרוטוקול הכנסת 26 ביולי 1949).
באותו זמן שהממסד הציוני היה מביא מאות אלפים של מהגרים ושולח אותם למחנות בלתי אנושיים, הסוכנות היהודית הייתה מקשיבה לדיווחים מפורטים על הרעב והמצוקה שלהם.4 ילדים רעבים תקפו ילדים אחרים בדרכם לבית הספר וגנבו להם את האוכל.5

המאורעות של וואדי אל-סאליב

אלה היו שיאם של ההתקוממויות העממיות שנטלו על עצמם הספרדים, והמרוקאים במיוחד. הם התרחשו ביולי 1959. הגורם המיידי היה הענקת דיור מרווח למהגרים חדשים אשכנזים מפולין בעוד שמאות אלפי ספרדים היו עדיין חיים באוהלים מטונפים ובשיכונים רעועים מאז 1948. זאת ועוד, הממשלה קנתה דירות נוספות מחברות פרטיות עבור המהגרים הפולנים האלה, והדירות שנבנו עבור הספרדים ניתנו ברגע האחרון לאשכנזים החדשים שבאו. עלינו גם לציין שרוב ההנהגה של ישראל הייתה ממוצא פולני, כולל בן-גוריון, פרס, שמיר וחיים וייצמן.
את הניצוץ סיפקה המשטרה כשהיא ירתה במרוקאי ברחוב. הספרדים ראו בכך התגרות גזענית, והמרוקאים שגרו באזור שכונת העוני של ואדי אל-סאליב בחיפה, ארגנו הפגנה תחת הנהגתו של דוד בן-הרוש, מזכיר התאחדות עולי צפון אפריקה. המפגינים שהיו ביניהם נשים וילדים רבים, הרסו את המטה המקומי של ההסתדרות ואחרי כן התקהלו מחוץ לואדי אל-סאליב כשהם עושים את דרכם לעבר האזור האשכנזי של הדר, שוברים חלונות של חנויות ברחוב הראשי. המשטרה ומשמר הגבול מיהרו לאזור והתנהגו כאילו הם מדכאים מהפכה שזה עתה התחילה, וגרמו לפגיעות חמורות בקרב נשים וקשישים. לבסוף הם הצליחו להשתלט על מנהיגי ההתקוממות, כולל דוד בן-הרוש, שפתח באש עליהם כשהם התקדמו. איך שלא יהיה, המשטרה הצליחה – אם כי בקושי רב – לעצור אותו ואת עמיתיו. אחדים מראשי הכנופיה הוכו והורשעו, ואילו אחרים שוחדו. התפרצות האלימות הייתה סימולטאנית במרבית מחנות הספרדים, כשההמון מארגן הפגנות ספונטאניות, מעשי חבלה והצתה נגד בנייני ממשלה וגרמו לנזק בשווי מיליוני דולרים. תנועת המחאה יצאה בקריאה אל הספרדים לעזוב את המפלגות הפוליטיות האשכנזיות ולהצטרף להתאחדות עולי צפון אפריקה.
במטרה להרגיע את המפגינים, ראש הממשלה, דוד בן גוריון, הרכיב וועדה כדי לבחון את הבעיה בראשותו של מ. עציוני, חבר בית המשפט העליון. הוועדה חשפה דו"ח מפורט אודות הפער החברתי בין אשכנזים וספרדים, יחד עם המלצות ממושכות כיצד להביא לחיסולו. הממשלה, כמובן התעלמה מן הדו"ח.6 וועדת החקירה הכחישה את קיומה של אפליה גזענית כלשהי בישראל. לאחר מכן בן-הרוש קיבל דירה ועבודה.
ב-1963 "החזית לשוויון לאומי" החשאית הופיעה, וחוסלה על ידי המשטרה החשאית ובשל "סיבות ביטחוניות" הטילו איפול תקשורתי מוחלט על כך.7

האינתיפאדה של הפנתרים השחורים

ב-1971, ספרדים ממחוז מוסררה בירושלים הרכיבו את ארגון המחאה הגדול ביותר – הפנתרים השחורים. הם אימצו את שמו של אחד הארגונים השחורים באמריקה בגלל שהם האמינו שלא היה הבדל יסודי בין האפליה נגד השחורים בארצות הברית ובין האפליה נגד הספרדים בישראל בתחום התעסוקה, החינוך, הדיור וכדומה. הם נערכו לקריאת תיגר על תפיסות ממסד "העבודה" לגבי "שיווין", "סוציאליזם", "דמוקרטיה", "שחרור יהודי" ו"קיבוץ גלויות".
אחת הפרובוקציות הגסות ביותר שהביאה לעלייתו של ארגון אתני זה הייתה האופן שבו מהגרים אשכנזים מרוסיה היו מתקבלים: במרץ 1971 הם קיבלו קבלת פנים מלכותית על ידי הממשלה והסוכנות היהודית, העניקו להם דיור מרוהט ועבודות שתאמו את כישוריהם. ראש הממשלה (הרוסייה), גולדה מאיר, מיהרה לשדה התעופה בלוד בימי שני וחמישי בעיניים מלאות דמעות וקול סדוק מהתרגשות לקבל את פניהם: "אתם היהודים האמתיים. חיכינו לכם 25 שנה. אתם מדברים יידיש!" היא הוסיפה "כל יהודי נאמן מדבר יידיש, כי מי שלא יודע יידיש הוא לא יהודי.8 אתם זן עליון – אתם תעניקו לנו גיבורים."9 קבלת הפנים הזאת עוררה זעקת זעם בקרב הספרדים אשר קיבלו את זה כעלבון שגולדה הפרידה את היהודים לשני חלקים: היהודים האמתיים שדיברו יידיש, והמעמדות הנחותים, זאת אומרת הפסיאודו-יהודים שדיברו ערבית במקום יידיש, היהודים השחורים מהמזרח התיכון. קבלת הפנים שערכו מנהיגי המדינה למהגרים החדשים האשכנזים שבאו הכעיסה ספרדים שקבלת הפנים שהם קיבלו בשדה התעופה, כשהם הגיעו לארץ, הייתה שריססו אותם בדי.די.טי.
המהגרים החדשים מרוסיה קיבלו גם כן את המענקים הבאים:
1. משכנתאות נמוכות ריבית וארוכות טווח. זה אפשר לכל משפחה לשלם פחות מרבע מהמחיר (של דירה). תשלומי המשכנתא אחרי כן הצטמקו מכעט לכלום בגלל האינפלציה הכרונית
2. דירות פאר. כל משפחה של שלושה קיבלה דירה עם שני חדרי שינה גדולים, בדרך כלל בערים הגדולות. גודל הדירה היה 80 מטר מרובע, בעוד שלספרדים עם משפחות גדולות הקציבו דירות 30-40 מ"ר בממוצע. בתל-אביב, המהגרים האשכנזים שוכנו בפרבר המפואר, נווה שרת, אשר שוכן בסמוך לאזור שכונת עוני ספרדית של שכונת הארגזים.
3. דחיית שירות החובה בצבא, בעוד שהמדינה שלחה את הספרדים ישר לחזית, שם הם מתו באלפיהם ב-1948.
4. פטור ממס הכנסה לתקופה מסוימת.
5. פטור ממכס או ממס יבוא, זאת אומרת שכל רוסי יכול לקנות מכונית או מקרר בפחות מחצי המחיר בתשלומים.
6. תעסוקה ההולמת את כישוריו של המהגר.
למרות שהפריבילגיות הללו עלו לעם, שברובו היו ספרדים ופלסטינים, יותר מ-25,000$ למשפחה,10 המהגרים החדשים התייחסו לשכניהם הספרדים (והפלסטינים) בתיעוב. הם שלחו פטיציות לעיריית תל-אביב להביע את התמרמרותם על כך שהם צריכים לחיות על יד יהודים "שחורים" שלטענתם היו "לבנטיניים" ובלתי מתורבתים, והם איימו לעזוב את המדינה.11 הרשויות האשכנזיות נענו לכמה מן הדרישות שלהם והוציאו את הילדים הספרדים מבתי הספר וממועדוני הנוער האשכנזיים, ובמקומות מסוימים אף לא נתנו להם להיכנס לבריכות השחייה המקומיות. אמצעים מזעזעים אלו הובילו כמה מתושבי השכונות להשליך אבנים על המהגרים החדשים מרוסיה, שרבים מהם עזבו את ישראל לאמריקה בחיפוש אחר רמת חיים גבוהה יותר.12
אחד המהגרים, אולצ'יק מסוים, הפך ידוע לשמצה. אלצ'יק הזה קיבל דירה מפוארת ומרווחת בפרבר האמריקאי המטופח של קירית יובל. הוא מצא עבודה בחברת סולל בונה – והוא לא סובל ספרדים. כשאמרו לו שישנם שמונים אלף ילדים שאין להם מיטה לישון בה, הוא התפקע, "אתם עושים את כל הילדים האלה ואחר כך מבקשים ממני לשלם עבור החינוך והאוכל שלהם? זה עניין שלי שאתם מוכרחים להביא עשרה ילדים?" בתקופת חופשת הקיץ סולל בונה מעסיקה מספר ילדי בית ספר בשכר יומי של 12 לירות ישראליות ביום, אבל הבן של אולצ'יק קיבל 47 לירות ישראליות. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים טען "אם ההגירה הזאת תמשיך, תהייה מלחמת אזרחים."13
למרות שמהגרים רוסים אלו נולדו וגדלו בברית המועצות הסוציאליסטית הם, יחד עם קיצונים כמו הרב כהנא, הרכיבו את הימין הגזעני והם עמוד השדרה של ההתיישבות הציונית בגדה המערבית הכבושה.
בנוסף לגל פרובוקטיבי זה של מהגרים, היה עוד גורם להתפשטות התמיכה בהתקוממות של הפנתרים השחורים אשר היה הקשר להאציל את מוסררה עבור האשכנזים. לאחר כיבוש העיר העתיקה בירושלים ב-1967, מוסררה לפתע הפכה לבעלת חשיבות כלכלית, ממוקמת כמו שהיא בין הערים העתיקה והחדשה, וזאת הסיבה שהממסד השולט רצה לגלח את הבתים הערבים הישנים ולהפוך את מוסררה ל"אזור פיתוח מחודש" עם דירות פאר לאשכנזים. מכך משתמע גירושם של הספרדים העניים. משפחות ספרדיות שהיו צריכות להיפרד ביניהם ולהצטופף במגדלי קוביות מכוערים שנבנו מסביב לירושלים הערבית. עלינו להוסיף שרוב הספרדים התנגדו באופן להתיישב בשטחים ערביים כבושים, ייתכן בגלל שהם הבינו שההתיישבות נבנית על חול, והחול במזרח הוא הפכפך!
היה עוד גורם פרובוקטיבי אחר: מרבית הצעירים של מוסררה והספרדים משכונות העוני האחרות היו מורכבים מאלה שלא למדו, לא היו להם עבודות ולא שירתו בצבא. המשטרה הייתה מתגרה בהם, עוצרת אותם וחושפת אותם להשפלה, לעינוי ו"מכות יבשות", ובכלא הם היו חשופים למעשי סדום. בגיל ארבע עשרה, צ'ארלי ביטון חבר כנסת התנסה בטיפול הזה על פשע שהוא לא ביצע. בתי המשפט היו מטילים עליהם את העונשים החמורים ביותר עבור עבריינות בעוד שהם היו נוהגים במידת הרחמים עם פושעים אשכנזים גדולים, שולחים אותם חופשי למוסד נפשי במקום לכלא. בהתאם לכך, הנוער הספרדי ממוסררה ומאזורי שכונות המצוקה התחילו לראות את המדינה כאויבם הראשי והעוין את החברה הספרדית ככלל. נוער זה שמע גם כן סיפורים ארוכים מהוריהם על הטיפול שהם קיבלו מהסוכנות היהודית וממשלת ישראל לאחר שהם היגרו לישראל אחרי 1948.
לבסוף, הנוער הזה הושפע על ידי ההתקוממויות שארגנו השחורים באמריקה, דרום אפריקה והעולם השלישי נגד גזענות והתנחלות. המתיישבים האשכנזים "סייעו" לנוער הזה לקבל אופי פוליטי על ידי כך שקראו להם "שחורים", "שוורצס", "ערבים" וכדומה.
התנאים במוסררה לא היו טובים יותר מאשר באזורי השחורים בארצות הברית. ס. מלכה תיאר האזור ואת התנאים הקיימים שם: "מוסררה היא אזור השייך לתוך תחומי ירושלים היהודית ועל סף העיר העתיקה. היא הוקמה בחופזה ביומה השני של שנת 1948 כדי לשכן בה מהגרים ממרוקו ומעיראק. באותו זמן הרשויות לא שמו לב אליה והיא נותרה במצב של הזנחה. אבניה הכהים...הכביסה בחוץ מדברת על עוני וייאוש? ... מתנפנפת מהחלונות וברחובות. הבתים הרעועים נשענים אחד על משנהו ובתוכם התושבים חיים שישה או שבעה בחדר... סובלים מעוני וממצוקה. המשפחות כאן הן גדולות... כשבני המשפחה מפוזרים בשלוש או ארבעת קומות הבניין. רעש מורט עצבים עולה מהפטפוט הבלתי פוסק של האנשים בחוץ. חוסר מעש שוחק את האנשים, ולבסוף ישנו הפשע. כלומר התוצאה הטבעית של בתים עלובים והחומר האנושי: רובם ממעמד הפועלים, עובדים זרים, מובטלים, מעמד שלם ללא כישורים... חברה שלמה הסובלת מקיפוח כלכלה, בחברה ובחינוך... מוסררה היא ממלכת העניים - של הספרדים."14
באותו זמן שהספרדים (והפלסטינים) היו חייבים להסתדר עם תנאים אומללים כאלה, יהודי אשכנז היו נהנים משגשוג מהיר וחסר תקדים בעקבות כיבוש שאר השטחים הפלסטינים הנותרים בגדה המערבית, רצועת עזה פלוס סיני ורמת הגון הסורית. הם שיפרו בלהיטות את מצבם החומרי, הם חטפו מכוניות, טלביזיות ומערכות סטריאו (היי-פיי). מעמד עשיר חדש התעורר בריצה מטורפת לעבר ספסרות האדמות ופעילות פיננסית מבשרת רעות. האינפלציה עלתה במהירות והייתה עליית מחירים שהתוותה בחדות יתר את קווי המתאר של אי השוויון החברתי והקיטוב האשכנזי/ספרדי (כאשר תופעה זו הופיעה בצורה יותר דרסטית אצל הפלסטינים).
זו הייתה הקרקע שבה התהוו והצליחו הפנתרים השחורים. הם לא נאבקו עבור הספרדים בלבד, אלא גם עבור הזכויות של הפלסטינים והערבים. המנהיגים שלהם התחילו להיות גאים במוצאם המזרח-תיכוני ובאתניות הערבית שלהם אשר שיגרו צמרמורת בתוך הממסד השולט האשכנזי, אשר סמך על "הפרד ומשול". זה היה במיוחד המקרה של האשכנזים השמאלנים קיצונים שהתיימרו לחבב את הפלסטינים. להלן כמה מטענות השמאלנים האשכנזים לגבי הסיבות להופעתם של הפנתרים השחורים:
1.תושבי שכונות המצוקה התחילו להתעמת עם הסכנה שהפועלים הערבים הזולים מהשטחים הכבושים הציבו. (העובדה היא שמרבית העובדות שבוצעו על ידי הפועלים הערבים מהשטחים היו עבודות שהספרדים סירבו לעשות, שהבינו שהפקעת אדמות הפלסטינים והקמתם של יישובים ידחוף את הפלסטינים לשוק העבודה בישראל.) במטרה ליצור פילוג בין הספרדים והפלסטינים, "ידידים" אלה הוסיפו שהכיבוש משרת את האינטרסים של הספרדים בעוד שהאמת היא בדיוק הפוכה, היות והמדינה מוציאה מיליונים על התיישבויות האשכנזים בשטחים הכבושים על חשבון השירותים החברתיים ועל חשבון הזנחת אזורי שכונות העוני ועיירות הפיתוח ששם הספרדים חיים.
2. ניצחון ישראל ב-1967 עודד את הספרדים לדרוש את חלקם בשלל, היות שנלחמו נגד הערבים. האמת היא שמרבית הנוער בתנועת הפנתרים השחורים ותומכיהם לא לקחו חלק במלחמה. הם סירבו לעשות שירות צבאי והממסד הצבאי לא יכול היה להכריח את "אנשי השוליים" האלה לתוך השירות הצבאי.

הפגנות הפנתרים השחורים

ב-1 במרץ 1971 הפנתרים השחורים ביקשו מהמשטרה היתר לארגן הפגנה שקטה נגד האפליה מול בניין עיריית ירושלים. ההחלטה שבאה מראש הממשלה, גולדה מאיר, הייתה התנגדות נחרצת לבקשה ללא נימוקים שנקבעו. באותו יום בערב, המשטרה עשתה סידרה של מעצרים פרובוקטיביים של חברי הפנתרים השחורים ותומכיהם בירושלים. העיתון הצרפתי היוצא לאור על ידי סטודנטים מרוקאים באוניברסיטה העברית בירושלים הגיב על המעצרים השרירותיים כך: "אתמול בערב החופש נפטר בישראל. הוא נפטר ללא יבבה, ללא לוויה או בכיי צער... כאשר המשטרה עצרה 15 מחבריהם הצעירים של הפנתרים השחורים שהיו נחושים בדעתם להפגין מול העירייה..."
ב-3 במרץ 1971 נערכה הפגנה ורשמה הצלחה מסחררת. חמש מאות המפגינים מול העירייה היו מורכבים מהפנתרים, סטודנטים, שמאלנים ועוברי-אורח. הם הדהדו את הקריאה של "שלח אותם לחופשי" ו"די לאפליה". כאשר אז ראש העיר, טדי קולק, הופיע על המרפסת בבגדי הלילה שלו ופנה אל המפגינים בלגלוג " תפגינו אם אתם רוצים, אבל תתרחקו מהדשא שלי". במדיניות הזילות הזאת השתמשו הציונים ביודעין נגד הספרדים והערבים בתקווה לערער את ביטחונם העצמי. אולם הפעם, זה לא עבד, והממשלה פתחה בניהול מסע פטרנליסטי כדי לטפל "בילדים הרעים" האלה – כפי שראש הממשלה, גולדה מאיר, כינתה אותם במהלך פגישתה עימם.15 גולדה מאיר התחילה לפנק אותם כאילו הם היו ילדיה, תמיד הזכירה להם "כולנו יהודים". על כל פנים, היא לא הצליחה ואחד מחברי התנועה אמר, כשהוא יצא מהפגישה איתה, הראייה שלה שטחית ואמוציונאלית... ילדים טובים וילדים רעים..." בפגישה הזאת הפנתרים הציגו שלושים ושלש דרישות, כמו השתתפות בפרויקטים חברתיים. ראש הממשלה השיבה ש"לא יהיה כדבר הזה" וסירבה לדון עליהם. היא ניסתה "לקנות" את המנהיגים, אבל נכשלה.
לאחר מכן, הפנתרים השחורים עבדו על פיתוח תנועה חברתית נגד אפליה גזענית. הם יצאו בקריאה לבקש דיור הגון ומורים בעלי הכשרה מלאה. הם דרשו שתוכניות הלימודים בבתי הספר יכללו את הרמב"ם במקום את ביאליק וטשרניחובסקי. הלחישה הפכה לצעקה, והזעקות לעזרה שיצאו ממוסררה וקטמון הפכו לראווה ציבורית, התנגשויות דמים בין הפנתרים השחורים וכוחות המשטרה וקוקטילים של מולוטוב..." פצצות הושלכו על ידי יהודים על יהודים במדינה היהודית" כפי שגולדה מאיר אמרה. על פי רוב התנגשויות הדמים היו התגרות על ידי המשטרה תחת מנהיגותו של שר המשטרה העיראקי, שלמה הילל, שכונה "משתף הפעולה השחור".
האש שהוצתה במוסררה התפשטה לכל אזורי שכונות המצוקה המאוכלסות בספרדים עניים ומובטלים. כאשר המפגינים ראו שהמשטרה הישראלית משתמשת באותם אמצעי דיכוי שהיא משתמשת נגד הפלסטינים, זאת אומרת, מכות, מעצרים ועינויים, החומה שהפרידה בין הספרדים לפלסטינים התמוטטה. שם התרחשה סולידאריות ביניהם, כפי שכוכבי שמש, מנהיג (עיראקי) פנתר שחור, הכריז, "שעם אחד יתקיים על חשבון עם אחר זה דבר שאינו בר-ביצוע. עלינו למצוא שפה משותפת במהרה עם הפלסטינים."
ב-18 במאי 1971 הפנתרים ארגנו את אחת ההפגנות הגדולות ביותר שלהם עם 5,000 משתתפים ואשר ארכה שבע וחצי שעות ואשר במהלכה המשטרה עצרה 260 איש. המשטרה הבטיחה לשחרר אותם אם הם יצטרפו לאיגוד מתון – "ברית יוצאי מרוקו." המשטרה השתמשה באלות להכות את המפגינים והציבור ראה בעצמו אלימות משטרתית.
הפגנות על ידי הפנתרים נמשכו לאורך הקיץ של 1971 אם כי התקשורת דיווחה עליהם רק אם הייתה שם אלימות. בינתיים 5,000 ספרדים הצטרפו לארגון הפנתרים ואחרים הציעו את עזרתם. ספרדים עשירים אחדים העניקו כסף וייעוץ, אבל בחשאיות.
ב-23 באוגוסט 1971 ההפגנה הגדולה ביותר נערכה. הצטרפו אליה שישה או שבעת אלפים איש אשר העלו באש את תמונתה של גולדה מאיר. היו התנגשויות ממושכות בין המפגינים וכוחות הביטחון שהובילו לפגיעתם של אנשים רבים ורבים הוחזקו במעצר לתקופות ארוכות, ביניהם מרבית חברי הפנתרים השחורים. הפגנה זו הייתה נחשבת לשיא ההתנגדות של הפנתרים. ההפגנה הבאה שהם ערכו הייתה בינואר 1972 מחוץ לבניין בירושלים בו נערכה ועידת הציונות העולמית השנתית. המשטרה הייתה צריכה להפעיל אלף שורים. סטודנטים מהאוניברסיטה וזוגות צעירים עניים הצטרפו להפגנה. המפגינים הכריזו שהועידה הציונית אינה מייצגת אותם. בסוף הם הצליחו להציג את הדרישות שלהם לוועידה. ב-1 במאי 1972 הפגנת הפנתרים פורקה על ידי המשטרה. ביום שלמחרת הסטודנטים של ירושלים הפגינו בתמיכה לפנתרים. כעבור כמה ימים עובדיה הררי נורה על ידי המשטרה, וזה הצית הפגנות נוספות.
תודעה פוליטית בשלה בקרב הפנתרים הייתה איטית בהופעתה מכיוון שהייתה להם השכלה מועטה; לרובם לא הייתה ההזדמנות לסיים את בית ספר היסודי. במהלך אותם הימים (מאי 1972), הפנתרים גנבו את משלוח החלב לבתי העשירים ברחביה וחילקו אותו לילדים הספרדים העניים. הם גם בנו אלונקת מתים ונשאו אותה לאורך הרחוב בתהלוכת לוויה ארוכה, ושיננו "אנו נקבור את השנאה ואת הפער החברתי", ולאחר מכן הם החזירו את פנקסי המילואים שלהם לרשויות כשהם מציינים שהם מסרבים לשרת כאות מחאה.
כשתושבים מאזור שכונת העוני של התקווה בתל אביב ארגנו הפגנה נגד האפליה הגזעית שכוונה נגד אחת מקבוצות הכדורגל שלהם, הממשלה השתמשה במשמר הגבול הידוע לשמצה באכזריותו כדי למחוץ אותם. משמר הגבול הטיל סגר נגד האזור ב-7 וב-8 ביוני 1971, והשתמש בכל מיני סוגים של דיכוי. כאשר בעלי עסקים אשכנזים נשאלו אודות דיכוי האזור, הם ענו, " הרשויות צריכות להכות את האספסוף הזה אפילו יותר..."16 לאחר מכן, המדינה השתמשה במאפיה, תחת הנהגתו של מינטץ' – עבריין ידוע – כדי לתקוף את הפנתרים. 17 ב-14 ביוני 1971 הפגנת הפנתרים באזור שכונת העוני התקווה נמחצה על ידי מפלגת חירות הימנית, וב-5 ביולי באותה שנה 7,000 איש הפגינו בירושלים ללא תקריות אלימות.

עמדותיהם של הפנתרים השחורים

כוכבי שמש הפך לאחד המנהיגים האמיצים ביותר של הפנתרים על ידי הכרזת עמדותיו המהפכניות בציבור. בשיחה עם כתב של כתב העת Israleft ב-20 בנובמבר 1972 הוא טען ש"הבעיה של אי-שיווין עדתי בין האשכנזים לספרדים ניתנת לפתרון רק לאחר פתרון בעיית הפלסטינים. אני מאשים את הממשלה ואת התקשורת בהסתת הספרדים בעוינות נגד הערבים." הוא הדגיש את הנחיצות בהזדהות בין העובדים הערבים והיהודים במטרה להפחית את המתח הקיים ביניהם ולהניע אותם לקראת מאבק משותף נגד השליטים של ישראל. הוא הוסיף שהממשלה איננה יכולה לשנות את מצבם של הספרדים מבלי לשנות את התדמית החברתית של המדינה, אבל היא איננה מוכנה לעשות זאת, ולכן הפנתרים היו צריכים ליטול על עצמם את הפעולה, לחלק מחדש את ההכנסה הלאומית ואת המשאבים כדי לעשות רפורמה בשירותים החברתיים כמו חינוך, דיור, רווחה וכדומה. הוא טען שעבריינות אצל הספרדים היא תוצאה של אי-צדק חברתי ודיבר על הדרך למאבק שתימשך על ידי פלגים אחרים של הנוער. הוא טען שהפנתרים הקימו סניפי מפלגה בכל המדינה ולא היה להם קושי למצוא תמיכה בכל במקום, אבל זה מועיל יותר לארגן הפגנה בירושלים מאשר בכפרים המרוחקים.
כששמש נשאל על תפיסת הציונות כפתרון לבעיית היהודים בעולם כולו, הוא השיב: "הציונים פתרו את בעיית היהודים האשכנזים בישראל, אולם לספרדים הרבה יותר גרוע בישראל מאשר היה להם במדינות ערב, והם גם עומדים בפני סכנה גדולה יותר לביטחונם בישראל מאשר כשהם היו במדינות ערב."
שמש הזכיר גם כן שהאנטישמיות לא הייתה קיימת מלבד כאשר עיראק הצטרפה בתמיכה לגרמניה ב-1941. הוא הדגיש שישנה אנטישמיות בישראל, נגד הספרדים ושמה שקרה ליהודים באירופה קורה עתה לספרדים בישראל. המונחים המשפילים שהשתמשו בהם לתיאור הספרדים בישראל, כמו "פרימיטיבי" ו"פרנק" מאפיינים מחשבה גזענית. שמש הוסיף ש"ראיתי ילד אשכנזי בתוכנית בטלביזיה שאמר שאימא שלו אמרה לו לא לשחק עם ספרדים."
שמש ממשיך ומדבר על השמאל האשכנזי, אשר לטענתו הוא מסייע לספרדים במאבקם, אך הוא אינו יכול להוביל אותם לניצחון היות שהוא תקוע שלא לצורך בסכסוכים פנימיים. בכל מקרה, הפנתרים מוכרחים להוביל את מאבק המקופחים עד הסוף.
אחרי כן הוא נשאל: "האם הממסד השולט ניסה לשחד אותך?" והוא השיב, "הם ניסו שיטות רבות, אך ללא הצלחה. כשהם נכשלו, הם ניסו להרוס את הארגון שלנו על ידי מעצרים והטרדות מהמשטרה, ושניים או שלושה מחברינו החליטו לחדול מכל פעילות פוליטית נוספת."
שמש אמר ש"שאלת הספרדים, לדעתי, מתחילה עם הציונות, שכן דבקות באידיאולוגיה הציונית משמעותה נטישת התרבות המקורית של עצמך. כל מי שמבין את האידיאולוגיה הציונית יודע שהיא מבוססת על התרבות של היהודים האירופאים והיא עומת בסתירה ישירה לתרבות הטבעית של האזור. אחת מן הטעויות הגדולות ביותר של הממסד, לדוגמא, היא לקבוע שהתרבות הספרדית איננה יותר מאשר תרבות פולקלור יהודית, מכיוון שהם חששו שאנחנו נקבל את התפיסה שהתרבות שלנו היא ערבית. זהו המקום שבו הפער הענק מופיע בין התרבות האשכנזית לספרדית. אין לנו תיאטרונים או עיתונים כלשהם וכדומה, המנהגים שלנו, המסורות והתרבות היו ערביים, בין אם באנו מתימן, איראן, עיראק, המזרח התיכון או ממרוקו. אנו באופן תרבותי חלק מהעולם הערבי. ומזה הציונות חוששת ביותר. לכן, הם עשו כל מה שרק ניתן לעשות כדי לקפח אותנו מהעבר שלנו. במילים אחרות, הם הציגו תדמית מסולפת של התרבות הערבית כ"מפגרת"... הם לעגו למבטא שלנו... הם סלדו מאיתנו... אם הייתי תומך בציונות זאת אומרת שהייתי פועל נגד הזהות העצמית שלי. אנו הספרדים חייבים לנתק את הקשרים שלנו עם תנועת הציונות ולומר להם: "כן. אנחנו ספרדים. כן. אנחנו "מזרחים"." המונח הזה הוא חיובי ולא שלילי. אנחנו לא נגד התרבות הערבית-מזרחית, להיפך, אנחנו חלק ממנה. אני מאמין שאנחנו חייבים להקל על הספרדים לתבוע מחדש את זהותם." שמש הזכיר שהוא לא רצה ללמוד את הספרות שמתארת את חייהם של היהודים האשכנזים במזרח אירופה, או את ההיסטוריה של היהודים האשכנזים בשעה שהוא לא ידע דבר אודות ההיסטוריה של אבותיו הקדמונים. הוא הכריז, "אומר זאת בקול רם: אנחנו במזרח ואם הציונות רוצה להתקיים היא יכולה לעשות זאת רק דרך לוחמה מתמדת. לכן, הדרך היחידה שישראל יכולה להתקיים היא שעליה להיות מדינה מזרח-תיכונית ולהשתלב עם האזור."18
סעדיה מרציאנו, מנהיג הפנתרים השחורים בזמנו, טען ש"התרבות הספרדית ואופן החיים הספרדי נשנקו במהלך שלושים השנים האחרונות, אני מדבר על אומנות, מוזיקה ויצירתיות. הממסד היה נחוש לחנוק את כל זה כדי לעצור אותם מצמיחה. הוא בכוונה תחילה הזניח את זה, מתוך חשש שהתרבות הספרדית תהרוס את אופן החיים שהם מנסים ליצור כאן. למעשה, הממסד האשכנזי כמעט והצליח מלבד תחיית התרבות הספרדית בקרב הדור שלי. אנחנו דור שאוהב מוזיקה ערבית מפני שהיא יפה ומקסימה ושלא רק מתרחק מתחושת הבושה מהתרבות שלו אלא אף גאה בהם, ושעל כתפיו נפל נטל שימור התרבות הזאת. מצב השלום החדש עם מצרים יביא לידי ההתפתחות המשמעותית ביותר עבור הדור הזה. הקשר יהפוך לטבעי כאשר יפתחו את הגבולות, ובזמן ההוא אחינו האשכנזים יראו את תפארת הערכים המזרח-תיכונים... הם יקבלו את זה ללא חשש, ואפשר יהיה לקבל את המיטב משתי התרבויות..."19 אם כי מרציאנו תמך בעקרון הפלסטיני, הוא הדגיש את העיקרון הספרדי במטרה להרחיב את הבסיס שלו בקרב הקהילה שלו. מצד שני, ביטון הדגיש, "החברה הציונית אינה הוגנת. התחלנו את הפעילויות שלנו במאבק נגד העוני, אולם הבנו בהדרגה שהמאבק הוא גם למען הפלסטינים המדוכאים באותה מידה... עלינו להיאבק נגד ממשלה הנותנת למיעוט לשלוט על הרוב ועלינו לתמוך בעניים נגד העשירים."
כיסופיהם של הספרדים לארצות מולדתם המזרח-תיכוניות נטעו בלים את התקווה שהשלום עם מצרים יתפשט לכלול את הפלסטינים ומדינות ערביות אחרות ושהגבולות יפתחו בפניהם לבקר שוב בארצות מולדת. האירועים שבאו בעקבות ה"שלום" הוכיחו שאמונתם הייתה רק נאיביות פוליטית.
לאחר שהפנתרים השחורים בחרו יושב ראש, גזבר ויועץ משפטי, והקימו מנגנון מינהלי לפעילויות שלהם, הם שירטטו מנשר פוליטי וכלכלי כדלקמן:
1. שיקום אזורי שכונות העוני.
2. זמינות לחינוך חינם מרמת גני הילדים ועד לאוניברסיטה לכל משפחות בעלי ההכנסה הנמוכה.
3. בניית דיור חינם לכל העניים.
4. החלפת בתי מעצר בכפרי נוער חקלאיים.
5. העלאה כללית בדרגות השכר של ראשי משפחות גדולות.
6. נציגות מקיפה למען הספרדים במבנה הכוחות.

הממסד השולט האמין שתנועת הפנתרים השחורים מהווה סכנה חמורה מהסיבות הבאות:
1. היא הייתה תנועה פוליטית מהפכנית אשר נולדה באזורים הספרדים העניים, והיא ניסתה לאחד את הספרדים ולהגביר את הנציגות שלהם בזרועות המדינה והיא מבטאת את תחושתם ושאיפותיהם של מרבית הספרדים.
2. היא התנגדה למתיישבים האשכנזים ששולטים על המדינה ועל הכלכלה, למרות זאת היא הייתה מוכנה לעבוד בתוך הממסד והיא שיתפה פעולה עם האשכנזים הפרוגרסיביים.
3. היא הזדהתה עם המאבק של הפלסטינים.
4. גאוותה בתרבות הערבית-אסלאמית הייתה הורסת את כל מאמצי הממסד להכחיד את הזהות הספרדית. שתי הנקודות האחרונות הללו יכולות להוביל ליצירת התקשרות בין הספרדים לערבים המבוססת כל תרבות, היסטוריה ומטרה משותפים.
5. במטרה לענות על הדרישות שלה, ישראל תצטרך לשנות את התשתית שלה.
6. היא השתמשה בהפגנות המוניות אשר מאיימות על הסדר הקיים.

ב-1973, מרציאנו וההולכים בעקבותיו הצטרפו למפלגה הדמוקרטית החדשה והרדיקלית הישראלית אשר הורכבה על ידי העיתונאי שלום כהן (ממוצא עיראקי, חונך במצרים, ואחר כך העורך של העיתון העולם הזה). המפלגה סבלה כשלון בבחירות לפרלמנט של 1973 אבל זכתה בשלושה מושבים בוועד הפועל של ההסתדרות ו-28 מושבים ב-7 מועצות עובדים (של ההסתדרות).
כאשר המחירים זינקו באופן חד בשנת 1974, הפנתרים ארגנו מספר הפגנות ושביתות. ביטון נשלח לכלא על פשע שהוא לא ביצע, אך הודות לתמיכת הציבור הוא קיבל חנינה. ב-23 בספטמבר 1975, ועידת הפנתרים השחורים קראה לחיסול האפליה ולהקמת מדינה פלסטינית. מכן והלאה השמאל האשכנזי הסיט את הפנתרים ל"מלחמת מעמדות" במקום לשיווין אתני. הקבוצות האשכנזיות הפעילות ביותר בתחום היו יעד, מוקד והמפלגה הקומוניסטית.
ב-1977 הפנתרים החלו להתקומם שוב כדי להיכנס לרשות המבצעת, אולם הם התפצלו לקבוצות קטנות כשכל אחת תופסת מחסה מאחורי מפלגת שמאל אשכנזית אחרת. צ'ארלי ביטון הצטרף אל החזית הדמוקרטית (חד"ש) אשר כללה את המפלגה הקומוניסטית, המועצות המקומיות וכמה סיעות מהפכניות יהודיות. הוא הוצב שלישי ברשימת הבוחרים ונבחר לחבר הפרלמנט, למרות שהארגון שלו עדיין נקרא הפנתרים השחורים. ב-1990 הוא עזב את חד"ש. סעדיה מרציאנו הצטרף למפלגת של"י אשר ייצגה את הציונים השמאלנים הקיצונים ואשר מנהיגותה הייתה מורכבת מאריה אליאב, אורי אבנרי ומטי פלד. לום כהן, יהושע פרץ (מרוקאי בארגון העובדים) והסופר הישראלי המפורסם, אפרים קישון, הרכיבו קבוצה חדשה. קבוצה אחרת של פנתרים הצטרפה למפלג ד"ש שעמד בראשה יגאל ידין. הפנתרים השחורים באותה שעה חדלו מלהתקיים באופן פוליטי וכל המנהיגים שלה נעלמו, מלבד צ'ארלי ביטון וכוכבי שמש.
לחברותו של צ'ארלי ביטון בחזית הדמוקרטית תחת הנהגתה של המפלגה הקומוניסטית היו יתרונות וחסרונות. היתרונות היו כדלקמן:
1. הוא נבחר לכנסת כדי לייצג את האינטרסים של הפלסטינים והספרדים.
2. הפנתרים קיבלו תמיכה כספית מהחזית.
3. הספרדים עבדו ביחד עם הפלסטינים מאחר שרובם המכריע של חברי החזית והמפלגה הקומוניסטית היו ערבים פלסטינים. באופן כללי החזית זכתה ב-40 אחוז מהקול הפלסטיני.

החסרונות היו שהפנתרים, לפני שהם הצטרפו לחזית הדמוקרטית, נהגו להדגיש שהם נאבקים נגד ציונות גזענית אשכנזית, אבל עתה הם צריכים לדבר במונחים של "מלחמת מעמדות" – שהיא בדיוק העמדה של השמאל האשכנזי. מעבר זה הוביל לניכור מרבית הספרדים מן הפנתרים (ראה פרק שמיני, עמדות המפלגות הפוליטיות).

מדוע הפנתרים השחורים נכשלו להיות תנועה המונית

1. פחד מטרור מדיני, אלימות, מעצרים ועינויים שהשתמשה בהם המדינה נגד הפנתרים השחורים שיתקו רבים מהתומכים שלה.
2. הממשלה הבליעה אל תוך שורותיה כמה מן הפנתרים על ידי שהעניקה להם עבודות ודיור.
3. המדיניות של "הפרד ומשול" אשר המפלגות השמאלניות הפעילו. עלינו לציין שכל הסיעות של הפנתרים שהצטרפו למפלגות השמאל הציוניות כמו של"י וד"ש נעלמו. זה מפריך את האמונה של אלה הטוענים ש"עלינו לעבוד מתוך הממסד כדי לשנות אותו לתועלת שלנו."
4. חברות הפנתרים בחזית הדמוקרטית הגבילה את עצמאות הפנתרים והתנכרה לאלו שסירבו להתייחס לתיאוריה של "מלחמת מעמדות" כאל פילוג אתני. עלינו להדגיש שהצורה הגרועה ביותר של מקרת'איזם במערב התרחשה בישראל. היא הרסה את חייהם של אלפי יהודים ופלסטינים – אשר רובם לא היו קומוניסטים. בנוסף, החזית הדמוקרטית לא הקדישה תשומת לב בכלל למאבקם של האינטליגנציה ואנשי המקצוע הספרדים נגד אפליה גזעית.
5. העדר כל בסיס כלכלי. לכל המפלגות בישראל יש בסיס כלכלי המממן אותם. המפלגה בתמורה מייצגת ומגנה על האינטרסים של הבסיס הכלכלי הזה במוסדות המדינה. הבסיס הכלכלי של מפלגת מפא"י (עבודה), לדוגמא, הוא ההסתדרות והמוסדות הכלכליים שלה כמו המפעלים של ההסתדרות, בנקים, חברות הבנייה והפיתוח, חברות התיקשורת והשיווק, וכדומה, וכן גם תנועות ההתיישבות אשר מנויים במפלגה, כמו הקיבוצים והמושבים. השירותים הציבוריים הללו ביחד מרכיבים את המעסיק הגדול ביותר ושולטים על מרבית העובדים והעבודות, זאת אומרת שהם שולטים על רמת החיים של מרבית האוכלוסייה. כשהתעוררה מחלוקת בין בן-גוריון, ראש המפלגה, ובין רוב מנהיגי המפלגות האחרות, הוא פרש והרכיב מפלגה חדשה – רפ"י – באמונה שהוא יוכל למשוך את חברי המפלגה לצידו. הוא נכשל מכל מקום, והמפלגה החדשה נותרה קטנה וחלשה. מנגנון המפלגה והאימפריה הכלכלית מאחורי המפלגה חזקים יותר מכל מנהיג יחיד. למפלגת השמאל הציונית מפ"ם יש את הבסיס של עצמה בקיבוצים שלה שהם חברים בהתאחדות הקיבוץ הארצי. בסיס הכוח של גוש הליכוד הוא ההון של המגזר הפרטי. לפנתרים השחורים, לעומת זאת, אין בסיס כלכלי, והחברות שלהם הייתה, ועדיין הינה, מורכבת מן המגזר העני ביותר של האוכלוסייה. כתוצאה מכך, הארגון אינו יכול לממן את הפעילויות או לסייע לתומכיו. בנוסף לכך, המדינה מממנת את המפלגות ואת מערכות הבחירות שלהם בהתאם לשיעור מספר החברים שיש להם בכנסת ובמועצות המקומיות, וגורמת לכך שזה כמעט בלתי אפשרי למפלגות החדשות או הקטנות להתחרות עם המפלגות ה"ותיקות" הממוסדות היטב. לכן, השתתפות הפנתרים בבחירות הכלליות משמעותה הייתה כשלון בטוח, והיה עדיף בשבילם להישאר תנועה חוץ-פרלמנטארית המייצגת את הספרדים בעלי כל האמונות הפוליטיות. וכך הם יכלו לעבוד על גיבוש במאבק נגד האפליה הגזעית ועל שלום צודק.
6. חלק גדול מהאוכלוסייה הספרדית חיים מחוץ לתחום השפעתם של הפנתרים (אשר בעיקרה נמצאת באזורי החגורה השחורה ששם הם חיו). אלה הם האנשים שחיו בעיירות הפיתוח ובישובים הקואופרטיבים המרוחקים תחת שליטתם הכלכלית, הפוליטית והארגונית של המתיישבים הציונים, והם מקבלים את לחמם היומי מהציונים שבחוץ לארץ (ראה פרק שביעי).
7. כל מנהיגי הפנתרים באו מ"השוליים" של החברה כשיש להם מעט מאוד השכלה והיו מנוכרים מארגוני העובדים, מאנשי המקצוע ומהבורגנות הספרדית.
8. בעוד שארגוני העובדים ומפלגות השמאל במדינות אחרות תומכים בקהילות המקופחות והמדוכאות, הארגונים הללו בישראל מרכיבים את עמוד השדרה של הממסד הציוני האשכנזי. אפילו המפלגה הקומוניסטית תומכת בספרדים כעובדים בלבד, ולא כקהילה אתנית עם זהות תרבותית משלה.
9. התקשורת האשכנזית הציגה את הספרדים כאספסוף ופושעים, והביאה להתנכרות הספרדים "המכובדים" ממנה. צ'ארלי ביטון אומר ש"אנחנו פרסמנו את הסלידה שלנו מהאפליה הגזענית היכן שיכולנו, וקווינו שנוכל למשוך סטודנטים ספרדים מהאוניברסיטאות, את אליטת הנוער, אך ללא הועיל. הם מזדהים עם הסיבות שדחפו אותנו להתמרד ואפילו סייעו לנו, אך רק מרחוק – למרבה הצער, מאחר שרובם הגדול חרד על הסטאטוס ועל ההישגים שלו."20 האמת היא שעבור האינטליגנציה הספרדית האיום של "לאבד את מקום העבודה" היה נשק יעיל מאוד שנטרל אותם.
10. מלחמת 1973 אפשרה לממשלה להציף את הציבור בסכנה "החיצונית". מאז המנדט הבריטי, הציונים ניצלו את "הסכנה הערבית" כדי לדלל את המאבק נגד הגזענות. הם השתמשו בסיסמא "אחדות העם היהודי נגד האויב הערבי". אותה "סכנה" סייעה להם להוציא את רוב המשאבים על התפשטות צבאית ולקיים את הפער הכלכלי בין שתי הקהילות.. ברור לצדי שהשליטים הישראלים מפחדים משלום. בשנות החמישים, הם אמרו שהם צריכים שלושים שנה של מתח ומצור על ידי הערבים כדי ש"דור המדבר" ימות – זאת אומרת, היהודים הספרדים שנולדו וגדלו במדינות ערב – ואז החברה הישראלית תהייה מאוחדת במלואה.
11. חוסר ניסיון וידע בעבודה הפוליטית.

