גדולי ישראל - הרב אריה לייב משפולי  

הרב אריה לייב גרונדי משפולי (כ"ה בכסלו ה'תפ"ה, 11 בדצמבר 1724 - ו' בתשרי ה'תקע"ב, 24 בספטמבר 1811), נודע בעיקר כ"הסבא משפּוֹלי" (ביידיש: "דּעֶר שפאלער זֶיידֶע"), מגדולי תנועת החסידות ואחרון אדמו"רי הדור הראשון שלה.

ביוגרפיה
נולד בנר ראשון של חנוכה, לברוך, שהיה מזרע המהר"ל מפראג, ונקרא על שם המהר"ל. אביו בא לאוקראינה מבוהמיה והתיישב בעיירה שפולה ('שפּוֹלי', ביידיש: 'שפאלע') (אנ') הסמוכה לאומן, בנחלתו של הגראף פוטוצקי ובה נולד בנו.
בלוח "היום יום" לי"ד בטבת העתיק הרבי מלובביץ' קטע ממכתב של חותנו הריי"צ (מכ"ז בחשוון ה'תרפ"ה):
"הסבא משפאלע - השפאלער זיידע - היה איש נלהב מאד, ביתר שאת ויתר עז על שאר חבריו תלמידי המגיד. בביקורו בליאדי אצל רבינו הזקן – שנת תקס"ט או תק"ע – סיפר, אשר בהיותו בן שלוש שנים ראה את הבעל-שם-טוב, "והניח ידו הקדושה על לבי, ומאז 'חם' לי"" (הציטוט האחרון מתורגם מיידיש).

בגיל 18 התחתן הסבא עם בת השוחט של מדוודיבקה ('מדיבדובקה', Medvedivka) ועבר להתגורר בסמוך לחותנו שדאג לכלכלתו. הוא למד אצל רבי פנחס מקוריץ, תלמיד הבעל שם טוב ודרכו התקרב לחסידות, כמו כן היה תלמידם של המגיד ממזריטש, והתולדות יעקב יוסף מפולונאה. בגיל 28 לקחו רבו מקוריץ למז'יבוז' אל הבעל שם טוב, פגישה יחידה זו בבגרותו השפיעה עליו, ובשנת ה'תקט"ו הוא יצא למסע גלות שארך כשבע שנים, לפי המסופר בהשפעתה. בגלותו נדד בקהילות היהודיות באוקראינה, תוך שהוא מתנהג כאדם פשוט וכקבצן ומרבה להתבודד, ומאידך לסייע ליהודים שהסתבכו. במשך תקופה אף היה גבאי ושמש בבית הכנסת בעיירה זלטופול שבמחוז קייב, ולבסוף קבע את מושבו שוב בשפולה הסמוכה, עיר הולדתו.

אחרי שהתיישב בעירו הוא החל להתפרסם כצדיק גדול ובעל מופת שרבים ביקשו סיוע ממנו, הוא הלהיב רבים בדרך החסידות, ומקום מושבו הפך מרכז לחסידים רבים.
ככל הנראה משום שסירב להיקרא 'רבי' או 'צדיק', הוא כונה "הסבא" בהיותו אדם מבוגר, והכינוי דבק בו. על כינוי זה רווחו דעות ומעשיות חסידיות שונות, ביניהן - שאביו שהיה חשוך בנים התברך מהבעל שם טוב שיזכה לבן, ובזמן הברית הגיע הבעל שם טוב שעדיין לא היה מוכר, לבוש כקבצן, ברך את התינוק, ונתן לו את כינויו "זיידע" (סבא), בהטעימו שכמו שאברהם אבינו היה "זיידע", ככתוב "ואברהם זקן", כך יגדל תינוק זה להיות כמוהו ויאיר עיניהם של ישראל, הנוכחים תמהו על הברכה המוזרה, אך הכינוי נשאר.
הסבא נודע כבעל אופי עממי המעורב אף עם האדם הפשוט, וכגדול באהבת ישראל. הוא שימש כגבאי צדקה עוד לפני שהתפרסם, ועסק רבות בחסד ובפדיון שבויים, כשאת כספי הפדיונות חילק לצדקה והסתפק במועט. בדומה לבר הפלוגתא שלו, רבי נחמן מברסלב, נהג אף הוא לספר סיפורי מעשיות ומליצות מלאי דמיון והפלגה, כדי ללמד זכות על עם ישראל או לכסות על דברים נסתרים.
הסבא הצטיין במיוחד בריקוד, הוא נהג לרקוד בכל שבת ריקוד ייחודי, שעל פי המסורת החסידית היה מכוון על פי כוונות נסתרות, רבי אברהם המלאך אמר שריקודיו של הסבא הם יותר נעלים מתפלותיו שלו (של רבי אברהם עצמו). הסופר יהודה יוּדְל רוזנברג הרחיב מסורת זו בסיפור שהפך למפורסם מאוד, ובו תיאר כיצד למד הסבא את הריקוד מאליהו הנביא שהתגלה אליו, והציל בעזרתו יהודי שבוי ממוות אכזרי (על זה אמר רבי אברהם המלאך את דבריו הנזכרים על ריקודי הסבא). לסבא מיוחסים גם מספר ניגונים חסידיים.
בתקופת מגוריו של הסבא בשפולי, הוא חצה נהר שקפא בחורף, הקרח נבקע והסבא נפל לנהר הקפוא, אך ניצל מטביעה. את אותו יום - י"ט בשבט, חוגגים צאצאיו (בני משפחת 'זיידע') כיום שאירע בו נס עד ימינו.

