ואם מישהו היה מחלק לחם וחלב חינם?...  

למשפט זה יש עוד עשרות גרסאות. אדם יודע לדאוג טוב לעצמו, ואם אפשר לעשות זאת בעזרת חוק שייטיב עמו על חשבון הזולת – הוא יעשה את זה. הצעת החוק של "קדימה" ו"ישראל ביתנו" לחייב עיתון שתפוצתו מעל 40% מהשוק לגבות תשלום מינימאלי, היא דוגמא להצעת חוק שמקורה באנשי עסקים.

באחד מהאתרים הופיעה כתבה על גלגלו של חוק ישן – "החוק להגבלת ישראל היום". לחוק שמות שונים ומגבלות שונות בתירוץ מוכר מחוק רשות השידור, הרשות השנייה ואחרים – "שמירה על הדמוקרטיה". הבה נניח שהעיתון "ישראל היום" היה עלון מפלגתי שהתחפש לעיתון – הרי אף אחד לא היה מעלה בדעתו להגביל מפלגות בהוצאה לאור של עיתון (וזה אכן קורה לעיתים ערב מערכת בחירות).

הרעיון של "הגנה על הדמוקרטיה" באמצעות הגבלת חופש הפרט והגבלת השוק החופשי – מוכר. במקרה דנן החוק עצמו הפוך לדמוקרטיה. זכותו של כל אחד להדפיס ולהפיץ ניירות כאוות נפשו – זכות זו גם עומדת למפלגה. הדמוקרטיה שמאפשרת לכל אזרח להביע את דעתו בהצבעה לטובת נציגו מתבססת על כך שלהמון יש שכל. ולכן, גם אם אדפיס ואפיץ מנשר התומך במפלגה כלשהי במסווה של עיתון – לאנשים יש שכל להבין שמדובר בעלון מפלגתי. אין סיבה שלא לסמוך על שכלם הישר של הקוראים ואין צורך להגן עליהם מפני "עיתון מפלגתי סמוי".

טיעון נוסף, כמעט קבוע בהעלאת החוק נגד "ישראל היום" הוא "ואם מישהו היה מחלק חינם לחם וחלב – היית מסכים לפגיעה במחלבות והמאפיות?" התשובה הפשוטה שלי: כן! אני בעד טובת הציבור ולא בעד טובתו של מגזר מסוים. אם רשת מזון תחלק חינם תפוחי אדמה כגימיק שיווקי, או אם מפלגה הייתה מחלקת חינם לחם וחלב – לא היה בכך שום פסול, רק טובת הציבור. התנאי כמובן שמקור המימון פרטי ואינו נכפה על הציבור (דרך כספי משלם המיסים).

הצעת החוק והדומות לה היא כלי נפוץ לפגיעה בחופש הפרט (של בעלי העיתון וקוראיו) – שימוש לא ראוי בכוחה של המדינה כדי לסייע לאנשי עסקים כושלים במסווה של "הגנה על הדמוקרטיה". בהעדר חוקה שמגנה על חופש הפרט כל חוק אפשרי.

אז שלדון אדלסון, תתחיל לחלק חינם יחד עם העיתון קפה ושוקולד בבוקר. כדי שגם לנו, כמו בכנסת, יהיו ארוחות חינם.