בנוסף לטרור ולהטרדה בחסות הממשלה, הליגה להגנת היהודים, אשר בראשה עמד האמריקאי הרב מרטין כהנא, "הצהירה מלחמה" על הפנתרים השחורים ב-1973. בשנות השמונים, לאחר שהכנופיה הפשיסטית הרכיבה את מפלגת כ"ך, חבריה התחילו להפגין מחוץ לביתו של צ'ארלי ביטון בירושלים, צועקים "איפוא צ'ארלי ביטון, הערבי? לא אנחנו המתיישבים הזרים!"
החלק הארי של חברי כ"ך מורכב מיהודים שהיגרו לאמריקה ושם היו להם דעות נגד השחורים. הם, ביחד עם המהגרים הרוסים, הפנו עתה את הגזענות שלהם נגד הספרדים ובאותה מידה נגד הפלסטינים.

טענותיו של השמאל הקיצוני האשכנזי

השמאלנים הקיצונים שנטלו על עצמם את המטרה הפלסטינית פרסמו את הסיבות משלהם לכישלון הפנתרים השחורים. ניתן יהיה להבחין שהטענות שלהם מבוססות על מקורות ציוניים מפוקפקים.
1. הספרדים (או "מזרחים" בהתאם למינוח הפטרנליסטי שלהם) אינם מהווים חברה בודדת עם תרבות משלה, ישנם עיראקים, מרוקאים, תימנים וכדומה. לכל קבוצה יש את התרבות משלה. השקפה זו היא בהתאמה מוחלטת עם טענות הציונים שאין קהילה ערבית ותרבות יחידה. מרבית השמאלנים הללו נבערים מהמצב האמיתי של העניינים בעולם הערבי, ויכולים להתקשר עם "אחיהם" הפלסטינים רק באנגלית.
2. חוסר שיתוף פעולה עם העם הפלסטיני. ראשית, הספרדים מאמינים שהפלסטינים יהוו סכנה לפרנסה שלהם, ושנית, הספרדים שומרים טינה לערבים בגלל ה"דיכוי" שהם סבלו ממנו בעולם הערבי וזאת הסיבה מדוע הם התחילו לתמוך ב"ניצים" בישראל.

האמת היא שהפנתרים השחורים תמיד תמכו בעקרון ההזדהות עם העם הפלסטיני. הספרדים לא קינאו בפלסטינים מהשטחים הכבושים על העבודות שלהם כמטאטאי רחובות, מנקי בתי שימוש אצל האשכנזים, רחיצת כלים וכך הלאה, הואיל ואלה היו עבודות בעלי שכר נמוך מאוד והספרדים סירבו לעשות אותם. הספרדים מאמינים שהקונפליקט האמיתי איננו ביניהם לבין הפלסטינים אלא עם המשגיחים האשכנזים המנסים לדכא אותם כדי שהם יוכלו לשמר את הפריבילגיות שלהם. לכספים היוצאים על שיקום אזורי שכונות המצוקה תהייה משמעות של קיצוצים בסכומים הזמינים עבור היישובים האשכנזיים בשטחים הכבושים. לא תהייה משמעות של קיצוץ בתקציבים של הכפרים הערביים, היות והם מתפקדים כמעט בלי סיוע מהממשלה בכל זאת.
המיתוס שהערבים דיכאו את היהודים במדינות ערב הופץ על ידי הציונים. היו, למעשה, כמה תקריות מצערות, אבל כיצד יכול הדור החדש של הספרדים לזכור את ה"דיכוי" הזה כשהם לא חיו בארצות ערב, אלא נולדו בישראל? ההורים שלהם, שנולדו בעיראק, איראן, מצרים וכדומה, וסבלו ממה שקוראים "דיכוי ערבי" לא הצביעו עבור הניצים אלא עבור מפלגת העבודה – עד 1977. לאחר מכן מחציתם הצביעו עבור ליכוד הימנית, ולא מתוך סיבות אידיאולוגיות, אלא הייתה זו הצבעת מחאה כלכלית. שמאלנים אשכנזים קיצוניים תמיד האשימו את הספרדים על שהם הצביעו לניצים ושכחו שכל הניצים האלה הם אשכנזים. כאשר הם מדברים על ההתיישבויות בגדה המערבית הם שוכחים שהם כולם אשכנזים, וכשהם מדברים על התקשורת הפשיסטית באזורי שכונות העוני הם שוכחים שהמנגנון הפשיסטי הוא אשכנזי לחלוטין.
מי אלה כהנ"א, בגין, שרון, איתן, שמיר, לווינגר ופעילי מפלגה ימנית אחרת אשר יצרו את הליבה של הליכוד? הם כולם אשכנזים. שהם הניצים השמאלנים כמו דוד בן גוריון, רבין, דיין, ידין, פרס ואחרים? כולם אשכנזים. ואותו דבר נכון לגבי המנהיגים של הצבא, בשירותי המודיעין, המשטרה ובכול הממסד הציוני. כאשר השמאלנים האשכנזים מדברים על האנשים הללו, הם שוכחים שהם אשכנזים ואינם מתייחסים למוצא האתני שלהם. כאשר הם מדברים על "התומכים שלהם" הם מדגישים את המוצא האתני שלהם – ספרדים. אין זאת הכוונה שלספרדים אין תכונות שליליות או שאין בוגדים בקרב שורותיהם, אבל להדגיש את התופעות השליליות הללו זה לא עוזר למאבק המשותף לשלום צודק. נראה לי גם כן שקיימת חלוקת העבודה בקרב האשכנזים עצמם. הימין האשכנזי מסית את הספרדים נגד הערבים, והשמאל האשכנזי מסית את הערבים נגד הספרדים. השמאל הקיצוני מציג "סיבה" נוספת לכישלונם של הפנתרים: הם סירבו לשתף פעולה עם מעמד הפועלים האשכנזי. האמת היא שהפנתרים התפרקו לחלקים, כפי שראינו, בגלל שיתוף הפעולה הזה.
השמאל הקיצוני האשכנזי מאשים את הספרדים בגזענות נגד האשכנזים בגלל שהספרדים בסך הכול מאמינים שהקהילה האשכנזית היא אחראית לאפליה הגזעית שכוונה נגדם ונגד הפלסטינים. זוהי בדיוק העמדה של העולם המתקדם כלפי הלבנים בדרום אפריקה וכפלי המתיישבים הצרפתים באלג'יריה לפני העצמאות. הקהילה הבינלאומית קיבלה את העיקרון הזה לגבי האחריות של העם הגרמני בעד המדיניות של העידן הנאצי. את העמדה הזו אי אפשר לכנות גזענות. רמת החיים הגבוהה של האשכנזים מיוסדת על ניצולם של הפלסטינים והספרדים.21

תגובת הממסד

בעקבות הפגנות הפנתרים, הממשלה הרכיבה את ועדת הורוביץ כדי לבחון את הבעיה. תקציר הועדה היה לבחון את העמדה הרשמית של הממשלה ש"רמת החינוך הנמוכה של הספרדים גרמה להם להיות מופלים לרעה." הועדה, לעומת זאת, הגיעה למסקנה ההפוכה, שהייתה "ככל שרמת החינוך של הספרדים עולה הם נתקלים עוד יותר באפליה" – זאת לאמור שהאינטלקטואלים הספרדים חשופים לאפליה רבה יותר מאשר אחיהם עם תת- חינוך.22 זהו לאמתו של דבר הסוד של החרפת הפער הכלכלי והחינוכי בין שתי הקהילות.
ועדת החקירה הוסיפה שרמת החיים של הספרדים ירדה בין השנים 1959-1969. 22
בתחילת 1972, ד"ר כץ, מנכ"ל הביטוח הלאומי הישראלי, פרסם מאמר בשם "מי ומה מונעים את צמצום הפער החברתי?" ד"ר כץ סיכם שהביטוח הלאומי אינו מסוגל לצמצם את הפער הכלכלי בין שתי הקהילות, שילדים רבים ממשפחות גדולות (כמו הספרדים) אינם יכולים להפיק תועלת מחינוך באוניברסיטה בגלל מצבם הכלכלי. רק 6 אחוזים מן הילדים שהחלו את לימודיהם בבית ספר יסודי ב-1951/1952 סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון בהצלחה. בקהילה האשכנזית, השיעור הוא 35 אחוזים.24 ד"ר כץ אינו חושף כמה סטודנטים ספרדים התקבלו לאוניברסיטה העברית או לטכניון בחיפה.
ב-28 ביוני 1973,מעריב פרסם את הדו"ח של ועדת ראש הממשלה לנוער שהתמודדה עם הקשיים החומריים והנפשיים של מצבם. הדו"ח הזכיר ש-80 אחוז מן הנוער השתייך למעמד הפועלים, וש-92 אחוז מהם היו ספרדים. הקריטריונים שהשתמשו בהם במחקר היו כדלקמן:
1. הכנסה חודשית של 20$ לנפש.
2. תנאי דיור ירודים של 3 או יותר נפשות לחדר.
3. העדר השכלה אצל ההורים.

ראש הממשלה, גולדה מאיר, כאשר קיבלה את הפנתרים השחורים, הכריזה, "בעבר הם היו ילדים טובים, ואני מקווה שכמה מהם ימשיכו להיות טובים. אבל אני חוששת שהשאר הם לא!"25 זו היא הגישה הפטרנליסטית הקיימת במדינה בכול הרמות. אף אחד מהשירותים החברתיים שסופקו לספרדים לא התנהל בכבוד, אלא במקום זה הם סיפקו "מעשי צדקה לעזור לספרדים שיהיה להם יותר טוב ממה שהיה להם במדינות ערב שמהם הם באו." אחד מאמצעי השליטה הפסיכולוגית שהשתמשו בהם נגד הספרדים הוא "פולחן המדינה" שבה הם משרתים את המדינה ולא ההיפך.
הבה נחזור אל ד"ר כץ, שישב בראש הועדה הממשלתית שהייתה מורכבת מ-113 חברים כדי לבחון את בעיית העוני ולא כללה בתוכה אף ספרדי בלתי-ממסדי. הועדה הרכיבה 14 תת-ועדות, ולבסוף הגישה דו"ח ארוך עם המלצותיהם. לא הממשלה של גודלה מאיר, ולא אלה שאחריה, עשו דבר כדי להפחית את האפליה. ואף לא ד"ר כץ בעצמו, שלאחר מכן הפך להיות שר העבודה והרווחה בממשלת הליכוד ב-1980. 26
הסופר, מתי רונן, העיר על הדו"ח הזה,27 "הממשלה פחדה מהתפשטות ארגון הפנתרים השחורים ברחבי המדינה ולכן היא הקימה את ועדת כץ כדי לפייס את המתונים בתנועת הפנתרים, ולשכנע אותם שהממשלה נטלה על עצמה איזה שהיא פעולה לפתור את בעיותיהם של הספרדים."
ועדת כץ הייתה מוסמכת ל:
1. להגדיר סוגיות הקשורות לנוער מקופח.
2. לבחון את השירותים אשר מתמודדים עם הנוער וילדים.
3. להביא המלצות על דרכים לשיפור מצבם.

הדו"ח שהוציאה ועדה זו הכיל 11 נושאים שכיסו את כל סניפי השירותים החברתיים וכלל 289 המלצות. אולם הממשלה ביצעה רק חלק קטן מהן. להלן כמה מן ההמלצות:
1. יש לעשות מאמץ לצמצם את הפער בין שתי הקהילות בתחום הדיור, בריאות וחינוך, וכדומה. הדו"ח הדגיש ש-25 אחוז מילדי המדינה חיים במצוקה בגלל חוסר ההשכלה של הוריהם וגם צפיפות-יתר בבתיהם. שיעור גבוה זה מהווה סכנה לשווי המשקל החברתי ויכול מאוד לדחוף את המגזר המקופח של האוכלוסייה לקחת צעדים מהפכניים נגד הממסד, מאחר ש-94 אחוז מהעניים הם ספרדים שהאמינו שהאפליה הגזענית היא הסיבה לעוני שלהם. מתי רונן העיר על ההמלצות האלו שהממשלה החליטה לשדרג את השירותים החברתיים ללא נתינת עדיפות כלשהי לצרכיהם של העניים. מכאן שכמה אשכנזים יכלו להפיק תועלת מהפעולה הזו והפער החברתי בין הקהילות החמיר עוד יותר.
2. יש להקים לשכה ממשלתית מיוחדת כדי שתטפל ברווחת העניים (קרי, הספרדים). אולם, הממשלה דחתה את ההצעה הזאת ובמקום זה הקימה וועדות ייעוץ ללא כל סמכות מבצעת. הייתה אמונה רווחת שהממשלה נוקטת באמצעים קוסמטיים בלבד.
3. הספרדים צריכים להשתתף בתוכניות הרווחה על-ידי פיצול סמכויות הממשלה, והענקת כוחות נרחבים לרשויות המקומיות. מלבד זאת יש לאפשר להם להרכיב מנהיגויות מקומיות. רונן העיר שהממסד השולט תמיד ניסה לחזק את הרשות המרכזית והתייחס בנחישות אל הספרדים בצורה פטרנליסטית, והצדיק את זה בטענות שהתרבות הספרדית היא גרועה ופחותה ושהתרבות הערבית שלהם איננה יכולה להתמודד עם הדרישות של מדינה מודרנית. אולם הממשלה דחתה את ההצעה הזאת.
4. יש להתמודד עם תודעת הציבור לשם "התלכדות חברתית" – זאת אומרת, יש להתנגד לדעות הגזעניות של החברה האשכנזית. (אולם, מה שבעצם קרה הוא שההשקפות הגזעניות על הספרדים והפלסטינים השתרשו באופן מוצק יותר לאחר תחילת שנות השבעים.)

לסיכום, אנחנו יכולים לקבוע שרונן צדק. הממשלה האשכנזית לא ניסתה לפתור את בעיית הניגוד ההדדי של שתי הקהילות, ורק ניסתה להכניע את ההתקוממויות העממיות של תנועת הפנתרים השחורים.
בא בעת, העיתונאים הזרים היו שולחים דיווחים מפורטים אודות התנגשויות הדמים בין הפנתרים השחורים וכוחות הביטחון. חוגים בינלאומיים קיבלו את הדיווחים הללו במידה של ספקנות – "יהודים נלחמים ביהודים? גזענות בתוך העם היהודי, בעצמו הקורבן של גזענות?" ציונות העולם, שהצליחה להסוות את הבעיות האלה מאז סוף המאה הקודמת, התחילה להפעיל במהירות את מכונת התעמולה שלה, שהיא אחת מן המשומנות ביותר בעולם, לשכנע את דעת הקהל במערב שהגזענות איננה קיימת בישראל ושהפער הכלכלי בין הקהילות היה כתוצאה מכך שהספרדים נמצאים בפיגור רב מבחינה חינוכית מאחורי האשכנזים שלהם יש הכשרה, ניסיון והם מאומנים להתמודד עם הטכנולוגיה החדישה ביותר. היא גם בחשה בסיפור הישן שגם ישראל הייתה מוטרדת באותם קשיים כמו העולם המערבי עם המהגרים שלהם מהעולם השלישי.

הספרדים והליכוד

לאחר התפוררותם של הפנתרים השחורים ב-1977, לספרדים הייתה רק דרך אחת להתפטר מהממסד הציוני השולט כפי שהוא מיוצג על ידי מפלגת העבודה, והגוש הפר למנטרי שלה, המערך, והיא להצביע עבור האופוזיציה – לליכוד הימני תחת הנהגתו של מנחם בגין, מנהיג מפלגת חירות. ספרדים רבים אחזו בדעה של "אויבו של אויבי חברי." מאותו הזמן, הספרדים החלו לרכוש יותר השפעה במפלגת חירות, עד ועידת המפלגה של 1986 כאשר היו שם עימותים בין האינטרסים של הספרדים והאשכנזים הקשורים למנהיגי המפלגה.
במכתב לפלסטין אלת'אורה,28 נעים כדורי רובן דן בנימוקים שהביאו את הספרדים להצביע לבגין ועל העמדה הגוברת של הקהילה שלו בגוש הליכוד אשר הצליחה לסלק את מפלגת העבודה מהשלטון ב-1977.
הוא כותב:
... בגין התחיל כמנהיג של מפלגה קטנה. לאחר 29 שנים כמנהיג האופוזיציה למפלגת העבודה (מפא"י) הוא ניצח בבחירות ב-1977 מהסיבות הבאות:
1. הוא ניצל את המצוקה של הספרדים שנידונו על ידי ממשלת העבודה להיות "פרולטריאט", לאחר שהיו בני מעמד הביניים בארצות ערב ובפלסטינה לפני ההתיישבות הציונית. בגין הבטיח להם שוויון מוחלט, לא רק במדינה אלא גם במפלגה שלו.
2. בגין עודד את פעילי המפלגה הספרדים שהיו להם תומכים מקומיים. הוא סייע לבסס מנהיגות מקומית כמו זו של דוד לוי שהוביל את העניים מבית שאן.
3. על ידי שהאמין בליברליזציה כלכלית ועודד את ההון במגזר הפרטי, בגין סייע לספרדים שסבלו מאפליה גזענית במקומות העבודה של המדינה וההסתדרות, להיטיב עם מצבם ולהפוך לחלק מהבורגנות הקטנה. רבים הפכו בעלי מסעדות, או מוסך או בוטיק. ובכך הוא קשר אותם כלכלית למפלגה הימנית שלו, ובו זמנית עובדים (ספרדים) רבים עברו לעבוד עבור המגזר הפרטי מאחר שההתקדמות הייתה הרבה יותר קלה שם מאשר במפעלים של המדינה או של ההסתדרות.

מאחר שתנאי העבודה במפעלים של המדינה ושל ההסתדרות היו הרבה יותר טובים מאשר במגזר הפרטי, התחרות בין האשכנזים והספרדים הייתה יותר אגרסיבית, כאשר ההנהלות האשכנזיות נותנות יותר עדיפות לבני מינם. לעומת זאת, הקידום עבור הספרדים במגזר הפרטי היה הרבה יותר קל. לא זו בלבד, הספרדים היו, ועדיין הינם, חשופים לניצול הרבה יותר גרוע מידי הקיבוצים האשכנזים מאשר על ידי הסקטור הפרטי.
כתוצאה מכך, מחצית מכוח העבודה הספרדי עבר אל תוך המגזר הפרטי, ונקשר באופן כלכלי למפלגת חרות. אנליזה זו מפריכה את התעמולה אשר קובעת שהספרדים תמכו בחרות בגלל העוינות שלהם כלפי הערבים.
כל זה מראה כיצד הספרדים רכשו השפעה בתנועת החרות בכך שהם נהרו אל הועידה בכמויות גדולות. התפתחות זו יכולה היטב להוביל לשליטתם המוחלטת על המפלגה ועל הנהגתה בסיוע חבריהם הדרוזים והבדויים שבמפלגה.
"הסכנה הספרדית" החדירה בהדרגה פחד בליבם של המתיישבים האשכנזים ואנשי העסקים ושמיר הצליח להישאר בשלטון רק על ידי מניפולציה של הנתונים...
זו הייתה הסיבה להתפרקותה של ועידת המפלגה.
ספרדים רבים האמינו שחרות תהפוך להיות המפלגה הספרדית, (למרות שמאזן הכוחות אוהד את המיעוט האשכנזי העשיר יותר מאשר את הרוב העני), לכן, המיעוט האשכנזי במפלגה הצליח למשוך אל שורותיו כמה ספרדים, כמו משה קצב ומאיר שיטרית.

מכל מקום, 40 אחוז מהספרדים כיום מצביעים לעבודה ולקבוצות שמאל קיצוניות."29
מאחר שהליכוד לא קיים את הבטחותיו מצבם של הספרדים, והמגזר העני ביותר הפך לגרוע יותר כפי שתואר בפרק התשיעי, הוא איבד קולות רבים בבחירות של 1984. אף אחת משתי המפלגות הגדולות לא הצליחה להרכיב ממשלה, נגרם משבר פרלמנטארי אמיתי עד שהאמריקאים הכריחו את שני הגושים להרכיב ממשלת קואליציה. מעתה ואילך הממשלה הייתה משותקת, מבלה את רוב זמנה במריבות ורכילות, והובילה למשבר הנוכחי (1990).

השפעת הפנתרים השחורים על הספרדים

תנועת הפנתרים השחורים עודדה את הספרדים לדון בציבור על האפליה האתנית, לגנות אותה ולהיאבק נגדה. היא גם סיפקה תמריץ פעיל לתחיית התרבות הספרדית ודאגה להתפשטות של התמיכה עבור המאבק של הפלסטינים. בעבר, הציבור הספרדי היה פוחד לדון על הבעיה באופן גלוי שכן הממסד השולט האשים כל מי שהתלונן על אפליה גזעית, ב"הסתה", "קנאות" או "ניצול המצוקה העדתית לאינטרסים האישיים שלו". לעיתים קרובות הוא האשים אותו במה שמכונה "הפרדת עם מאוחד", או שהוא לעג עליו שהוא סובל מתסביך נחיתות. למעשה לממסד השולט היה, ועדייו יש, אימה מאנשים כמו אליהו אלישר, דוד בן-הארוש ואחרים, אשר השיבו מלחמה. שירותי המודיעין הישראלי תמיד שמו את הספרדים המותחים ביקורת על האפליה הגזעית תחת מעקב.
לא כל אלו שהתחילו לדבר על הנושא הזה בציבור היו "שוליים" או אנטי-ציונים – היו גם אנשים ששירתו את הממסד הציוני. ביניהם היה פרופסור יהודה ניני, ממוצא תימני, שהיה מפקד במלחמת 1948. מאוחר יותר הוא התמנה למזכיר שר החינוך, זלמן ארן, ופרופסור לספרות באוניברסיטה העברית, והשתתף בוועדות שונות בתקשורת הציונית. הזכרנו בפרק השני את הכתבות של אודות היחס המתועב שהיה מנת חלקם של התימנים בפלסטינה מידי המתיישבים האשכנזים. באביב 1971 פרופסור יהודה ניני כתב מסה חשובה בשם "מחשבות על חורבן בית המקדש השלישי." המחבר חוזה מראש שחורבנה של מדינת ישראל יתחולל דרך האפליה הגזענית נגד הספרדים. ניני טוען שצריך היה ללכת ליהודי תימן ו"לומר להם שהם מתו (ב-1948) למען האברמוביצ'ים ודומיהם; בניהם של חנוונים קטנים, סוחרי בדים וספסרים הפכו לנסיכים השולטים בנו. הממשלה וההנהלה הם יהודים אשכנזים. הנתונים מראים שבניהם יש מעטים מארצות המזרח, אבל ראו היטב לאיזה תפקידים הורידו אותם. תמצאו אותם בתחתית הסולם, בין המלצרים בבתי הקפה, הפקידים ומנהלים קטנים."
ניני האשים שופטים ישראלים על היותם גזענים ורמאים: "תן למזרחי לבצע את העברה הקטנה ביותר, אפילו אם הוא זוכה, הוא נשלך למעצר. תן לאשכנזי להפר את החוק, עוצמים את העיניים על כך ואפילו מריעים לו בציבור ואם חייבים להרשיע אותו הוא יכול "לשאוף" לכלא פתוח."
ניני מציג את האברמוביצ'ים (קרי, אשכנזים) כ"מוצצי-דם" על גופתה של הקהילה הספרדית: "את אלה מארצות האסלאם גירשו עם התנגדות אפסית מכול פינת אדמה טובה שיכלה להיות מטרה לתכנית פיתוח כך ש"האחרים" יוכלו לשגשג."
ניני מנתץ את המיתוס של שיווין מוחלט בצבא, ואומר ש"אין אלוף ספרדי אחד, וישנם מעט מאוד אלופי- משנה או סגני-אלופים. בדרגה נמוכה מזו של סרן ישנם 10 אחוז ספרדים. המקצועות הצבאיים האחרים כמו טייסים ומומחים מאוישים על ידי הקיבוצניקים ומהגרים מהמערב. החיילים שצריכים לבשל, לנקות ושירותים אחרים הם כולם ספרדים, האחרונים הללו שונאים את תפקידיהם הצבאיים ולעיתים מכים את מפקדיהם האשכנזים. ביחידות מסוימות תמצאו ששליש, או מחצית, מן החיילים ריצו תקופות מעצר בכלא על אי ציות ואלימות."
יש לציין שהמחקר של ניני לא פורסם בעיתונות האנטי ממשלתית, אלא בשדמות, כתב-העת של התנועה הקיבוצית.30 המסה עוררה זעקה. לא היה קל להסתער ברשעות על ניני כי הוא לא היה "שולי" או "סוכן ממוסקבה". כתב-העת שפרסם את המאמר שלו היה דבר-דפוס ממסדי ולכן הארץ החליט שניני היה יותר גרוע ממצפן (קרי, השמאל הקיצוני).31

תחייה תרבותית

ההתעוררות של הפנתרים חפפה להתפתחות חברתית אשר הובילה לשינויים רדיקלים בעמדותיהם של הספרדים כלפי השליטים האשכנזים ותרבותם. עד אז, עמדת הספרדים הייתה בעלת אופי של פחד, היסוס ובושה לגבי התרבות וההיסטוריה שלהם. הפחד היה כתוצאה מאגרוף הברזל של הממשלה שהשתמשה בנשק הפיטורים כשיטה מחמירה נגד כל ספרדי שהרים את קולו במחאה. השליטה של המפלגה השולטת (מפא"י או עבודה) בספרדים הייתה טוטלית כי המפלגה שלטה על הממשלה, על מנגנוני הממשלה, האיגודים המקצועיים, הסוכנות היהודית והמפעלים ועל הפרויקטים הכלכליים של ההסתדרות. ההיסוס היה כתוצאה מהפירורים שזרקו הרשויות לאלה ששתקו, והספרדים הפגינו בושה כלפי התרבות שלהם כי התקשורת האשכנזית השולטת ומערכת החינוך, הספרות, התיאטרון, וכדומה הצליחו להתנות את הדור החדש להאמין שהתרבות הספרדית היא "פרימיטיבית, מפגרת וברברית". כיום עוז רוחם החל להופיע מחדש, לא רק בגלל הופעתם של הפנתרים השחורים, אלא היו התפתחויות אחרות גם כן שחיזקו את זהותם.
העלייה בשיעור הספרדים – לדוגמא, מ-30 אחוזים ב-1948 ל-65 אחוזים ב-1971 – הייתה הזרז בתהליך זה. היכן שהם היו, בשדות, במפעלים או בבתי הקפה, הם החלו לראות שהם מוקפים בבני הקהילה של עצמם, הם שמעו ערבית מדוברת, והם התחילו לגלות את המסורות המשותפות שלהם שוב, למרות שהם היו ממדינות מוצא שונות. הם התחילו להיות מודעים במידה הולכת וגוברת שהתרבות האשכנזית/אמריקאית שנכפתה על המדינה היא זו שלחצה חלק מהם אל הפשע, הזנות, לפשיטת רגל תרבותית, שחיתות ולהתפרקות משפחותיהם. הם החליטו שהתרבות הספרדית שלהם הייתה יותר טובה מהתרבות של המדינה הציונית והם החלו לחוש גאים בה וניסו להחיותה. עמדתם הנחותה בחברה האשכנזית רק הגבירה בהם את התודעה על העמדה המכובדת שאחזו בה בחברה הערבית, בבגדאד, בקהיר, בירות ודמשק, וכדומה. הם הבינו שהציונים הוליכו אותם שולל.
בשנות החמישים, מרבית הספרדים היו מהגרים מהעולם הערבי שלא הבינו עברית או את כל הפרטים הקטנים של הממשלה. אחדים מהם נצמדו להנחת היסוד הכוזבת שישראל הייתה מדינת המשיח הנכסף שעומד להתרחש להציל את היהודים ואת האנושות מאי הצדק... עם שנות השבעים מרביתם היו ילידי ישראל ומחונכים. הם יכלו לדבר את שפת המשטר, והבינו את התרמיות והחמסנות של שליטיהם והתחילו לבוז לתמימות ולחולשה של הוריהם. הם התחילו למרוד.
הייתה סיבה נוספת: בשנות החמישים, האבטלה הייתה נפוצה בקרב הספרדים ואילצה אותם לצייתנות – מדינת הרווחה לא הייתה קיימת. אלה שלא עבדו היו בסכנת מוות מרעב. לעומת זאת, בשנות השבעים הכלכלה הייתה במצב טוב יותר, האבטלה ירדה והמגזר הפרטי התרחב ולא היה בשליטת המפלגה השולטת. ספרדים רבים עזבו את המגזר הציבורי ואת המגזר של ההסתדרות והצטרפו למגזר הפרטי., בעיקר לבורגנות הקטנה – פושטים מעל עצמם את האימה הקודמת הנמצאת בכל המקומות בו זמנית של אבטלה ופיטורים.
מצד שני, הממשלה האשכנזית השתמשה בספרדים כחיילים בקו החזית שהסתיים באובדן משמעותי של חיים ובטיפוח השתמטות שיטתית מהשירות הצבאי. באזורי שכונות העוני רוב הצעירים סירבו להתגייס לצבא. ישנם אזורים של "אין סיכוי" לרשויות הצבאיות, אשר מכנים את התופעה הזאת "ליקוי חברתי" ( נוסף לטענות שלהם שהם "מכורים לסמים" ו"עבריינים" או "משוגעים"). הם הנפיקו תעודה המציינת שמי שנושא אותה הוא "פטור" מהשירות הצבאי תחת סעיף 24. אלה שמחזיקים בהם מתרברבים שהם שייכים ל"יחידת קומנדו 24". מרבית אלה שהצטרפו לצבא נראים טיפשים והיו למטרה לבדיחות ונושא ללעג בשכונות.
העיתונאי שלום כהן (מ-העולם הזה) שאל את אחד הנערים אם הוא היה רוצה להתגייס לצבא. הוא השיב, "אני?, לשרת את הצבא שלהם! אין סיכוי. כשהם זימנו אותי לבדיקות הרפואיות, מלאתי את עצמי בסמים, והם שלחו אותי לפסיכיאטר וקיבלתי את הניירות חתומים בסעיף 24. אני צריך להיות פרייר אמיתי כדי לזרוק שלוש שנים מהחיים שלי בלי לעשות כלום." העיתונאי הוסיף שהנוער הזה חי בפרדס-כץ ששם אלה הפטורים מהצבא מהווים יותר מ-50 אחוזים.32
בתחום התרבות, הספרדים התחילו להראות עניין ציבורי בפיוט הערבי והמוסיקה. קודם הם היו מאזינים לתחנות רדיו ערביות בסתר למחצה, עתה הם החלו להתחבר לרדיו ולטלביזיה של המדינות הערביות בגלוי, כשהם משליכים את הכפפה לסלידת האשכנזים למה שהם מכנים מוסיקה ערבית "פרימיטיבית". הם התחילו להרכיב להקות מוסיקה וריקוד ערביים והקימו תעשייה של קלטות וידיאו כדי למלא את החסר המוחלט כמעט של מוסיקה וסרטים ערביים בתקשורת הישראלית, אשר שידרה רק חצי שעה בשבוע של "תוכניות אתניות", כאילו שהספרדים היו מיעוט קטן.
בנוסף לכך, הם התחילו למתוח ביקורת על תוכניות הלימודים בבתי הספר על כך שהם מכסים רק תרבות אשכנזית והיסטוריה ועל כך שהם מתארים את הספרדים שם היו פרימיטיביים שבאו ישר מן המדבר – עד שהמתיישבים "תרבתו" אותם. תוכנית הלימודים לא כללה שום אזכור על ההיסטוריה הספרדית, בגלל שהיא הייתה חלק מההיסטוריה הערבית, וההיסטוריה של הפלסטינים נלמדה רק בדרך בהתאם לדעותיהם של הציונים. זאת לאמור שהיא נלמדה עד לנפילת המדינה היהודית בשנת 70 לפני הספירה ואז התחילו לעסוק בזה שוב עם ההתיישבות הציונית בסוף המאה שעברה – כאילו שפלסטינה הייתה ריקה במשך 2,000 שנה עד שהמהגרים האשכנזים גילו אותה והחילו לשתול עצים, לנקז את הביצות, ו"להפריח את השממה".
בצרפת, ספרדים אינטלקטואלים התמסרו ללימוד ההיסטוריה שלהם ופרסומה. חיים זעפרני, קבע "אנחנו עדים עתה להתעוררות התודעה הספרדית... תודעה הנותנת תנופה להתפתחותה של קבוצה אתנית, תרבות שהיא שונה מהתרבות האחרת, קבוצות אתניות ומשכילות המהוות את העולם היהודי... התחלנו לגלות מחדש את התרבות וההיסטוריה שירשנו מתור-הזהב של שיתוף הפעולה היהודי-ערבי שהתרחש במזרח-התיכון."33 פרופסור זעפרני המשיך "המחקרים שלנו במחשבה היהודית בצפון אפריקה הושלמו. הממצאים שלנו מראים, וימשיכו להראות, את מסירותם המתמדת של יהודי הארצות הללו להניב עבודות מעולות בתחומי הפילוסופיה, המשפט, שירה, ספרות, פרשנות, דרשות, ואוסף של פולקלור בעל-פה שנכתבו בניבים עבריים שהיו תערובת של עברית, ערבית וברברית."34
משכילים ספרדים התגאו בסובלנות של היהדות שלהם (שהושפעה ללא ספק מהסובלנות האסלאמית), בהשוואה לטקסים הפולחניים של האשכנזים שהם הרבה יותר מחמירים ודוגמאטיים יותר.
נעים חלאשי, ממוצא עיראקי, ציין ש"הספרדים הם חלק מתרבות ערבית. יש להם מסורות משותפות, הם מכבדים את המורה ואת האב, הם מכבדים את מסגרת המשפחה, שואפים לחינוך ילדיהם, אוכלים את אותו האוכל, ושומעים את אותה המוזיקה. עשירים ועניים גם יחד מעדיפים את המוזיקה של פריד אל-אטרש על זו של ואגנר. צ'ארלי ביטון ועמיתיו מבטיחים להקים לתחייה את התרבות הספרדית, שמדכאים והורסים אותה. ישראל אינה ראויה להמשיך כמדינה מערבית זרה פה במזרח. "חלאשי הוסיף, שכשהוא ניסה להגן על הספרדים במעברות, הממסד איים להפוך אותו לפועל פשוט. אולם, הוא סירב לעשות דבר מלבד לנצור את כבודו האנושי, ואת תרבותו כעיראקי, בכל מחיר. "פעם אחת שר המשטרה הוזמן לרמת-גן, עיר קטנה על יד תל-אביב שהאוכלוסייה שלה היא 25 אחוז עיראקים, לדון בענייני חוץ וביטחון. הזמנות נשלחו לכל העיראקים, כולל סגן ראש העיר. 600 איש נוכחו באסיפה, אבל היו שם רק 16 עיראקים. השאר היו פנסיונרים אשכנזים. כאשר השר שאל מדוע העיראקים נמנעו להגיע, אמרו לו שיש קונצרט של אום-כלתום בטלביזיה."
חלאשי זוקף את התפשטות הזנות בקרב נערות הספרדים בישראל להריסתה של התרבות הספרדית והשלטת התרבות המערבית. הוא דיבר על האופטימיות שלו שהתרבות המזרח-תיכונית בסופו של דבר תגבר למרות הקשיים. הוא אמר שבמקום הסיקור המרושל של ההיסטוריה של יהודי עיראק וצפון אפריקה שכך מלמדים עתה בבתי הספר, ילמדו את התלמידים לעומק על האוניברסיטאות העתיקות בעיראק כמו סורא ופומבדיטה. הוא הוסיף שהמורים האשכנזים טוענים שאלה היו רק ישיבות דתיות בעוד שלמעשה הם לימדו מגוון נרחב של נושאים.35
בתחום השירה, שלמה בר, ממוצא מרוקאי, הרכיב קבוצה בשם "להקת הברירה הטבעית" שהתקבלה בהתלהבות על ידי הציבור הנוסטלגי הספרדי. בר הצהיר שיהודי מרוקו מעולם לא סבלו מדיכוי במרוקו. יהודים ומוסלמים חיו בדו-קיום כל כך קרוב שם, שהמוסלמים התפללו על קברי הצדיקים היהודים. בר הוסיף שהוא רצה ללמד את בנו ערבית כדי שהוא יוכל להסתדר עם שכניו הפלסטינים.36
בין רשמי-הקול שהופצו על גבי קלטות היו שיריו של מוחמד עבד אל-וואהב, אום כלתום, פריד אל-אטרש, אסמהאן ונזם אל-גאזאלי.37 ציבור עיראקי להוט קיבל בשקיקה קלטות של מילו חממה, ושל הזמר העיראקי, מורד סלמן בסון, שהקליט והוציא את שיריו מחדש.
מספר אינטלקטואלים התחילו לכתוב את זיכרונותיהם על החיים בארצות ערב. בגלל אווירת ההדחקה התרבותית, מרבית העבודות האלה מתפרסמות בעברית. מבין הספרים הידועים הטובים ביותר בית בבגדאד של יצחק בר-משה, שבו הוא מתאר את היחסים החמים שהתקיימו בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים בעיראק. י. קוג'מן פרסם את ספרו רב הערך, מוסיקה קלסית בת ימינו בעיראק, שיצא לאור בלונדון על ידי ACT בערבית ב-1978. עיזת ששון מועלם פרסם את זיכרונותיהם של משפחתו בספר שנקרא על נהרות בבל ב-1980 (בערבית). ניסים רג'ואן כתב את יהודי עיראק באנגלית והוצא לאור על ידי ווידנפלד וניקולסון.
מבין המשכילים הידועים הטובים ביותר שלא ויתר על שפת האם שלו, והיא הערבית, הוא סמיר נקש. ב-28 ביוני 1986 פלסטין אלת'אורה פירסם מאמר שלו שבו הוא מגנה את האופן השרירותי שבו הוא נעקר מעיראק והוא הסביר מדוע הוא נצר את השימוש בערבית כך:38
"השפה היא אמצעי התקשורת החשוב ביותר בין בני-אדם. התקשורת היא היעד הבסיסי של הסופר. השפה היא חומר הגלם וכוח ההבעה והאנרגיה של הסופר הם ביחס לתפיסה שלו את חומר הגלם.
" ערבית היא שפתי הראשונה. המילים הראשונות שדיברתי היו בערבית. היא שפתי הטבעית ותמיד אהבתי אותה. יש לי תשוקה רבה אליה. חוץ מזה, הערבית ידועה היטב ביופייה ועושרה. עברית, שהייתה שפה מתה במשך אלפי שנים עד שהיא קמה לתחייה לאחרונה ממש, איננה פשוט יכולה להשתוות איתה במונחים של עושר או יופי מוחלט.
"בעיראק המודרנית, מספר משוררים וסופרים מן הבולטים ביותר היו יהודים. מחקרים בהתפתחות השירה והספרות העיראקית העכשווית החליטו שהסיפר הקצר הראשון נכתב בשנות העשרים על ידי נער יהודי – מורד מיכאל (שנפטר לאחרונה בישראל). סופרים ומשוררים עיראקים/יהודים אלה המשיכו לכתוב בערבית בישראל. לעומת זאת, ישנם אלה שהמשיכו להביע את הפתעתם לעובדה שאני כותב בערבית למרות שעזבתי את עיראק כשהייתי בגיל 12 שנה... מספר אנשים סירבו להכיר בעובדה שיש לי סיבות אישיות ואמנותיות לכתיבה שלי בערבית ופשוט ראו בזה "תסביך" שיש לי.
"כל הבעיות, שאני ומשפחתי עברנו לאחר השואה של העקירה מעיראק וההשתלה כאן, הפכו אותי נוסטלגי יותר. אהבתי לערבית הוכפלה ועשיתי מאמץ לקלוט כל מילה בערבית הקלאסית והמדוברת שנתקלתי בה. מעולם לא הפכתי להיות נטמע בארץ הזו. אדרבא, התנגדתי לכל דבר "ישראלי", ואני, כמו אנשים רבים ממוצא עיראקי, עדיין חושב את עצמי עיראקי. זו היא האמת, למרות שמספר אנשים מנסים להכחיש אותה."
איך שלא יהיה, הספרדים נעדרו את היכולת להחיות את האמנות והאומנות הערבית-אסלאמית שלהם והמיומנויות שלהם מתו יחד איתם. רק חלק קטן מהעבודות שלהם מצאו את דרכם למוזיאונים הישראליים.