הסבא נפטר בשפולה בעשרת ימי תשובה, ו' בתשרי ה'תקע"ב, והוא בן 87. לפי הוראתו לא נבנתה מצבה על קברו ובמקומה הועמד עליו ארון לתוכו נהגו החסידים להשליך את ה'קוויטלאך' שהביאו.

זהותו
הרבי מלובביץ טען שמכיוון שיש דמיון רב בין הסבא לבין רבי אריה לייב שרה'ס (שניהם בעלי שם זהה, תלמידי הבעל שם טוב, ודמויות מסתוריות ומופלאות), הרי שכנראה מדובר באותו אדם, עד שיוכח אחרת ממקור מהימן, כמו שימצאו להם שני קברים שונים. על הנחה זו חולקים רבים ואכן נמצאו קברים שונים, ויש שטוענים שלמרות שהיו אישים שונים הינם קרובי משפחה.

יחסיו עם אדמור"י דורו
היה בקשר עם הרבה מתלמידי רבו המגיד ממעזריטש עם בנו של המגיד רבי אברהם המלאך רבי שניאור זלמן מליאדי רבי לוי יצחק מברדיצוב רבי מרדכי מנשכיז ועוד.
מחלוקתו עם רבי נחמן מברסלב
לאחר שרבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב, שהיה צעיר לימים, התיישב וכיהן כאדמו"ר בזלטופול הקרובה לשפולה, התגלעה מחלוקת קשה בינו לבין הסבא בשנת 1801, שבעקבותיה נאלץ רבי נחמן לעזוב ולעקור לברסלב שבחבל פודוליה בשנת 1802. בעקבות המחלוקת יצא חרם על ידי מספר אדמו"רים נגד רבי נחמן, שהסבא עמד בראשו.
הסברים שונים ניתנו לפרוץ המחלוקת ולסיבותיה, יש הטוענים שהיא פרצה על רקע שינוי מנהגים ודברים חדשים שהנהיג רבי נחמן נגד דעת הסבא, תוך ביטול דעתו כ'לייבל שמש', ומאז הסבא כעס עליו. ויש טוענים שהמחלוקת נסובה סביב טענות ל"השגת גבול" של הרבי הצעיר בתחומו של הרבי הזקן.

הסבא ראה ברבי נחמן אדם שסטה מתורת הבעל שם טוב. טיעוניו העיקריים היו על שרבי נחמן התריס נגד אדמו"רים אחרים, וראה עצמו כממשיכו הבלעדי של הבעל שם טוב באמירות כגון: "ליצר הרע יש הרבה שלוחים, היום הוא ממנה בעיר זו רבי כזה וכזה ועל ידו מחטיא אנשים", או: "הבעל שם טוב רצה לחדש את היהדות בכל תחומי החיים, ואדמו"רים היום קנו מקום של כבוד בקהילתם, מקבלים פדיונות ונהנים ממעמד זה בלי לפעול לשינוי אמיתי". הסבא האשים את רבי נחמן בנטייה לשבתאות ולפרנקיזם. הוא הזהיר את אנשיו שלא יעיינו בספריו, ובפרט בספר 'ליקוטי הלכות' שחיבר רבי נתן שטרנהרץ שבו עירב קבלה והלכה. כמו כן החשיב את מה שרבי נחמן דרש מחסידיו לסוע אליו בחיי חיותו ולעלות על קברו, בבחינת עבודה זרה, והיה צועק על כך.
הסבא לא התרשם מהחכמה וההשכלה הרחבה שיוחסו לרבי נחמן. וכשיצא קול על גזרה לקחת בחורים יהודים לצבא, אמרו לסבא שרבי נחמן אמר שאין זו גזרה רעה כל כך, כי על ידי זה יהיה חשיבות ליהודים בעיני השלטון ויתנו להם שוויון זכויות, וגם שבשירותם הצבאי יגיעו החיילים היהודים למקומות שאין בהם יהודים ויתפללו שם, ובכך יעלו את ה'ניצוצין קדישין', הסבא הגיב בכעס ואמר: "לא אדע מי ביקש כי יתערב בעניינים כאלה, ואיך יהין אברך כמוהו להביע דעה בעניין כזה", ואז אחז בזקנו ונשבע שכל זמן שהוא חי לא יילקח יהודי לצבא.

הסבא נחלק גם על רבי ברוך ממז'יבוז, נכדו של הבעל שם טוב, ואח אמו של רבי נחמן, שניסה לסייע לאחיינו ועשה כינוס אדמור"ים כדי להפסיק את הרדיפות נגדו, הסבא סירב לדבר אך עם זאת אסר על כמה מאנשיו שרצו להרע לרבי נחמן, לעשות זאת.
רבי נחמן מצדו קרא בדרשותיו: "אסור להזדקן", והתכוון אל הסבא שכבר היה מופלג בגילו. ייתכן גם שרבי נחמן רומז לדמותו של הסבא ולמחלוקת שביניהם במספר תורות וסיפורים שלו, כמו בסיפורו 'מעשה מזבוב ועכביש', בדמות הזקן שבא עם הסמ"ך מ"ם לחלוק על נשמת הצדיק הצריכה לרדת לעולם. בקרב חסידי ברסלב הסבא מכונה "הזקן הידוע".
למרות זאת יש המסבירים שהמחלוקת היתה ענין רוחני גבוה, זאת על פי עדות שהסבא הצטער מפטירת רבי נחמן ואמר עליו שבחים אחרי פטירתו.