הופעתן של תנועות מחאה אחרות

מאז המנדט הבריטי, כל המפלגות הציוניות הקימו סניפים מיוחדים עבור הספרדים, כלומר, לשכה לענייני ספרדים במסגרת המפלגה. למעשה מטרת הלשכה הייתה לחזר אחרי קולות הספרדים בבחירות הפרלמנטאריות והמקומיות, פקידי הלשכה קיבלו משכורת ותפקידיהם כללו נתינת שוחד, להטיל אימה ונתינת חסות. שיטות אלה עדיין מופעלות. כשהביאו את נעים חלאשי לתל-אביב ב-1951 לעבוד באל-מירסאד (העיתון בערבית של מפלגת השמאל מפ"ם), שלחו אותו למטה המפלגה ושם אמרו לו לגשת לחדר מספר 8. היה שם שלט "לשכת הספרדים והתימנים", ועל יד השירותים ו"המדור הערבי". הוא היה המום. כשביקשו ממנו להיכנס, הוא ענה "לא. אני הולך הביתה. יש לי שלשול, אולי מחר..." חלאשי תיאר אסיפת ספרדים שנערכה במפ"ם תחת הדגל "למען סוציאליזם וציונות ולמען אחוות העם". המנהיגים האשכנזים נאמו נאומים באריכות מדהימה. הוא ביקש להרשות לו לומר מילה והם השתיקו אותו. לבסוף הותירו לו לדבר חמש דקות. הוא נשא את דבריו אל ראש המפלגה, מאיר יערי: "אנחנו לא רוצים מחלקה מיוחדת עבור הספרדים והתימנים, אנחנו לא רוצים "מחלקת שחורים"." מאיר יערי סירב לתמוך בקליטת הספרדים והתימנים אל תוך הגוף המרכזי של המפלגה, אז נעים זרק את כרטיס המפלגה שלו ועזב את האסיפה. המחלקה בוטלה רק כעבור עשר שנים. "הויכוח שלי עם המנהיגים הללו הוא לא חדש," נעים הוסיף, "ידעתי איך הם מתנהגים במשך הרבה זמן. במפלגת מפא"י (העבודה) גם יש מחלקה מיוחדת לספרדים – גם על יד השירותים, אבל מספר החדר שונה!"39
עזרא סופר כתב על סוכני המפלגה הציונית בחברה הספרדית בהארץ ב-22 במאי 1981. " בעבר אנשים נהגו להתפאר בסוסים הגזעים שלהם אבל עכשיו מנהיגי המפלגה מתחרים על הספרדים. מנחם בגין שיכנע את דוד לוי, למשה דיין היה את בן-פורת ואת שמעון פרס שהשתמשו בשושנה ארבלי. עוד מעט הם יתחילו להשתוות לערכים היחסיים של "הנתינים" המאולפים שלהם."
מול הרקע הזה, גבריאל בן-שמחון (ממוצא מרוקאי) אמר לכתב הארץ ב-28 במאי 1980 ש"הספרדים הבינו שהממשלה הזאת איננה מייצגת אותם... הם חייבים ליצור אופוזיציה מאורגנת, כוח שמוכן להיאבק – כוח שלפי הצדק והיושר הוא שלהם." (ראה פרק שביעי על המאמר המדויק.)
התהוות הפנתרים השחורים הביאה בעקבותיה אירגוני נוער ספרדיים שמגמתם הייתה לשפר את התנאים דרך אמצעים חיוביים, ולא דרך התקוממות עממית. החשובים ביותר מבין הארגונים הללו היו עודד, אוהלים, אל"ה, שחה"ק והחזית המזרחית.

עודד

תנועה זו נולדה באוניברסיטאות הישראליות. היא האמינה בפעילות חיובית לשיפור מצבה של הקהילה הספרדית, כמו סיוע לתלמידים חלשים בלימודיהם. היא גם שאפה להעלות את רמת התודעה החברתית ואת חופש הפעולה של הספרדים כך שהם יוכלו לפתור את הבעיות שלהם בעצמם במקום לחכות לאשכנזים הפרוגרסיביים לבוא לעזרתם.
אי אפשר להכחיש שהאשכנזים מילאו לרוויה את הספרדים בתסביך נחיתות. ההשתייכות לעודד אומרת על מנת להיפטר מתסביך זה הם חייבים לסייע לקהילה שלהם ולהוכיח שהם שיחררו עצמם מהשלטה פסיכולוגית זו ושהם יכולים להצליח באופן עצמאי בחברה חדשה.
היות וקהילה זו תמיד הייתה אוטונומית בחסות השלטון האסלאמי והעותומאני, הייתה להם חובת הפרט לשרת את הקהילה שלהם. אוטונומיה זו נהרסה במדינת ישראל, ואלה שרוצים לעבוד למען הקהילה שלהם אמרו להם "תשאירו אז זה לממשלה או לסוכנות היהודית," או "אתם קנאים ומשסעים את אחדות העם היהודי". וכך הקהילה הספרדית, בעיקר העניים, נותרו בידי חסדיהם של אלה שבשלטון – האשכנזים. כאשר העניינים החמירו, הם מתחו ביקורת על הממשלה והסוכנות היהודית, אבל הם לא עשו דבר מכיוון שהמדינה גרמה להם לשכוח איך לפעול למען הקהילה והכשירה אותם דרך התקשורת להאמין שהם, והערבים ככלל, נעדרים את היכולת לבצע פעולה חברתית או לשתף פעולה ביניהם, מפני שם סבלו מהפרטנות והשחיתות שהייתה קיימת בתקופה העותומאנית. כמובן שזו היא נקודת הראות שממנה עודד ניסתה לשחרר אנשים.
עודד גם עודדה קבוצות "חילופי-עזרה" לעבוד עם תלמידים שהיו חלשים בבית הספר, לארגן חופשות קיץ לילדי הספרדים, ולערוך קורסי הכנה לתלמידים חדשים. היא עודדה פעילות פוליטית ברמת האוניברסיטה, והפעילות שלה התפשטה בכל המדינה.
בהתחלה לרשויות הייתה הסתייגות מהארגון אבל לאחר מכן הפכו להיות עוינים והפסיקו את כל הסיוע הכספי משתי סיבות: ראשית, בגלל שהתנועה סייעה לקהילה לעבוד באופן עצמאי מן הממסד, ושנית בגלל שהתנועה הואשמה ב"פעילות פוליטית".
הארגון כן מודה שהפעילות שלו יכולה להיות מתנשאת במידה מסוימת באופן שבו הסיוע ניתן על ידי אינטלקטואלים לציבור, אבל הציבור הספרדי הגיע למצב כזה של התבזות שהארגון היה צריך להתאים אישית את הסיוע שהוא הציע להם. הארגון מקווה, בכל אופן, שעל ידי סיוע למקופחים לייצב את עצמם כהלכה ולהשיג עמדות בתוך הממסד השולט, אותם אנשים יהיו מסוגלים אולי לשנות את מדיניות הממשלה כלפי הקהילה שלהם באמצעות לחץ מוסרי ועל ידי הסתת האופוזיציה – לא נגד הקהילה האשכנזית, אלא נגד התנאים הקיימים במדינה.
נקודות החולשה של עודד ניכרים היטב וניתן לסכם אותם כך:
1. תלות במימון ממשלתי משמעותו שהממשלה יכולה להרוס את הארגון מתי שהיא רוצה. הממסד השולט הוא שיצר את המבנה החברתי, ולכן זו היא נאיביות פוליטית לדרוש את סיוע הממשלה להרוס אותו.
2. הגישה הפטרנליסטית כלפי הציבור: אם תנועת עודד האמינה בפעולה עצמאית היא הייתה מצטרפת לתנועת הפנתרים השחורים, ו/או הייתה עובדת ברמה השורשית של העניין. הדרך להתעמת עם הבעיות צריכה להיות בשביל האינטלקטואלים והעובדים להתאחד במאבק שלהם.
3. אם הספרדים הם הקורבנות של המדינה הציונית, מדוע התנועה מתעקשת על רעיון התמיכה בציונות ובמדינת ישראל? זה מעלה זיכרונות על עמדת הפלגה הקומוניסטית שהצהירה "אנחנו נגד הציונות, אבל אנחנו תומכים במדינת ישראל" על אף שמדינת ישראל עם מוסדותיה ומדיניותיה היא ההתגלמות האמיתית של הציונות.
אנשי עודד הוכיחו את תמימותם הפוליטית כאשר הם הצטרפו למפ"ם במשך שנתיים. נשואים אלה הסתיימו בכישלון בגלל שמפ"ם היא מפלגה ציונית קולוניאליסטית שהקיבוצים שלה ניצלו את הספרדים. מפ"ם רצתה להשתמש בעודד כראש-גשר לשלוט בקהילה הספרדית, בעיקר כדי לזכות קולות בבחירות, אבל היא סירבה להעניק תפקידים משמעותיים כלשהם לאנשי עודד במנגנוני מנהיגות המפלגה. כאשר הם התעקשו על כך שתפקידים כאלה יסייעו לקהילה כולה לשפר את חלקה בסולם החברתי, המפלגה הרתיעה אותם מכך. לאחר מכן היא התחילה להיאבק בהם בכך שהביאה אלמונים להצביע נגדם באסיפות המפלגה, והובילה בסופו של דבר לעזיבתם. אנשי עודד אמרו לאחר מכן שלקיבוצים של מפ"ם לא היה עניין בכלל בספרדים מעיירות הפיתוח.
ישנה גם סיבה "פסיכולוגית" לכישלון ה"נישואים" האלה בין הצפון אפריקאים ומפ"ם: חברי מפ"ם האשכנזים, במיוחד מ"השומר הצעיר" של הקיבוץ המאוחד, הם השחצנים ביותר במדינה. הם מהווים מקבץ פוליטי, חברתי ואתני מסוגר, המאמין שהוא העילית האידיאולוגית, החברתית, הציונית, מרקסיסטית וחלוצית. הם מאמינים שהסוציאליזם שלהם הוא מן הסוג המושלם ביותר שאנושות ידעה, ושהספרדים עדיין חיים בג'ונגל. הדבר המוזר בזירה הפוליטית הציונית הוא כמה שהאשכנזים שמאלנים יותר הם נוטים יותר להשמיץ את התרבות הטבעית של המזרח התיכון (עם כמה נדירים יוצאים מן הכלל, כמו פליציה לנגר), וכאן אנחנו לא מדברים על פוליטיקה, אלא על יחסים אישיים ודעות קדומות. וזאת הייתה אחת העוצמות של חברי המפלגה הימנית חירות ומה שהפך אותם לכל כך מושכים בעיני הספרדים.
שלי יחימוביץ טענה שתנועת עודד כשלה מפני שהיא הייתה תנועה בורגנית, המורכבת מצפון אפריקאים בעלי השכלה גבוהה או עשירים. הסופר מסכים לכך, אבל הבורגניות הלאומנית של העולם השלישי רשמה לעצמה ניצחונות מוחלטים נגד הקולוניאליזם. אם חברי הבורגנות הצפון אפריקאית בתנועת עודד היו מצטרפים בתמיכה עם תנועות אופוזיציה אחרות, כמו הפנתרים השחורים – במקום עם הממסד השולט, הם גם כן היו זוכים בכמה ניצחונות מרשימים. אנחנו רק צריכים להעיף מבט על הבורגנות הפלסטינית, או אל מאבקם של האינטלקטואלים הפלסטינים.
צ'אלי ביטון מציין ש"עודד פעלה כחלק מן הממסד השולט, אבל הפנתרים פועלים למען שינוי חברתי רדיקלי. אנחנו בטוחים שהדרך שלנו היא נכונה – ואילו הם מקבלים משכורת מהמשטר." פ. אזרן, מנהיג עודד לשעבר, הודה ש"השתתפות הפנתרים בשינוי חברתי הייתה מעולה."
בעיקרו של דבר, לתנועת עודד הייתה תוצאה חיובית – שהיא הלקח שחבריה למדו מכך שהם ביקשו עזרה מהמשטר. לקח זה הוא שלב נחוץ בהתפתחות התודעה של הספרדים אודות טבעה של הציונות.40
ד"ר אשר אדאן (ממוצא תוניסאי) מאוניברסיטת תל-אביב וכמה חברים הלכו בעקבות דרכה של עודד והתחילו לארגן קורסים מזורזים כדי להכשיר את נוער ספרדי לעבודת מנהיגות. ארגון הציונות מימן את הפעילויות שלהם, אבל כשהם הפכו להיות יותר מידי פופולאריים, פיטרו אותם מעבודתם והפעילויות שלהם חדלו מלפעול.

אוהלים

לצד עודד שתיפקד באוניברסיטאות, הספרדים בשכונות העוני הקימו ארגונים אחרים, החשוב ביותר מבניהם היה אוהלים, או ארגון אוהלים. השם מזכיר את המחנות הטרגיים שהספרדים חיו בהם כשהם הובאו לפלסטינה אחרי 1948. ב-16 ביוני 1979 אוהלים הכריזה "את סוף המנדט הקולוניאליסטי האשכנזי על פלסטינה ועל הקמתה של מועצת אזורי שכונות העוני אוהלים במגמה ליישם את הצהרת העצמאות שהכילה את מנשר התנועה ביחס לשוויון מוחלט בקרב האזרחים. בתחילת ההצהרה הזאת הארגון הזכיר ש"הצהרת העצמאות של מדינת ישראל מתאריך 14 במאי 1948, הבטיחה שהמדינה תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה בלי הבדל דת, גזע, וכן הלאה," ותהא "מושתת על יסודות החירות הצדק והשלום" ו"תקיים שוויון זכויות חברתי".
אוהלים מאשימה את שליטיה של ישראל בכך שהתעלמו מ"הצהרת העצמאות". במקום להרכיב מדינה דמוקרטית המסובבת על שיווין, הם פיצלו את העם לשניים "ודנו אותנו להיות חוטבי עצים ושואבי מים". החתומים על ההצהרה המשיכו "כלאתם אותנו בגטאות העוני ובכלובי מגדלי האבן שלכם וחיללתם את האנושיות שלנו כתוצאה מצפיפות היתר מתוך התשוקה שאנחנו צריכים להיות תחת הצל שלכם ללא ביטוי-עצמי או זהות תרבותית. עשיתים הכול כדי להרחיק אותנו מקבלת-החלטות פוליטיות ומהנושאים המרכזיים הקשורים לתנאים של חיינו. יצרתם את התנאים לפשע להתפתח ולהפוך את ילדינו לאסירים." אחרי כן החתומים פנו אל ממשלת הליכוד:
"מכיוון שהולכתם אותנו שולל לאחר שהבטחתם למחוזות שכונות מצוקה שאתם תתקנו את הנזק שנגרם נגד החברה על ידי ממשלות ישראל בעבר מאז הקמת המדינה, ובמשך השנתיים האחרונות הוסיפו כישלונות אחרים לרשימה, הנוער של שכונת הצוקה אוהלים בירושלים והדור השני בגטאות העוני, החלטנו לשים קץ למצב זה של עניינים ולצאת במאבק ליצירת חברה חדשה. היום אנו מכריזים על תום המנדט המגונה והבלתי הוגן שנהג באפליה נגד 60 אחוז מהאוכלוסייה שלו. במגמה זו הקמנו את מועצת שכונות המצוקה אוהלים וכתבנו את הצהרת העצמאות של מחנה המצוקה אוהלים. אנו, תושבי מחוזות משכנות העוני, לא נשקוט עד שהצהרה זו תהפוך לחלק מהותי מהחוק היסודי של המדינה... " ההצהרה מכילה את הבאות: "אנו נוער השכונות אוהלים, קוראים להרכיב חברה אשר יהיו לה את המטרות הבאות:
1. מהפכה בחינוך ובתרבות במטרה לשחרר את ילדינו ומשפחותינו משעבוד.
2. שינוי בתחום הדיור במטרה לאפשר לכל משפחה לחיות בתנאים אנושיים עם מתקני חינוך ובריאות הגונים.
3. הרחבת שירותי הבריאות בחינם.
4. הכרה בזכויותינו השווים במטרה להגדיר את התוכן והיעד של מדיניות רווחה.
5. היציאה מגטאות העוני חייבת להיות מקבילה עם ההתפתחות של הזהות האתנית המקורית שלנו.
6. השיקום יוענק לאלה שנפלו קורבן לאי-הצדק.
7. להעמיד לרשות המפרנסים, הילדים, הקשישים, הגמלאים והחולים תנאי מחייה הגונים.

אוהלים דחתה באופן מוחלט איסוף תרומות עבור אזורי שכונות המצוקה. היא קראה לשים קץ לצבירת ההון על חשבון שכונות המצוקה. אנו שואפים להקמת חברה המבוססת על שיווין ללא פער חברתי, ואנו דורשים להיות מרכז לרפורמה חברתית שתתחיל מיד תחת הנהגתה של מועצת השכונות אוהלים.
ירושלים, 16 ביוני 1979.
חתומים: חברי המועצה.
עלינו להזכיר שהסעיף השביעי של ההצהרה כולל את העם הפלסטיני. הארגון אינו מתעסק עם הבעיות הפוליטיות שלהם אלא עם העניינים החברתיים, כלכליים ותרבותיים עם דגש מיוחד למחוזות שכונות המצוקה.
ב-1984, אוהלים תחת הנהגתו של ימין סוויסה הצטרפה למפלגת העבודה. אם כי תושבי אזורי שכונות העוני מייצגים 22 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, העניקו לארגון רק שלושה מושבים בלשכת המפלגה, בעוד שלקיבוצים המייצגים 3 אחוז מהאוכלוסייה היו 12 מושבים. סוויסה טען ששלום עם הפלסטינים, שחרור השטחים הערביים הכבושים והוצאה כספית מהתקציב על המקופחים, לעומת חרחור-לוחמה והקמתם של יישובים חדשים, היו הסיבות העקרוניות שהניעו אותו להצטרף למפלגת העבודה. הוא טען שפרס, מנהיג מפלגת העבודה, האמין בשלום אמיתי. סוויסה הדגיש "הכיבוש לא רק משחית, אלא הוא הגורם היחיד החשוב ביותר לתנאים הנוכחים במשכנות העוני."41 הוא אישית היה רוצה להיות חבר כנסת ביום מן הימים.42

התנגדות

לצד מאבק "חיובי" כפי שפעלו בני מעמד הביניים, ספרדים עניים תחת הנהגתם של הפנתרים השחורים, אוהלים, שחה"ק ואל"ה קראו תיגר על הרשויות באמצעים אחרים של מאבק, כמו הקמת מחנות על אדמות ציבוריות בישראל של לפני 1967 כדי לאכלס משפחות צעירות חסרות דיור. המחנות הללו לא הוקמו במטרה להיות קבועים אלא לפעול כמחאה על מדיניות ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה על חשבון השירותים החברתיים בתוך ישראל. פעילויות אלה הובילו להתנגשויות דמים בין הנוער במחנות והמשטרה שהסתיימו בהריסת המחנות ומעצרים המוניים .
אוהל מורה היה אחד המחנות הללו. הוא נוסד ביוני 1980 ונקרא על שם אחד היישובים בגדה המערבית.43 באותו חודש "עיר האוהלים" הוקמה בנחלת יהודה במרכז הארץ. אתר חדש זה כותר במהירות על ידי המשטרה ומשמר הגבול, ולאחר קרב דמים המחנה נהרס וחלק גדול מהמשתכנים נפגע. כרגיל היה שם מבצע של מעצרים שרירותיים.44
ביולי 1980, 200 ספרדים פלשו לדירות ריקות בהדר יוסף בתל-אביב, כדי לגנות את מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית. ארבע נשים נפצעו על ידי משמר הגבול במהלך ההתנגשות שנבעה מכך.45
ב-1 באוגוסט 1980 הארץ דיווח שמאתיים משפחות ספרדים בונים מחנה על יד עיריית מבשרת ציון. ראש העיר, אליאס מויאל התריע שהפער החברתי בין האשכנזים לספרדים יכול בהחלט להוביל להתפרצות חברתית. הוא מתח ביקורת על משרד השיכון על שלא בנה שום יחידות דיור חדשות במהלך חמשת השנים שחלפו.
ב-4 ביולי 1980 הארץ דיווח ש-30 משפחות הקימו 20 אוהלים בעיר יהוד, על ידי פתח תקווה. העיתון הוסיף ש-85 אחוז מהמשפחות הללו גרו עם הוריהם של אחד מבני הזוג. כוחות הביטחון ומשמר הגבול הגיעו במהירות והרסו את המחנה. עלינו לציין שמשמר הגבול, הידוע לשמצה באכזריותו, מנוצל תמיד אך ורק נגד הפלסטינים והספרדים.
השיטה השנייה של המאבק הייתה לבנות תוספות ללא רישיון. הפלסטינים והספרדים שניהם עשו את זה כדי להקל על צרכי הדיור שלהם, אם הבת או הבן התחתנו ולא היה להם היכן לגור, המשפחה הייתה מוסיפה חדר לבתים הישנים שלהם – אך הממשלה סירבה להעניק רישיון לכך. הרשויות המקומיות שבשליטת האשכנזים ניסו את מלוא יכולתם להרוס את הבתים הישנים האלה כדי למכור את האדמה לחברות רעבתניות לבניית דירות פאר לאשכנזים. על פי רוב חלקות אדמה אלו היו במרכזן של הערים הגדולות ושוות מיליונים. הייתה סיבה נוספת שגרמה לממשלה להרוס את המחוזות הללו, שהיו שייכות לפלסטינים שגורשו מהם. משה סמילנסקי, סופר והומאני, מתיישב וותיק, העיר על תופעה שכיחה זו ש"הממסד השלטוני מנסה להרוס כל דבר שנבנה על ידי הפלסטינאים במדינה הזאת דכי להוכיח לעולם שפלסטינה הייתה מדבר צחיח ושהכול נבנה שם על ידי המאמצים של ההתיישבות הציונית."
לפעמים הרשויות פשוט היו מפנים בדחפור את תוספת החדרים הללו. פעולה זו מביאה בעקבותיה התנגשויות אלימות בין כוחות המשטרה, משמר הגבול והתושבים ומסתיימת במעצרים רבים שנעשים.
האפליה הגזענית הנעוצה במעשי הרס אלה , מכעיסה את הספרדים במיוחד, היות והרשויות לא נוקטות בשום אמצעים נגד החדרים שנבנו באופן לא חוקי על בתיהם של האשכנזים בצפון תל-אביב.
הארץ כתב ב-9 ביוני 1980 ש"הרשויות הרסו את ביתם של משפחת מודני בחולון, למרות שהמשפחה קנתה את הבית ושילמה עליו. הממשלה טענה שהקרקע הייתה רכוש המדינה. המשפחה עם שתיים עשרה ילדים הפכה לחסרת דיור."
בשגב שבגליל, הרשויות הרסו שישה בתים השייכים למאיר אזולאי, שמעון בונפרטה וספרדים אחרים. קורבנות אלה צעקו על המנהיגים "אתם מתנהגים אלינו כמו נאצים." הארץ הוסיף ב-12 בדצמבר 1980 שהממשלה מסלקת את התושבים הספרדים של העיירה כחלק מתכניתה לבנות התיישבות אשכנזית שתקרא מושב עצמון. שעתיים לאחר המאורע הזה המשטרה ומשמר הגבול תקפו את הכפר הפלסטיני ערבה. הם הרסו בית-מלאכה שהיה שייך לתאופיק שאלאש ועת'מאן אסאלי בגלל שהוא נבנה ללא רישיון. באותו היום שר האוצר של דרום אפריקה הגיע לישראל ונאם בטלביזיה ובו הוא אישר את הדמיון בין ישראל לדרום אפריקה.46
ב-23 בדצמבר 1982 המשטרה ביצעה התגרות נוראה בכפר שלם בתל-אביב בכך שהרסה את החדר הנוסף ששמעון יהושע, ממוצא תימני, בנה על ביתו בעזרת ידידים פלסטינים לקראת נישואיו. כשבחור צעיר זה ניסה להתנגד למשטרה, הם ירו בו למוות. ביום התקרית, אביו זכה לעיכוב בהריסה מבית המשפט, אשר המשטרה התעלמה ממנו. הם טענו שהמנוח היה חמוש למרות שעדי ראייה אמרו שניתן היה לקחת ממנו את האקדח ללא צורך לירות בו מטווח אפס. יהושע היה חייב לבנות חדר נוסף ללא רישיון מאחר שמשפחתו, עם תשעה עשר נפשות, חיו בשלשה חדרים בלבד. התקרית עוררה את זעמם של הספרדים באזורי שכונות העוני. העיתון שדיווח על כך טען שניתנה הוראה להרוס גם כן רכוש של אשכנזים בכיכר דיזינגוף, ובמלון פלזה, אבל הם לא בוצעו. הספרדים שארגנו הפגנה סואנת, ציינו שהמשטרה לא פתחה באש על המתיישבים האשכנזים החמושים שביצעו מעשי אלימות והתחילו מריבות עם הפלסטינים בשטחים הכבושים. הם לא פתחו באש על המתיישבים האשכנזים שהתנגדו בכוח להוראות הפינוי של ימית בשטח המצרי הכבוש. לאחר הריגת התימני הזה, הנוער מהאזור חסמו את הרחובות, שרפו צמיגים וכתבו סיסמאות נגד האשכנזים על הקירות כמו "אשכ-נאצים". האירוניה היא שהמילה "אשכנזי" משמעה גם "גרמני" בעברית.
כמה ימים לאחר מכן, ב-1 בינואר 1983 התפרצו הפגנות בערים שונות בגלל ההריסות וחבר הכנסת, תאופיק טובי, טען בדו"ח שלו לכנסת שאירוע דומה התרחש ב-8 בנובמבר 1977 כאשר המשטרה הרגה פלסטיני בשם אל-מאסרי בכפר של מג'ד אל-קורום. הוא הזכיר אירוע אחר בנצרת שבו ארבעים פלסטינים נפצעו.
הכנסת החליטה להשהות את קבורתו של הבחור התימני עד רדת החשיכה כדי למנוע התפרעויות נוספות כלשהן.47 אחת הסיבות להריגתו של הבחור יכולה היטב להיות ידידותו עם פלסטיני. הרשויות מנסות לוודא שהיחסים ה"ידידותיים" עם הפלסטינים יתבצעו רק דרך השירות החשאי. האשכנזים הפרוגרסיביים שומרים על עדכון השירותים החשאיים ואת משרד החוץ על כל שיחות שלום "חשאיות" שהם מנהלים עם פלסטינים בחוץ לארץ.
שנתיים לאחר הרצח של שמעון יהושע, היו עוד התנגשויות דמים בין התושבים של כפר שלם וכוחות הביטחון בעקבות הריסת בתים אחדים. המפגינים חסמו את הכבישים הראשיים והציתו באש מחסן השייך לעייריה והמשטרה עצרה חמישה אנשים כולל את מוני יאקים, מנהיג הפנתרים השחורים. המפגינים צעקו "אשכ-נאצים"! אל המשטרה. הארץ שדיווח על התקרית הזו ב-28 בדצמבר 1984, ציין שעיריית תל אביב הרסה 100 בתים ועוד היו מועמדים להריסה. הוא ציין שחבר הכנסת, מיכאל איתן, וקצין משטרה נפגעו בהפגנות ושהמשטרה הצליחה לעצור את המפגינים מלהסתער על ביתו של ראש העיר, שלמה להט. ברגע שערכה של הקרקע באזור שכונת העוני הזו (לשעבר כפר סלמה) הרקיע שחקים, הרשויות מכרו אותה לחברות פרטיות וביקשו מהתושבים לעזוב. כאשר הם סירבו, העירייה ניתקה את כל השירותים, והטינופת והזבל החלו להצטבר באזור (התנאים הנואשים בכפר שלם דומים לאלה של הפליטים הפלסטינים ברצועת עזה והגדה המערבית הכבושים). התושבים הספרדים של האזור איימו להרוג ראש העיר. אחד מהם, אליאס מזרחי, אמר לכתב הארץ ש"אנשים כאן סובלים מאפליה גזענית. המדינה ריסקה אותם והמצב הוא דליק מאוד." המפגינים אז דרשו שהאומות המאוחדות יתערבו להגן עליהם נגד מדינת ישראל. חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, נשאר עם המפגינים לאורך כל היום.48
הדה בושם כתבה בהארץ ב-15 בפברואר 1985 שראש עיריית תל אביב מנהל מלחמה למען החוק והסדר. אולם, הוא ניהל אותה רק על החלשים ולא היה הורס מבנים שהקימו האשכנזים בכיכר דיזינגוף או במקום אחר. ביום שישי, העירייה ביצעה את הוראות ההריסה בכפר שלם בשעה שהתושבים ביצעו הפגנות והשליכו פצצות תבערה אל הרחוב הראשי (הארץ, 14 בפברואר 1984).
אליעזר דמרי, ממוצא תימני, מודה שהוא בנה חדר ללא רישיון, אבל הוא טען שאברהם שפירא, חבר כנסת, גם כן הפר את החוק והרשויות לא הרסו את ביתו. מהנדס מהעירייה אימת את הטענה הזאת. כתבת הארץ ציינה שעל כל שש הריסות שבוצעו בשכונות העוני שבמחוזותיה הדרומיים של תל-אביב, הרשויות ביצעו רק אחת בפרברים הצפוניים של האשכנזים. העיתון גינה את האפליה הזאת. במגזר הפלסטיני מדיניות זו היא הרבה יותר חמורה, במיוחד אם ניקח בחשבון שמספר הפלסטינים נכפל כל עשר שנים. הממשלה בדרך כלל מסרבת להעניק רישיונות לפלסטינים לבניית בתים חדשים או להרחבת הבתים הקיימים.
מאז הופעת הפנתרים השחורים, הייתה התגברות רבה בהתפרעויות הספרדים, בהפגנות ומהומות במגמה לשפר את תנאי חייהם ואת בתי הספר של ילדיהם, וכן גם נגד הקיצוצים בשירותי הבריאות והרווח ומדיניות האבטלה.
בדצמבר 1980, בערך 30 צעירים מאזור התקווה בתל אביב נעלו את ראש העיר, שלמה להט, במשרדו עם שבעה מעוזריו הבכירים סגרו את הדלת ומסמרו אותה מפני שהוא סירב לממן ארגון נוער במחוז. 400 שוטרים ושומרי משמר הגבול מיהרו לזירה ותקפו את הנערים. התקרית הסתיימה כשכמה מפגינים נפצעו ומנהיגם נעצר. הנערים הכריזו שהעירייה מנסה לשתק את הפעילות של המנהיגות המקומית בתקווה.49
חמישה ימים לאחר תקרית זו, המשטרה עצרה שניים עשרה צעירים מהאזור ללא צווים, והגבילה אותם למעצר בית משש בערב עד שבע בבוקר. אחד ממנהיגי המחוז הדגיש שהמשטרה לא התייחסה לאשכנזים הקיצונים, כמו גוש אמונים, באותה צורה כשהם ביצעו מעשי אלימות נגד הערבים.50 המשטרה הכתה את מוטי לוי וסמדר בטיש קשות כל כך שהם איבדו את ההכרה ונזקקו לפנות אותם לבית חולים.51
הארץ ציין ב-3 באפריל 1981 שהנוער של התקווה ערך הפגנת מחאה נגד סגירת מועדון אוהל. הם חסמו את צומת הרחובות לוד וניצחון ועצרו את כל התנועה. הם השליכו אבנים אל המשטרה שנאלצה להשתמש בכוח כדי לפתוח שוב את הכבישים. בנתניה, ראש העיר ברח ממשרדו כדי למנוע מפגש עם הספרדים מרמת-הרצל שערכו הפגנה רועשת בגלל סגירתו של מועדון הנוער באזור שלהם.52 הרשויות סגרו את המועדונים האלו בגלל שהם חששו מפעילות פוליטית נגד הממסד שהספרדים היו מתכננים בהם.
במהלך מערכת הבחירות של 1981, הספרדים ניצלו את המחלוקת בין שתי המפלגות הראשיות, העבודה וגוש הליכוד, לביצוע התקפות אלימות נגד מפלגת העבודה בנקמה על מדיניות האפליה. הייתה גם סיבה נוספת: במהלך מסע הבחירות הזה מנהיגי העבודה התגרו בספרדים, אחד מהם אמר "מפלגת העבודה נתמכת על ידי האלופים והאינטלקטואלים, בעוד שהליכוד נתמך רק על ידי הצ'חצ'חים.53 לכן, ספרדים רבים התחילו לשים מדבקות על המכוניות שלהם בקריאה " הצ'חצ'חים מצביעים ליכוד". התקשורת הצטרפה למסע נגד הספרדים כפי שעשה השחקן האשכנזי דודו טופז. אחת הסיבות לכך הייתה עלייתה של רשימת בוחרים צפון אפריקאים חדשה בראשות אבוחצירה. רשימה זו – תמ"י – זכתה בארבעה מושבים. מצד שני, מוטי גור, הרמטכ"ל לשעבר ומנהיג במפלגת העבודה, ביטא את האמירה של "אנחנו נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים." אמירות גזעניות אלו הובילו להתגברות בפעילויות האלימות. הארץ כתב שהספרדים הציתו באש תחנת משטרה בעיירה (התימנית) ראש העין וגרמו להשחתה נרחבת של מידע. נערים ספרדים השליכו אבנים לעבר המשטרה הטרידו והעליבו אותם במקומות שונים אחרים. את שמעון פרס, מנהיג מפלגת העבודה, רגמו בעגבניות וסילקו מבית-שמש.
הליכוד באופן טבעי ניצלה את התקריות הללו כדי לאגור את הקולות של הספרדים וזכתה בארבעים ושמונה מושבים להרכבת הממשלה השנייה שלה ב-1981.
הנשיא הספרדי, יצחק נבון, גינה את המתיחות האתנית ואת השפה העוינת שהשתמשו בה האשכנזים. וכשנשאל על כך שישראל נמצאת מעל פצצת זמן עדתית, הוא השיב "פתיל-ההשהיה נתקצר מאוד ויש לכבותו." כתב הארץ שתיאר את הדיון הטלביזיוני שבו נבון העיר את ההערות הללו, ציין שהנשיא יודע לא פחות מאיתנו שאנחנו יושבים על הר-געש." הנשיא זקף את התמרמרות הספרדים על הרחקתם מההשתתפות הפעילה בענייני המדינה. העיתון העיר על התוכניות עבור יהודי הבלקן (שהם ספרדים) בכך שציין שאפילו במחנות המוות באירופה האשכנזים הפלו נגד יהודי הבלקן.
שלמה צדוק, חבר בתמ"י, כתב מאמר בידיעות אחרונות שבו הוא הציע שהדרך לפתור את האפליה הגזענית נגד הספרדים היא באמצעות מאבק מזוין נגד האשכנזים.55
אחרי יומיים נתן דונביץ העיר ש"אפילו הספרדים שהצליחו בעצמם כועסים כשהם נזכרים בעבר... הם לא ישכחו את הזמן שהוריהם הושפלו, איך ריססו אותם עם די.די.טי. ואיך דחפו אותם לתוך המעברות במשך שנים. הם רוצים נקמה בממסד האשכנזי שאותו מובילה מפלגת העבודה. מפלגה זו לא תחזור לשלטון בכך שתעניק נציגות סימבולית לספרדים, כי עכשיו זה נחשף והם איבדו את אמון האנשים."56
סדרת העלבונות שכוונה נגד הספרדים איננה חדשה. התרגלנו לשמוע אותם מאז המנדט הבריטי. כל מונחי ההתעללות הללו – ערבי, מזרחי, שחור, פרימיטיבי, עיראקי, פרסי, מצרי ואחרים – מביעים את הגזענות והשחצנות של האשכנזים כלפי המוסלמים, הנוצרים והתושבים הספרדים של המזרח התיכון. מה שחדש הוא שהעלבונות מופיעים עתה בתקשורת, באסיפות פוליטיות וברחוב, כאשר קודם השתמשו בהם רק בתחום הפרטי. שינוי זה התרחש בגלל שהשליטים האשכנזים במפלגת העבודה איבדו את האומץ והתבונה שלהם כאשר הם הבינו שה"עבדים" הללו התחילו להרים את ראשם והצליחו לסלק אותם מהשלטון למרות חולשתם הפוליטית. זה נכון שבגלל השיטה הפוליטית הכלכלית והפרלמנטארית הספרדים אינם יכולים להרכיב מפלגה פוליטית שמסוגלת להתחרות עם המפלגות האשכנזיות, למרות שהספרדים מהווים שני שליש מהאוכלוסייה היהודית, אבל הם יכולים להטות את המאזן בבחירות הכלליות אם להשאיר מפלגה אשכנזית בשלטון או להוציאה. עוצמה מספרית זו חיזקה את חשיבות הספרדים והם התחילו להשתמש ב"מספרים" שלהם כדי להגן על כבודם בשני המישורים הפוליטי והחברתי.
הבה נבחן כמה דוגמאות אחרות של מחאות שבוצעו על ידי הספרדים נגד המתיישבים. בעיירה אור יהודה (שהורכבה מן המחנות הקודמים זכייה, חירייה וכפר ענה), כל בתי הספר והגנים יצאו בשביתת מחאה על רמת הלימוד הירודה. הילדים והוריהם, שהיו בעיקר עיראקים, דרשו לשפר את בית הספר והציוד ולמנות מורים בעלי הכשרה. השביתות התפשטו לעיירת בני ברק שבה הצפיפות בבתי הספר הכריחה כיתה עם 100 תלמידים ללמוד במקלט.57
בפברואר 1986 כל עובדי השירותים האזרחיים בעיירות הפיתוח יצאו בשביתה והפגינו מול הכנסת ודרשו פגישה את ראש הממשלה, שמעון פרס. אולם הוא סירב לדרישתם ושלח מספר עצום של פרשים משטרתיים ומשמר הגבול חמושים בציוד החדיש ביותר לריסון מהומות. המפגינים צעקו "אנחנו רוצים לחם ועבודה", "לחם לעיירות ולא להתיישבות", וכדומה. הם סיכמו את הבעיות שלהם כך:
1. אבטלה.
2. שכר נמוך (100-160$ לחודש).
3. השעיה בתשלום השכר.
4. חובות העירייה שהגיעו ל-31$ מיליון.
5. חוסר התפתחות כלכלית.
6. מחסור בתעסוקה מיומנת לבעלי השכלה.
7. היציאה ההמונית של התושבים מהעיירות.
8. המצב הגרוע מאוד של הדיור ושל העיירות בכלל.58

בעיירה של ירוחם, שבה שליש מכוח העבודה מחוסר עבודה, שבתו התושבים במשך חמישה ימים. הם שלחו נציגים לפגוש את מנהיג ההסתדרות בשפיים. הם הפגינו ברחוב דיזינגוף ובכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, מבקשים מהאנשים לחתום על עצומת תמיכה עם המאבק שלהם. אחרי זה הם נסעו לירושלים והקימו שם אוהלים מול ביתו של ראש הממשלה וסגן ראש הממשלה. תושבי כל עיירות הפיתוח יצאו בשביתה באותה שעה לאות הזדהות עם ירוחם.
במאמר הכותרת של ה-4 באפריל 1986, הארץ כתב שכמה מעיירות הפיתוח נידונו למוות. חבר הכנסת צ'ארלי ביטון, אישר שהממסד השלטוני מקים תעשיית היי-טק באזורים אשכנזים, אבל בעיירות הפיתוח יש רק תעשיות טקסטיל ומזון אשר צורכים עובדים בלתי מיומנים מפני שהעיירות תוכננו כמקור לכוח עבודה זול. עמיתו, אסי ארמה הצהיר ש"לב הממשלה הוא בגדה המערבית ואנחנו חייבים להיאבק כדי לרכוש אותו שוב כדי לסייע לעיירות הפיתוח וירוחם."59
האפליה מובילה לניכור, והניכור מוביל להזדהות עם השכנים הישנים – הערבים והפלסטינים במיוחד.

הזדהות הספרדים עם הפלסטינים

האפליה הגזעית נגד הספרדים הייתה בלי ספק מן המדרבנים העיקריים לתחיית התרבות הספרדית ולהתגברות תחושת הגאווה שלהם. למרות שהדור שנולד בארץ לא חי מעודו בעולם הערבי, ההזדהות שלהם עם הפלסטינים נולדה מתוך התרבות, השפה, ההיסטוריה והגורל המשותפים שלהם כילידים מדוכאים.
ברגע היסטורי זה, הורים והורי ההורים שעדיין הינם בחיים, החלו לספר לילדיהם על היחסים הידידותיים שהיו להם עם בני ארצם המוסלמים בארצות מוצאם. הם זכרו גם את היחסים הטובים שהיו ליהודים הפלסטינים עם המוסלמים והנוצרים של פלסטינה מלפני ההתיישבות הציונית-אשכנזית. הוותיקים הזכירו את המאמצים העזים שהם עשו כדי למצוא פתרון רודף-שלום לסכסוך הציוני-פלסטיני.
ד"ר אליהו אלישר, המנהיג הספרדי הבולט ביותר,ציין בספרו, חיים עם הפלסטינים (1975) שמשנת 1921 נתינים יהודים נכבדים הציעו לתווך אבל ההצעה נדחתה במפגיע על ידי הממסד הציוני, כפי שנדחה כל רעיון שהוא לפתרון רודף-שלום. אחדים מהמנהיגים הציונים, כולל ד"ר רופין וברנר, האמינו שלא יכולה להיות הבנה או דו קיום שוחר-שלום עם הערבים ושהסוגיה במוקדם או במאוחר תוכרע על ידי המפלט אל הנשק.60 (מנשה אלישר נזכר ש"במהלך טקס קבלת הפנים לאלוף הבריטי אלנבי שכבש את ירושלים, המופתי, כאמל אל-חוסייני ומוסא קזים פשה ישבו בפתח הדלת של האולם. האנשים החשובים ביותר ישבו על הדוכן. אמרתי לאחד ה"מארגנים" שהמופתי, ראש העיר וכאמל אל-חוסייני מוחים ורוצים לעזוב. הוא השיב, "אז שילכו"."61)
אליהו אלישר ציין שהוא וחבריו היהודים הנתינים תומכים בעיקרון שהקהילה היהודית בפלסטינה צריכה להשתלב במזרח התיכון, אבל המנהיגות הציונית האשכנזית פחדה להפוך ל"לבנטינית" והתנגדה בתקיפות.62 באותה מידה היא התנגדה לעיקרון של מערכת חינוכית משותפת ליהודים וערבים, ובמקום היא הקימה בתי ספר יהודיים שלימדו ערבית רק כשפה זרה שלישית63 והפעילה את עיקרון "העבודה היהודית".64 אלישר ממשיך ומגנה את הדיכוי התרבותי של הילידים היהודים והערבים.65
אלישר מתאר כאובדנית את מדיניות הכוחנות שאינה מוותרת על סנטימטר מרובע של אדמה.66
בכנס העולמי של יהדות ערב ב-1925, שנערך בווינה, יושב הראש, משה דה פיגיאטו סורי מאלפו, מתח ביקורת על הציונות על חוסר האכפתיות שלה מהאינטרסים של הפלסטינים.67 הרב חיים נחום (רב ראשי עותומאני לשעבר) תמך בעמדה שוחרת שלום זו. ד"ר יצחק לוי והרב טולדנו דרשו לכונן עיתון בערבית עבור הקהילה היהודית הפלסטינית.68
לאחר הקמת מדינת ישראל, קהילות יהודיות במזרח התיכון רצו לסייע למפלגות הלוחמות למצוא פתרון שוחר-שלום, אבל הסוכנות היהודית התנגדה לכך מתוך יסוד הנחה ש"תיווך כזה יכול להזיק לעתידה של ישראל."69
ד"ר אלישר ציין שלגבי העתיד אין אפשרות להסדר עם המדינות הערביות ללא פתרון לבעיית הפלסטינים.70 הוא דרש לערוך מפגשים בין יהודים ופלסטינים כדי להגביר את ההבנה ההדדית.71 הוא התנגד להשקפות הציונים שאינם מכירים בזכויות של הפלסטינים מתוך יסוד הנחה ש"הם אינם מהווים עם נפרד."72 הוא גם התנגד לקביעת קווי-גבול בין הספרדים והעולם הערבי, או בין העם הערבי ובין המוסלמים שאינם ערבים באזור. ד"ר אלישר ציין שהממשלה הישראלית אסרה על ספרדי לדבר על הסכסוך הציוני-ערבי באו"ם, או בכל פורום בינלאומי אחר. הוא קרא אל האשכנזים לנטוש את מדיניות הכוחנות שלהם, ולסגת מהשטחים הערביים שנכבשו ב-1967 וגם מבירעם ואיקרית (שעל גבול לבנון). אלישר תמך בהכרת זכותו של העם הפלסטיני לעצמאות ולהקמת ישות פלסטינית המבוססת על צדק והגדרה-עצמית.73
מלבד מס השפתיים שמשלם הסופר לציונות, כפי שזה המקרה עם כל הספרדים המכובדים, הספר הזה משמש עדות לאהדה שיש לספרדים כלפי הפלסטינים, וגם מדגיש את הכוונה האיוולת של התפשטות ציונית עתידית. עלינו לציין שד"ר אלישר נולד בעיר בעתיקה בירושלים. הוא למד רפואה באוניברסיטת בירות ואחר כך משפטים באוניברסיטת קהיר. במלחמת העולם הראשונה הוא היה קצין רפואה בצבא העותומאני. הוא מונה למנהל לשכת המסחר והתעשייה בממשלת המנדט הבריטית ולעורך העלון האנגלי למסחר. ב-1937 הוא נבחר לראש הקהילה היהודית בירושלים, וב-1946 לראש הקהילה הספרדית, ואז הוא הפך להיות פעיל בארגון כנסים עולמיים לספרדים. כשמדינת ישראל נוסדה, הוא נבחר לכנסת הראשונה והשנייה וכן גם לסגן ראש עיריית ירושלים.
ב-1975 ד"ר אלישר דרש בפומבי את הקמתה של מדינה פלסטינית, וזה בתמורה המריץ אחדים מעמיתיו לנהל דיונים עם נציגים של הארגון לשחרור פלסטין" בלונדון ובפריס. הציונים קשרו קשר נגדו, איך שלא יהיה, ודחקו אותו ממקומו כמנהיג הקהילה. במקומו מונה דוד סיטון, סגן נשיא התאחדות הספרדים העולמית בראשותו של ניסים גאון. לעומת זאת, דוד סיטון תמך בתוכנית להקמת מדינה פדראלית שתכלול את ישראל, מדינה פלסטינית, וממלכת ירדן, ומסביר ש"אפילו אם לא מכירים בתוכנית כעת, אי אפשר לשלול מהפלסטינים את הזכות לקבוע זהות לאומית משל עצמם."74
אפילו שלמה כהן-צידון, "נץ" ליכוד הידוע היטב, הכריז לאחר הסכם השלום עם מצרים ש"הקמת ישובים בשטחים הערביים הכבושים הפכו להיות חסרי משמעות. אם ערפאת היה בא לירושלים הייתי מסכים לסגת מהגדה המערבית ולהקמת מדינה פלסטינית. אני מכיר את הערבים, ואני משוכנע שאנחנו יכולים לחיות איתם."75
לאחר מלחמת 1948, מנהיגים ספרדים אחדים שבאו ממדינות ערב הציעו לתווך עבור ישראל עם מדינות ערב. היו להם יחסים לבביים מאוד עם המנהיגים של מדינות ערב. הידועים ביותר מבין הספרדים הללו היו אליהו עיני, מחלב אברהם וציון אפרים מעיראק; סעד מליכי, שהיה חברו הטוב של נאצר; יהודה מסלים שהיה חברו של המלך חסן ממרוקו; אלברט מימון שהיה חברו של הנשיא בורגיבה; שלום כהן שהיה חברו של המנהיג האלג'ירי בלקאסים וחשם ג'אוואד, הפוליטיקאי העיראקי. משרד החוץ הישראלי איך שלא יהיה התנגד להצעה הזאת אף על פי שלספרדים רמי-דרג אלו היו חיזוקי דעים סמויים מהמנהיגים הערביים השייכים לעניין.76
התנגדות הציונים הייתה מבוססת על הבאות:
1. שאיפות ההתפשטות שלהם (שים לב להתפשטות הטריטוריאלית של ישראל מאז 1948).
2. פחד משלום, היות וזה יחדש את היחסים הידידותיים בין הספרדים והעולם הערבי על חשבונם של המתיישבים המיוחסים. לכן, הממסד השלטוני ניסה להנציח את חומת העוינות בין ישראל לשכנים הערבים יותר מ-40 שנה – מחכה למותו של הדור שנולד וגדל בעולם הערבי והאסלאמי.
3. מנהיגים ציוניים מאמינים שמצב הלוחמה, מתיחות ומצור יגבשו את הקהילות לעם אחד, אחרת הקונפליקט בין המתיישבים האשכנזים והספרדים יפלג את המדינה.
4. מצב הלוחמה מסייע לישראל לאסוף תרומות מיהדות העולם, נוסף על גיבוי מהעולם המערבי וארצות הברית במיוחד.
5. השתתפותם של הספרדים במשא ומתן לשלום יחזק את ידיהם וישפיע על מבנה הכוחות.

למרות המאמצים האמיצים שעשו הספרדים למען השלום ובתמיכה על זכויות הפלסטינים, האשכנזים טוענים שהספרדים הם נגד הערבים. המתיישבים האשכנזים התפצלו לכאורה לשתי קבוצות: הראשונה מורכבת מקיצונים שמאלנים אשר מסיתים את הפלסטינים נגד הספרדים, והשנייה מורכבת מקיצונים ימנים אשר מסיתים את הספרדים נגד הפלסטינים! שירותי הביטחון הישראליים עומדים בקווים הצדדיים ומושכים בחוטים ומעמידים מחסום ברזל בין הספרדים והפלסטינים שמא הם יתאחדו ויתמרדו.
חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, טוען שהאפליה נגד הערבים איננה נובעת מהספרדים אלא נובעת בפילוסופיה הפוליטית המרכז אירופאית המיובאת של תנועות שונות וקבוצות ושמרבית אלה שמצביעים למפלגות הימין הקיצוני כמו תחייה וגוש אמונים אינם מזרח-תיכונים. הספרדים שמצביעים לגוש הליכוד אינם עושים זאת מתוך אמונות לאומניות ימניות, וזאת הסיבה שמנחם בגין ומנהיגיה האשכנזים של המפלגה התאחדו נגד הצפון אפריקאים ומנהיגיהם, כמו דוד לוי, במהלך כנס חירות ב-1986. ביטון מוסיף שהמתיישבים בגדה המערבית אינם ספרדים אלא אשכנזים ושהרב מאיר כהנא ותומכיו הם יהודים אמריקאים. השקפותיהם הן כמו אלה של "הליגה להגנה יהודית" האמריקאית, וכפי שהם אלה של פינקלשטיין בנצרת עילית, הגזען מטבריה ואחרים. ביטון ממשיך וטוען ש"הספרדים רחוקים מלהיות גזענים, מאחר שהם לא חיו במערב. הם לא מתנגדים לנשואי תערובת עם ערבים, בעוד שהאשכנזים הם נגד נשואי תערובת עם ספרדים, שלא לדבר על ערבים מוסלמים או נוצרים... אלה שמאמינים בעיקרון "ארץ ישראל השלמה" 77 ותומכים בגירוש הפלסטינים ממולדתם הם לא ספרדים, אלא אשכנזים בתנועת כהנא ומפלגת תחייה, כמו לוינגר, שרון, נאמן, איתן, דרוקמן ושפירא, ואחרים. הספרדים שממשיכים להצביע עבור הליכוד ולאחדים מהמפלגות הדתיות עושים זאת רק כמחאה נגד מפלגת העבודה שמיררה את חייהם במשך עשרות שנים." לבסוף ביטון מדגיש שהתומכים הספרדים של הליכוד אינם מעוניינים במדיניות הלאומנית שלו. אם הליכוד היה מחליט לסגת מן השטחים הערבים הכבושים הוא היה זוכה בהסכמתם של הספרדים, כפי שקרה כאשר הוא החליט לסגת מסיני.78
במהלך הכנס הלאומי שלהם שנערך בבאר-שבע ב-1975, הפנתרים השחורים החליטו על העקרונות הבאים:
1. הצורך בדו-קיום בשלום עם המדינות הערביות והעם הפלסטיני.
2. גינוי הכיבוש המתמשך בשטחים הערביים מאז 1967.
3. הסכמים זמניים, כמו זה שכבר סוכם עליו, אינם יכולים להיות ערובה לשלום. עתיד השטחים הכבושים חייב להיות נידון עם הפלסטינים מעל לכל.
4. לא יכול להיות שלום ללא פיתרון בעיית הפלסטינים.
5. לשני העמים בפלסטין חייבת להיות הזכות להגדרה עצמית.
6. לספרדים יש את היכולת להוות גשר לשלום מכוח תרבותם המשותפת עם העולם הערבי ודרך השתתפותם במאבק לשיווין בחברה הישראלית.79

מאז ראשיתה תנועת הפנתרים השחורים הצהירה על עיקרון משותף עם העם הפלסטיני כדלקמן:
1. עם המדכא עם אחר אינו יכול להיות חופשי.
2. לפלסטינים יש זכות שאי אפשר להסירה להגדרה עצמית ומעמד נפרד ועצמאי כאומה.
3. השלום הוא אינטרס חיוני לעם, לביטחון ולכלכלה של ישראל. לא ניתן להשיג שלום במזרח התיכון ללא תמיכתם של הפלסטינים.
4. לפלסטינים יש זכות למדינה משלהם באדמת פלסטין.
5. המאבק נגד הגזענות והאפליה הוא עיקרון בסיסי ואפליה נגד הספרדים ונגד הפלסטינים אין להבדיל בין אחד לשני.80

בספטמבר 1982 80,000 ספרדים הפגינו נגד הטבח בסברה ושתילה.
עלינו להזכיר שב-11 בנובמבר 1979 הפנתרים כבשו את ההתיישבות של אליעזר בגדה המערבית. למרות העובדה שהם לא השתמשו בשום נשק, הם הצליחו לפזר את המתיישבים האשכנזים, חברי גוש אמונים. ההתיישבות נשארה תחת שליטת הפנתרים עד שהופיעה תגבורת צבאית.
הפנתרים קישרו סולידאריות עם העם הפלסטיני למאבק שלהם נגד המדיניות הכלכלית אשר ביטלה את מרבית הסובסידיות של המדינה על מצרכי מזון וגרמה לאינפלציה המתמשכת. במהלך התנגשויות הדמים שאירעו ב-20 וב-21 בנובמבר 1979, כוחות הביטחון עצרו שבעה עשר מפגינים. הארץ הוסיף81 שילדים ספרדים מקטמון בירושלים צעקו בלגלוג על תיירים אמריקאים יהודים "כולנו ערפאת... כולם ערפאת."
חשיבה זו הייתה מתפתחת מאז הופעתם של הפנתרים השחורים. ב-11 באפריל 1972, מעריב פרסם דו"ח על הדיונים שהתנהלו בין מנהיגי הפנתרים ובין חברי מפלגת השמאל הציונית, מפ"ם, במרכז התרבות של השומר הצעיר בעמק בית שאן. להלן תמצית הכוונות של הפנתרים:
המטרה שלנו היא מהפכה חברתית שתהיה שמאלנית, אך לא תהייה דומה למהפכות של רוסיה או סין. אנו נבנה חברה שתהיה מבוססת על שיווין מוחלט, ואנחנו נאבק יחד עם הערבים המדוכאים נגד הציונות. אנחנו המגזר היחיד בחברה שיכול להיות גשר אל הערבים. אנחנו מתנגדים לקולוניאליזם אשר מתרכז על מונופוליזציה של כספי הציבור, ולכן אנחנו לא מבדילים בין קולוניאליזם צבאי או התנחלותי. זהו ההבדל בינינו לבין מפלגת מפ"ם (שהקיבוצים שלה לקחו חלק בגזילת אדמות הפלסטינים לאחר 1948). אנחנו רוצים להקים מפלגה סוציאליסטית גדולה... אין הבדל בין המנהיגים של הימין או השמאל הציוני. הם כולם שייכים למאתיים המשפחות השולטות על גורל המדינה. ההצעה למנות את חבר הכנסת התימני, ישעיהו, ליושב ראש הכנסת מצחיקה אותנו. זוהי צביעות מוחלטת, מאחר שישעיהו וכיוצא בו שייכים למאתיים המשפחות השולטות. אנחנו לא נשתתף במסע הבחירות הבא מאחר שלשינויים אין השפעה במדינה הזאת דרך המערכת הפרלמנטארית. לא איכפת לנו שהפרלמנט הוא אשכנזי לחלוטין, היות והפרלמנט אין משמעותי. עובדי מדינה וותיקים, שמונו על ידי הממשלה, קובעים את העסקים של המדינה. ישנם שלוש מאות עובדי מדינה בין הדרגות 1 ו-3, שבמספר זה כלולים 9 ספרדים ואפילו הם חברי האוליגרכיה. המהפכה הספרדית תתפרץ בתוך שלושים יום."
כוכבי שמש ציין ששנאת הספרדים לערבים איננה יותר מאשר מיתוס. הממסד הוא זה שדוגר על השנאה. היהודים חוי בעיראק בשלום ובשקט עד שהגיעו סוכני הציונות לשם והפציצו מוסדות של יהודים במטרה לגרום לקרע יהודי/מוסלמי.
לגבי שיתוף הפעולה עם הפלסטינים, הפנתרים הכריזו "ארגנו מפגש עם עניי ירושלים היהודים עם פלסטינים בירושלים הערבית, בשכם ומקומות אחרים... לפלסטינים יש זיקה עם הפעילויות שלנו. עלינו להתאמץ לקראת מאבק משותף עם הערבים נגד הממסד השלטוני."
צ'ארלי ביטון אמר על פעולות האלימות, "השימוש באלימות מותר כתגובה לאלימות הממשלה. חוקי המדינה מגנים על המערכת ולא על האזרח, ולכן נכפה עלינו להשיב אלימות באלימות." שמש אמר שהפנתרים השחורים בחרו את שמם מפני שהוא מזעזע. לראשונה השתמשה בו גברת מיוחס, חברה במועצת עיריית ירושלים, כשהיא מסרה את הדו"ח שלה על הנוער הזה.
הסולידאריות עם הפלסטינים היא רק חלק מן המהפכה הפסיכולוגית והתחייה התרבותית שהתפרצה בקרב הספרדים בישראל. אינטלקטואל אמר לעיתונאי שלום כהן (ממוצא עיראקי/מיצרי), "הם אמרו לנו במשך שנים רבות שאנחנו בדיוק כמו הערבים. זה היה העלבון הגדול ביותר שהם יכלו למצוא בשבילינו. לאט לאט היינו מוקפים בתסביך נחיתות כשזה היה נוגע לאשכנזים... אם מישהו קרא לי ערבי, אני מכה בו. פעם אחת לאחר תקרית זו אמרתי לעצמי "למעשה... זה נכון... אני יהודי ערבי." והמילה "ערבי" הפסיקה להיות עלבון, לא רק בשבילי אלא בשביל כל אחד במקומי."
ספרדים רבים בישראל התרגלו לומר "אנחנו מכירים את הערבים טוב מאוד. אנחנו יכולים לחיות איתם יותר טוב מאשר עם האנשים שאנחנו חיים איתם עכשיו."
כאשר הגל הראשון של עיתונאים ישראלים חזר ממצרים בפברואר 1978, שדרן ישראלי תיאר כיצד שניים עשרה עיתונאים ישראלים עושים טיול בסירה על הנילוס. ביניהם היו שני ספרדים, אחד מהם, שלמה ענברי, הגיב לרושם שהנוף השאיר עליו ואמר "אני ערבי יהודי. שמי האמיתי סאלים ואני שמח להיות פה." זה הרגיז את עמיתיו האשכנזים, ואיך שענברי חזר לירושלים הוא נדרש להבהיר בדיוק למה שהוא התכוון. הוא השיב, "נולדתי בעיראק, חלק מן ההשכלה שלי התקיימה במצרים וספגתי את המחשבה הערבית. אני רהוט בשפתם ואוהב את מוזיקה שלהם. כמובן שאני ישראלי באזרחות, יהודי בדת, אבל אני לא יכול להפסיק להיות ערבי בתרבות ומחשבה." כל העיתונאים בטיול הזה הבחינו שהעיתונאים הספרדים התקדמו הרבה יותר טוב מהאשכנזים. הספרדים יכלו להתמזג בחופשיות ובגלוי עם הציבור, בעוד שהאשכנזים העדיפו להיות מלווים במשטרת אבטחה מצרית. במסיבת ערב ביתית, העורך של ידיעות אחרונות הציג שאלה "מה יקרה לחברה הישראלית אם עשינו שלום עם הערבים, ורוב האנשים מרגישים שהם קרובים יותר לערבים מאשר אלינו ." והמשיך אחר שאלתו וציין "זה ברור שהשלום לא בא עדיין."82
הפנתרים השחורים היו מבין הישראלים הראשונים שקראו תיגר על הממסד הציוני אשכנזי בכך שהכריזו שהספרדים מהווים חלק מהעולם הערבי. כוכבי שמש ציין "אין הבדל ביני לבין ערבי מלבד הדת. האם אלה שטוענים שהדת היא זו שמגדירה את הלאומיות טוענים גם שקתולים ערבים וקתולים צרפתים, לדוגמא, שייכים לאותה אומה?" כאשר שמש פגש מהגרים אשכנזים מרוסיה, הוא הבין שאין להם קשרים לאומיים משותפים איתו. הוא הוסיף "הספרדים והאשכנזים האלה באים משתי תרבויות שונות... אנחנו נבדלים אפילו בקלסתרי פנינו. הדבר היחיד שיש לנו במשותף הוא הדת שלנו." שמש מאמין שמדינת ישראל מנסה להרכיב קבוצות דתיות מלאומים שונים ללאום אחד. "זו היא תיאוריה ציונית, בעוד שלמעשה הציונים נוהגים להתייחס לספרדים כמו לפלסטינים."83
חייל ישראלי טען שבמהלך אחד מהקרבות של מלחמת 1973, הוא ראה קבוצת חיילים עוזבים את העמדות שלהם ומתחילים לשחק קלפים אחד עם השני. כאשר הוא יעץ להם לחזור לעמדותיהם הם סירבו, מכיוון שהם לא ראו את עצמם כחלק מן הישות הציונית.84
חבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, אמר בכנסת ב-7 בינואר 1981 שהאפליה נגד הספרדים הייתה הסיבה לכך מדוע הם נמנעים מהגיוס לצבא וש-90 אחוז מאלה שמוחזקים בבתי הכלא הם ספרדים. ברור, שמתוך הספרדים שכן מצטרפים לכוחות הצבא מספר גדול מהם אינו מציית לפקודות של המפקדים האשכנזים והם נכלאים. נתן דונביץ זוקף את התופעה85 הזו לעובדה שהצבא הוא הסמל של הממסד השלטוני ומקובל יותר על הנוער הספרדי להימנע מלהתגייס לצבא. (מספר שתמטני הגיוס היה 10,000 בשנת 1985/86. אמיל אלימלך, מפקד המשטרה הצבאית, ציין ש-72 אחוז מהעצירים הספרדים מרצים עונשים על עריקות.)86
תמצית של מכתב , ששלח אחד הפנתרים השחורים לאחיו בצבא, יכולה להסביר את מצב הניכור בין המגזר המדוכא של האוכלוסייה ובין הממסד.
הוא אמר שאשתו ילדה את בנם החמישי, שיצטרך לישון באותה מיטה כמו אחיו עזרא ואחותו גילה. יעקב, הבן הבכור שלו, נעצר על גניבת חפיסת שוקולד והוא ייענש בשלוש שנים בכלא ששם הוא ילמד איך לקחת סמים ולשדוד. לבת שלו, רותי, שהיא בגיל שבע שנים, יש דלקת פרקים, והיא משתעלת דם כל הלילה. כשהוא ביקש סיוע ממשרד השיכון, הפקיד צעק עליו שהממשלה מטפלת בדיור רק למהגרים חדשים. האב נבוך מן העובדה שיש להם כסף עבור המהגרים, ההתיישבות והביטחון, יש להם תקציבים להשקיע (לפני המהפכה) באיראן ואוגנדה, לבנות הילטון חדש, לכסות הפסדים כספיים של הבנקים... אז מדוע הם לא יכולים להציל את החיים של הבת שלו! אפילו המוות הוא יקר בישראל! המשכורת החודשית שלו היא פחות מ-50$! הוא כותב לאחיו החייל: "אתה לא מגן עלי, אין ברשותי דבר שצורך הגנה, אפילו לא את חיי. אתה מגן על אלה שמדכאים אותי, ואתה מגן עליהם, אחי, כדי שהם יוכלו לדכא אותי."
החתום: האזרח המסכן.87
התנגדות לגיוס בקנה-מידה גדול כזה הוביל לירידה במוראל בקרב הטירונים בצבא, שרובם הם ספרדים. מאז מלחמת לבנון, הפיקוד העליון של הצבא לא יכול היה להיות תלוי בחיילים האלה והיה צריך להסתמך על נושאי הנשק הימיים והאוויריים שנשלטו בידי האשכנזים כדי להרוס את העמדות הסוריות והפלסטינאיות. שינוי זה הוביל לעלייה בהרס ולקטל נוסף של אזרחים חפים מפשע.

התזוזות הראשונות של המאבק החמוש

השנאה לממסד השלטוני והאמונה באלימות כאמצעי בלתי נמנע למאבק התפתחו עד לנקודה שבה הם התגלמו במספר של ארגונים קטנים, כמו החזית האדומה, שהייתה תנועה חשאית בשנות השבעים המוקדמות והייתה מעורבת במאבק חמוש נגד ישראל בתמיכה לסוריה, ולהתנגדות הפלסטינית, ואשר חבריה כללו ספרדים, אשכנזים ופלסטינים. אחד מהם שנעצר בחשד להשתייכות לחזית היה חזקאל כהן, חבר לשעבר בפנתרים השחורים. הוא נגזר לשבע שנות מעצר בכלא.
מצד שני, היה ארגון מע"צ, שהיה כלול מספרדים בלבד. ארגון זה ביצע פעולות חבלה והצתה נרחבות נגד מפעלים גדולים. בהיותו ארגון חשאי ומשפטיהם של חברי הארגון התנהלו בסודיות, לא ניתן למצוא פרטים אודות כך מלבד אלה שפורסמו בעיתונות הישראלית. ב-13 באוקטובר 1978 הארץ דיווח שהמשטרה שלחה שישה חברים מהארגון למשפט באשמה שביצעו שלוש עשרה פעולות של הצתה בזדון בין 1975-1978 באזור תל-אביב. בנוסף לכך הם הואשמו בגרימת נזק בשווי של 2.5 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בקריית גת ונזק בשווי 3 מיליון לירות ישראליות למפעל בולגת בלוד, שם האש השתוללה במשך שלושה ימים. (בולגת מייצר את הארגזים שמשתמשים בהם לייצוא הדרים.) המשטרה התעללה בחשודים במהלך החקירה, לאחר מכן הם נשפטו בדלתיים סגורות ונדונו לתקופות מאסר ארוכות בכלא, באותו רגע הם נעלמו מהתקשורת הישראלית. הקבוצה ביצעה גם כן פעולות אחרות של חבלה נגד חנויות רהיטים והבניין ששכן בו הארץ. הקבוצה הואשמה בקשירת קשר לפוצץ את מטה המשטרה בתל-אביב ולהרוג קצינים בכירים.
העיתונאי הידוע היטב, שלום כהן (שעבד שנים רבות כעורך עיתון העולם הזה), ציין שלמע"צ יש "ראש ממשלה" ונשק צבאי גנוב. לאחר חקירה שנערכה כמה חודשים, חברי מע"צ הודו שהארגון שלהם הוא "הבריגאדה האדומה הישראלית". כולם צמחו מהחגורות השחורות ולמעשה הארגון החל את הפעילות שלו במחוז התקווה של תל-אביב. אחת המטרות שלהם הייתה לחטוף את שר המשפטים, שמואל תמיר, שהתנגד לחנינה כללית. הם העלו באש מספר מפעלים תעשייתיים כולל מפעל טקסטיל ששם הם גרמו נזק בשווי 40 מיליון לירות ישראליות. נציגים של הטובע הכללי טענו שתקיפות הצתה בזדון אלו כוונו אל הכלכלה הלאומית ושחברי מע"צ הם אויביהם של ישראל.88 היו גם מספר רב של פעולות חבלה שבוצעו על ידי יחידים. במקרים האלו המשטרה לא יכלה לעצור כל חשודים, והתקיפות תוארו כ"תאונות". רבים בישראל מאמינים שהשירות החשאי הישראלי (הש"ב) התנקש בחשאי בחיי יחידים שהוא האמין שהיו "משתפים פעולה עם הערבים" ושאת אשמתם הם לעולם לא יוכלו להוכיח בבית דין. ההרג מתרחש במהלך שירות המילואים הצבאי. השין בית לאחר מכן היה מודיע למשפחתו של הקורבן שהוא נרצח על ידי מסתננים ערבים או במהלך מצבע צבאי.
לאחר פעולות מע"צ, הפנתרים המשיכו את מאבקם נגד הממשלה והמתיישבים האשכנזים בגדה המערבית. ב-23 במרץ 1980 הארץ דיווח שהפנתרים הסתערו על המשרדים של שר העבודה והרווחה והביטוח הלאומי, ישראל כץ, והשאירו אחריהם שמונה שפנים כסמל לאזלת ידם של העניים. הספרדים משכונות המצוקה עזרא, התקווה וארגזים של תל-אביב אחרי זה ארגנו הפגנות אלימות ב-14 באפריל 1981 בעקבות הריסת ארבעה בתים על ידי העירייה. המפגינים העלו באש חנויות ורכוש של העירייה ומיד לאחר מכן המשטרה התחילה במסע של מעצרים. בנובמבר 1980 המשטרה פתחה באש על סטודנטים ברמאללה שבגדה המערבית ועשרה נפגעו. באותו יום המשטרה, ללא סיבה, פתחה באש על נער ספרדי בירושלים, ופגעה בו באופן חמור. צ'ארלי ביטון גינה את התקריות הללו בכנסת: "ממשלה זו היא אויבם של הספרדים. מה שעוד תראו הוא את הקמתה של חזית מאוחדת בקרב הספרדים ממוסררה והנוער מאוניברסיטת ביר-זית נגד ממשלת דיכוי" 89
במהלך התקופה הזו של מאבק המוני, ב-30 באוגוסט 1980, כל ארגוני שכונות המצוקה התאחדו במסגרת של ארגון לאומי עצמאי יחיד. בפגישת הכינון, שנערכה בתל-אביב, הדוברים גינו את הדברים הבאים:
1. אפליה גזעית.
2. התנשאות כלפי הספרדים והתרבות הספרדית.
3. היחס הפטרנליסטי של האשכנזים כלפי הספרדים.
4. התעלמות מתוכנית ההתחדשות של שכונות העוני.
5. הזנחת הפיתוח הכלכלי בעיירות הפיתוח.

המשתתפים דרשו שיווין חברתי, כלכלי ותרבותי מוחלט עם האשכנזים. הם הצהירו שהארגון הוא עצמאי ושאינו פוליטי אבל הם הדגישו בעיתונות הישראלית ש"את הכסף הממשלה צריכה להוציא על שכונות המצוקה במקום על התנחלויות אשכנזיות בשטחים הכבושים."
פעולות האלימות המשיכו להתבצע באזורי שכונות המצוקה. לאחר תקרית אחת כזו כאשר אוטובוס, מכונית, מחסן של העירייה ומבנים ציבוריים אחרים היו עולים באש, הארץ דיווח שתשעה אנשים נעצרו באזור התקווה, כולל שלמה חוג'ה, אליהו סיסו, דליה בטאי ואחרים.
דן מרגלית כתב באותו עיתון90 שהפנתרים השחורים הצליחו בעבודתם הפוליטית, מאחר שהם ביטאו את רגשותיהם האמיתיים של האנשים כלפי האפליה הגזעית והמצב החברתי הקשה ושהממסד היה במצב של חרדה. הוא זקף את כישלונם של הפנתרים בבחירות של אותה שנה לסוג חדש של מחאה על ידי הספרדים, והוא של חרם על הבחירות.
סעדיה מרציאנו, מנהיג בפנתרים, חזה מראש ב-1978 שפעולות האלימות נגד הרשויות יתגברו. הוא ציין " האשכנזים אינם מוכנים לוותר על חלק קטן אפילו מההגמוניה שלהם... בהקשר הזה לכן אני מצפה שההתפרצות שהתרחשה ב-1971 תחזור על עצמה. כשזה יקרה, לדור התנועה החדשה תהיה החלטיות רבה יותר, תכנון יותר טוב ויהיה פעיל יותר ואלים. כתוצאה מכך להתפרצות תהיה יותר השפעה." מרציאנו ציפה שהדור של מחר יתקדם לקראת הפרדה91
כוכבי שמש היה בדעה שזה חיוני שהפנתרים יצטרפו לחזית הדמוקרטית (שכללה מועצות מקומיות ערביות והמפלגה הקומוניסטית). "בכך שנבחר לעשות זאת, אנחנו נגבש בפעם הראשונה קשר אמיתי בין הספרדים והפלסטינים שהם שניהם המטרה של האפליה. קשר זה מאוד חשוב לנו, הספרדים, מאחר שעלינו לראות את הערבים כבעלי בריתנו הטבעיים.92 אני ספרדי, או ליתר דיור, אני ערבי יהודי והתרבות שלי היא מזרח תיכונית." אולם הוא הכחיש את קיומו של קשר תרבותי כלשהו בינו ובין היהודים שבאו מהבלקן (כנראה שהוא לא היה מודע לכך שהם ספרדים שאבותיהם הקדמונים גורשו מספרד יחד עם אחיהם המוסלמים לאחר נפילת המדינה המוסלמית).93
כעבור שלוש שנים, מוני יאקים, פנתר אחר, ציפה שהמאבק המזוין יתחיל. הוא ציין "אי אפשר להתמודד עם האפליה הגזענית נגד הספרדים בישראל דרך אמצעים דמוקרטיים. למרבה הצער המעמד השלטוני האשכנזי יכול היטב ללחוץ אותנו אל מאבק מזוין נגדם במטרה להשיג את היעדים המוצדקים שלנו."94 הוא המשיך, "תנועת הפנתרים השחורים מהווה תנועה פוליטית המגוננת על הספרדים שהפכו לפרולטריון בפלסטינה. מדוכאים אלו מאמינים שהאמצעים הדמוקרטיים אינם אמינים מאחר שהעולם הכיר באש"ף רק לאחר שהוא ביצע פעולות קומנדו." יאקים מפנה את המילים הבאות אל האשכנזים, " הדור החדש של הספרדים לא ידבר איתכם, הם יפעלו." הוא הביע את התנגדותו להגירה של היהודים הסובייטים, מאחר "מהגרים אלה הם ריאקציונרים והממשלה מביאה אותם לכאן כדי ליישב אותם בשטחים הכבושים." צ'ארלי ביטון הוסיף במהלך הראיון באותו העיתון ש"המהגרים האשכנזים מברית המועצות אינם רצויים כאן, מאחר שהם באים לקחת לנו את בתינו." (עלינו לציין שהממשלה העניקה למהגרים החדשים הללו את הבתים שנבנו עבור הספרדים העניים שהם מחכים להם מאז 1948.) יאקים ציין שהקיבוצים האשכנזים "מייצגים את הפרצוף המכוער של ישראל ושאת הרווחים שלהם יש לחלק בקרב העובדים – שהם הספרדים." הוא ביטא את סלידתם של הספרדים מן ההתיישבויות האלה, מפני שהם מנוצלים על ידם, וציין שבעתיד הספרדים ישתלטו על הישובים וידרשו שמחצית מאדמות הקיבוצים יוענקו לעניים. הוא טען שאת ניצחון הפנתרים השחורים לא צריך למדוד לפי מספר הקולות שהם מקבלים בבחירות, אלא על ידי ההתפשטות של רעיונותיהם המהפכניים בקרב המפלגות השונות. יאקים הדגיש שאמריקה מונעת פיוס בין הספרדים לאש"ף.
הצהרות רדיקליות אלה עוררו זעקת תרעומת בחברה האשכנזית. אהרון שטרן האשים את יאקים במגמה להשלים את מה שהיטלר התחיל. שטרן איים ש"המתיישבים האשכנזים פשוט לא יעמדו מהצד ויסתכלו."95 יאקים לאחר זאת ביקש מהארץ להגיב על ההאשמות האלה, וב-30 באוקטובר 1981 הם פרסמו מאמר שלו שבו הוא ציין "לגבי מאבק מזוין, אני מאמין שהמעמד השלטוני האשכנזי תמיד השתמש בכוח כדי להשתלט על הכוח הכלכלי והפוליטי. לאור ההתפתחויות ההיסטוריות, עלינו להגן על עצמנו, עלינו להשיב על הפעולות האלימות של הממשלה עם פעולות אלימות על ידי הציבור ולהשיב על השימוש בנשק עם אותו דבר. נלחצנו למצב המצער הזה של העניינים על ידי הטיפשות והשחצנות של המעמד השלטוני האשכנזי אשר סגר לנו בפנים את כל האמצעים הדמוקרטיים להקלת הדיכוי האשכנזי-ציוני." לבסוף יאקים דרש "שינוי יסודי שיוכל לעצור את הסגידה לציונות, ולמימושה של מדיניות נגד הגזענות המבוססת על שיתוף פעולה עם המזרח התיכון".

הספרדים ושלום עכשיו

בדצמבר 1982, התעורר שיתוף פעולה בין תנועת שלום עכשיו ובין הספרדים מאזורי שכונות המצוקה כדי להתנגד להתיישבות הציונית בשטחים הכבושים. מרציאנו ור. בן-הרוש ציינו שאמצעי הדיכוי שמשתמשים בהם בגדה המערבית בקרוב ישמשו נגד הספרדים. באותו יום (23 בדצמבר 1982), המשטרה הרסה חלק מביתו של תימני – שמעון יהושע – בכפר שלום בתל-אביב. המשטרה פתחה באש וירתה בו למות, כפי שהוזכר לעיל. ראובן בן-הרוש, נציג ממוסררה בירושלים, ציין ש"לפני 1967 הם לימדו אותנו שהאויב היה שם , אבל אחרי זה הבנו שהאויב האמיתי הוא כאן" .96
ס. אבוטבול, נער ספרדי שגויס למלחמת לבנון, פרסם את השיר הבא בהארץ,97 שבו הוא מבטא את הטרגדיה של חבריו הספרדים בזירה הלבנונית. הוא גם מדבר על החומה שנבנתה כדי להרחיק את הספרדים מהעולם הערבי.

שיר תמים לשכן מעבר לגבול
היא עמדה מולי, מתבוננת בי,
ראיתי את עיניה.
איך עיניה הם כמו של אימי,
שבהם ראיתי את כאביה!
איך כאביה הם כמו של אימי!
לוואי וידעתי מה לומר למבטיה של האם.
האם, מעבר לעמק,
האם המתבוננת בי,
עיניה אומרות לי הכול,
את כל מה שהם לא אומרים לי כאן.
לוואי וידעתי איך להשיב לזעקה שבעיניה.
הם לא לימדו אותי איך לחזות בזעקות בעיניים – עיניים מעבר לעמק,
הם לא לימדו אותי איך לחזות בעיניים מעבר לעמק.
הם לא לימדו אותי לחזות
חיים מעבר לעמק.
אפשר לחשוב! מה הם לימדו אותי?
אוי, שכן, אוי שכן מעבר לעמק,
לך אומר הם לא לימדו אותי,
הם חסמו את דרכי אליך – אל רגשותיך,
הם אסרו כל מגע,
אני רוצה לומר לך,
עכשיו אני יודע
שאדם יודע כשהוא רואה.

חודש לאחר מכן הועדה הספרדית לשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח ארגנה אזכרה לקורבנות מלחמת לבנון. סיסמת המארגנים הייתה שהמלחמה חייבת להיפסק וצריך למסד את עיקרון השוויון. דוד חמו, הנציג החיפאי של הארגון ציין ש"במהלך הטקס הזה אנחנו נדליק שני נרות: אחד לנשמותיהם של הקדושים המעונים הפלסטינים והלבנונים, והשני לחללים של ישראל. בעשותנו כך, אנו קוראים להפסקת המלחמה הזאת. אנו, ילידי המזרח התיכון, מאמינים שעל ישראל להצטרף יחד עם העמים של האזור לדיאלוג בדרכי שלום וישראל חייבת לכבד את האנשים ילידי האזור את מנהיגיהם ואת המסורות שלהם." דוד חמו מתח ביקורת על חוסר ההכרה בעם הפלסטיני, ואמר שזה נוגד את עקרונות הדמוקרטיה. הוא הוסיף שחוסר השוויון בשימוש המשאבים של המדינה ייצג את התוצאה הישירה של מדיניות הכוחנות שמשתמשת בה ישראל נגד הערבים. המדיניות הפנימית יצרה שתי רמות של אזרחים יהודים, הוא טען. "אי-השוויון יחמיר בגלל המלחמה, מאחר שאת הנטל הכלכלי מטילים על השכבות החלשות. יחד עם זאת מחרחרי המלחמה יתעשרו יותר, והפער בין האשכנזים והספרדים יעמיק." הדליקו את הנרות, והנאספים הביעו את הזדהותם עם האומה הערבית מעבר לגבול. בחלקו השני של הטקס להקת "הברירה הטבעית" בראשות שלמה בר שרה שירי הזדהות. אחת מסיסמאות המפגש הייתה "האשכנזים נכשלו בניהול החברה והשלום גם יחד." סיסמה אחרת קראה לאחדות הספרדים בפלסטינה.98
ב-10 בפברואר 1983 שלום עכשיו הפגינה בירושלים נגד שרון ומדיניות חרחור המלחמה. כנופיות פשיסטיות תקפו את המפגינים, הכו וקיללו אותם. פצצה הושלכה לעברם שגרמה להריגתו של אמיל גרינצוויג ופציעתם של מספר מפגינים. העיתונות האשכנזית כתבה מאות מאמרים על מותו של הפציפיסט האשכנזי, אבל התעלמה מהמקרה של אדי דוד, ספרדי, שהפגין יחד עם גרינצוויג ונפצע באופן חמור. התקשורת התעלמה גם משאר הספרדים שחשפו את עצמם לשנאות הפשיסטיות. הסופרת הידועה היטב, שלומית הר אבן, שהייתה עדה למאורעות הללו, כתבה על המקרה בגיליונות של מרץ/אפריל ב"מבט חדש". אמנון דנקנר פרסם מספר מאמרים שבהם הוא תיאר את האשכנזים כפציפיסטים ואת הספרדים כאספסוף פשיסטי, מתעלם מן העובדה ששרון ושאר המנהיגות הפשיסטית הם אשכנזים (ראה עמוד 158 לעיל).
במוסררה, קריית מנחם והתקווה הספרדים ארגנו הפגנה וצעדו ליישוב אפרת בגדה המערבית תחת הסיסמה "תוציאו כסף על שכונות המצוקה ולא על ההתיישבויות."99
בכל אופן, קואליציית הספרדים והפלסטינים מצד אחד ושלום עכשיו, הנתמכת על ידי הקיבוצים העשירים, מצד שני, אינה יכולה להחזיק מעמד, מאחר שהקיבוצים הללו הרבו את נכסיהם ואת רווחיהם מספר פעמים מאז 1948, על ידי ניצול עיירות הפיתוח וחטיפת הקרקעות הפלסטיניות הפוריות ביותר באמצעים משפטיים שונים, כמו חוק הקצאת הקרקעות. נוסך על כך, הקיבוצים העניקו למדינת ישראל את העילית הצבאית שלה, אשר יצרו מעמד הדומה לממלוכים של מצרים או היאניצ'רים במדינה העותומאנית. ראינו בתקופת מלחמת לבנון שמרבית בני העילית הזאת התנגדו לפלישה ורצו בסיומה המהיר, אבל הם ביצעו את כל הפקודות מלבד קצין אחד – קצין גבע.
הארץ דיווח ב-8 בפברואר 1985 על סכסוך המעמדות בין הקיבוצים ובין עובדיהם השכירים. הייתה "שמועה" מסתובבת שהנהגת התאחדות הקיבוצים כינסה אסיפה חשאית בקיבוץ של קריית ענבים (על יד ירושלים) כדי לדון על האפשרות של מתקפה על הקיבוצים על ידי הספרדים המובטלים, במיוחד אלה שפוטרו מעבודתם על ידי הקיבוצים. כאשר כתב של העיתון יצר מגע עם מנהיגים של התאחדות הקיבוצים, כמו יהודה הראל ושלמה לשם, הוא חש שהם לא מרוצים משאלתו. לכתב נאמר שלאחר שהאסיפה הקשיבה לדבריו של חיים ברקאי, פרופסור לכלכלה, היא נכנסה לדיון סגור, לא כדי לדון בעימותים מזוינים, כפי שהם אומרים, אלא במפגינים. הם לא דנו כיצד לעמוד בפני האירועים האפשריים, אלא כיצד למנוע אותם בכך שיאפשרו לספרדים להשתתף במפעלים שלהם או בכך שיתקינו בתי ספר מעורבים.
אין אנו רוצים לגרוע ממשמעות המאבק של שלום עכשיו, אבל עלינו לציין ששיתוף הפעולה הוא רק קרש קפיצה עד שטבעם של הקיבוצים ישתנה.

תנועת החגורה השחורה

בשכונות של מערב ירושלים הספרדים הקימו ארגון התנגדות הנקרא שחה"ק 100 ב-1982. הפעילויות שלו התרכזו במחוזות של עין גנים וקריית מנחם המכילים 18,000 תושבים, אשר 80 אחוז מהם צפון אפריקאים. המנהיגים החשובים ביותר של התנועה הם יהודה אשרף ואחיו דניאל עודייני. הארגון הוא חזית רחבה שתומכים בו פרטנים ממפלגות שונות. הוא תובע השקעת כספים באזורי שכונות המצוקה ולא בהתיישבויות בשטחים הכבושים. תושבי האזורים הללו הכריזו שהיו הם אלה שנשאו במחיר של מלחמת לבנון וההתיישבויות החדשות. התושבים הספרדים ארגנו הפגנות סואנות במחאה על כך שהם צריכים לשלם 30 אחוז מההכנסה שלהם כדי לכסות על "חינוך חינם". לאחר שהממשלה הודיעה על תחילתו של הפרויקט להחייאת השכונות באזורים הללו, הרשות המקומית הפסיקה לספק שירותים וטענה שהפרויקט החדש יספק אותם. הכתבת, לילי גלילי, כתבה שהתושבים ישתמשו באמצעים שומרי חוק, אבל ישתמשו גם באמצעים פחות שומרי חוק כמו חסימת כבישים, במאבק שלהם.101 ארגון זה מאוחר יותר הרכיב חזית מאוחדת עם ארגון אוהלים תחת הנהגתו של ימין סוויסה, ועם זרוע של הפנתרים השחורים שהוביל סעדיה מרציאנו. הגורם העיקרי בצעד זה הייתה המדיניות הכלכלית החדשה והקיצוצים בשירותי הרווה.102
ביוני 1983 ארגון שחה"ק הקים מחנה מאהל בלתי חוקי על יד ירושלים כדי למחות נגד המחסור בדיור. מנהיג התנועה, דדה בן שיטרית, הכריז שהספרדים מסרבים להעביר אותם אל הבתים החדשים שנבנו בשטחים הכבושים, בגלל שהם מתנגדים להפקעת האדמות של שכניהם הערבים. הוא המשיך "בארצות ערב חיינו בשלום ובידידות עם הערבים ואנחנו מוכנים לתמוך בכל מפלגה שתעזור לעם הפלסטיני, אבל לא הימין שבונה התיישבויות בשטחים הכבושים." מנהיג נוסף של התנועה ציין ש"במשך עשרים שנה מנצלים אותנו, אבל אנחנו מסרבים להיות בשר לתותחים שלהם שוב." כעבור מספר ימים, תגבורת של המשטרה ומשמר הגבול הרסה את המחנה ופיזרה את התושבים בעל כורחם.103
ב-1985 כל הארגונים הספרדיים מאזורי המצוקות התאחדו תחת הנהגתם של הפנתרים השחורים והתחילו את "מאבק 1985", שהיה סידרה נרחבת של התקוממויות נגד המדיניות של העוני ואי-החינוך ומדיניות הדיכוי וההתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים. בתל-אביב, לדוגמא, ועדות חמשת המחוזות ארגנו הפגנות סואנות נגד הקיצוצים בתקציב החינוך, החינוך למבוגרים ומועדוני נוער.104
ב-25 בפברואר 1985 צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו הגישו עצומה לבית המשפט העליון כדי לאפשר לתנועת הספרדים לארגן צעדת מחאה בגדה המערבית נגד ראש הממשלה ומדיניות ההתיישבות שלו. ראש הממשלה כבר החליט לבקר בהתיישבויות בגדה המערבית באותו זמן, ומנהיגי ה"מאבק 1985" תכננו להפגין לאורך המסלול של ראש הממשלה. אולם, הממסד נבהל ושר ההגנה, יצחק רבין, אסר על הצעדה.
ב-11 במרץ 1985 הארץ דיווח ש"ארגון המאבק של 1985", תחת ראשותם של צ'ארלי ביטון וסעדיה מרציאנו, מתכנן הפגנות נגד הפלישה ללבנון ובדרישה לנסיגת הכוחות הישראליים מלבנון. ביטון ומרציאנו אמרו לכתבת הארץ, "הגיע הזמן להשתמש ביד החזקה של שכונות המצוקה כדי להפעיל לחץ לגרונה של הממשלה." הכתבת, לילי גלילי, נפגשה עם מנהיג משכנות העוני, אפי בן דוד, ושאלה אותו מדוע הוא תומך בהפגנות האלה בשעה שהוא תומך במדיניות של ליכוד ושרון במשך חמישים שנה. הוא השיב ש"אפשר לרמות אנשים לפעמים, אבל לא כל הזמן". הוא הוסיף, "הם אמרו לנו שהם חיסלו את המחבלים ואז השיעים הופיעו... כאשר חיילי צה"ל התחילו ליפול בלבנון כמו ברווזים במטווח תושבי שכונות המצוקה החכימו ובפעם הראשונה הם יצאו לרחובות להפגין – לא בגלל סיבות כלכליות אלא בגלל סיבות פוליטיות." בן-דוד מתח ביקורת על האשמות השמאל האשכנזי והעיתונות האשכנזית שטענו שהספרדים הם נגד הערבים, ומתנגדים לשלום ורוצים מלחמה, וכיוצא בזה. הוא אישר שהספרדים הבינו שמדיניות המלחמה היא אחת הסיבות למצוקות הכלכליות שלהם.105
בשכונה ג' בבאר-שבע ב-15 בדצמבר 1985, חמש מאות גברים ספרדים מיהרו לנסות למנוע מכהנא, שהיה בלוית כנופיית הבריונים שלו, לבוא לשכונה שלהם.106 צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת, ציין שהפגנות נגד-כהנא בגבעתיים (על יד תל-אביב) אילצו את הרב הגזען לשלם 500$ לכל מסכן מעפולה להצטרף אליו בהפגנות נגד הערבים. ביטון המשיך והתפלא מאין כהנא משיג את הכספים שלו.
לילי גלילי כתבה בהארץ ב-23 באוגוסט 1985 ש-55 פעילים צעירים משכונות המצוקה כמו מוסררה וקטמון בירושלים נפגשו כדי לדון בבעיית הגזענות. בסוף האסיפה הם הכריזו "הגזענות היא ביטוי לקיצוניות, וקיצוניות מעולם לא הייתה חלק מן התרבות הספרדית. אלה שפוגעים בפלסטינים, פוגעים בספרדים ויובילו את העם למלחמת אזרחים." הכתבת הוסיפה שהתנועה תוציא עיתון על החיים בשכונות המצוקה ותפתח במסע למודעות פוליטית וחברתית ב"חגורה השחורה" ועיירות הפיתוח.

תנועת האינטלקטואלים

התנועה לסולידאריות עם הפלסטינים התפשטה לא רק בשכונות המצוקה, אלא הפעילים שלה כללו אינטלקטואלים גם כן. ב-1 ביוני 1983 הארץ כתב שאינטלקטואלים ספרדים הקימו תנועה חדשה בשם מזרח לשלום, ששמה לה למטרה לעודד את עיקרון השלום עם הפלסטינים ועם הערבים ולהיאבק נגד אפליה גזעית בישראל.
פרופסור מנחם אמיר, מדען חברתי, הצהיר שישראל הייתה על סף מלחמת אזרחים עקב קיטוב אידיאולוגי ופוליטי והתפוררות אתנית. הנשיא יצחק נבון, העיר ש"ישנן סכנות, ואני מודאג. הן יותר חמורות מהאיום הנגרם על ידי הארגון לשחרור פלסטין או מלחמה חיצונית."107
ביולי 1983, סטודנטים פלסטינים וספרדים מאוניברסיטת חיפה הקימו את הכוח השחור, ארגון שהאמין בחיזוק שיתוף הפעולה בין העם הפלסטיני והספרדים. תנועה זו פעלה תחת הנהגתו של מנשה אהרוני, יושב ראש התאחדות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה וחבר במפלגת תמ"י (מפלגת יהודי צפון אפריקה בראשות אבוחצירה). וכן פעיל גם בהנהגת התנועה היה ישראל בן בסט מבית-שאן, שהיה חבר בגוש המערך (העבודה). בן בסט הכריז "אני מאמין שהפלסטינים והספרדים מוכרחים להתאחד ולהיאבק למען האינטרסים המשותפים שלהם, כמו שזה מוטל על כל מי שמקופח להצטרף אל שורותינו." ניסים דהאן, יושב ראש ארגון הסטודנטים לשעבר הביע את דעותיו הרדיקליות בקשר למאבק נגד האפליה. מוסף הארץ כתב באותו הקשר ב-22 ביולי 1983 שסטודנט פלסטיני, ניזר חסן, יזם את הקמתה של התנועה הזו.
הארגון מאמין שמשאבי המדינה צריכם להיות מתועלים לכיוון השתפרות תנאי החיים באזורי החגורה השחורה במקום לשם הקמת יישובים ציוניים על שלל האדמה הפלסטינית. הארגון תומך בעיקרון השלום עם העם הפלסטיני והעולם הערבי. חברים מהארגון הקימו מחנה עבודה בפרבר החיפאי של חליסה כדי לסייע לתושבים הפלסטינים והספרדים. הכוח השחור מקבלים תמיכה מוחלטת מהקהילות הפלסטינית והספרדית ובאותה מידה מתמ"י וממפלגות העבודה והקומוניסטית.
ב-1972 הוקמה חזית משותפת לאורך שורות הארגון הזה והצליחה לזכות ב-32 מתוך 40 מושבים בוועדת ארגון הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. שנה לאחר מכן חברים ממפלגת העבודה וחזית הליכוד התאחדו והרסו אותה.
סופרים ופוליטיקאים, שבעבר שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, הצטרפו אל תנועת מחאה זו. כבר הזכרנו את ד"ר אליהו אלישר, אך עלינו גם להזכיר את ההיסטוריון נחום מנחם שמוצאו מקמישלי בסוריה. הוא כתב ספר בעל ערך רב בשם מתחים ואפליה עדתית בישראל, שהוצא לאור ב-1983 על ידי עיתון אחדות בתל-אביב. בו הסופר מגנה את האפליה ואת השחצנות שבה ראו האשכנזים את הפלסטינים ואת העולם הערבי מתחילת ההתיישבות הציונית. בראיון עם העיתונאי אמנון דנקנר,108 הוא הביע את האימה שלו מהטבח בסברה ושתילה, וציין שהציונים האשכנזים תמיד ביקשו ממשלות אימפריאליסטיות, כמו בריטניה והעותומאנית, לסייע להם נגד הערבים, בעוד שהערבים תמיד רצו לשאת ולתת ישירות. הוא הדגיש שהפלסטינים תמיד הושיטו את ידיהם לשלום אל היהודים, אבל נדחו. ב-1920, מנחם הוסיף, הערבים היו מוכנים לקבל פשרה עם הציונים ואלה שאמרו שהויכוח הערבי-ישראלי לא ניתן לפתרון לא אמרו את האמת. הוא הוסיף שהמערב ראה במדינות ערב פרימיטיביות ונחשלות, שיטה שהשפיעה בכובד רב על התנועה הציונית, אשר, מאותן סיבות, הקימה את הקיבוצים כאגודות מסוגרות בפני הערבים. מאוחר יותר המתיישבים האשכנזים עקרו את הפלסטינים והקימו יישובים על אדמתם. הארגון הצבאי הראשון שהציונים מקימים היה ארגון "השומר", שמטרתו הייתה להפריד את החברה היהודית מהחברה הערבית בפלסטינה. הסופר מגלה גם כן שבעלי קרקעות בסוריה ובלבנון הציעו למכור שטחים ענקיים של אדמה לציונים עבור מחירים נמוכים מאוד בתמורה לסיוע נגד האימפריאליזם הצרפתי. הרצל, חוץ מזה לא היה מעוניין בזכויותיהם של הערבים.
מנחם מעניק פרטים על השיחה שנערכה ב-24 ביוני 1919 בין המנהיג הציוני, אושיסקין ובין ראש עיריית ירושלים, מוסא קאזם.109 כשאושיסקין הגיע לפלסטינה הוא נפגש והתקבל על ידי ראש העיר. אושיסקין התחיל לבקר את העירייה הערבית ואת השירותים שלה ואחר כך המשיך על הויכוח הערבי-ציוני ואיים על הפלסטינים הלאומנים בכוח. מנחם המשיך את הראיון שלו עם כתב הארץ על ידי כך שהסתמך על מה שמשה דיין אמר לאחר מלחמת 1967 – "אם נצאר וחוסיין רוצים שלום, שיתקשרו אלי." מנחם גינה את ההריסה של העיירה של ימית בסיני לפני שהחזירו אותה למצרים. הוא ציין שהמנהיגים האשכנזים אינם יודעים איך להתמודד עם הערבים או איך למנוע להעליב אותם.
ההיסטוריון המשיך לתאר את היחסים האשכנזיים-ספרדיים מתחילת ההתיישבות הציונית. הוא הדגיש שמלחמת אזרחים תפרוץ אם הפוליטיקאים לא יוכלו למצוא פתרון לבעיה של אפליה גזענית נגד הספרדים. האיור בכריכה של ספרו מראה מגן דוד שבור ומדמם.
נחום מנחם לא היה הראשון שהתריע על הסכנה של מלחמת אזרחים בישראל. הסופר נתן דונביץ כבר כתב110 ש"השנאה בין הספרדים לאשכנזים היא פצצת זמן שתתפוצץ יום אחד אם לא מנטרלים אותה." הוא המשיך לומר שלפני מאות שנים הפלסטינים והספרדים היו האריסטוקרטיה בפלסטינה כשלמעשה האשכנזים היו עניים ולא נקיים במיוחד. המצב עתה הוא הרבה יותר מסוכן מכיוון שהספרדים עכשיו עוינים כל דבר המייצג את הממסד השלטוני. מצב הניכור שלהם הוא כל כך חריף שהם מתפרצים על כל תקרית כמו ויכוח תעשייתי, ויכוח עם השכנים וכך הלאה. הנערים הספרדים מביעים את התמרמרותם על ידי הפיכת מכוניות משטרה והצתה בזדון – בהתאם לדונביץ.

ועידת הדיאלוג 1986

בנוסף לחוגי האוניברסיטה שהוזכרו קודם אשר תומכים במטרה הפלסטינית, שם הופיעה ב-1986 תנועה אינטלקטואלית אחרת – הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני. היא הוקמה על ידי ספרדים כדי לתמוך בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ולמאבק למען השלום והדמוקרטיה. הוועדה כינסה מסיבת עיתונאים שנוכחו בה מנהיגיה.
ד"ר שלמה אל-בז (ממוצא מרוקאי) – פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים.
פרופסור ששון סומך (ממוצא עיראקי) – פרופסור לספרות ערבית באוניברסיטת תל-אביב.
ד"ר דוד צמח.
לטיף דורי (ממוצא עיראקי) –מנהל הלשכה הערבית במפלגת מפ"ם ומנהיג הועידה הזו.
אתי דיננו – מדענית חברתית.
שלמה אלבז הכריז שהחתומים על מנשר הוועדה יפעלו נגד ההשמצה המקובלת שהספרדים שונאים ערבים. הוא הוסיף שהספרדים אינם שייכים למנהיגות המחנה הלאומי השובניסטי, והוסיף שלספרדים יש את הכוח והרצון לבנות גשר בין העולם הערבי והחברה הישראלית במטרה להחיות את ההיסטוריה המשותפת שלהם ולהשתלב באיזור.
ד"ר צמח הבהיר שישנם למעשה מגעים עם פלסטינים בשטחים הכבושים על האפשרות להקמת אירגון משותף. מגעים אלו היו עם שני ראשי ערים שהוסרו מתפקידם, עם כשאד אל-שאווה מעזה, ומוסטפה אלנאטשה מחברון.
מאה ספרדים חתמו על מנשר הועדה, כולל עורכי הדין עזרא גבאי וניסים אליעד, ד"ר עדה אהרוני, ד"ר סעדיה רחמי, מנשה כליפה חבר הוועדה המרכזית של המפלגה הקומוניסטית, אפרים קצב, ראש וועד העובדים במפעל טבע בפתח-תקווה, הסופרים סמי מיכאל וד"ר שמעון בלאס, והזמר, שלמה בר.
גוש הליכוד הביעו את חרדתם על מהלך האירועים בקהילה הספרדית. בכיר בליכוד תיאר אותם כמו "וירוס אידיאולוגי מזיק אשר הועבר אל הליכוד מהאנשים הפשוטים של מפלגת העבודה."111
הקמת הוועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני הורכזה במסיבת עיתונאים בבית אגרון בירושלים ב-26 בינואר 1986. התשובות שניתנו על ידי המשתתפים בכנס העידו על כיוון חדש המתפתח בקרב הקהילות המזרח תיכוניות לקראת הבנה גדולה יותר של הסיכסוך.112 לטיף דורי ציין שהארגון לשחרור פלסטין היה נציגו של העם הפלסטיני שאחריותו הייתה לדבר בעד הפלסטינים בכל משא ומתן. המשתתפים חילקו כרזה בערבית, עברית ואנגלית כדלקמן:

תמוך בדיאלוג הישראלי-פלסטיני
אנו החתומים מטה, קבוצת ספרדים ישראלים, מודאגים ממצבם של האנשים במדינה יהודית/פלסטינית זו. אנו מכירים בזכות הבלתי מעורערת של כל עם לחיות בשלום תחת מנהיגותו. מתוך חובתינו למלא את תפקידינו במאבק המתרחש למען השלום והדמוקרטיה, אנו מציעים:
1. להתמיד במאבק נגד כל סוגי האפליה הלאומית והאתנית בישראל ולשאוף לדו-קיום בשלום. אנו דוחים את ההכללה המוקצת הגורסת שהספרדים "שונאים את הערבים".
לספרדים יש את היכולת ואת הרצון לבנות גשר בין העולם הערבי והחברה הישראלית ולחדש את התרבות המשותפת שלנו שהשורשים שלה שבים מאות שנים אחורה כך שנוכל להשתלב במזרח התיכון.
2. להתמיד במאבק להשגת שלום שישים קץ להרס, לסבל ולשפיכות הדמים. אנו מציעים ששתי המפלגות יתחילו משא ומתן פוליטי על בסיס של הכרה הדדית בזכויות הנפרדות של שני העמים ולהגדרה עצמית. לכשהסכם כזה יושג הוא יהיה ערובה לעתיד בטוח ומשגשג לעם שלנו ולעמי האיזור.
3. להמשיך ולעודד את הדיאלוג הישראלי-פלסטיני בקרב אלה המתעניינים בטיפוח מודעות השלום. במגמה להדגיש את המטרות המוזכות לעיל אנו מכריזים על הרכבת וועדה לדיאלוג ישארלי-פלסטיני שתהייה פתוחה לכל מי שרוצה בשלום.
הוודעה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני.

ב-1 ביוני 1986 העיתון על המישמר דיווח שחבריה הספרדים של הוועדה לדיאלוג ערכו את אסיפתם הראשונה עם מנהיגים פלסטינים בארץ. בקרב הנוכחים היו איברהים קאראין, עורך העיתון, אל-עאוודה, ד"ר נאג'ווה מוהאוויל, פרופסור באוניברסיטת ירושלים, לטיף דורי, מזכיר הוועדה לדיאלוג, האנא סניורה, עורך העיתון, אל-פאג'ר, וכוכבי שמש מהפנתרים השחורים.
במאי 1986, לטיף דורי נפגש עם עורך השבועון הפלסטיני, סאות' אל-בילאד, ושם דגש על מאבק הספרדים נגד הגזענות ועל המאמצים לפתרון הבעייה הפלסטינית.113
ב-14 באפריל 1986 לטיף דורי שלח מברק ליצחק נבון, שר החינוך, בדרישה להסרת כל ספרי הלימוד המתארים ערבים בנימת גנאי וציין שמעשה כזה יכול להוות אמצעי נוסף נגד גזענות. דורי הביע את הכרת תודתו על הסרת ספרי הלימוד המציגים את הספרדים באור שלילי.
ב-20 בפברואר 1986 על המישמר טען שרוב האישים המובילים של מפלגתו הגזענית של כהנא היו ספרדים. דורי ביקש מהמנהיגים של מפלגה זו את שמות המנהיגים שלה ונתנו לו רשימה של שמות שמהם שניים היו ספרדים וה-11 הנותרים היו אשכנזים. דורי גינה את ניסיון העיתון להשמיץ את המוניטין של הספרדים.114
אין הכוונה בכך על כל פנים שכל הספרדים מיהרו להצטרף למאבק. המימסד השלטוני ממשיך לשלוט על התודעה של הרוב על ידי מניפולציה של התיקשורת, בתי הספר, הגיוס והזירה הכלכלית והפוליטית. מה שהוא אינו יכול לעשות הוא לפתור את הסתירה המובנת בין הקהילות האשכנזית והספרדית בתוך המשטר הציוני.
התנגשויות הדמים בין הספרדים ובין המימסד הציוני עוררו הרבה עניין בחוגים בינלאומיים, ערביים ופלסטיניים ותנועת ההתנגדות הפלסטינית החלה לראות בכך תופעה חשובה.

חוק טרור-נגד-טרור

בתגובה לפגישות בין הספרדים ובין המנהיגות הפלסטינית, הכנסת העבירה בחוק ב-6 באוגוסט 1986 הצעה חדשה האוסרת על מגעים כאלה. החוק הזה נקרא חוק טרור-נגד-טרור ומטרתו הייתה למנוע מיפגשים בין ישראלים לנציגי אש"ף.
הוועדה לדיאלוג קראה למסיבת עיתונאים בירושלים שבה הם גינו את החוק החדש. לטיף דורי ציין "החוק הזה רודני ואין שווה לו באף מדינה בעולם, הוא לא עולה בקנה אחד עם חוקי ההגיון וערכי הדמוקרטיה." דורי הודיע שהוא ועמיתיו ימשיכו את מגעיהם עם נציגי אש"ף בכל עת ובכל מקום. האנא סניורה אמר למסיבת עיתונאים ש"החוק הזה הורס כל הזדמנות לדיאלוג ושלום, והשלום לא יכול להיות בלי דיבורים ופגישות בין הישראלים והפלסטינים." הוא הוסיף שהמכשול היחיד לשלום הינו הסירוב הישראלי לשאת ולתת עם הפלסטינים.115 דורי ציין בהקשר לפגישה בין שמעון פרס והמלך חסן ממרוקו ש"שכל מנהיג ישראלי אשר ניפגש עם מנהיג ערבי בלי שיכריז על הכרתו בזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית יחזור בידיים ריקות. אנו מציעים שמנהיגות המדינה תלך בעקבותינו ותיזום דו-שיח ישראלי-פלסטיני אמיתי שיוביל לדו-שיח המניב תוצאות עם אש"ף והעם הערבי."

הועידה הספרדית –פלסטינית הראשונה
ברומניה 1986

האסיפה הראשונה בין לטיף דורי ועמיתיו ואש"ף נערכה ברומניה ב-6 בנובמבר 1986. כתב-העת פלסטין אל-ת'אורה פירסם מספר מאמרים אודות המיפגש הזה במהדורה שלו מה-15 בנובמבר 1986, כולל הבא, שהוגש על ידי זיאד אבו אל-חייג'ה מבוקרסט:
בישיבות זו אחר זו של האסיפה הזאת , המועצה הלאומית הפלסטינית החליטה לנוע לקראת מפגש ודיאלוג עם כוחות דמוקרטים יהודים וישראלים פרטנים אשר תומכים בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה עצמאית ואשר רואים באש"ף כנציג החוקי והיחיד של העם הפלסטיני.
כדי להתריס על החלטה זו, אשר הונפקה על ידי רשות החוק הגבוהה ביותר של העם הפלסטיני (המועצה הלאומית הפלסטינית הינה הפרלמנט של העם הפלסטיני), הכנסת ב-6 באוגוסט 1986 הוציאה אל מחוץ לחוק כל מיפגש עם נציגי אש"ף עם עונש של שלוש שנים גזר דין בכלא.
אבו אל-חייג'ה המשיך ואמר שגם אש"ף וגם משכני שלום ישראלים החליטו להביס את החוק הזה ולערוך את הועידה ברומניה.
הפגישה נפתחה בחמש וחצי ב-6 בנובמבר, בנוכחות יותר ממאה עיתונאים מכל העולם שבאו לכסות את האירוע הזה.
בהתחלה, לטיף דורי אישר את תמיכתו בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקים מדינה עצמאית. הוא אמר שהפגישה העידה כל כך שלא יכול להיות שלום במזרח התיכון בלי אש"ף כנציג היחידי והחוקי של העם הפלסטיני.
לטיף דורי המשיך והעיר על החוק שהועבר בכנסת. "למעשה הוא איננו חוק נגד טרוריסטים. הוא חוק טרוריסטי."
דורי מסכם בציטוט מכמה חרוזים של המשורר הטוניסאי אבו אל-קאסים אל-שאבי.116 "אחי הפלסטינים, ליל הכיבוש יפוג, כבלי הכיבוש ינותקו והגורל ישיב לשאיפתכם אל הקמת מדינתכם הפלסטינית העצמאית."
קולונל עבד אל-רזאק אל-יחיא, חבר הווע הפועל של אש"ף וראש המשלחת הפלסטינית, הבא שדיבר. הוא קידם בברכה את אומץ ליבם של היחידים שמתנגדים לחוק הכנסת ונוכחים בהתכנסות עם אש"ף. הוא הודיע שוב שאש"ף מעוניין בטיפוח כוחות אוהבי-שלום בישראל ושתמיד הוא היה מוכן לפגוש אותם בהתאם להחלטות שהעביר הקונגרס הפלסטיני הלאומי...
הוא הוסיף: ישראל מנהלת מלחמה נגד נציגי העם הפלסטיני מנציגים ברמת מועצת הכפר שלו עד לנציגים שלו במנהיגות של אש"ף."
האב איברהים עייאד, יועץ לענייני כנסייה ליושב ראש הוועד הפועל של אש"ף, קרא אל כוחות אוהבי- השלום בישראל להפוך את המאבק שלהם למעשים. עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב ראש הוועד הפועל, פנה אל המשלחת הישראלית. "אימרו לילדיכם, אימרו לאנשיכם שמצאתם את אש"ף מושיט יד אליכם בשלום." העיתונאי הפלסטיני ריימונד טאוויל, החי במזרחה הכבוש של ירושלים, שיבח את אומץ ליבה של המשלחת הישראלית.
בשעה שבע באותו ערב הפגישה הסתיימה והמשלחת הפלסטינית חילקה לעיתונאים את ההודעה הרשמית כדלקמן:
בהתאם להחלטות המועצה הלאומית הפלסטינית בישיבותיה השונות לגבי דו-שיח חיובי עם כוחות יהודים דמוקרטיים אשר מכירים באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובזכויותיו הבלתי ניתנות להפרה ואשר מאמינים בשלום ונאבקים למען שלום צודק ובר-קיימא המבוסס על זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, נערכה פגישה בין מספר ישראלים ופלסטינים.
האירגון לשחרור פלסטינן אישר מחדש את המחויבות העמוקה שלו למאבק בכל האמצעים כדי להשיג שלום צודק ובר-קיימא בתוך מסגרת הכנס הבינלאומי בהשתתפות ברית המועצות, חבריה הקבועים של מועצת הביטחון והצדדים הנוגעים בדבר, כולל האירגון לשיחרור פלסטין.

לאחר הפגישה, הרשויות הישראליות החליטו לשפוט כמה מאנשי המשלחת הישראלית באשמת יצירת מגע עם "אירגון טרור" אוייב. לטיף דורי, מזכיר הועידה לדיאלוג הישראל-פלסטיני וראש המשלחת לרומניה, יחד עם מספר מובילים אחרים במשלחת הגישו תלונה במשטרה לאחר שהם קיבלו איומים אנונימיים על חייהם.
דורי טען שראש הממשלה, יצחק שמיר, וכוחות הביטחון, ישאו באחריות על כל תקיפה עליו או עמיתיו וציין ששמיר כבר האשים אותם בבגידה.
תנועת כך של הרב כהנא חילקה עלעלים בירושלים שכללו את השמות, הכתובות ומספרי הטלפונים של ארבעה מחברי המשלחת שהיו תחת חקירה על ידי המשטרה. התנועה הודיעה שהיא מתכוונת לשפוט אותם על שהפרו את החוק החדש בכך שנפגשו עם חברי אירגונים פלסטינים.117

ועידת הספרדים-אש"ף השנייה
בודפסט 1987

ב-9 ביוני 1987 בבודפסט שני מנהיגי אש"ף, מחמוד עבאס (אבו-מאזן) ועבד אלרזאק אל-יחיא קיבלו משלחת ספרדית בראשותו של צ'ארלי ביטון, חבר הכנסת. המשלחת כללה חמישה-עשר ספרדים משכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, חברי הפנתרים השחורים. לפני שהוא עזב את ישראל, ביטון טען שהרשויות הפעילו אימה ואיום להפסקת המשימה שלו ושהם שיכנעו את אירגון מזרח לשלום לסגת מהמשלחת . הוא הוסיף שהספרדים בישראל יוכיחו שהייתה ישראל אחרת, ישראל שבה הספרדים גינו את התקיפות שגרמו גוש אמונים וכנופיית כהנא על מחנה דהיישה. בבודפסט הוא יצא בהודעה שבה הוא אמר "משלחת זו מכירה באש"ף, הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני וקוראת אל ישראל להכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני כולל הזכות להקים מדינה עצמאית לצד ישראל. משלחת זו קוראת על ישראל לקחת חלק בכנס הבינלאומי המיועד הזה עם האירגון לשחרור פלסטין ומעצמות העל." ביטון ציין שהוא מגנה את החוק הישראלי האנטי-דמוקרטי אשר אוסר מיפגשים עם אש"ף, וקרא לחזור בו.118
ב-15 ביוני 1987 הגרדיאן דיווח שביטון וחברים מהמשלחת עלולים להישפט בגלל יצירת מגע עם אירגון אוייב, עבירה הנושאת מקסימום עונש של שלוש שנים. מחמוד עבאס אבו-מאזן, הכריז שאש"ף תומך בחוזקה בהצעות המשלחת. הארץ הוסף שהמשלחת הישראלית כללה עשרים ושניים חברים119 כולל חברים ממפלגות מפ"ם והקומוניסטית.
המשלחת הפלסטינית כללה:
מחמוד עבאס (אבו מאזין), חבר הוועד הפועל של אש"ף וראש המחלקה ליחסים לאומיים ובינלאומיים.
עבד אלרזאק אל יחיא, חבר אש"ף. הוועד הפועל, והנציג שלו בירדן, לשעבר מפקד של הצבא לשחרור פלסטין .
נביל עמרו, מנכ"ל השידור למען המהפיכה הפלסטינית.
רמזי חורי, מנכ"ל משרד יושב ראש הוועד הפועל.
סעיד אבו-עמארה, נציג אש"ף במוסקבה.
עימאד שאקור, יועץ לענייני ישראל ליושב ראש הוועד הפועל.
חליד סאלאם, עורך העיתון, סאות' אל-בילאד, שהוצא לאור בניקוסייה.

במהלך הפגישה, ד"ר וילנר אמר "אני לא רוצה לומר שרוב הישראלים ממוצא ספרדי לא תומכים בליכוד – אבל לסיבות שלהם אין שום קשר לסיכסוך הערבי-ישראלי. הם לא תומכים בו בגלל מדיניות ההתפשטות והתיישבות שלו. היה זה מצבם המעמדי והכלכלי שלחץ עליהם לתמוך בליכוד. המערך (התאחדות העבודה) והאשכנזים, כמו המעמד הבורגני העילי, דיכא את הספרדים. עכשיו, הספרדים התחילו ללמוד כיצד הניצול שלהם התחיל על ידי הימין."120 אחר כך אבו מאזן דיבר. " חברים, הבה נדבר בכנות ככל שניתן על נושא הראוי להבהרה מסויימת, מצדינו ומצדכם גם יחד – והוא התדמית שהוצגה במשך השנים על הספרדים בישראל, שרובם חיו איתנו בשלום ובהרמוניה במשך שנים רבות. המימסד השלטוני בישראל יחד עם מנגנון תעמולה מערבי בעל השפעה ניסו קשה מאוד להציג את הספרדים כשונאי-ערבים-ופלסטינים. אולם, נוכחותכם כאן איתנו כנציגיהם של תחומים בעלי חשיבות בדעת הקהל בישראל מוכיחה את חוסר תוקפה של טענה זו. הצעות השלום שלכם נעים בנחישות לקראת שלום בר-קיימא המבוסס על צדק, וכפי שהסכמנו, המשמעות היא ההכרה בזכויות הלאומיות הבלתי ניתנות להפרה של העם הפלסטיני. לכן ברוכים הבאים שלנו אליכם מבוסס על הכרתכם העמוקה ביתרונות השלום הצודק שתחת חסותו כולנו צריכים לחיות. המועצה הלאומית שלנו, בעיקר בישיבתה האחרונה, הפכה את כל הרעיונות החיובים האלה לנושא של חשיבה והוקרה. המועצה העבירה החלטות שאינן משתמעות לשתי פנים על פי הישיבות שלנו ושוחחנו על כל התמיכה והחוקיות הנחוצים. נפגשנו אתמול למען השלום ונפגשים שוב היום למען השלום. יש לנו רצון משותף לגבש את השלום ודרך המודעות המשותפת שלנו אנו נשים גבול לאלה הרוצים שהאיזור הזה ישאר תיאטרון תמידי של מלחמה והרס. עם השלום תהייה אפשרות לילדינו לחיות בביטחון, יציבות ובחופש בדיוק כמו ילדים בכל מקום בעולם."121
חשוב לציין שהמתיישבים האשכנזים מהשמאל הציוני, הלא- ציוני והאנטי-ציוני ניהלו פגישות רבות עם אש"ף במהלך השנים האחרונות, במיוחד עם עיסאם סירטאוי, אבל אותם לא רדפו – ייתכן שהם קיבלו עידוד בחשאי מהממשלה שקיבלה תדרוכים על השיחות שלהם. החוק החדש לא עבר עד שהספרדים הרכיבו את ועדת הדיאלוג והחליטו להתחיל בדו-שיח עם אש"ף. החוק עולה בקנה אחד עם מדינויות הציונות, שהן להעמיד מחסום בין הספרדים והפלסטינים. איש-צבא סודי הודה בבית המשפט שהממשלה ביקשה מישראלים אשכנזים ליצור קשר עם אש"ף. ושהפגישות הקודמות כולן נערכו בהיתר הממשלה.122
הארץ דיווח ב-19 ביוני 1987 שלטיף דורי נפגש עם המשלחת כשהוא חזר מבוקרסט. הוא הכריז "שום כוח בעולם אינו יכול לעצור את הדיאלוג אשר ימשך בכל מקום ובכל זמן. אנו מוכנים לשלם את המחיר למאבק שלנו לשלום צודק ולדו-קיום בשלום בקרב שני העמים שלנו." צ'ארלי ביטון בחר את ההזדמנות להזכיר את האיומים שכוונו כלפי חברי המשלחות הפלסטינית וישראלית. זאב אבן, ראש החקירות הפליליות במחוז המרכז, זימן את ביטון, שאז טען לחסינות פרלמנטרית . עורך דינה של המשלחת, עמוס גבעון, טען שהחברים ישמרו על זכותם לא לענות על שאלות מהשירות החשאי. ב-1988, דורי ושלושה ישראלים אחרים נידונו לששה חודשי מאסר או עבודות שירות על פגישתם עם בכירי אש"ף ברומניה, ודורי קיבל את פרס קרייסקי לשלום בוינה.123 אייבי נתן, הבעלים של תחנת הרדיו הפיראטית "קול השלום" ובמקורו הוא מאיראן, נשלח לכלא על שנפגש עם בכירים של אש"ף ב-1986. כשאינו מביע חרטה, הוא טען שברגע שהוא יצא מן הכלא הוא ילך ויפגוש את עראפת.124

ועידת הספרדים – אש"ף השלישית:
טולדו 1989

"בעוד שהמימסד האשכנזי של ישראל מסרב לשאת ולתת עם אש"ף", טען אבו מאזין, "חשוב להתמודד באופן ישיר עם היהודים הספרדים המייצגים את הציבור של העם הישראלי. מאחר שהיהודים הספרדים הם הרוב בישראל, עניינים של שלום ומלחמה יהיו תלויים בהם. הם חלק אורגני מהתרבות שלנו, מהחברה הערבית האיסלאמית שלנו, חלק מן ההיסטוריה והזיכרון שלנו. אנחנו צריכים לחדש את הזיכרון שלנו ולהשתמש במימדים התרבותיים המשותפים שלנו במטרה להתגבר על ההווה ולתכנן את העתיד."
ועידת טולדו נערכה ב-3-6 ביולי 1989 ואורגנה על ידי המכון לשלום וללימודים בינלאומיים בספרד ועל ידי שתי קבוצות של יהודים מרוקאים שבסיסן בפריז: "פרספקטיבות יהודיות ערביות" ו"זהות ודיאלוג". הבחירה בטולדו היא בעלת משמעות גבוהה מאוד מאחר שהיא מסמלת את שיתוף הפעולה התרבותי והפוליטי בין היהודים הספרדים והמוסלמים בספרד לאורך הרבה דורות.
התמסיר היהודי שפורסם בסוף הדיונים מתאר "התרבות המשותפת של היהודים והערבים היא בסיס חשוב לעתיד העמים הישראלי והפלסטיני". ההודעה משבחת את המתינות של אש"ף וקוראת לממשלת ישראל "להגיב לאתגר השלום שמציע אש"ף ולהתחיל משא ומתן במטרה להשיג פתרון צודק ופשרני המבוסס על הגדרה עצמית ועל הקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל."
את המשלחת הפלסטינית הובילו מחמוד עבאס אבו-מאזן, והמשורר מחמוד דרוויש, שניהם חברי הוועד הפועל של אש"ף.
דרוויש ציין שהשלום חייב להתבסס על אינטרסים משותפים ומורשת תרבותית, והיהודים הספרדים יכולים יותר מאחרים לחיות עם הרעיון הזה מאחר שהוא אינו מוביל אותם אל הבלתי ידוע.
שלושים ושמונה ספרדים מישראל נוכחו. ביניהם היו לטיף דורי, מזכיר הועדה לדיאלוג ישראלי-פלסטיני, הרב מרדכי מלכה, הרב משה סוויסה, פרופסור דוד צמח, ד"ר שמעון בלאס מאוניברסיטת תל-אביב, פרופסור שלמה אלבז מהאוניברסיטה העברית, השחקן יוסף שילוח, המשורר ארז ביטון ונעים גלעדי-חלאשי, מזכיר האירגון העולמי של יהודי ארצות האסלאם.
מעניין שרבים מהם העדיפו לפנות אל הועידה בערבית, שפת האם שלהם, במקום עברית או אנגלית. יהודים ספרדים החיים מחוץ לישראל היו גם כן נוכחים, ביניהם סראג' ברדוגו, ראש הקהילה היהודית במרוקו, סראג' איידא, סגן נשיא הארגון לזכויות האדם הטוניסאי, אמיאל אלקלאי, חוקר ומתרגם מארצות הברית, אלי ביידה, כלכלן סורי ונעים קאטאן, סופר עיראקי ויושב ראש האקדמיה המלכותית למדע בקנדה.
אינטלקטואלים פרוגרסיבים מארצות ערב היו נוכחים במספרים גדולים. חמאדי אלסייד, ראש הליגה הערבית בפריז, סופרים לופט אללה סוליימן, מחמוד חוסיין ובורחן גאליון בין רבים אחרים.
סראג' ברדוגו אמר שאם כי יהודים מרוקאים רבים בישראל מצביעים עבור הימין, בגלל סיבות חברתיות, "עמוק בתוך ליבם הם אינם נגד הערבים." הוא מגלה ש-30 אחוז מיהודי מרוקו לא היגרו לישראל אלא אל המערב ששם טוב להם יותר. לגבי היהודים במרוקו הוא הדגיש, "אנחנו עדות חיה של מבנה החיים אשר יתקיים במזרח התיכון לאחר השגת השלום."125

מרדכי וענונו – 1986:
מרוקאי באזיקים

הסיפור של מרדכי וענונו, הישראלי ממוצא מרוקאי שחשף אינפורמציה אודות תחנת הכוח הגרעינית הסודית של ישראל לסנדיי-טיימס, ניתן להסבר רק במסגרת האפליה הגזענית נגד הספרדים והסולידריות הספרדית עם המאבק של העם הפלסטיני. העיתונים הישראלים פירסמו מספר מאמרים מתועבים אודות אדם אמיץ זה במטרה להסוות את האמת.
מרדכי הוא בנו של סאלמאן וענונו שהיגר עם משפחתו ממרקש ב-1963 וחי באחת משכונות המצוקה הספרדיות בבאר שבע. וענונו למד בבית ספר יסודי ואחר כך הועבר לבית ספר תיכון דתי, לאחר מכן הוא נכנס למחלקת הגיאוגרפיה והפילוסופיה באוניברסיטת באר-שבע. אביו עדיין מוכר תשמישי קדושה בשוק בבאר-שבע.
בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא התיידד עם סטודנטים פלסטינים והחל להגן על זכויותיהם. בנובמבר 1985, לדוגמא, וענונו השתתף במיפגש על התרבות המזרח-תיכונית שנוכחו בו סטודנטים ערבים, ואשר הונף בו הדגל הפלסטיני וניתנו נאומים נהלבים. וענונו נתן נאום שבו הוא אמר "כל סטודנט ערבי צריך להמשיך להיאבק נגד הגזענות הציונית אשר מדכאה גם את הספרדים." הוא קרא לקמת מדינה פלסטינית. מ. ארציאלי, שפירסם את ההכרזה126 ציין שוענונו לא הוסיף "לצד ישראל" וגם לא "במקומה".
במהלך לימודיו, וענונו טען שהמימסד האשכנזי התייחס אל ילידי המקום באופן שבו הלבנים התייחסו לשחורים בדרום אפריקה ושהאשכנזים חסמו בפני הספרדים את כל אמצעי הקידום. הוא דרש להכפיל את מספר המעונות המוענקים לסטודנטים הערבים בקמפוס והוא היה במגע תמידי עם הרשימה הפרוגרסיבית של החזית הדמוקרטית.
לאחר שעבד בתכנית הגרעינית של ישראל, וענונו היה נחוש בדעתו שפרסום הסודות הגרעיניים של ישראל יציל את המזרח התיכון מהשמדה. יתכן גם ששירותי הביטחון ידעו על מהלכיו של וענונו ולא עשו מאומה, בתקווה שפירסום הסודות הגרעיניים של ישראל יטילו אימה על מדינות ערב. היום (1990) הצינוק בכלא והיחס המתועב שבהם הוא מוענש שניהם במטרה להרוס אותו באופן נפשי.
ביולי 1987 מרדכי וענונו שלח מכתב לחבר הכנסת, צ'ארלי ביטון, מבקש ממנו לדבר על הסכנות של נשק
גרעיני בישראל. הוא הדגיש שהוא לא מרגל וגם לא סוכן של אף אירגון ולא פעל מתוך מניעים כספיים, אלא בגלל שהוא רצה שהאזרח הממוצע ידע את האמת. וענונו התייחס לעובדה שהוא נחטף על ידי המוסד והשין בית שהם הפרו את החוק הבינלאומי והישראלי, שהוא עובר השפלה בכלא והיה טרף קל לעיתונות (כמו עיקול ופירסום היומן שלו). על כל פנים, בהתאם לוענונו, הוא עדיין היה חזק והאמין שהוא צודק באותה מידה כמו לפני חטיפתו. הוא ביקש עזרה לקבל את הזכויות האפשריות באופן חוקי לאסירים כי הוא היה בצינוק ולא הותר לו לקבל ביקורים מאף אחד מלבד האחים שלו וחברתו. לא ניתן לו להשתמש בטלפון, אפילו לעורך דינו. הוא הוסיף שהוא לא אסיר אלא שבוי של השין בית. וענונו האשים את שלטונות ישראל בהתנהגות מחפירה במלחמת לבנון ובשערוריות אחרות. הוא ביקש מביטון לבקר בכלא ו"לראות בעצמו כיצד מקפחים אותו מכל זכויותיו האנושיות בשם הביטחון." זו הדרך פירסם את המכתב הזה127 עם חלקים ממנו שהוסרו על ידי הצנזורה.
בתחילת אוגוסט 1987 הקרן לשלום של ברטראנד ראסל ערכה מסיבת עיתונאים בלונדון שבה מאיר וענונו תיאר כיצד המוסד חטף את אחיו. הסנדיי טיימס פירסם את הפרטים128 דומה שסוכנת מהמוסד בשם סינדי (מהגרת יהודייה אמריקאית נשואה לקצין צבאי ישראלי) פיתתה את וענונו לנסוע מלונדון אל דירתה של "אחותה" ברומא כאשר שם שני גברים הקיפו אותו בשעה שסינדי נתנה לו זריקה. הוא התעורר כפות בברזלים ועל אוניה לישראל. החטיפה התרחשה רק ימים ספורים לפני שהסנדיי טיימס פירסם את האינפורמציה של וענונו אודות הפצצה הגרעינית הישראלית.129 בכלא וענונו נאלץ "להודות" בפשיעתו ויצא בשביתת רעב של שלושים וחמישה ימים. הודיעו לו שהוא יועמד למשפט על בגידה ויכול לעמוד בפני עונש מוות. וענונו עתה דורש שבית המשפט יזכה אותו מידית כי הוא הועבר לישראל על ידי הפרת החוק הבינלאומי והאיטלקי. אחיו גילה פרטים מהמקרה אך האיום של 15 שנות מאסר הביאה אותו להחלטה לא לחזור לישראל.
בהופעותיו בבית המשפט, הכריחו את וענונו לחבוש קסדה כדי להסתיר את פניו ממצלמות מרוחקות. משפטו נערך בדלתיים סגורות ולא הותר לו לומר לבית המשפט עובדות מסויימות להגנתו. שני קציני ביטחון התמקמו לצידו, מוכנים לחסום את פיו אם הוא ינסה לא לציית. בסוף הוא הורשע, הוא נידון ל-18 שנות מאסר בכלא.
בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל, היו אחרים שהורשעו בבגידה ובריגול אבל לא טיפלו בהם בברוטליות או נתנו להם גזרי דין ארוכים כאלה כי הם היו ממוצא אירופאי ואילו וענונו הוא "רק מרוקאי יהודי" השייך, בהתאם למטליות הציונית, ל"חברה הערבית-האיסלאמית הנחותה".
למעשה וענונו לא ריגל למדינה אחרת, כפי שעשו אשכנזים שהורשעו, אלא פירסם, במדינה "ידידותית", אינפורמציה שהייתה ידע שכיח בכול העולם.
אם כי המניע העיקרי של וענונו היה לסייע למטרת השלום, אין ספק שהוא הצטלק עמוקות והתמרמר על ידי הגזענות שהוא ומשפחתו היו חשופים אליה במשך שנים רבות.
כטכנאי גרעיני, אין ספק שהוא היה מודע לברית האסטרטגית בין ישראל לדרום אפריקה לכיוון האפשרות של שימוש בנשק גרעיני נגד "הגזע הנחות". זו היא האווירה החברתית והאידיאולוגית שבה וענונו ניסח את פעולתו האמיצה לשלום.
השאלה הקריטית ביותר היא: כיצד "שירות הביטחון היעיל ביותר בעולם" איפשר לאדם עם רעיונות פוליטיות כמו שלו לעבוד במשך תשע שנים על פרוייקט גרעיני, לאסוף מידע סודי, לצלם מתקנים גרעיניים ישראליים ולעזוב את הארץ (שיש לה אמצעי שליטה על היציאה נוקשים ביותר) עם כל המסמכים האלה?
סביר להניח ששירותי הביטחון הישראליים ידעו על מהלכיו והעלימו עין, בהנחה שהוא ילך לחוץ לארץ, יפרסם את החומר שלו ויבהיל את העולם הערבי. ישראל יודעת שבמוקדם או מאוחר מאזן הכוחות יעבור למהלך לטובת העולם האיסלאמי, כך שהאופציה הגרעינית שלה יכולה להוות גורם הרתעה.
אין טעם לבנות כוח הרתעה בלי לידע את הצד השני על קיומו. לוענונו לכאורה הותר לעשות את העבודה הזאת ולשלם מחיר כבד עבורה.
השאלה האחרונה חייבת להיות: האם הפצצות הגרעיניות הישראליות יכולות להרתיע מתקפה משולבת ערבית-איסלאמית? התשובה היא לא. מתקפה גרעינית על אחת משכנותיה יכולה להביא לתוצאות הרסניות לישראל: אפילו ללא פעולת תגמול, ישראל לא תוכל לשרוד את הנשורת של כלי הנשק שלה משימוש קרוב.
איך שלא יהיה, אמריקה, המשלמת של ישראל, לא תרשה את השימוש בכלי נשק גרעיני, לא מתוך אהבה לאיסלאם, אלא בגלל שהם יהרסו אספקות נפט חיוניים ובכך את הכלכלה המערבית. מכל מקום, מדינות ערב הגיבו בפיתוח נשק כימי וטילים ארוכי טווח.

החזית המזרחית

כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו – שניהם פנתרים שחורים ותיקים, הקימו את האירגון החדש הזה לאות הזדהות עם העם הפלסטיני. ב-11 באוקטובר 1986 פלסטין אלת'אורה פירסם ראיון עם שני מנהיגים אלה.
השקפתו של שמש הייתה ש"החיים לימדו אותנו, כפי שעשו המאורעות והשלכותיהם, שאנחנו יכולים לצפות רק לעוני כל עוד ה"מלחמה" נשארה כלי נשק בידיהם של הבורגנים האשכנזים וכדי לחלק יותר לחם וחלב לילדים שלנו אנו זקוקים ל"שלום". לכן חזית משותפת עם העם הפלסטיני היתה בלתי נמנעת על מנת לשים קץ לבעיית האפליה.
"הקונספט של החזית המזרחית התעורר כאירגון אשר יפעל לשלום עם הפלסטינים כאקדמה למאבק לשיוויון בקרב כל הקהילות בישראל ולטהר אותה ממגפת הגזענות".
לגבי הסכנות של המלחמה, שמש ציין שמלחמת 1967 הוכיחה שישראל, ולא הערבים, הייתה התוקפן.
למרות הפעילויות של קבוצת הרב כהנא, שמש טען שרוב הספרדים המלומדים תומכים בתנועת השלום בישראל.

כיצד אתם נבדלים משלום עכשיו?

שמש: "ראשית, אנחנו באים מרקע תרבותי ספרדי ואנחנו מייצגים את הספרדים העניים. אנשי שלום עכשיו הם בני האינטלגנציה ויש להם שורשים במדינת ישראל המתחזה כמדינה מערבית ומחפשת את הגורמים המניעים של התרבות שלה במדינות מוצאם של האשכנזים. לכן אנחנו נאבקים בתוך ישראל לשיוויון וצדק חברתי.
"הרקע התרבותי שלנו הוא מזרח תיכוני. סוגיית השיוויון והיותנו מזרח תיכונים היא סוגייה חיונית עבורנו ואילו את תנועת שלום עכשיו זה לא מעסיק בכלל.
"אנו שונים משלום עכשיו בכך שיש לנו תוכנית. היכן התוכנית שלהם?
אנו מבינים ששלום עם הפלסטינים משמעו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. שלום עכשיו אינה דורשת זאת, ולא שמענו שהם רואים זאת כבסיס לשלום למרות העובדה שחברים רבים משלום עכשיו תומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית. אנחנו מאמינים שניתן לשרטט את גבולות המדינה הישראלית והפלסטינית רק על ידי הכרה משותפת ומשא ומתן. אנחנו מקבלים את הגבולות של לפני 1967, אבל שלום עכשיו לא נטלו עמדה בעניין זה."

תמיכה לאינתיפאדה הפלסטינית

יהודים ספרדים, יחד עם פרוגרסיבים אחרים, לקחו חלק בהפגנות המוניות רועשות בתמיכה להתקוממות של העם הפלסטיני. אחד מהם שסירב לשרת בצבא בשטחים הכבושים במהלך האינתיפאדה, שהתחילה בדצמבר 1987, היה מ. עמור, קצין ממוצא מרוקאי וחבר החזית המזרחית. הוא נשלח לכלא מגידו. החזית המזרחית יחד עם אירגוני יש גבול, די לכיבוש, ושנת 21 אירגנו הפגנה מול הכלא. יוסף שילוח, נציג מהחזית המזרחית אמר ש"מאיר עמור הוא גיבור מאחר שהוא קורא תיגר על שלטונות הכיבוש על ידי כך שהוא דוחה את אמצעי הדיכוי המופעלים נגד העם הפלסטיני, ואנו תומכים בו על כך." שילוח ציין שעמור סירב לעשות שירות צבאי מסיבה נוספת, והיא האפליה הגזענית שסבלו ממנה הספרדים בישראל."
המפגינים קראו, "רבין, רבין, כמה עצמות שברת היום? לא לירי, לא לבכי, לא לשירות הצבאי בגדה המערבית וברצועת עזה." עמיתיו של עמור במחלקה למדעי החברה באוניברסיטת תל-אביב פירסמו עצומה בהארץ130 בתמיכה לסירובו.
בא בעת, ארז ביטון, המשורר ממוצא מרוקאי טען במיפגש עם סופרים פרוגרסיבים, "האינתיפאדה הפלסטינית הינה יתרון בכך שהיא מביאה את ישראל חזרה לעשתונותיה. האופציה הירדנית היא מתה... אנחנו לא יכולים לחיות כצלבנים או קולוניאליסטים. עלינו ללמוד שהפלסטינים הם חלק מהחיים שלנו."131
לאחר שהוא יצא מהכלא, עמור דיבר עם רחל סער, כתבת הארץ.132 הוא האשים את ה"יונים" האשכנזים על שהם התעלמו מהאפליה נגד הספרדים.
לילי גלילי דיווחה בהארץ את מילותיו של הנוער ברחובות דימונה. "ישראל המסכנה. מי יהיה שם להגן עליה בדור הבא? כל אנשיה הצעירים אלכוהוליסטים ומכורים לסמים. הם מעדיפים תפקידים לא-קרביים בצבא. יאסר ערפאת לא זקוק לאינתיפאדה שלו. הוא רק צריך לשבת חזק לעוד עשר שנים וישראל תהרוס את עצמה לבד."133
בתקופת מהלך מאבק הספרדים נגד הכיבוש, שני חיילים זכו בניצחון מוסרי גדול. אנג'לו עידן (ממוצא לוב) ורמי חסון (ממוצא ספרדי פלסטיני) ריצו מספר עונשי מאסר בכלא ב-1989 על סירובם לשרת בשטחים הערביים הכבושים. בסופו של דבר הפיקוד הצבאי שיחרר אותם.
חסון (בן 33) לאחר 140 יום בכלא אמר שהוא גם סירב לקבל כל פקודה בצבא ושרוב החיילים הספרדיים לא רצו לשמור על השטחים האלה. הוא טען שהיו להם זכרונות טובים מעיראק וממרוקו – ארצות מוצאם. אולם, לאחר חמש תקופות מאסר הוא שוב קיבל צו-גיוס באוקטובר 1989 אך סירב ללכת....
צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הלך למחנה הפליטים שאבורה, על יד רפיח, ששם נורו חמישה פלסטינים למוות והוטל סגר במשך 18 יום. הוא דרש שהחיילים המעורבים יועמדו לדין.134
תושבים ספרדים משכונות המצוקה התחילו לערוך מפגשים עם שכניהם הפלסטינים במטרה לעזור להם. בירושלים, פרופסור שלמה אלבז מיהר עם חבריו אל הכפר הערבי הסמוך כשהוא שמע יריות (שנורו על ידי משמר הגבול). נוכחותו היתרה מנעה אסון נוסף.135
אפילו הספרדים שהצטרפו אל המימסד הציוני נוטים להיות יותר מתונים מאשר עמיתיהם האשכנזים. כאשר נבון, לדוגמא, הפך להיות ראש הועדה לענייני חוץ וביטחון בכנסת ב-1983, הוא דרש שהשיחות יתנהלו עם הפלסטינים במקום עם ירדן והוא האמין בשלום המבוסס על נסיגתה של ישראל מהשטחים הכבושים.136 כאשר מנחם בגין סירב להרכיב ועדת חקירה כדי לבדוק את הטבח בסברה ושתילה, יצחק נבון הופיע בטלביזיה ודרש הקמת ועדה כזו. הוא התכוון להיתפטר מנשיאותו אם הממשלה תדחה את דרישתו. נבון גם התנגד לעיקרון התייהדות הגליל באומרו "עלינו לפתח את הגליל עבור כל תושביו."137 מרדכי בן-פורת ואהרון אוזן, אחד ממוצא עיראקי והשני מטוניס, דרשו את נסיגתה של ישראל מלבנון ללא תנאים מוקדמים.138 בעוד שיסודנות דתית אשכנזית חדשה משרתת כמרכבה ללאומנות קיצונית המקבלת את השראתה מספר יהושוע, תגובת הספרדים למתירנות האשכנזית מובילה לכיוון מסורתיות בלתי-ציונית. המרכבה למגמה זו היא התמיכה הגוברת בתנועה הספרדית הדתית החדשה, ש"ס. הרב יצחק פרץ, מנהיגה הנחשב "ימני ריאקציונר" דרש את השתתפות האירגון לשיחרור פלסטין בכנס הבינלאומי המתוכנן, והתייחס להרמוניה והיחסים הטובים שהיו קיימים בין יהודים ומוסלמים במהלך ההיסטוריה המשותפת שלהם, בניגוד לסיבלם של היהודים האשכנזים באירופה.139
הרב עובדיה יוסף, הנחשב למנהיג הרוחני הראשי של הספרדים בישראל ושל ש"ס ואשר השקפותיו היוניות ידועות מזה זמן רב, הוזמן לקהיר ביולי 1989 על ידי הנשיא המצרי. בשיחתם, הרב יוסף תמך בנסיגה מחלקים של השטחים הכבושים אם ניתן היה לערוב לישראל שלום בטוח ובר-קיימא.
הביקור בקהיר עורר זעם בימין הישראלי, אך דיווחים שהרב יוסף יפסוק הלכה דתית רשמית לאורך אותן שורות גרמו כמעט לבהלה.
הימין פחד שלהצהרה על ידי הרב יוסף שחוק הדת היהודית מחייב את ישראל לוותר על שטחים אם הדבר יביא למניעת שפיכת דמים יכלה להיות השפעה חזקה רצינית על דעת הקהל.
הרב יוסף היה אמור למסור פסיקת הלכה בנושא בפגישה דתית בירושלים באוגוסט 1989. אולם, ראש הממשלה, יצחק שמיר, ופוליטיקאים ימנים מובילים אחרים כפי שנמסר לחצו עליו לא לדבר באופן רשמי על הנושא מתוך חשש שהנושא יזמין לחץ פוליטי ואפילו שפיכות דמים.140
למעשה הרב כבר קבע ב-1980 ש"הדם יותר חשוב מהאדמה", ולאחר מכן הוא הוסר מתפקידו כרב הראשי הספרדי. באפריל 1990 מפלגה זאת החליטה לתמוך בעבודה כדי להרכיב ממשלת שלום, אך חולשתה הכלכלית איפשרה לבוס האשכנזי, הרב שך, לקרוא וטו על המהלך, בדרישה לתמיכה לליכוד (חדשות, 27 באפריל).

תנועת הספרדים בחוץ לארץ

מאז שהופיעו הפנתרים השחורים ברחובות ירושלים, ספרדים פרוגרסיבים פעלו במערב, בניסיון להגביר את מודעות דעת הקהל העולמית והיהודית, במיוחד בקרב מאות אלפי היהודים שהיגרו מארצות ערב ומישראל אל המערב.
חברי תנועה זו לוקחים חלק פעיל במיפגשים פרו-פלסטינים והפגנות וכן גם בכתיבת מכתבים ומאמרים לעיתונים מערביים ופלסטיניים על האפליה נגד הפלסטינים ונגד הספרדים.
בין האירגונים הללו נמצאים אירגון הספרדים העולמי שהמטה שלו מוצב בניו-יורק, אירגון הספרדים למען שלום ישראלי-פלסטיני שהמטה שלו בפריז, ו"הועדה הבינלאומית נגד דיכוי היהודים הספרדים בישראל" שהמטה שלה נמצא בלונדון.
אירגונים ספרדים במערב נתקלו בקשיים גדולים רבים מהסיבות הבאות:
1. תמיכה מערבית, ובעיקר אמריקאית בישראל כמדיניות עקרונית על אף השיקולים המוסריים. וזאת בשל כך שישראל מהווה מוצב-חוץ צבאי מערבי נגד הגוש הסוציאליסטי והעם המזרח-תיכוני.
2. היכולת של אירגון הציונות העולמי, הקונסוליות הישראליות וסוכנויות המוסד לחדור לתוך המדיה המערבית, כמו הרדיו, הטלביזיה והעיתונות, ולמפלגות פוליטיות וגם לאירגונים פילנטרופיים ואירגונים מקצועיים וארגוני סטודנטים, במטרה להגן על ישראל על ידי העלמת עדויות על האמת.
3. יכולתה של ממשלת ישראל להפעיל השלטה מוחלטת על החיים הדתיים, הפוליטיים והחברתיים של היהודים החיים במערב, כולל הספרדים שהיגרו מהמזרח התיכון הדבר מתבצע דרך בתי הכנסת, העיתונות הציונית ואירגון הציונות העולמי.
אירגון הציונות העולמי ניצל את בתי הכנסת כדי לאסוף תרומות עבור ישראל ולהפצת תעמולה ציונית. כל התרומות נמסרות לידי אירגון הציונות, אשר אינו משלם מיסים עליהם לממשלת בריטניה, מאחר שלמראית עין הוא אירגון "צדקה" בעוד שכל ישראלי יודע שבכספים הללו משתמשים להקמת התיישבויות בשטחים הכבושים ולרכישת חומרי לחימה, ישירות או בעקיפין.
שאלתי עיתונאי מנוסה מדוע העיתונות לא פירסמה חומר על הדיכוי של הספרדים בישראל. הוא השיב, "אני מפחד. הציונים יאשימו אותי באנטישמיות." אם עיתון מפרסם ידיעה אשר ישראל רוצה להכחיש, מיד שולחים לעורך כמות רבה של מכתבים.
כאשר הבי.בי.סי. משדר ידיעה בחדשות שאינה אוהדת לישראל, הוא מקבל מספר רב של מכתבי תלונות. ישנם יותר מוסלמים מאשר יהודים בבריטניה, אך הם אינם מאורגנים באותה מידה, ואינם יכולים לתאם בין גורמים רבים בטלפונים ובמכתבים..
4. המשאבים הפיננסיים המסיביים שברשותו של הלובי הפרו-ישראלי בחוץ לארץ יכולים לקנות צבא של עיתונאים, פוליטיקאים, חברי איגודים מקצועיים ומפלגות.
5. האומות המאוחדות אינן מתעסקות עם אירגונים שאינם מייצגים מדינות חברות.
6. כמה מן המדינות הערביות אינן מגלות עניין באפליה נגד הספרדים בישראל ואינן מודעות למשמעויות של הקונפליקט הפנימי הזה.
7. הלחץ של ישראל (דרך אמריקה והממשלות הערביות) על אש"ף להפסיק כל שיתוף פעולה עם אירגונים ספרדיים.
8. השקרים המופצים על ידי השמאל הקיצוני האשכנזי נגד הספרדים בקרב הפלסטינים במגמה למנוע מהם להתאחד במאבק. האכזרי ביותר מהשקרים הללו הוא שהספרדים הם נגד הערבים. אנחנו מאמינים ששירות הביון הישראלי הוא מקור הדיבה הזאת.

החשוב ביותר מכל הגורמים הללו היא התמיכה המערבית, ובמיוחד האמריקאית, בישראל. הכוחות המערביים ישנו את המדיניות הזאת כשהם יבינו שהיא איננה משרתת את האינטרסים הלאומיים שלהם. איבחון זה אין משמעותו שאנחנו צריכים לשבת ולחכות.
למרות החשיבות של הפעילות הפוליטית במערב, המאבק הקריטי יתרחש, לא בלונדון, ניו-יורק או פריז, אלא במזרח-התיכון – בשכם, נצרת ירושלים והחוגורות השחורות, בעיירות הפיתוח והמושבים הספרדים.
זה יקרה כאשר הערבים יכירו בשורשיו של הסיכסוך במזרח-התיכון. זו איננה מלחמת דת, בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, אלא מאבק נגד הקולוניאליזם בין מתיישבים זרים ובין ילידי המקום, שהם הנוצרים, המוסלמים והיהודים הספרדים.
הגישה הקשוחה של המנהיגים הציונים המזרח-אירופאיים לעוול האמיתי ולחיי אדם דומה שהיא מיובאת מארצות מוצאם; והקריסה שאנחנו חוזים בחלק זה של העולם סביר שתחזור על עצמה בישראל עם תוצאות הרבה יותר קטסטרופיות.

הערות
1. זו הדרך, 13 בספטמבר 1989.
2. הארץ, 26 באפריל 1949.
3. הארץ, 9 במאי 1949.
4. פרוטוקול הסוכנות היהודית, 7 במרץ 1949, ו-29 באפריל 1949.
5. פרוטוקול הכנסת, כרך 3, 618, 24 בינואר 1949.
6. ראה הפער החינוכי והתרבותי, הדים, אוקטובר 1978.
7. במערכה, מס' 25, יולי 1963.
8. הודר, איסראקה, 1973, 18.
9. וולפסון, נביאים בבל, 267.
10. הודר, איסראקה, 1973. אפילו עכשיו (1990) מכריחים ספרדים ופלסטינים עניים לשלם מיסים כבדים יותר כדי לממן את הנהירה החדשה של יהודים סובייטים!
11. הארץ, 22 במרץ 1971.
12. הודר, יסראקה, 17 ו-18, ו-וולפסון, נביאים בבבל.
13. הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1072.
14. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 169, וראה נספח V.
15.13 באפריל 1971.
16. מעריב, 8 ביוני 1971.
17. הארץ, יוני 1971 ו-איסראקה, ינואר 1973.
18. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 188.
19.ראה שם.
20. מורדכי סומאן, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 181.
21. ראה ישראל והפלסטינים, איתקה, 1975, וכן איסראקה, ינואר 1973.
22. רפאל שפירא, חמסין, מס' 5, 24.
23. איסראלפט, 20 בנובמבר 1972.
24. ישראלפט, 20 בנובמבר 1972.
25. ידיעות אחרונות, 28 במאי 1971.
26. "הדו"ח והפער החברתי", עוזי בזימן, הארץ, 18 במאי 1973.
27. שבט ועם, 1978.
28. 26 במרץ 1986.
29. כותרת ראשית, 27 ביולי 1988.
30. מספר 41, 1971.
31. איסראקה, ינואר 1973.
32. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 95.
33. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 33.
34. ראה שם, 35.
35. סבירסקי 1981.
36. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
37. כוכבי תעשיית הקולנוע והמוסיקה הערבית בשנות החמישים והשישים.
38. במקור פורסם ב-ליקע, כתב העת של המרכז היהודי-ערבי של ההסתדרות ב-3 ביולי 1986.
39. סבירסקי, 1981.
40. על המשמר, (חותם), 4 ביולי 1986 ו-11 ביולי 1986, ו-זו הדרך, 30 ביולי 1986.
41. הארץ, 5 ביוני 1987.
42. שם.
43. הטיימס, 17 ביוני 1980.
44. הארץ, 27 ביוני 1980.
45. זו הדרך, 16 ביולי 1980.
46. שם.
47. הרלד-טריביון, 31 בדצמבר 1982 ו-זו הדרך, 29 בדצמבר 1982.
48. הארץ, 4 בינואר 1984.
49. הארץ, 5 דצמבר 1980.
50. זו הדרך, 10 בדצמבר 1980.
51. זו הדרך, 17 בדצמבר 1980.
52. הארץ, 9 בינואר 1981.
53. מונח מזלזל הלועג לצליל של הערבית.
54. 28 בספטמבר 1981.
55. זו הדרך, 24 בפברואר 1982.
56. מוסף הארץ, 26 בפברואר 1982.
57. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
58. זו הדרך, 19 בפברואר 1986.
59. זו הדרך, 16 באפריל 1987.
60. עמוד 26 בספרו.
61. הארץ, 9 בינואר 1987.
62. עמוד 20 בספרו.
63. עמוד 26.
64. עמודים 20, 21.
65. עמודים 227 ו-228.
66. עמוד 9.
67. עמוד 17.
68. עמוד 18.
69. עמוד 27.
70. עמוד 223.
71. עמוד 242.
72. עמוד 248.
73. עמוד 296.
74. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 89.
75. שם.
76. נעים גלעדי-חלאשי, עלון הפנתרים השחורים.
77. המימד הטריטוריאלי הכי גדול של ממלכת ישראל התנכית.
78. הארץ, 20 במאי 1986.
79. זמנים מודרניים, 88.
80. ראה גם ראיון עם צ'ארלי ביטון, פלסטין אלת'אורה, 17 בינואר 1978.
81. 30 בנובמבר 1979.
82. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, פואד ג'אדיד.
83. מצפן, ינואר 1973.
84. סבירסקי, 1981, 296.
85. הארץ, 6 בפברואר 1981.
86. העיתונות הישראלית, 22 בספטמבר 1986.
87. עלון הפנתרים השחורים, 9 בנובמבר 1972.
88. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 96.
89. זו הדרך, 26 בנובמבר 1980.
90. 17 באפריל 1981.
91. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 182.
92. שם.
93. שם, 186.
94. הארץ, 11 בספטמבר 1981.
95.הארץ, 18 בספטמבר 1981.
96. הארץ, 24 בדצמבר 1981.
97. 25 ביוני 1982.
98. זו הדרך, 28 ביולי 1982.
99. מבט חדש, מרץ 1983.
100. ראשי תיבות ל"שיפור חיי הקהילה".
101. הארץ, 26 בספטמבר 1982.
102. הארץ, 23 בספטמבר 1983.
103. הארץ, 17 ביוני 1983.
104.זו הדרך, 16 בינואר 1985.
105. הארץ, 15 במרץ 1985.
106. זו הדרך, 18 בדצמבר 1985.
107. מבט חדש, מאי 1983.
108. מוסף הארץ, 29 ביולי 1983.
109. עמודים 349-354 בספרו.
110. מוסף הארץ, 9 בינואר1981.
111. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
112. על-עאודה, 30 בינואר 1986.
113. Direct Line, מאי 1986.
114. על המשמר, 27 בפברואר 1986.
115. אל-מירסאד, 27 באוגוסט 1986.
116. חרוזי הפתיחה של הפיוט "הרצון לחיות" מאוסף שירי החיים.
117. אל-מירסאד, 7 בינואר 1987.
118. זו הדרך, 10 ביוני 1987.
119. הארץ, 12 ביוני 1987.
120. פלסטין אלת'אורה, 20 ביוני 1987.
121. ראה שם.
122. הארץ, 19 ביוני 1987.
123. הג'רוזלם פוסט, 5 ביולי 1988
124. Middle East international, 20 באוקטובר 1989.
125. פלסטין אלת'אורה, 16 ביולי 1989, כל אל-ערב, 12 ביולי 1989, זו הדרך, 12 ביולי 1989, העולם הזה, 12 ביולי 1989.
126. הארץ, 7 בנובמבר 1986.
127. 22 ביולי 1987.
128. 9 באוגוסט 1987.
130. 17 בפברואר 1988.
131. זו הדרך, 24 בפברואר 1988.
132. 1 באפריל 1988.
133. הארץ, 1 באפריל 1988.
134. זו הדרך, 12 באפריל 1989 ו-31 במאי 1989.
135. פלסטין אלת'אורה, 21 במאי 1989.
136. יואל מרקוס, הארץ, 4 בפברואר 1983.
137. הגרדיאן, 3 במאי 1983, 19.
138. הטיימס, 22 באפריל 1983.
139. חדשות, 8 במאי 1987.
140. הגרדיאן, 15 באוגוסט 1989.

כדי להשליך אור נוסף על סבלם של הספרדים "במעברות" הללו, אנו נצטט כאן את סיפוריהם של שני אנשים.

נעים עבדוש

הם הושיבו את הדוד שלי מנחם ומשפחתו, ואת סבתא שלי צא'חלה, במחנה הר-טוב באזור ירושלים. סבתא שלי איבדה שני בנים במלחמת העולם הראשונה והייתה עיוורת. היא לא יכלה להתמודד עם הקור הצורב באוהל, נפלה למשכב מחולי ונפטרה. לאחר מכן, הדוד מנחם לקח את משפחתו לאחד מאזורי שכונות העוני בתל-אביב שם הוא ניסה להפעיל את אותו סוג של עסק שהיה לו בבגדאד , אבל הוא ניתקל בקשיים מרובים שכתוצאה מהם הוא קיבל התקף לב ונפטר כשהוא בן ארבעים ושמונה (אביו חי עד גיל שמונים בבגדאד), כשהוא משאיר אחריו אלמנה ועשרה ילדים.
אבא שלי גר במחנה פתח-תקווה במשך עשר שנים, עד שהוא נפטר בבקתה שלו. את סמרה, סבתי האבהית, שמו במחנה פרדס חנה לבדה והיא נותרה שם עד שהיא נפטרה כמה שנים לאחר מכן כשהיא בגיל למעלה ממאה שנים. את אחותי לולו הושיבו במחנה זאקייה עד שבעלה פיתח הרגל לשתייה והימורים והמשפחה התפוררה. שאר המשפחה נקרעה לגזרים כדלקמן: אחותי, מרסל, והמשפחה שלה נשלחו למחנה תל-מונד. עשר שנים לאחר מכן בעלה נפטר מהתקף לב שהיה כתוצאה מעבודת הפרך החקלאית שהיה עליו לעשות. הדוד שלי, סאלים, נשלח למחנה חירייה. הוא היה עובד בכיר בשירות הציבורי בבגדאד, אך נותר מובטל במשך כל שארית חייו. הנכד שלו איבד את עצמו לדעת ב-1989, כתוצאה מהטרדה גזענית בצבא. הדוד יעקב סירב להגר ונשאר בעיראק עד יום מותו, אבל את משפחתו הושיבו באחד המחנות – אינני יודע איזה זה! אינני זוכר לאיזה מחנה נשלחה אשתו של הדוד שלי ציון. דודתי רוזה ומשפחתה עברו למחנה לוד ולא ראיתי אותה יותר לעולם! אינני יודע לאיזה מחנה הלכו דודה בהליכה ומשפחתה. דודתי נגרייה ומשפחתה נשלחו למחנה רעננה שם בעלה נפטר בגיל העמידה. הדוד אברהם ומשפחתו עברו למחנה קרוב לחיפה, אינני בטוח איזה מהם בדיוק! הדוד קאבי ומשפחתו עברו למחנה במישור החוף. את ילדי דודו של אבי הפרידו בין מחנות שונים. אם היו מושיבים את כל המשפחה באותו מחנה היינו יכולים להוות יחידת קומנדו שתגן על האינטרסים שלנו!

ג'יהאד כדורי

"כשהייתי בן תשע, ב-1941, כנופיית פשיסטים תקפה ובזזה את בתינו. המשפחה שלנו כמעט נהרגה. תקריות אלו השפיעו עלי, ושמחתי להגר לישראל ב-1950. מיד לאחר שהגעתי למחנה שער העלייה גויסתי לצבא, אך לא התנגדתי. במהלך השירות הצבאי שלי המפקדים האשכנזים היו מתייחסים אלי ולספרדים אחרים כאל עבדים. הייתי בעל מזג ידוע בבגדאד... לא הייתי מוכן לקבל את זה! נהגנו לקלל את המפקדים בכל פעם שהם השפילו אותנו. בסוף הגעתי למסקנה שזאת מדינה קולוניאליסטית המדכאת ספרדים ופלסטינים ואשר כתמורה היא תחוסל על ידי האומה הערבית. קיללתי את המדינה בכל פעם שעשו לי עוול. פעם אחת הם לקחו את היחידה שלי לגבול המצרי ודרשו שנתקוף עמדה מצרית. אמרנו שהמצרים לא ביצעו שום פעולה עוינת נגדנו, ואנחנו לא רוצים להתחיל מלחמה חדשה. הקצינים האשכנזים רתחו ואיימו עלינו ברובים, אבל זה לא עזר ואז חזרנו למחנה הצבאי. בוקר אחד קצין בא להעיר אותי, והתחיל להתייחס אלי בגסות, אז ירקתי לו בפנים. בעקבות כך, מספר קצינים הכו אותי בצורה קשה. כאשר סיימתי את השירות הצבאי שלי, סירבתי לעשות שירות מילואים, הייתי קורע את הצו הצבאי ואומר להם שלא קיבלתי אותו. קצין המילואים בא ושאל אותי "אתה לא רוצה לשרת את הדגל?" אשר לכך עניתי "זה הדגל שלך, לא שלי!" גרתי במשך זמן מה באחד ממחנות המעבר קרוב לכמה כפרים ערביים והתחלתי ללכת לאחד הכפרים והייתי יושב בבית הקפה ומשוחח עם הפלסטינים – בערבית כמובן. התיידדתי איתם, והם חיבבו אותי. הייתי שמח שם. אבל אחר כך שוטר חשאי ביקר אותי ודרש שאני אחדל מהביקורים האלה, מסיבות ביטחוניות... סירבתי. קניתי חדר בתל-אביב והייתי נותן לאנשי הכפר לבוא לישון על הרצפה כאשר הם באו לעבוד בתל-אביב, אבל המשטרה הזהירה אותי שזה נוגד את האינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמרתי להם ללכת לכל הרוחות, בסוף הם המציאו טענה נגדי ונשלחתי למעצר. באותו זמן החלטתי שאני לא אגור בישראל יותר. אז הסתלקתי לאירופה, ולאחר כמה ימים יהודי ישראלי שהכרתי התקרב אלי ושאל אם הוא יכול לשים את המזוודה בחדר שלי לכמה שעות. לאחר שהוא עזב את החדר, המשטרה באה בדקה ועברה על הכל... הם פתחו את המזוודה ומצאו סמים. הם לא האמינו למה שאמרתי להם, ושמו אותי בבית סוהר בפעם השנייה. לאחר מכן חזרתי לישראל בניגוד לרצוני, אבל החלטתי לא להכיר בישראל ולא לשלם שום מיסים. קניתי חלקת אדמה קטנה על יד המחנה ההוא, והעירייה שלחה דרישה לשלם מס. סירבתי לשלם אותו אז הם שמו אותי בבית סוהר. סירבתי שוב והם כלאו אותי שוב..."
איבדתי קשר עם ג'יהאד, אבל אחותו סועאד המשיכה את הסיפור שלו: "לאחר שהוא נכלא בבית סוהר מספר פעמים, הוא קיבל התמוטטות עצבים, הוא הפך להיות אדיש ומדוכא. הוא לא עבד ודיבר רק לעיתים. הוא לא ביקר את משפחתו ודחה בבוז נישואין, העדיף שיעזבו אותו לנפשו לחלוטין. הוא הפך להיות סגפן כמו אבו-אלעלא אלמעארי.1 לבסוף ב-1982, בגיל 48 הוא קיבל התקף לב, והשכנים לקחו אותו לבית חולים איכילוב בתל-אביב. כשהרופאים ראו שהוא לא שייך לקופת-חולים או כל ביטוח רפואי אחר, הם שלחו אותו הביתה שם כמה שעות לאחר מכן הוא נמצא ללא רוח חיים."
נסיים את העיון הזה של המחנות על ידי ציטוט דבריהם של תושבי המחנות, בספרו המעברה של שמעון בלס שהזכרנו לפנים. המוטיב המרכזי של הסיפור האמיתי הזה הוא מאבקם של תושבי מחנות המעבר העיראקים לבחור ועדה שתייצג את האינטרסים שלהם אצל השלטונות. בלאס מתאר את התנגשויות הדמים בין הספרדים מצד אחד, והמשטרה, בריונים שכירים ומנהל המחנה האשכנזי מצד שני.2 העימות האלים מסתיים בתבוסת המשטרה. נשים מבגדאד השתתפו במאבק הזה כשהן משליכות בוץ על השוטרים. להן כמה קטעים משיחות המתנהלות בקרב תושבי המחנה:
אישה: אלוהים לא שומע אותנו...
דוד: אלוהים של ישראל הוא גם כן אשכנזי...3
אם: בחוץ לארץ (קרי, עיראק) יכולת לגדל ילדים. פה הכול יורד לטמיון. איזה ילדים במחנה נשארים בבית? לבקתה הזאת אתם קוראים בית? בגלל זה הם אף לא פה...4
אבו נועמן: אם אין לך עבודה, עם כל הכבוד, אפילו כלב לא מסתכל עליך. בכל זאת, תשמעו לי. אני חי זמן רב יותר מכם, ואני יכול לומר לכם שהחיים בימים ההם היו הגונים יותר. (אבו נעמן היה סוחר שנע סביב אזורי הכפר העיראקיים.) בכל פעם שבאתי לכפר ערבי, הגברים והנשים היו ממהרים לספר לשייך שעזרא היהודי הגיע. השייך היה מקבל אותי בחדר האורחים שלו והיה מציע לי את ביתו לכל משך הזמן שהיו לי עסקים לעשות באזור.5
כאשר רופא ממשלתי היה בא ונותן הוראה להעביר בן-הכפר לבית חולים לניתוח, בני הכפר היו אומרים "בואו נשאל את עזרא קודם".6
תושב: כל מחלות הלב והמוות הפתאומי בגיל צעיר הם בגלל הדרך שבה אנחנו חיים...7
עיני: נדמה לי שמאז ימי גלות בבל, יהודי ארם נהריים לא סבלו קטסטרופה איומה כמו זו שנגרמה לנו. היהדות הנאורה והעתיקה ההיא נרמסה באדמה והתפזרה לאורך האדמות הצחיחות והבוציות שהם קוראים להם "מחנות מעבר". אמרתי למנהל המחנה, "כמה זמן אתם מתכוננים להתייחס אלינו כמו לעבדים שלכם?"8
זהו הגורל שלנו... הם רמסו את הכבוד שלנו. כל היוצרות הפוכות כאן, הערכים והמעמד שלנו נרמסו...9
המשפחה שלי הייתה מוכרת היטב בעיראק, נהגנו להתרועע עם שרים, סנטורים ושייכים. כשהייתי נכנס לחדר הקבלה של השייך, כולם היו נעמדים. מי מכיר אותי פה? אני רק בור פה.10
אישה: משה אכל קצת גבינה מפח האשפה, והבטן שלו כואבת עכשיו...11
רעייה: נעים אשתו של האופה ילדה תינוק מת, היה יותר מדי בוץ בשביל הרופא להגיע למחנה.12
חיים: מי יעשה שלום עם מדינות ערב? האשכנזים? לא – אנחנו נעשה. שיודעים מי הם הערבים. אנחנו יכולים לדבר אליהם. הם יקשיבו לנו ובוטחים בנו. זה מה שנעשה, אבו-סוהייל- לא רק לשבת במחנות מעבר.13
יוסף: השופט הוא הכלי של השלטונות, בדיוק כמו המשטרה. רק שהמשטרה היא כלי אלים, אבל בית במשפט מחפה על פשע ואלימות בשם החוק והצדק.14
מאיר: אתה והחברים שלך חושבים שהדברים ישתפרו. אני הפסקתי להאמין בכך מזמן. הקומוניסטים כותבים ומדברים על "הזדמנויות עבודה" ו"הזדמנויות דיור"... מי בכלל ייתן לנו אותם? הסוכנות היהודית? ההסתדרות, הכנסת, מי? כן. כולם נגדך.15
אבו-נועמן: (לציונים) הפכתם את חיינו לגיהינום בעיראק. היינו עצמאיים שם, חיינו בזיעת אפנו. היינו אדונים לעצמנו עד שהבאתם עלינו את עניין פלסטין הקטסטרופה הזאת שלכם. אמרתם לנו לקום, לעזוב הכל ולבוא לכאן... ומה אתם עשיתם? קמנו ובאנו לבית-קברות.16
נועמן: סבלנות, אבא, סבלנות.17
אבו-נועמן: למה לי? אלה חיים? (הוא מזדקף בעווית)
נעומן: אתה לא מרגיש טוב?
אבו-נעומן: הגב כואב לי. עבדנו בגשם אתמול.18
חיים: השיגעון השתלט על המחנה. היו ויכוחים, מריבות, התפרעויות, משטרה! לשכת התעסוקה הייתה סגורה... האשכנזים צוחקים עלינו. הם אומרים שאנחנו העיראקים פרימיטיביים. האשכנזים שלא שווים שתי אגורות במדינות שלהם – הם באו לכאן ומרימים עלינו את האף.19
אברהם אמר לי שמנהל המחנה הזה נהג לעורר סכסוכים עדתיים בין העיראקים והמרוקאים, בין היהודים ממוסול והכורדים. היו התפרעויות כל יום. אז אברהם קיבץ יחד את מנהיגי הקהילות והרכיב ועד. חברי הועד צעדו אל מנהל המחנה והודיעו לו: "אנחנו הנהלת המחנה". הוא זינק אל תוך מכוניתו ונהג במהירות וחזר עם המשטרה...20
משה: (שר) כמו עדר לכאן הובילו אותנו
למחנה השחור הם לקחו אותנו
הם לימדו אותנו איך בונים
והיינו כעיוורים.21
חיים: המפלגות מחלקים אותנו ביניהם. יש שפע של מפלגות במדינה הזו. אבל תן לי לשאול אותך, מי הם ראשי המפלגות הללו? אותם אשכנזים שמבזים אותנו.22
מנהל המחנה: אתם אנשים פרימיטיביים. אתם לא יודעים איך לנהל את העניינים שלכם. אין לך מושג של מה זה דרך חיים דמוקרטית. אתה רק יודע איך לנעוץ סכין בגב של אחרים.
יוסף: זהו עלבון ופברוק בוטה. מי דוקר את מי בגב? אנחנו או הוא? מי שלח את יעקוב ואת שפיק ובריונים שכירים ממחנות אחרים לבוא ולהתקיף אותנו בשבת?23
הערות
1. היא מתייחסת לאבו-אלעלא אלמעארי (973-1057), משורר וסופר גלוי לב. הוא נולד קצת מחוץ לאלפו, ביקר בבגדאד וחזר לכפר שלו שם הוא התבודד בביתו. הוא התעוור וחי במצב תמידי של צום. עבודתו המפורסמת ביותר הייתה איגרת של מחילה.
2. עמודים 67 ו-102 בספרו.
3. עמוד 16.
4. עמוד 29.
5. עמוד 34.
6. עמוד 35.
7. עמוד 50.
8. עמוד 51.
9. עמוד 54.
10. עמוד 52.
11. עמוד 58.
12. עמודים 96-97.
13. עמוד 102.
14.עמוד 109.
15.עמוד 109.
16."בית קברות בערבית (מקאביר) הוא משחק מילים על "מחנות מעבר" (מעביר).
17.עמוד 119.
18.עמוד 120.
19.עמוד 128.
20.עמוד 130.
21.עמוד 146.
22.עמוד 149.
23.עמוד 184.

קריית-שמונה: עיירת פיתוח על הגבול הלבנוני.

בספרו (1981), ד”ר שלמה סבירסקי מצטט שיחות עם תושבי קריית שמונה, שמהם התמציות הבאות:
מוריס: גיסי בא לארץ ב-1948, אבל הוא עזב בגלל האפליה... הבת שלי אמרה לי לשנות את שם המשפחה המרוקאי שלנו מפני שהוא מונע ממנה להתקדם. היא רוצה שיהיה לנו שם רוסי נחמד. אנחנו לא מבדילים בין אשכנזים וספרדים. ישנו אדם אשכנזי בעיר שלנו ואנחנו הצבענו עבורו.
דוד: למה הממשלה לא מתחילה את תוכנית הפיתוח התעשייתי של הגליל העליון בקריית שמונה במקום בקיבוצים שכבר יש להם אחיזה על קרקעות נרחבות ומפעלים?
בצלאל: עבדתי עבור הקיבוצים במשך 18 שנים ואז פיטרו אותי בגלל שהתנגדתי לאופן שהם חטפו את האדמות של החולה. כל הכסף המושקע בעיר הולך ישר לכיסיהם של הקיבוצים ולא לתושבי העיר.
גבי: חולצה עולה 500 לירות פה, ו-150 לירות בל-אביב. מכנסיים עולים 1200 לירות פה, ו-300 לירות בחיפה. אני צריך לנסוע לתל-אביב מחר כדי לקנות דברים בסיסיים למשפחה שלי. אפסיד יום שלם של עבודה והוצאות נסיעה.
היה לנו יושב ראש ועד אשכנזי. הם ארגנו מסיבה עבורו ונתנו לו מתנות – מחשבון, סכום גדול של כסף, ותפקיד של מנהל פרויקט באחד הסניפים של החברה. הם נתנו לו מכונית והכפילו את המשכורת הנוכחית שלו. למה? מפני שהם גילו שהוא היה מועל בכספים, והם רצו לחפות על כך. ואנחנו הלכנו אחריו כמו כבשים, בטחנו בו, ועכשיו הם מינו אשכנזי חדש שאינו יודע דבר על הפרויקט. למה הם לא ממנים אחד מאיתנו... מישהו שעבד כאן במשך שמונה עשרה שנים? זאת אפליה. פעם הם קידמו אחד מאיתנו שאחר כך הוא התחיל לעזור לנו. המנהל אמר לו, "אתה איתנו או איתם?"
שמעון: מאחר שהקיבוצים מטיפים סוציאליזם ושהם אינם מנצלים, הם החליטו לא להעסיק פועלים ביישוב. אבל הם הקימו מפעל תעשייתי הכולל את כל הישובים באזור, והם מעסיקים עובדים בשכר. זאת צביעות. אם הם היו בונים את המפעלים בעיירות הפיתוח זה היה עניין אחר. פעם ביקשנו רכב בשביל אחד העובדים שלנו. המנהל אמר לנו, "התקציב לא מאפשר זאת." אחרי זה הם מינו חבר קיבוץ אשכנזי ונתנו לו רנו 12. היהודים הרוסים והפולנים המנהיגים את המדינה הזאת דואגים לעצמם... האם זאת דמוקרטיה? דמוקרטיה היא מילה יפה, אבל אם יש לך כוח וסמכות אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה.
בצלאל: הם אמרו לאנשים שבאו מתימן, עיראק וצפון אפריקה שהתרבות שהם הביאו איתם מהארצות האלה לא שווה כלום. הם הרסו את המערכת שבה האב היה ראש המשפחה. אחרי זה הם נתנו לספרדים כל מיני שמות, כמו "מרוקו סכין"1 ורומזים שכולנו פושעים ורוצחים.
שמעון: לידי הקיבוץ יש הזדמנויות חינוכיות רבות... לילדים שלנו יש רק אחת – לעשות עבודות דחק.
בצלאל: הפנתרים השחורים הוכיחו שלממשלה יש מדיניות של הפרד ומשול.
גבי: למה המדינה לא מביאה עבודות בעלות חינוך וטכנולוגיה גבוהים יותר לעיר שלנו? למה הממשלה נותנת הטבות רק לאנשים שעוזבים את הערים הגדולות כדי לבוא לגור בקריית שמונה,2 אבל אנחנו התושבים מקבלים כלום. סוג כזה של אפליה יוביל למלחמת אזרחים. איך זה שהתאבדות, פשע וזנות קורים רק אצל הספרדים.
דוד: למה אתה חושב?
גבי: מפני שהממשלה, באם זה העבודה או הליכוד, יוצרת את הפער החברתי הזה על ידי האפליה. בתקופה הזאת אנשים לא רק חושבים לעזוב את קריית שמונה אלא גם את ישראל. שלושה עובדים מהמפעל שלנו לקחו את כספי הפיצויים שלהם ועזבו את הארץ. ועוד יש את האיש הזה שלוקח את שבעת ילדיו לצרפת...
מוריס: למה שואלים אותנו בצבא מהיכן אבא שלך?
גבי: בצבא כל הטבחים, נהגים והעובדים הסניטאריים הם מרוקאים. למה זה כך? אין לי יותר כוח לעשות מאבקים פוליטיים על שוויון. אני הולך לעבודה כל יום בשלוש בבוקר ולא מסיים עד שש בערב. היום הממוצע שלי הוא בין 14-15 שעות, כולל שעות נוספות. למרות שהמשכורת שלי מספיקה רק ל-15 יום מתוך החודש. בשאר החודש אני צריך להלוות. הם סידרו לי את החיים ככה שלא יהיה לי מספיק זמן פנוי לפעילות פוליטית. ויותר מזה, אנחנו לא מאוחדים.
מוריס: כשהם רואים אותנו מנסים להתאחד, מתחילה המדיניות של הפרד ומשול. הייתי מסייר עם מזכיר האיגוד שאמר לי, "עזוב שטויות. אני אדבר עם כך וכך ואשיג לך עבודה... תתעשת!" אז הם ניסו לקחת אותי לצד שלהם. באופן טבעי יש אנשים חלשים... ברגע שהם הורידו לי את שעות העבודה ביקשתי מיושב ראש הועד עזרה. הוא הלך למנהל שאמר לו, "אם תעזוב את הועד אני אתן לך עבודה טובה." אז הוא עזב את הועד. רואה איך הם מפרידים בינינו! היו לנו ועדים שהיו קיימים בגליל, בחיפה, ובית-שאן, את כולם פירקו על ידי שוחד.
גבי: אנחנו מוכרחים להשתמש באלימות ולעשות הפגנות כמו שעשו בואדי אל-סאליב בחיפה.3 אם לא תסובב את הגלגל ביד, העגלה לא תזוז. אנחנו חייבים להשתמש בכוח כדי לשים קץ לאפליה נגדינו. זה חייב להשתנות. אנחנו זקוקים למישהו שיאחד אותנו.
מוריס: אנחנו חייבים להתפטר מהמנהל המשחד את יושב ראש הועד על-מנת למנוע את מדיניות ה"הפרד ומשול" שלו.
גבי: אתה צריך כסף, זמן וכוח. אין לך את הכוח הזה. לא הממשלה ולא המדיניות הכלכלית שלה יאפשרו לך להיות חזק. אז אתה לא יכול להילחם בהם. אם אתה כן, אז יעצרו אותך במשהו. תראה מה הם עשו לפרץ המסכן. הוא רק פעל לטובת העובדים.4 כאשר דוד בן הרוש ארגן את ההפגנות בוואדי אל-סאליב בחיפה הם ניסו לקנות אותו. כשהתחלנו לשבות, הם שלחו את המשטרה נגדינו. אבל המשטרה מקריית שמונה ומצפת סירבו להשתמש בכוח. אחרי זה הם שלחו את המשטרה משפרעם נגדנו. הם הביאו את המיעוטים (כמו במשטרה הדרוזית).
מוריס: תראה את צ'אלי ביטון, הראש של הפנתרים השחורים. הוא הסתובב לחפש מפלגה שתעזור לו להצטרף לקומוניסטים.
מנחם: למה שלא נתאחד ונילחם עבור העיר שלנו. ואתה, גבי! יש לך השפעה בוועד – אתה תנהיג את המאבק.
גבי: אין לי כוח בכלל. ההסתדרות מעלי, ואם ההסתדרות לא עוזרת לי והעובדים נוטשים אותי, מה אני יכול לבד?
בצלאל: אני מבין, חבר בוועד העובדים הוא בסך הכול אדם עם בעיות וילדים לגדל. אם יש לו חמישה או שישה ילדים ובלי משכורת, והזדמנויות מוגבלות, אפילו אם יש לו השקפות אציליות... איך הוא יכול לעזור לעובדים ולחיות כך אם המאבק הזה ימשך שנתיים? באופן טבעי הכול יתפרק לגורמים.
אליעזר: למרות השפעתו של גבי בוועד, הוא לא יכול להיות תלוי בעמיתיו, מפני שהם ינטשו אותו אם הם יתנו להם כסף וישפרו להם את התנאים.
גבי: הם יגידו לנו "אז תלכו, תחזרו למרוקו. יש לנו פועלים ערבים ואנחנו לא צריכים אתכם!" הם לא מתייחסים להסכמים של האיגוד. כשאנחנו הולכים להסתדרות הם אומרים לנו שאנחנו צריכים להקים ועדה שתבדוק את העניין. הצענו להם שאנחנו ניקח את הנהלת המפעל לידינו. הם אמרו שזה רק יוביל לכישלון המפעל.
דוד: זה רק סימן של חולשה, הפתרון הוא להתעקש עד שבסוף נצליח.
אליעזר: אנחנו צריכים ארגון פנימי במטרה לשנות את המצב.
בצלאל: ב-1977 עיירות הפיתוח הצביעו ליכוד, חשבנו שהם יעזרו לנו אבל הליכוד יותר גרוע מהמפלגה הקודמת. העשירים רק נעשו עשירים יותר.
אליעזר: חברים, אנחנו חייבים לקבל את המצב כמו שהוא. אין פיתרון.
בצלאל: לא, אל תגיד את זה.
מוריס: פה בישראל כל אחד דואג רק לעצמו.
אליעזר: אם לא נתאחד, זה פשוט ימשך כך.
גבי: הארגון שלנו לא יכול להיות רק מקומי.
אליעזר: הוא יצטרך כסף.
מוריס: הם ימנעו ממך להשיג אותו.
אליעזר: אף פעם לא יהיה לנו זמן וכסף, כי אנחנו פועלים.
בצלאל: אנחנו צריכים מנהיג כמו המנהיג של השחורים באמריקה שנהרג.
דוד: אתה מתכוון שאתה רוצה שהם ירצחו גם אותנו (בצחוק)...
גבי: נניח שנקים ארגון, ונארגן הפגנות ופגישות, והם יזרקו אותי לכלא על איזה תירוץ, מי יגן עלי? זה מה שהם עשו למנהיג הספרדי פרץ. הם הכניסו אותו לכלא ואנחנו לא שומעים עליו יותר. הוא יושב בשקט עכשיו מפני שהוא בטוח שהשתיקה עדיפה יותר.
דוד: האם אתה אומד לארגן הפגנות בשבילו?
גבי: אני תמכתי בו, אבל הפגנה...
דוד: לא. הבעיה שתמכנו בו רק במחשבות שלנו.
גבי: זה לא עולה כלום. אם היינו עושים חצי יום שביתה עבורו כאן ובבית-שאן ובמעלות, זה היה מהווה כוח.
מנחם: אם הם היו חושבים שאתה יכול לארגן שביתה, הם לא ינסו ויפגעו בך... ההיפך, הם יפחדו ממך, הם ידעו שאתה חזק.
גבי: הם ימציאו איזה סעיף משפטי שיראה שהיית נגד המדינה.
דוד: אנשים ישיגו כוח כאשר הם מאמינים בעצמם. הדרך היחידה קדימה היא להיות בטוח בעצמך ולהתארגן למאבק. אם הארגון בא מבחוץ אין בכך תועלת.
גבי: אין תועלת בכל מקרה. הם יהרסו אותנו כלכלית. הם משתמשים בשוחד ותמריצים כדי לשבור אותנו. חייבת להיות לנו מטרה אחת – כוח.5
הערות
1. פשוטו כמשמעו "מרוקאי המשתמש בסכין להפעלת סמכות."
2. כמו מהגרים אשכנזים, כמו מורים, מנהלים וכדומה.
3. ראה פרק עשירי.
4. פרץ היה מרוקאי שקרא תיגר על ההסתדרות וארגן שביתה כללית בנמל אשדוד – אשר דוכאה.
5. עמודים 104-118 בספרו.

עיירות הפיתוח

שלומי
עיירה זו שבגליל נוסדה ב-1949 כדי לשכן בה מהגרים טוניסאים, מרוקאים, תימנים ובולגרים. דוד אורן אומר בדו"ח שלו שאם היינו משווים את ההתפתחות הכלכלית בישובים האשכנזים השכנים למצבה של העיירה הזו, יהי עלינו להסיק מכך שההתפתחות היא אפס. וזו הסיבה מדוע 40 אחוז מן התושבים של העיירה עזבו מאז 1961. הממסד קיווה ליישב 10,000 אנשים כאן, אך הם הצליחו לישב כאן רק 3,000. הבתים במצב של הזנחה ומרבית האנשים עובדים מחוץ לעיירה, מרוויחים משכורות נמוכות בהשוואה לערים הגדולות. זאת אומרת 90£ בחודש. הקיצוצים בשירותים רק החמירו את המצב אנשים סובלים מאבטלה ואין הזדמנויות לדור החדש הצעיר או לאלה שרק השתחררו מהצבא. אין בית קולנוע בעיר, אין אמבולנס ואין מקלט נגד הפגזות מהאוויר; המקלטים המעטים הקיימים מלאים זבל. התושבים מתלוננים על אפליה מהממשלה באופן שבו הכסף מושקע בכלכלה המקומית, ומאיימים לשים קץ לשליטת מפלגת העבודה במועצה המקומית. השלטונות הביאו את הספרדים האלה כדי לספק כוח עבודה זול לישובים האשכנזים השכנים, שהתעשרו מכך. הדבר הוביל לכך ש-47 אחוז מתושבי העיירה הצביעו לגוש הליכוד בבחירות של 1981 כפרובוקציה לבוסים בישובים שהשתייכו למפלגת העבודה, אשר זכתה רק ב-27 אחוז מהקולות. בבחירות של 1977 הרוב הצביע למפלגת העבודה, וממשלת הליכוד לכן סירבה לכלול את העיירה בתוכנית הרווחה לשכונות עניות. המאמר הדגיש שהממשלה הוציאה כספים על התיישבויות אשכנזיות בגדה המערבית וברצועת עזה במקום לסייע לשלומי. קבוצה של נשים הגיבה על ידי התחלת פרויקט ערה-עצמית. אחרי זה הארגון הספרדי עודד (ראה פרק עשירי) התחיל לעזור לעיירה, אבל הממשלה סיכלה את התוכניות בגלל שהיא רוצה שהעיירה תישאר כפופה אליה.1

קריית-ים
לשנת 1986 החובות של העיירה הזאת בת 3,600 תושבים הגיעו ל-600,000 שקלים חדשים, ש-90 אחוז מהם, בהתאם לראש העיירה, היו תשלומי ריבית לבנקים. ראש העיר אמר גם שהבעיה לא נפתרה על ידי הקיצוצים בשירותם. בעבר העיר שילמה משכורות ברביעי בכל חודש, אחרי זה בתשיעי, אחרי זה העובדים נאלצו לשלם את הריבית על האוברדראפט שלהם. כעת הבנקים מסרבים לתת אשראי לעובדי העיריות בגלל שהעירייה אינה יכולה להחזיר את תשלומי הריבית. ב-13 בינואר 1986 העובדים יצאו בשביתה, ארגנו הפגנה סוערת וחסמו את הכביש הראשי. הם שלחו משלחת לירושלים שם הם הפגינו מול משרדי הממשלה, נפגשו עם שר הפנים ושמעו את ההבטחות הרגילות.2
ירוחם
עיירה זו בדרום באר-שבע נוסדה ב-1951. בהתאם לנתוני מחקר שפורסמו על ידי אוניברסיטת באר-שבע ב-1980, ירוחם היא אחת העיירות העניות ביותר. 30 אחוז מתושביה עוזבים כל שנה, כולל 80 אחוז מאלה שרק השתחררו מהצבא. העיירה מלאה זבל והבתים שלה מחרידים. תעשייה פרטית משתמשת בתושבים שלה כמאגר של עובדים זולים, ולכן רמת החיים היא נמוכה. בגלל מבנה בתי הספר העלובים, מורים רבים מסרבים ללמד בבתי הספר שלה, אז משרד החינוך משתמש במורים לא מתאימים כולל חיילים.3 ב-28 בנובמבר 1980 הארץ דיווח ש-1000 איש עוזבים את העיירה בכל שנה.
דוחות שפורסמו בעיתונות הישראלית בסוף שנת 1984 קבעו שאוכלוסיית העיירה הייתה בין 6,500 ו-7,000, כולל 700 מובטלים. זה גרם לעלייה בהפגנות ובמעשי האלימות נגד הרשויות. העיירה הוצתה באש. היהודים הספרדים של העיירה איימו להחזיר את פנקסי המילואים ואת תעודות הזהות שלהם לרשויות. הסיבות להתקוממות היו כדלקמן:
1. מחסור במזון בחנויות.
2. מחסור במורים בבתי-הספר.
3. לא היה רופא מקומי.
4. פיטוריו של מנהל בית הספר המקומי.
5. פיטורין ואבטלה.
6. העוני והשפל: 50 אחוז מהתושבים נזקקים לתשלומי סעד, כולל 25 אחוז המקבלים קצבאות סעד באופן קבוע.

אין מאפייה בעיירה, אין סדנא ואין מוסך. רופאים ומורים מסרבים לגור שם. המרוקאים מהווים 50 אחוז מהתושבים, השאר הם איראנים, הודים ומספר רומנים יחד עם ילדיהם ילידי הארץ. הבסיס הכלכלי של העיר חלש. היא רחוקה מהכביש הראשי וממרכזי התעשייה והחקלאות התושבים בחרו בועדת חירום שתאבק על זכויותיהם, שהצטרף אליה צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים וחבר הכנסת.4
הממשלה רצתה לשכן 60 משפחות אתיופיות בעיירה זו, אבל ברוך אל מוקייס, ראש המועצה המקומית סירב לקבל אותם בגלל האבטלה הקבועה המשפיעה על שני שליש מהעובדים. אל מוקאיס טען שעל הממשלה להשכין את האתיופים בקיבוצים האשכנזים ששם אין אבטלה.5
חברים מהמועצה המקומית הצטרפו להתקוממות העממית נגד הרשויות, מפגינים נגד מחסור בעבודה והלנת שכרם. כתבת עיתון זו הדרך, מרים גלילי, שוחחה עם כמה מהתושבים על כך, ולהלן קיצור המאמר שלה שהופיע ב-26 בדצמבר 1984. רחל עמר: היא גרושה וצריכה להאכיל ארבעה ילדים. האבא שלה משותק וחולה לב. היא מחוסרת עבודה למרות שיש לה כישורים וניסיון. היא איבדה את עבודתה לפני שנתיים ואינה מקבלת דמי אבטלה כבר שישה חודשים. היא אמרה במרירות, "אני מרגישה כמו אדם מת. נראה שאנחנו טובים רק בשביל שירות צבאי ושום דבר אחר..."
מאיר שמעוני: עבד כשוטר במשך 25 שנים, והוא מחוסר עבודה כבר שנה וחצי. אשתו גם כן מחוסרת עבודה. הוא מונה כמפקח בעיירה ואחר כך הוא פוטר. שמעוני תוהה, "למה הם שולחים אנשים לעיירה הזאת כשאין כאן עבודה עבורם.?"
נער: אמר שהממסד השלטוני הקים עיירות פיתוח בנגב מסיבות אסטרטגיות הקשורות עם מצרים, לאחר הסכם השלום, הממשלה התחילה לתעל את הכספים לתוך היישובים בגדה המערבית הכבושה. יש עשרה סטודנטים מהעיירה באוניברסיטה, אבל אין להם עתיד בעיירה.
ס. פרץ: אב לארבעה ילדים, אשתו נכה, הוא אומר שלמרות שקיימים עובדים מיומנים בעיירה , 70 אחוז מהעובדים על הפרויקטים הם ממקום אחר..
אסתר אמסלם" בת 22. סיימה שלושה קורסים במכללה לטכנולוגיה. כיום היא מחוסרת עבודה.
תמר עומר: בת 20. מחוסרת עבודה למרות שהיא סיימה את בית הספר התיכון שלושת אחיה מחוסרי העבודה עזבו את העיירה. היא חושבת על עזיבה גם כן.
שמעון: סיים את השירות הצבאי שלו, והוא מחוסר עבודה כבר שנתיים. הוא אומר "מה אני יעשה? אני מתבטל ברחובות ומפצח גרעינים!"
ציפורה זעפרני: אם לשבעה. היא עובדת רק ארבעה ימים בשבוע. בעלה מחוסר עבודה. הבת שלה סיימה את השירות הצבאי שלה והיא עתה מחוסרת עבודה.
ראש העיר, ברוך אל מוקייס אומר שמספר המובטלים הגיע ל-700, ומתוך אלה שמשתחררים מהצבא כל שנה 180-200 מהם לא יכולים למצוא עבודה ונאלצים לעזוב את העיר. הוא מאשים את הביורוקרטיה הממשלתית שנותנת עדיפות לקולוניזציה של הגדה המערבית. הוא מוסיף שהתעשייה באזור מתדרדרת, מפעל הפלסטיק נסגר, מפעל ונציה נמצא במצב לא מיושב, מפעל הטבק אקרשטיין הוא בסכנת סגירה, והמכירות איטיות במפעלי הנגב לקרמיקה ותמרוק לגיס. אל מוקאיס קיבל חברים מהוועדה לאבטלה ודן על האפשרות לצאת להפגנות מול הכנסת. אסי ארמה, מנהיג המחאה העממית בעיירה, אמר שמשבר האבטלה החל לפני שנתיים. אני הייתי מוסיף לזה 28 שנים של קיפאון.
ב-30 במרץ 1986 הארץ כתב ששר הקליטה, יעקב צור, פיתח תכנית לקליטת אשכנזים מדרום אפריקה שבה כל משפחה תקבל 40,000$ משכנתא. אברהם אסיס הכחיש את העמדה הזו במכתבו לעיתון, ושאל, "מה עם המובטלים בירוחם?" במכתבו שפורסם בזו הדרך ב-26 במרץ 1986, סמי הרוש, ציין שהוא נשוי עם שני ילדים. משפחתו באה ממרוקו והוא נהג רכב כבד, אבל שהוא פוטר כבר ארבע פעמים. אחר כך הוא תהה היכן ההסתדרות ולמה אין היא מגינה עליו. הוא הגיע למסקנה שכל המערכת של הממשלה, מלמעלה עד למטה, בנויה על שקרים.
באפריל 1986, תנועת המחאה של הספרדים בירוחם הגיעה לשיאה, במיוחד בתל-אביב ובירושלים. צ'ארלי ביטון נסע לירוחם ולקח חלק בהפגנות הספרדים שם ונתן נאום שבו הוא אמר "אנחנו מוכרחים לעורר את הממשל ולפעול כנגדו באמצעים חזקים יותר מהפנתרים השחורים." הוא גינה את תיעול תקציב המדינה לכיוון ההתיישבויות האשכנזיות המייסדות את הגדה המערבית הכבושה. הוא קרא לתושבי עיירות הפיתוח לסגור את העיירות, לחסום את הכבישים ולצעוד לירושלים כדי שהממשלה לא תוכל להתעלם מהקיום שלהם.6 תושבי ירוחם שלחו 36 מנהיגים מקומיים כדי להפגין בתל-אביב ובירושלים והם יצאו בשביתה כללית בעיירה. לאחר מכן השביתות התפשטו עד שהם כללו עיירות פיתוח בדרום ובצפון, ששבתו למשך שעתיים לאות הזדהות עם תושבי ירוחם. מרדכי ארציאל, כתב הארץ, כתב בדיווח שלו על תנועת המחאה שישנם 35,000 תושבים בעיירה זו, אבל עתה נותרו רק 6,200. 100 איש עוזבים כל שנה. סטודנטים באוניברסיטה מירוחם מתביישים להודות מאין הם באים, וקציני צבא המשרתים באזור מסרבים להשתקע שם. הוא סיכם ש"לירוחם אין עתיד, ואין תקווה שיכול להיות לה עתיד."7
דוד מסיקי, מזכיר איגודי העובדים בעיירה אמר, "הממשלה הפחיתה את המנגנונים הממשלתיים המקומיים ברחבי המדינה ב-3 אחוזים. אבל בירוחם 25 אחוז מעובדי המדינה המקומיים פוטרו."8 המטרה לפיטורים האלה הייתה למנוע את הצורך לפטר אשכנזים בערים הגדולות. בתנועת המחאה של 1985, תושבים רבים מעיירה זו קראו להיפרדות מישראל.9
בשיחתו עם ת. דקל,10 ראש העיר ב. אל מוקאיס דרש את החזרתם של השטחים הכבושים לבעליהם. הוא התנגד לכיבוש רמת הגולן הסורית, ולניסיונות לכיבוש בירות. הוא תמך בוועידה בינלאומית למציאת פיתרון קבוע לסכסוך. אל מוקייס הוא ממרוקו. הוא למד כלכלה באוניברסיטת בר-אילן וכיום הוא חבר הועדה המרכזית של מפלגת העבודה. הוא היה מותר כשהוא ראה את השחצנות של הכובשים בעזה לאחר מלחמת ששת הימים של שנת 1967, וכיצד הם הפחידו בעלי עסקים ערביים כדי שהם ימכרו במחירים נמוכים יותר. "הרגשתי איום," הוא אמר. אל מוקייס אמר שעל אף ניצחונותיה של ישראל, היא תמיד תפסיד. "אנחנו חייבים להבין שהדרך הנכונה קדימה היא דרך משא ומן, ואנחנו צריכים להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן. עיקר הקושי הוא שאנחנו חייבים לאהוב את החיים ואת בני האדם." אל מוקייס התנגד לדעה השכיחה שהנשים הערביות אינן מושפעות ממותו של אחד מבניהם, מפני שיש להן הרבה אחרים. אלמוקייס תמך בעיקרון ההתפשרות ודו קיום עם העם הפלסטיני הערבי. הוא הציע שהציבור היהודי צריך להעריך את העובדה שיש לכבד את העם הפלסטיני. אלמוקייס אמר ש-85 מתושבי עירו הצביעו לליכוד, אך כאשר הוא שוחח איתם על העניין, הם היו משוכנעים ביושר במדיניות של שלום. אחרי זה התברר שהם אינם תומכים בעבודה, לא בגלל השקפותיה השמאלניות, אלא בגלל שזוהי מפלגה אשכנזית אנטי-ספרדית. אלמוקייס אמר על אף שמשפחתו הייתה ימנית, אביו תמיד סיפר על היחסים הטובים שהיו להם עם הערבים (במרוקו). הוא הוסיף שמגיל צעיר הוא למד להתעמת עם הבעיה העדתית, עם הצבע שלו, שמו הערבי ועם אזרחותו השנייה במעמד. הספרדים היו בשר תותחים, הפכו לפרולטריון וחשופים להתקפות על היותם דתיים. מאז שהוא נעשה פעיל במערכה של "עודד" (ראה פרק עשירי), הוא מאמין בפעילות החיובית ומטיח ביקורת קשה בקנאות הדתית אשכנזית שהובאה ממזרח אירופה. הוא קרה לחזרה אל גבולות 1948, לפתיחת הגבולות עם העולם הערבי, להפסקת המחסומים, דו-קיום בשלום וסובלנות דתית.

דימונה
נוסדה ב-1955 כדי לקלוט מרוקאים. המאמר של מרדכי ארציאלי בהארץ מה-19 בספטמבר 1980 מציין שמרוקאים אלה נלקחו מהאוניה והועמסו על משאיות. נאמר להם שלוקחים אותם לנסיעה בת חצי שעה מחיפה לעיר החדשה. המשאית לא עצרה במשך שמונה שעות. כשהם הגיעו לנקודה במדבר הנגב קיבלה את פניהם סופת חול עזה. הם יכלו לראות שאין שם בתים כלל, וסירבו לרדת מהמשאיות. לאחר ויכוח נוקב הם ירדו ושוכנו בבקתות פשוטות עם מיטות ברזל, שמיכות זולות ומזרוני קש. בבקתות לא היה מים ולא היה חשמל, והיו בתי שימוש פרימיטיביים בחוץ. הם חיו בבקתות הללו עד שהם הצליחו לבנות לעצמם בידיהם דירות בגודל של 48 מטר מרובע של שטח ריצפה. בני העשרה גויסו לצבא מייד. 30,000 תושבי דימונה סבלו מהשפלה ועוני. בתיהם המחרידים היו כמו קופסאות בטון אחידות. איכות החיים הייתה הירודה ביותר עם אשפה נערמת בכל מקום. העיירה סבלה מעבריינות נוער כרונית ואלימה אשר לאחרונה היו מעורבים בה גם השימוש ברימוני-יד. לנוער בעיירה לא היו הזדמנויות חברתיות או מקצועיות, מאחר שהעבודה במפעלי הטקסטיל היא כמעט העבודה היחידה בעיירה. מרבית הצעירים היו מובטלים.
במהדורה שלו מה-24 בפברואר 1980, הג'רוזלם פוסט כתב שהשכר החודשי במפעל הטקסטיל כיתן היה בין 41£ ו-80£, השכר הנמוך ביותר בישראל. רמת החינוך היא גם כן עלובה מאוד עקב חוסר ההמשכיות של צוות המורים. הארץ כתב שהמצב בדימונה נחשב לטוב יותר לעומת המצב הקיים בעיירות הפיתוח האחרות כמו ירוחם ומצפה רמון. את דימונה מכנים כ"תכשיט בין עיירות הפיתוח", והמאמר מסכם שדימונה מייצגת את כישלונה של המדינה בתחום הזה.
ב-1 בינואר 1982, דוד אורן פרסם מאמר בעיתון הארץ אודות משפחתו של פינחס אלבז שגר בדימונה. להלן התקציר:
פינחס עזב את בית הספר כמעט אנאלפבית בגיל אחד-עשרה. משפחתו באה מקזבלנקה, שם אביו עבד במפעל הפיס. הם היו די אמידים שם. בדימונה עברו עליהם קשיים רבים. אביו לא אוהב את היחסים החברתיים הקיימים בעיירה, כמו מתירנות וגסות, הזנחת הערכים המסורתיים וחוסר הכבוד להורים ולקשישים. הוא גם לא אוהב את תנאי החיים של צפיפות היתר, ואת הבידוד והניכור של עיירת הפיתוח המרוחקת. הוא מתלונן על הפרנסה – על העובדה שכדי להרוויח את לחמו הוא צריך לעבוד כפועל ביום ושומר בלילה. בנו פינחס אומר שהוא עזב את בית-ספר בגלל שלמורה לא היה איכפת ממנו. הוא היה נעדר מבית הספר, אבל הרשויות לא נתנו לכך תשומת לב. בסוף הוא עזב את בית הספר כדי לסייע למשפחתו הענייה. אחיו נשלח לבית ספר דתי כדי להפחית את מספר הפיות להאכיל בבית. אחותו הגדולה נשלחה לעבוד, בעוד שאחותו השנייה נשארה בבית לעזור בעבודות הבית. אחותו השלישית הלכה לבית הספר. לאחר זמן מה אחותו הגדולה עברה לזנות. על האב התגבר הייאוש והוא התחיל להשתכר עד שהוא נהרג בתאונת רכב. באותו זמן פינחס התחיל להאמין שהממסד השלטוני היה אשכנזי ושהמרוקאים נחשבו לגזע נחות. הוא חשב שיהודים אשכנזים מעבירים את זמנם בבתי קפה על חוף הים בתל-אביב והיו הורסים את המרוקאים שחיו בשכונות העוני של דימונה מקופחים מהכול מלבד לכלוך וחול. בעיניו ובעיני חבריו, דימונה הייתה לא יותר מאשר בית קברות באמצע שום מקום, ללא עתיד. פינחס אמר שגל ההתנגדות הספרדי עוד לא החל. אחרי זה הוא אמר באופן חד משמעי "אני שונא את מדינת ישראל, אני שונא את הצבא. אני שונא את כולם. כשאצא מהצבא אני הולך לעזוב את הארץ. אני שונא את האשכנזים ולא רוצה לדבר איתם. קראתי מה ששלמה צדוק כתב על מאבק הספרדים החמוש נגד האשכנזים, ואני איתו, יש אלפי ילדים כמוני."11 כשהוא היה בן חמש עשרה, שלמה נשלח לבית-ספר דתי בבריטניה, אך הוא עזב אותו ונשאר באנגליה בתקווה להימנע מהשירות הצבאי. הוא המשיך, "היינו עושים צחוק מהספרדים שהיו מתגייסים. שאלנו אותם "למה? מה מדינת ישראל עשתה בשבילכם?" יותר מזה, לא הרגשתי הכרח להקריב את עצמי למדינה הזאת, בגלל שלא הרגשתי חלק ממנה." פינחס נשאר בלונדון במשך ארבע שנים ואף אחד מעולם לא שאל אותו אם הוא היה אשכנזי אות מרוקאי. כפג תוקפה של הוויזה שלו, הוא היה חייב לחזור ולהצטרף לצבא, מאחר שבצבא לא יכלו למצוא לו שימוש בגלל שהוא היה אנאלפבית, שלטונות הצבא התחילו ללמד אותו לקרוא ולכתוב. אחיו הקטן כבר הפך לעבריין.
דוד אורן, מחבר המאמר, שאל את דוד בורקן, מפקח העבודה הסוציאלית המקומי, אודות גורלם של אנשים צעירים כמו פינחס. המפקח ענה שהממשלה נכשלה ביצירת "אנשים אלה" לאזרחים, עקב חינוך גרוע, העדר יחסים בינם לבין העובדים הסוציאליים, השחצנות של משרתי הציבור ותחושת העליונות הגזענית שלהם כלפי הספרדים.
אינני יודע מה קרה לפינחס לאחר שהופיע המאמר הזה. אולם, אני כן יודע שילדים כמוהו נהרגים במהלך השירות הצבאי שלהם, או בסופו של דבר ממלאים גזרי דין ארוכים בבתי כלא צבאיים, ואחרי זה חוזרים לחיים האזרחיים ללא עבודות.
לשנת 1984 חובותיה של המועצה המקומית הגיע ל-290 מליון שקלים. לגבי הצעירים שהצליחו לרכוש השכלה גבוהה יותר, ראש העיר ציין "איך אני יכול לבקש בוגרי אוניברסיטה לבוא לעבוד במפעלי טקסטיל כאשר חברי היישוב האשכנזי, מעלה אדומים, בשטחים הכבושים, עובדים עם מחשבים?" מרבית התושבים מצביעים לליכוד כמחאה נגד מה שקרה להם תחת שלטונה של מפלגת העבודה.12
שלום אלגזי כתב במאמר בזו הדרך13 שאבטלה וייאוש גרמו לתושבים לפנות אל השתייה ואל משכרים אחרים. היו שבעה מקרי מוות כתוצאה מאלכוהול ב-1985 בלבד.

שדרות
הפרויקטים החשובים ביותר המעסיקים את תושבי העיירה הזו הם פרויקטים שער הנגב אשר בבעלותם של הקיבוצים הסמוכים. עקב התפתחות האבטלה, עובדי המפעל "אוף-כור" היו חייבים לוותר על חלק מזכויותיהם ולעבוד ארבעה ימים בשבוע.14 תשלומי שעות נוספות הופחתו מ-131-157 אחוז ל-125-150 אחוז, והשכר ירד ב-25 אחוזים. יתרה מכך, השכר ירד גם המונחים אמיתיים בגלל האינפלציה. כתוצאה מכך, העובדים נקטו באמצעי השביתה וזכו לחמישה ימים בשבוע. ישנם בערך 170 עובדים במפעל הזה, שרובם גרים בשדרות או ברצועת עזה. הנשים מהוות 60 אחוז מכוח העבודה ולמרביתם יש בין שלושה לחמישה ילדים. מאמר העיתון שהוזכר לעיל ציין שבשכר שהם מקבלים אינו מספיק לצרכים הבסיסיים שלהם והוא מתמצה לפני סיומו של החודש. האבטלה והתרעומת הורסים את המורל של התושבים.
מזכיר ועד העובדים מתאר את שדרות כ"עיירה של שחורים בארצות הברית" בתחילת המאה. הוא אמר שעתה קיימת בין 16 אחוז ל-20 אחוז מובטלות בקרב ראשי המשפחות הגדולות. ישנם 2700 ראשי משפחות, שמתוכן 1070 מחוסרי עבודה, והצעירים היוצאים מן העיירה ללימודים במקום אחר אינם חוזרים.
אופקים ונתיבות
שתי עיירות אלה הן בנגב. הן תלויות בתעשיית הטקסטיל המשלמות שכר נמוך. הפרויקט התעשייתי שם נקרא "קשת" והתושבים חיים תחת האיום של פיטורים ואבטלה.15
ב-9 בינואר 1981 הארץ דיווח שמפעל אופ-אר באופקים בקרוב ייסגר. זאת אומרת ש-460 עובדים יפוטרו. העובדים לכן, נהרו לירושלים להפגין מול הכנסת. אופקים נוסדה בשנות החמישים והשתקעו בה מהגרים ממרוקו. בתושבים משתי העיירות השתמשו היישובים האשכנזים השכנים כמאגר כוח עבודה בלתי מיומן. לשנת 1981 50 אחוז מהתושבים היו עובדים בתעשיית הטקסטיל, אבל זה ירד לאחר מכן ל-20 אחוז בגלל שהעסיקו פלסטינים מרצועת עזה. על אף העוני והשפל הקיים באופקים, הדיור הוא יקר יותר מאשר ביישוב הישן והעשיר של רחובות, ששם דירה עולה 270,000 שקלים. אותה דירה עולה 320,000 שקלים באופקים. מאותן סיבות כמו בעיירות פיתוח אחרות, 2500 מהתושבים הצביעו לליכוד, בעוד שמפלגת העבודה קיבלה רק 1200 קולות.16
בנתיבות יש אבטלה כרונית, והמחאה הפכה לנוקבת יותר.17 הפגנות נערכו לאורך כל שנת 1985 כשמספר המובטלים היגיע ל-300. יוסף אנו, ראש המועצה המקומית, ויוסף שאווקי, אחד ממארגני האיגוד המקצועי התריע שהאבטלה הייתה מקומית. יחזקאל יגנא, ראש ועד העובדים של העיירה, דרש יותר כסף שיושקע בעיירה, ולא בשטחים הכבושים. ראש עיריית באר-שבע, אליהו נאווי, דרש את העברתם של מפעלים לנגב.18 א. דהאן מאופקים אמר לכתב מהארץ19 ש"המקום הזה חרא. תחכה עד החשיכה ותראה שהכול מת." א. ואקנין אמר שאופקים היא בית קברות לחיים." אחרי זה דהאן הוסיף "כל המקום מתמוטט."
בשנות השישים, מפעל הטקסטיל אופ-אר העסיק יותר מ-600 איש. זה אחר כך קוצץ ל-460, ובתחילת השמונים, זה קוצץ הלאה ל-380. בימים אלה הוא מעסיק רק 160 עובדים. בסוף מאי 1986 העובדים לא קיבלו משכורות. הם יצאו בשביתה והפגינו. אחרי זה הם הלכו והפגינו מול הכנסת בירושלים. אם הם לא היו מקבלים הלוואות מן ההסתדרות הם היו נותרים למות מרעב. בעל המפעל הוא אשכנזי בשם יעקובוביץ. אבוקסיס, מזכיר וועד באופקים אמר שבמהלך 1985 שלושה מפעלים נסגרו, שהעלו את מספר המובטלים ל-220. במשך החודש הבא 60 צעירים משתחררים מהצבא יגדילו את המספר. וישנם 330 איש שיש להם רק עבודה עונתית.
בזמן הנוכחי לאופקים יש 14,000 תושבים. היא נוסדה יחד עם שדרות ונתיבות בדרום הנגב, על ציר באר-שבע אשקלון. האבטלה גורמת לרוב הצעירים לעזוב את העיירה.20
כאשר הממשלה הכריזה שהיא מאשרת מיליוני דולרים להקמת שישה ישובים חדשים בשטחים הכבושים, ראש המועצה המקומית הביע את תיעובו למדיניות הזאת ואמר שאלה הדורשים את הקמת הישובים בגדה המערבית הם אלה הגורמים לאבטלה בעיירות הפיתוח. הוא הוסיף שבמשך שש השנים האחרונות 625 אנשים פוטרו, ועבודות חדשות נמצאו רק ל-214 מהם.21
מצפה רמון
עיירה זו שוכנת בנגב, 85 ק"מ מבאר-שבע. המתכננים רצו ליישב שם 5,000 איש במהלך חמשת השנים הראשונות, 25,000 בתוך 20 שנה ואחר כך 50,000 תוך 30 שנה. לתושבים שהשתקעו שם ב-1955 נאמר שכלכלת העיירה תהייה מבוססת על המשאבים הטבעיים המצויים באזור רמון, שהיא תהפוך למרכז של כל הישובים באזור. התושבים סבלו ממחסור במים והיה צורך להביא אותו במשאיות. לא היה אף רופא אחד, אחות, מורה או חנות. לא סיפקו להם שירותים עירוניים כלל במשך כמה חודשים. לכן, לפני שהסתיימה השנה הראשונה, מרבית התושבים נמלטו מהעיירה.22 הממסד השלטוני לאחר מכן שיגר לשם עוד מהגרים ושיכן אותם ביחידות הדיור הריקות, אבל לאחר זמן מה פנים חדשות אלו נמלטו גם. בסופה של השנה התשיעית מספר הדירות היה 800 בלבד, שמחציתן היו ריקות. המחסור בכל האמצעים להרוויח מחייה הניעה את התושבים לצאת להפגנות זועפות אשר במהלכן הם הניפו דגלים שחורים וחסמו את הכביש הראשי לאילת.
בתחילת 1986 היו בעיירה 3,800 תושבים, אבל תשעה חודשים לאחר מכן היו רק 2,000. ישנם 1,600 יחידות דיור בעיירה, שמתוכן 1,100 עומדות ריקות, כולל 400 יחידות חדשות. מספר תלמידי בתי הספר ירד מ-1,200 ל-650 במהלך שלושת השנים האחרונות. בתחילת שנת הלימודים 85/86 בית הספר התיכון איבד 20 אחוז מתלמידיו. רופא השיניים עזב את העיירה, משאיר מאחור רופא משפחה ורופא ילדים. רוב החנויות כוסו בקרשים מאחר שבעליהם עזבו. לאחר רדת הלילה מצפה רמון היא כמו עיר רפאים כשהפחד יורד על הרחובות. מרבית מפעלי התעשייה של העיירה נסגרו, וחלק גדול מהעובדים והבעלים בעסקים הקטנים הנותרים גרים מחוץ לעיירה. מתיחות ותרעומת הן התחושות הקיימות של התושבים אשר הרכיבו את "מנהיגות המאבק" ויצאו עם נקודות הפעילות הבאות:
1. לסגור את העיירה ואת הכביש המוביל אליה.2
2. להפגין בירושלים.
3 שביתה בעבודה ושביתת רעב.
4. לכבוש את הבתים הריקים בעיירה השייכים למשרד השיכון.
5. להרוס את הבתים הריקים בעיירה.
6. לדרוש פיצויים בהשוואה לאלה ששולמו לתושבים האשכנזים של ימית.23 (ימית הייתה התיישבות אשכנזית בשטח המצרי הכבוש).

יוקנעם עילית
נוסדה ב-1950. לשנת 1980 היו בה 5,500 תושבים, 70 אחוז מהם עבדו במפעל סולתם. העיירה השוכנת באזור חיפה, אין אמבולנס, מכבי אש, מכבש לניקוי רחובות או חיל משטרתי להגן על התושבים מהכנופיות שהתעוררו בשכונות המצוקה. אין בית קולנוע או בית קפה, ורק בית מרקחת אחת שנפתחה ב-1980. התושבים תלויים ביישוב האשכנזי הסמוך של טבעון עבור כל השירותים האלה.
בקרבת העיירה ישנו ישוב אשכנזי קטן, עם 450 איש, אשר שולט על יוקנעם עילית. היא נקראת "עילית" "להתפטר מהאויב", כפי שהם אומרים בצבא הישראלי. המתיישבים האשכנזים מתייחסים לספרדים מיוקנעם בשחצנות ובאופן טבעי ישנה טינה בין הקהילות. לאחר המהפכה האיראנית, מפעל סולתם איבד את אחד משווקי היצוא שלו והיה צורך לפטר עובדים. מספר המובטלים עלה ל-400 ב-1980. 24 מאז האבטלה עלתה עוד, והתרעומת גברה. הפדיון השנתי של מפעל סולתם, היחידי בעיירה, צנח מ-150$ מיליון ל-50$ מיליון. מזכיר ועד העובדים אשר פרסם את הנתונים האלה, רפאל טולדנו, הוסיף ש-500 עובדים פוטרו במהלך ארבעת החודשים האחרונים, ושבהתאם לתכניות ההנהלה 300 נוספים יפוטרו.25

בית-שמש
עיירה זו שוכנת בתחום באב אל-וואד, על כביש ירושלים. היא נוסדה ב-1948 כמחנה מעבר למרוקאים. לשנת 1981 היו בה 13,000 תושבים. האנשים שם עדיין זוכרים בכעס כיצד הממסד הישראלי השפיל את אלה שהשתייכו למעמד הביניים בארצות מוצאם, וכיצד זכויות יתר סייעו ליהודים האשכנזים לקדם את המעמד שלהם. התושבים של בית שמש מציינים גם שהקיבוצים האשכנזים השכנים סירבו לבנות בתי ספר שבהם יוכלו כל ילדיהם ללמוד ביחד. הם אומרים ש"האשכנזים באים לעיירה שלנו פעם בארבע שנים כדי לנסות לקבל את ההצבעה שלנו בבחירות." התנאים הכלכליים אינם שונים מאלה שבעיירות פיתוח אחרות – אבטלה, בעיות דיור, מלאי דיור גרוע וכדומה.
אלה הן הסיבות מדוע מפלגת העבודה השולטת, המפלגה של היישובים האשכנזיים השכנים, איבדה את הרוב שלה ב-1977. ב-1981 הליכוד זכה ב-56 אחוזים מן הקולות, בעוד שקולות העבודה ירדו מ-35 אחוז ל-22 אחוז.
ב-28 במאי 1981, חברי הליכוד הצליחו לפרק את ישיבת מפלגת העבודה ולהעיף את שמעון פרס, מנהיג המפלגה, אל מחוץ לעיר. פרס נמלט תחת מטח של עגבניות ואבנים. הסיבה המיידית להתלקחות הרגשות נגד מפלגת העבודה הייתה העובדה שאחדים ממנהיגי מפלגת העבודה יצאו בהכרזות גזעניות, כמו מוטי גור, שאמר "נדפוק את הספרדים כמו שדפקנו את הערבים."26 הספרדים של בית שמש צעקו על פרס ועל חבריו, "אנחנו לא רוצים אתכם פה, אשכנזים דפוקים, תחזרו לתל-אביב!" אחר כך הם צעקו, "ערפאת, ערפאת, ערפאת!" ואחרים צעקו "בגין, בגין, בגין!"
מאחר שמפלגת העבודה מייצגת את הגרעין של הממסד הציוני האשכנזי, ספרדים רבים מאמינים שבגין והמפלגה שלו מציעים את האמצעים היחידים לפירוקו של הממסד הזה. תושבים מהעיר טוענים שזו הייתה מפלגת העבודה ששלטה בכל מישורי החיים לפני 1978 ואשר נתנה עדיפות לאשכנזים בכל דבר והחשיבה אותם "ישראלים" בשעה שהם היו מכנים את הספרדים "הסקטור המזרחי" ו"פרימיטיביים" והכריחו אותם לוותר על הזהות התרבותית שלהם. המנהיגים של מפלגת העבודה העריכו אותם כ"זבל אנושי" שתרבותו צריכה להישכח בן גוריון טען ש"אין להם שפה משלהם, אבל הם מדברים בשפה מקצועית. (ז'רגון)"27.
עמוס אילון שהיה לו דיאלוג איתם, הוסיף שכמה ספרדים יכולים להצטרף לממסד הציוני על ידי חיקוי אדוניהם האשכנזים ועל ידי התאמה למבנה של הממסד.28 כאשר כתב אשכנזי זה נשאל על ידי פטריק סיל אודות הבעיה, הוא הכחיש את מציאותה של אפליה נגד הספרדים ותיאר את אלה הכותבים על הנושא הזה כ"שוליים" (הטלביזיה הבריטית, 1989; ראה את הדו"ח שלו על קריית שמונה).
עבודות המנועים, שהוא המפעל הגדול ביותר בעיירה, נתקל בקשיים כספיים חמורים, שגרמו לפיטורים של 600 עובדים. אם המפעל היה נסגר, כל העיירה הייתה נסגרת גם. מזכיר מועצת העובדים, חיים הרוש, אמר שאלה שפוטרו כבר גמרו את תשלומי הפיצויים שלהם ועכשיו הם פשוט מסתובבים ברחובות. כל ועדי העובדים לכן התאחדו והרכיבו ועד אחד. המזכיר הזה של הועד החדש אמר ש"שחיקת השכר גורמת לתרעומת רבה, והשביתות יתפשטו כמו אש פראית." ראוי להזכיר, שבהתחלה, תושבי העיירה האמינו שמפעל המנועים ילמד את ילדיהם טכנולוגיה מתקדמת ושהם יישארו בעיירה. אולם, התברר שהרוב המכריע של המהנדסים היו אשכנזים מחוץ לעיירה.29
בית-שאן
לשנת 1985 בעיירה זאת היו 13,000 תושבים. בעקבות התנגשויות כלכליות בין תושבי העיירה ומעבידיהם מהקיבוצים האשכנזים, מרבית התושבים הצביעו לליכוד. מנהיגם המקומי, דוד לוי, רכב על גל זה של אי שביעות רצון כדי להגיע למנהיגות מפלגת חירות וגוש הליכוד. הצבעה לימין, על כל פנים, אינה מועילה לתושבים, ומרבית המפעלים נסגרו וגרמו לאבטלה גורפת כאן גם כן.30 שליש מתומכי הליכוד החליטו לא להצביע לו יותר.
מרבית מתושבי העיירה עובדים בתעשיות הטקסטיל ועיבוד מזון, אשר ידועים לשמצה בתשלומי השכר הנמוכים. הם סבלו משירותים חברתיים ורפואיים גרועים מאוד. מנהיגי מפלגת העבודה באו לכאן ונתנו נאומים נלהבים, אלא שהמקומיים סירבו לשמוע. "לפתע אישה חטפה את המיקרופון וצעקה, אנחנו לא רוצים מפלגות פוליטיות, אנחנו רוצים שכר הוגן."31 כתב הארץ ציין שלתושבים נשבר גם מהפוליטיקאים השולטים בירושלים וגם מהמדינה גם יחד. בני, נהג בחברת הקואופרטיב של עין חרוד, אמר לעיתונאי, "המדינה הזאת יותר גרועה מגטו!" אדם אחר אמר לו, "צריך לסגור את הגטו הזה!" השלישי אמר "היגיע הזמן לסגור את כל המדינה המחורבנת הזאת", להסכמתם של כל הנוכחים. העיתונאי, ר. פרסטר, מסכם "בפגישה כללית ורגועה זו היה משהו מבשר רע ואי נוחות. למרות זאת, הערותיהם של האנשים היו יותר משכנעים מאשר ההכרזות של מנהיגי המפלגה במיקרופון."32
במאמר אחר, על ידי נ. ברניר,33 אנו רואים ש-800 אנשים, או 20 אחוז מהאוכלוסייה העובדת, הם מחוסרי עבודה. אחד העובדים אומר שהוא לא לוקח חלק בהפגנות שמא הוא יאבד את עבודתו, ושהוא לא יכול להביע את דעותיו על כך שמקפחים אותו מהזכויות שלו. "אנחנו עובדים כמו רובוטים, והם בזים לנו ומתייחסים אלינו כאל חסרי ערך." היה תעשיין אמריקאי בעיירה ששמו ג'וליוס בר. הוא השקיע כספים ממשלתיים במפעל שלו, ניצל בזול את העובדים המקומיים ואחרי זה נעלם. כשהוא עדיין היה בסביבה, הוא התייחס לעובדים הספרדים והפלסטינים בנוקשות, מפטר אותם אם הייתה אי הסכמה, חושף אותם להשפלה והפחדה.
כעת המועצה המקומית מאיימת לסגור את העיירה ולהפסיק לספק שירותים כלליים.34
ד"ר סבירסקי מאוניברסיטת חיפה ניהל דיאלוג עם אחד מתושבי בית שאן, ואתן כאן קיצור שלו, כשאני מדלג על אותם חלקים אשר חוזרים על אותה נקודת ראות של תושבי קריית-שמונה.
ה: (פנים אל פנים עם אדם בגיל העמידה שרק פוטר מעבודתו) אם מועצת ועד העובדים הייתה מורכבת מאנשי הליכוד, היא הייתה יכולה להילחם עבורם עם הקיבוצים השייכים למפלגת העבודה והם בעלי התעשיות באזור. אם העיירה הייתה מתרחבת והייתה צריכה עוד אדמה, היא בהחלט תצטרך להתעמת עם הקיבוצים אז, מאחר שיש להם שליטה בלעדית כל כל הקרקעות מסביב לעיירה.
ס: אם הם מפתחים את "בית-שאן עילית" עבור האשכנזים, אז החלק הספרדי של העיירה יהיה "בית-שאן תחתית" (זהו אזכור לנצרת ששם ישראל בנתה "נצרת עילית" עבור האשכנזים).
ה: הקיבוצים אינם משקיעים לירה אחת בפרויקטים תעשייתיים להעסקת ספרדים. אבל הם כן משקיעים את הרווחים שלהם ממה שהממשלה מחלקת להם, בבורסה ובפרויקטים אחרים. כל דבר בשביל העתיד מתוכנן לאורך שורות מפלגה. למה הם לא מאחדים את בתי הספר שלנו עם בתי הספר של הקיבוץ?
ז: בגלל שילדי הקיבוץ שונאים את הילדים שלנו.
ד: למה זה עדיף לאחד את בתי הספר?
ה: בגלל שההזדמנויות החינוכיות הן יותר טובות בבתי הספר שלהם.
ז: לחנך את הילדים שלנו בבתי הספר של הקיבוץ זאת אומרת להוציא את הילדים שלנו מהסביבה שלהם ולשים אותם בסביבה שלכאורה מפותחת יותר. הילדים שלנו באים הביתה אחרי סיום הלימודים, הם נתקלים באותם בעיות, אך תחושת הניכור תהייה חריפה יותר.
ה: 99 אחוז מהילדים הספרדים שלומדים בקיבוצים לא חוזרים אלינו.
ס: חינוך ילדים ספרדים בבתי ספר בקיבוץ רק יצר ילדים סכיזופרנים, אשר אינם מקובלים על ידי האשכנזים אבל הטמיעו כל כך הרבה מהתרבות שלהם שהם אינם יכולים לחזור לחברה הספרדית.
מ: גרתי בקריית-שמונה. אני וכמה משפחות אחרות הצלחנו לשלוח את הילדים שלנו לבית ספר בקיבוץ דפנה, אך הילדים נותרו נפרדים. פעם אחת היה להם טיול שנתי, אך בית הספר סירב לספק ארוחת צהרים לילדים. זה הובהר לילדים רק במהלך הטיול. הקיבוץ סיפק אוכל לילדים שלהם, אבל שלנו הלכו רעבים במהלך הטיול. אחרי זה הילדים מקריית שמונה לא יצאו לשום טיולים שנתיים אחרים. הבן שלי לא רוצה לקחת חלק באף אחד מהחברות או המועדונים של התלמידים, מפני שהוא נתקל במספר בעיות אשר הפחידו אותו באופן רגשי.
ר: הם הפכו את העיירות הללו לגטאות לספרדים. בבית שאן לדוגמא, 85 אחוז מהעיירה מורכבת ממרוקאים. זוהי טעות. הממשלה נותנת יחס מועדף למורים אשכנזים כדי לבוא מחוץ לעיר, אבל לאחר תקופה קצרה הם שוב עוזבים.
ו: זה מעברה פה.
ז: מה קורה למורה שגדל פה?
ס: חדל אישים מסכן!
מי: הם נותנים סיוע למורים שבאים מחוץ לעיר, אבל הם לא מסייעים למורים המקומיים. זאת אשמתנו כי אנחנו לא נאבקים על כך. וכשאנחנו נלחמים, אנו נתקלים בדיכוי ממשלתי.
מ: למה אתה לא מתקומם?
ה: מפני שחברי המועצה עובדים בשביל המפלגה השולטת, מתוך האינטרסים של עצמם.
מ: מדוע אתה לא מתנגד להם?
ה: הייתה לנו התקוממות עממית ב-1957/58. ריסקנו הכל וצעקנו "לחם עבודה". אבל ההתקוממות סוכלה בכוח. המשטרה עצרה כמה מפגינים וזרקה אותם לכלא. אחרי זה הריחו אותם מהעיר. המנהיגים של העיירה לוקחים שוחד.
מי: אנחנו נצליח, אם כולם ייקחו חלק בהתקוממות, כמו וואדי אל-סאליב.
ז: לא נוכל לארגן את זה!
ה: אנחנו צריכים לכונן קבוצות פוליטיות בעיירות הפיתוח, החגורה השחורה והערים הגדולות... התושבים של עיירות הפיתוח הצביעו לבגין, לשיפור תנאיהם, אבל זה לא קרה. והמנהיג החדש צריך להיות אחד מאיתנו, לא בגין או כץ...
ה: הממשלה התייחסה אלינו בזילות. היא הקימה מפעל טקסטיל ל-700 עובדים ומשככת את התרעומת הגועשת. אבל הצעירים עוזבים את העיר. משאירים מאחור רק את האנשים המבוגרים. במשך שבע או תשע השנים האחרונות האוכלוסייה ירדה מ-12-14,000 ל-12,700. מה קרה לילודה הטבעית? כל שנה בין 250-300 איש משתחררים מהצבר, ואין עבודה בשבילם. היישובים הצליחו לחטוף את כל התוכניות הכלכליות, תודות לחבריהם הנמצאים במרכז הממשלה,, בהנהלה החקלאית או המשביר (חנויות ההסתדרות), וכן הלאה. בדרך זו הם יעילים. אין לנו את הכוח הזה. למרות שהתוכניות היו מכוונות לסייע למקומות כמו בית-שאן, הם בנו מפעל בקיבוץ מסילות, ועל חשבון בית-שאן הם קיבלו קצבאות, הלוואות ומענקים וכן גם תוכניות הכשרה מקצועית.
א: מפני שבהתאחדות הקיבוצים הם מאוחדים.
נ: קח את ההתיישבות של נווה-איתן לדוגמא, הם בנו את מפעל פלסגון. כאשר הוא הראה הצלחה בשנתיים הראשונות, הם שלחו כמה חברים לבריטניה ולאמריקה להכשרה, על חשבונם של ישובים אחרים.
ד: לממשלה יש דרכים שונות לכיסוי ההפסדים של הקיבוצים.
ה: השליטה הבלעדית של הקיבוץ הורסת לנו את היוזמה שלנו. לפני 10-12 שנים, אנשים מהעיירה שלנו שעבדו במכונאות כבדה הקימו קואופרטיב, אך לא עבר הרבה זמן והוא נבלע על ידי הקיבוצים. הקמנו קואופרטיב למשאיות, אבל הוא חוסל על ידי חברת בית שאן חרוד שבבעלות הקיבוץ. למה אנחנו לא מכוננים הנהגה פוליטית ורוחנית משלנו?
ד: אנשים שבבעלותם חברות קטנות, המעסיקות עד 25 עובדים, באים מכל הקהילות. אבל הבעלים של החברות הגדולות אשר משתמשות בטכנולוגיה החדישה ביותר הם כמעט כולם אשכנזים. איך זה שהאשכנזים הצליחו לקבל מימון מרווח, ואנחנו הספרדים נכשלנו? למה לנו יש יותר שתיינים, זונות ונוער מנוכר? ואין לנו אף שרים, אלופים או טייסים.
בב: ואם הילדים שלנו בוגרים מהאוניברסיטה הם לא יכולים למצוא עבודה.
ס: אנחנו צריכים לומר למנהלים שבאים מחוץ לעיר שאנחנו לא צריכים אותם. אחרי זה אנחנו צריכים להעסיק מנהלים מפה.
ה: העסקים לא יקבלו את זה.
נ: מפני שאנחנו לא מעודדים אנשים מתוכנו – המרוקאים.
ס: מפני שהם שטפו לנו את המוח.
א: המרוקאים לא עוזרים אחד לשני.
ס: בגלל שהמדינה אומרת לך שהמרוקאים לא מסוגלים לנהל חברה?
ה: המדינה והעסקים צריכים לאמץ את עיקרון שוויון ההזדמנויות.
ב: עלינו להגדיר את המטרות שלנו.
נ: אנחנו צריכים להקים הנהגה מקומית משלנו. למה שלא נהייה מסוגלים ליצור עוצמה פוליטית על ידי התארגנות?35
לבסוף עלינו להזכיר שעיירת הפיתוח ערד אינה סובלת אפילו מאחת מהבעיות שהזכרנו למעלה, מאחר שהתושבים שלה הם אשכנזים. הממשלה מסווגת אותה כ"התיישבות אשכנזית" ולכן המבנה הכלכלי שלה שונה לחלוטין מזה של עיירות הפיתוח הספרדיות.36

הערות
1. הארץ, 4 בספטמבר 1981.
2. זו הדרך, 15 בינואר 1986 ו-22 בינואר 1986.
3. זו הדרך, 15 באוקטובר 1980.
4. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
5. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
6. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
7. הארץ, 4 באפריל 1986.
8. זו הדרך, 23 ביולי 1986.
9. זו הדרך, 26 ביוני 1985.
10.זו הדרך, 4 ביוני 1987.
11. כתבי היד של שלמה צדוק הופיעו בידיעות אחרונות.
12.רומן פרסטר, הארץ, 24 באוגוסט 1984.
13. זו הדרך, 9 ביולי 1986.
14. זו הדרך, 15 בינואר 1986.
15. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
16. הארץ, 27 ביולי 1981.
17. הארץ, 28 בדצמבר 1984.
18. זו הדרך, 9 בינואר 1985.
19. 30 במאי 1986.
20. ראה שם.
21. אל-גאזי, זו הדרך, 9 ביולי 1986.
22. מ. ארציאלי, הארץ, 19 בספטמבר 1986.
23. ראה שם.
24. הארץ, 7 בנובמבר 1980.
25. זו הדרך, 1 ביולי 1987.
26.מוסף הארץ, 4 בספטמבר 1981.
27. הכוונה, הדיאלקט השונה של ערבית מדוברת (ראה פרק שמיני).
28. הארץ, 28 בספטמבר 1981.
29. זו הדרך, 2 באפריל 1986.
30. הארץ, 21 ביוני 1985.
31. צוטט ממאמר על ידי רומן פרסטר בהארץ, 21 ביוני 1985.
32. ראה שם.
33. זו הדרך, 24 ביולי 1985.
34. ראה שם.
35. סבירסקי, 1981, 119-138.
36. הארץ, 27 ביוני 1980.

מושבים (כפרים שיתופיים)

מושב פורת: לשנת 1980 היו בו אלף תושבים. האבות, או הסבים, באו מלוב. כפי שהמספר הממוצע של הנפשות במשפחה היה 10, הייתה בעיה חריפה של הדיור, כשההורים, הילדים והנכדים גרים באותה יחידת דיור. סך הכול ההכנסה האישית השנתית הממוצעת היה 17£ סטרלינג. למושב חובות של 193,333£ סטרלינג. הצעירים אינם יכולים לעזוב את המושב מפני שאין להם מקצוע ואינם יכולים למצוא הסדרי מגורים. ב-26 בספטמבר 1980 הארץ דיווח שבעיות המושב היו טעונים מאוד, שגרמו להתפשטות הפשע והובילו למעשי אלימות עד למידה שחברת האוטובוסים אגד פחדה לשלוח את האוטובוסים שלה למושב. עקב מחסור במים להשקיה, מרבית הפרדסים של המושב התייבשו – כלומר, 1,300 דונמים של פירות הדרים ו-303 דונמים של פרחים. הרגשות העיקריות של התושבים הם תרעומת על פני המדיניות של האפליה הגזענית. בעת הנוכחית, הם התגברו על קנאתם ביישובים האשכנזים העשירים השכנים ורק רוצים לעזוב את המושב, אבל לאן? על אף שכתב הארץ כותב על הייאוש והאומללות במושב הוא מתנשא כלפיהם. אשר קירשנר טוען ש"הם כמו מאות שנים מאחור" בגלל שהם שימרו כמה אספקטים מהתרבות הספרדית שלהם. כותרת המאמר היא "הדילמה של שוכני המערות" הרומזת שהספרדים והערבים עדיין חיים במערות. שנה לאחר מכן יהודי מלוב, שלמון קרדי, אמר לכתב הארץ, י. המזרחי1 שיהודי לוב מילאו תפקידים רמי מעלה במשטרה, בצבא ובממשלת לוב, ואפילו הגרמנים והאיטלקים התייחסו אליהם ביראת כבוד.
מושב אליקים: מושב זה נוסד ב-1949 עבור התימנים. שנתיים לאחר מכן, כשהתושבים הבינו שאף אחד לא בחן את הקרקע והיא בלתי ברת-עיבוד, הם עזבו את המושב. לאחר כמה שנים הם הביאו לשם תימנים ממחנה צמח. כשהם מצאו שהקרקע איננה ניתנת לעיבוד, הם הלכו לעבוד כפועלים בישובים האשכנזים. שרה אברהם אמרה שהמשכורת החודשית של בעלה הייתה 120£ סטרלינג, ושהילדים שלה עזבו את המושב בגלל שהרשויות לא נתנו להם להישאר. היא הוסיפה, "היינו רוצים שתהיה לנו היכולת לעבוד בחקלאות, אבל אנחנו לא יכולים בגלל האפליה נגדינו." סעדיה סירי, חבר המועצה המקומית, אמר ש"אפשר לעבד את האדמה אם החקלאים יכלו לקבל איזה סיוע כספי מהממשלה." הוא המשיך, יש להם כסף להתיישבויות בשטחים הערביים הכבושים, איך זה שאין להם כלום כדי לסייע לנו? מחצית מתושבי המושב חיים על קצבאות סעד ושליש מחוסר עבודה.2
מושב אביבים: נוסד ב-1963 לשכן שם מרוקאים. לשנת 1982 החובות שלו הגיעו ל-15 מיליון שקלים. תנאי הדיור גרועים. הילדים מקבלים חינוך רק בגיל 8 ו-12. בבית הספר אין ספריה או מעבדה מדעית ומתכונת החינוך שבו היא נמוכה ביותר. ההורים אינם יכולים להרשות לעצמם לשלם מס הכנסה ולכן הממשלה עיקלה להם את הטלפון, הטלביזיה ורהיטים. ערימות של זבל נודף ריח רע מקיפים את הבתים. הצעירים המובטלים של המושב מבלים ברחובות. למושב יש אחות אחת ורופא לפעמיים בשבוע. כתוצאה מהתרעומת הגועשת שלהם, התושבים הכריזו על שביתה כללית והצטרפו אליהם תושבי המושבים השכנים, כמו שפר, נטוע ואחרים.3
מושב זרית: מושב זה שוכן על הגבול הלבנוני ומתיישבים שם 48 משפחות. הגורם הגדול ביותר לתרעומת הוא מצב החובות והעובדה שייצור הביצים מוגבל רק ל-320 לכל שנה לכל חקלאי, בעוד שהתושבים היו רוצים לייצר 550 ביצים לכל שנה כדי לשלם את החובות שלהם שעתה הגיעו ל-2.2$ מיליון. ב-26 ביוני 1986 זו הדרך דיווח שהתושבים הכריזו על שביתה כללית ונעלו את השערים של המושב לאחר כשלון המשא ומתן שלהם עם הרשויות. הם החליטו להחזיר את נשקם לצבא ולהפסיק לשרת במילואים.
רומן פרסטר, כתב הארץ, האשים את הממסד הציוני בהזנחה, בעיקר ביחס לחינוך, בקריית מלאכי.4 הוא קרא למושב הזה "מושב חסר מלאכים" שיחק במילים על שמו של המושב.
ב-6 במרץ הארץ דיווח שנציג הבי.בי.סי. בישראל נפגש עם ספרדים מהמושבים הצפוניים שסבלו מעוני ואפליה. הוא העיר שהספרדים האלה קרוב לודאי יעזבו את המושבים ואת עיירות הפיתוח שלהם בצפון, לא בגלל התקפות על ידי חברי פת"ח (הארגון הצבאי הפלסטיני הגדול ביותר) אלא בגלל קיפאון ליבם של הביורוקרטים בתל-אביב.
במאמר שלו בהארץ מה-2 באפריל 1982, דוד אורן כתב ש"הממשלה אינה מתכוונת להציל את המושבים מפשיטת הרגל, אלא מקווה במידת מה לחסל אותם ולהפוך אותם לאזורי מגורים." זאת אומרת שהקרקע תילקח מהתושבים ותינתן לחברות פרטיות אשר אז יעסיקו את התושבים בפרויקטים חקלאיים ותעשייתיים שונים, ובכך יסירו את כל ההבדלים בין עיירות הפיתוח והמושבים. חמש שנים לאחר שמאמר זה פורסם, ועדת הכספים הפרלמנטארית המליצה לחסל 30-40 מושבים, כפי שדוד אורן חזה. הסכום שחייבים המושבים עלה מ-550$ מיליון ב-1985 ל-2,000$ מיליון ב-1987 בעקבות עלייה בשער הריבית של בין 100 ו-150 אחוזים במחצית השנייה של 1985 שבעקבותיה הייתה עוד עלייה של 40 אחוז ב-1986. וכך, הריבית הנוספת שנצטברה על הלוואות ב-1985/86 הייתה 600 מליון שקלים (350$ מיליון).5
הערות
1. 2 באוקטובר 1981.
2. הארץ, 27 בנובמבר 1981.
3. זו הדרך, 31 במרץ 1982, 24 במרץ 1982.
4. 6 במרץ 1970.
5. א. שושן, זו הדרך, 29 ביולי 1987.

שכונות מצוקה

מוסררה: אחת משכונות העוני של ירושלים – בין החלק העתיק והחדש של העיר. תנועת הפנתרים השחורים התחילה שם. תנאי החיים היו כאלה:
38 אחוז מהתושבים חיים בתנאי צפיפות, עם יותר מ-3 בחדר אחד.
58 אחוז חיים יותר מ-2 בחדר.
58 אחוז מהמבנים טחובים.
31 אחוז מהמשפחות יש יותר מ-6 ילדים. למשפחה בבניין מספר 5 ברחוב הנביאים, למשל, יש 8 ילדים החיים בחדר וחצי.
מתוך כיתה של 25 תלמידים, רק 3 התקבלו לבית ספר תיכון מקצועי. אף אחד מהם לא התקבל לבית ספר תיכון ריאלי.
19 אחוז מהנוער (12-17) לא לומדים וגם לא עובדים.
25 אחוז מהנוער לא הולך לצבא (כמו, הם מסרבים לשרת בצבא).
39 אחוז מהגברים (22-30) מובטלים.
65 אחוז מהילדים יש שני הורים אנאלפביתים
50 אחוז מן המבוגרים אין להם השכלה יסודית

אנחנו חייבים לציין שמרבית האנאלפביתים או שנולדו או שגדלו בישראל ה"פרוגרסיבית", ולא במדינות ערב ה"פרימיטיביים".1
ב-1982 הרשויות בנו שלושה מקלטים נגד מתקפה אווירית, אבל אף לא יחידת דיור אחת.2 מספר משפחות אם כך החליטו להפר את החוק וקראו תיגר על הרשויות הצבאיות בכך שהם רבצו בתוך המקלט.
הרשויות מנסות לגרום לתושבים לעזוב את האזור האסטרטגי החשוב הזה בין הערים העתיקה והחדשה של ירושלים, שבהם היו קשרים ידידותיים בין הספרדים והפלסטינים מהעיר העתיקה. זה נחשב לבגידה מצד המתיישבים אשר רוצים להרוס את השכונה ולבנות פרבר אשכנזי מהודר במקומו. צ'ארלי ביטון, מנהיג הפנתרים השחורים, גדל וחי כאן. הוא נאשם בקיום פגישות חשאיות עם אבו ג'יהאד בשוויץ ועל ניהול חשבון בנק סודי בשוויץ. לכן אנו רואים שהשלטונות, סוכנויות המודיעין והמשטרה החשאית רואים במרוקאים והעיראקים של האזור הזה כ"סיכון ביטחוני" שחייבים להסיר מליבה של העיר.
שלי בן עמי טוענת שבעלה בבית סוהר והיא הומלסית. יתר על כן, בנה סובל מטרכאיטיס. הורים רבים, ילדים ונכדים גרים יחד בדירות חדר. אורלי אדרי מציינת שהיא חיה עם בעלה וחמישה ילדים בבית רעוע שהם כבשו בכוח. הבית חשוף לרוחות הקרות, גשם וטחב מאחר שהחלונות שלו לא נסגרים היטב. ילדיה כולם חלו בדלקת הסמפונות. 24 משפחות היו מחויבות לקנות דירות זולות במעלה אדומים שבגדה המערבית הכבושה, אבל הם נלחמים לחזור למוסררה בגלל שהם תומכים בזכויות הפלסטינים, ומתנגדים לכיבוש וליישוב של הגדה המערבית.
ב-1967 היו 6,000 תושבים במוסררה. לשנת 1983 הרשויות הצליחו להסיר 3,000 מהם. הנשארים נותרו תחת לחץ לפנות את השכונה לחלוטין. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, אמר שהצפיפות בירושלים היא פי ארבע יותר גרועה מזו שבתל-אביב ובניית פרברים אשכנזים מפוארים יכולה להוביל להתפרעויות באזור הספרדים, בדומה לתסיסת המרוקאים בוואדי אל-סאליב בחיפה ב-1959. 3
שכונת הארגזים בתל-אביב: זוהי אחת משכונות המצוקה בדרום תל-אביב. (שכונת המצוקה הגדולה ביותר היא שכונת התקווה, שבה 5,000 דירות שמהן 3,500 הן דירות של 1.5 חדר.4 באפריל 1987 היו דיווחים בעיתון שהפשע בשכונות הללו הפך לכרוני ונגרם על ידי כמה פלסטינים שחיו שם ועבדו בתל-אביב. על אף שהרשויות דחו טענות אלה. שכונת הארגזים מיושבת על ידי ספרדים שנמלטו מהמעברות, מעיירות הפיתוח והמושבים, וככאלה העירייה מסרבת לספק להם שירותים. לכן אין להם מים וחשמל ולא מתבצעים תיקונים בכבישים ובביוב. התנאים הבלתי תברואתיים הם סכנה ציבורית והפשע זרוע בקרב הנוער המנוכר.
הארץ דיווח ב-20 באוקטובר 1980 שהתושבים בונים בתים עם חביות ריקות, עץ וזפת. לכל האזור פלשו צבאות של עכברושים והתושבים חשופים לטחב, גשם וקור צורב. השכונה מאוכלסת ב-200 משפחות. כשהגשם כבד, תעלות הניקוז עולים על גדותיהם. במשך הקיץ תעלות הניקוז מדיפות ריח בלתי נסבל וכמו כן מהווים פונדקים לצבאות של חרקים קטלניים. אנשי השכונה הזאת במקורם באו מהעולם הערבי ב-1950. חלק נכבד מהם כיום הם קשישים וחולים שאין אף אחד שמטפל בהם.
ב-1975 העירייה החליטה להעביר אותם לאזורי מגורים אחרים, במסגרת ההחלטה הזו 28 משפחות שוכנו מחדש ואז התוכנית נעצרה עקב "מחסור בתקציב". העירייה אחרי זה החליטה לתת תגמול לכל מי שיעזוב את השכונה אולם הסכום שהוצע לא הספיק לקניית דירה אחרת. לא הרחק משם העירייה, למרות המחסור בתקציב שלה, בנתה את הפרבר היפיפה של נווה-שרת ליהודים מברית המועצות. האפליה הבוטה הובילה לתרעומת רבה ולאלימות נגד הרוסים. ילדים ספרדים התחילו להשליך אבנים על הדירות החדשות היפות הללו. מספר רב מהחדשים שהגיעו אחרי זה היגרו לארצות הברית, אמרו שהם לא רוצים לגור בבית קברות עם "השחורים הערבים" האלה, הכוונה ליהודים הספרדים.5
שכונה ד' בטבריה: דיווח של גדעון איילון מהארץ מה-3 באפריל 1981 קבע שבשכונת העוני הזאת יש 12,000 תושבים, זאת אומרת מחצית מהתושבים של טבריה. השכונה ניכרת בדיור המכוער שלה, ערמות הזבל בכל מקום וריחוקה משאר העיר. לכן רבים מתושביה נמלטו משאירים מאחוריהם 233 דירות ריקות. בשאר הדירות חיו בצפיפות, עם תפוסה ממוצעת של 2-3 נפשות בחדר. הדירות קטנות מאוד, בהן שטחן הכולל הוא 34 ו-54 מטרים מרובעים. הדירה הגדולה ביותר היא בעלת שטח של 64 מטרים מרובעים. הן מכותרות בטחב ובריח מצחין. ישנן בין 300 ל-500 משפחות החיות רק על תשלומי הסעד, ול-200 משפחות מהן יש יותר מ-10 ילדים. ישנם גם כן מאות נשים אנאלפביתיות מאחר שהתלמידות עוזבות את בית הספר לפני סיום חינוך החובה. ישנם מספר רב של ילדים שלא לומדים וגם לא עובדים, והממשלה שולחת בין 40-50 ילדים כל שנה למרכזים מיוחדים לילדים ללא הורים בישראל.
מנהל הפרויקט לניקוי שכונות המצוקה, חיים הכט, אומר שמרבית העובדים בשכונה עובדים במפעלי קיבוץ בעמק הירדן. חברי הקיבוץ מתייחסים לעובדים הללו כמו אל בורים, ומשתמשים בהם לעבודות השוליות ביותר ומשלמים להם שכר עלוב. ההזדמנויות להתקדמות מקצועית מוגבלות ביותר. במהלך מספר השנים האחרונות, הקרע בין הבוסים ה"סוציאליסטים" והעובדים הפך להיות חריף ביותר. הוא המשיך שרבים פנו אל הסמים וההימורים. פשע ושוד הם כל כך נפוצים בשכונה שמסוכן לנערות לצאת לבד בלילה. גדי בן-פורת, מנהל המרכז הקהילתי, מציין שתוכנית התחדשות שכונות העוני שהחלה לאחר 1979 היא קוסמטית גרידא בכך שהיא איננה מתמודדת עם שורשי הבעיות.
בפתח-תקווה, ז. שאשא ומשפחתו ירדו לחיים ברחובות. מול בניין בית המשפט. שניים מילדיו נפלו למשכב, ושאשא עצמו סבל מבעיות בכליה ובמערכת הנשימה. הוא היה מחויב לבצע עבודות קשות שהוא לא מורגל בהם כצבעי. הוא גם ניסה להמיר לאסלאם ולנצרות ולחזור לעיראק במחאה נגד אי הצדק הציוני. לאחר שהממשלה דחתה אותו במשך 40 יום הוא איבד את עצמו לדעת על ידי שהצית את עצמו באש ביוני. ורק אז, אחרי זעקות מחאה בתקשורת, הממשלה העניקה לאלמנתו ויתומיו דירה בשכירות. ז. שאשא בא ממשפחה ידועה ומכובדת היטב בבגדאד – ממשפחת בית שאשא.6 את רקע מעמד הביניים של מר שאשא ואחרים צריך להדגיש מאחר שסוכנים ישראלים אומרים לקהילת הספרדים האמידים בבריטניה שכל היהודים הספרדים האומללים בישראל מוצאם במקור משכונות העוני אבו-סיפן שבבגדאד, מה"מערות של לוב", או הרי האטלס של מרוקו.
הערות
1. הארץ, 15 ביוני 1979 לכתב עקיבא אלדר.
2. זו הדרך, 9 בפברואר 1983.
3. הארץ, 6 במרץ 1970.
4. הארץ, 15 ביוני 1979.
5. ראה שם.
6. מוסף הארץ, 26 ביוני 1987.

הוצאת סקורפיו בע"מ, בית-ויקטוריה, אנגליה. העורך: לאונרד הארו, קמברידג'.