רצח גואל הקרקעות שריף שאנטי  

שנטי היה נתון לאיומים מזה זמן רב. יום לפני הרצח קיבל רשיון לאקדח, אך לא נשא אותו עימו. מסתבר שימים לפני הרצח 'טיפלו' אלמונים במערכת החשמל של חדר המדרגות ובאותו לילה שררה בו אפלה מוחלטת. הרצח תוכנן מראש בדייקנות.

שריף שנטי - פרדסן וסוחר קרקעות ערבי עשיר - היה אחת הדמויות המוכרות ואהודות בתל אביב, ומנגד נחשב כבוגד בקרב ערביי יפו. הוא היה אחד מגואלי האדמות הגדולים עבור היהודים, מהרוכשים הגדולים בשביל "הקרן הקיימת". הוא האיש שקנה מהערבים את אדמות קיסריה יחד עם עו"ד עליאש, לימים השגריר הראשון של ישראל בלונדון. הוא שקנה את אדמות כפר יונה יחד עם מוריס פישר, לימים השגריר הראשון של ישראל בצרפת. כן רכש את אדמות עין השופט, שטחים בסביבות תל אביב ויפו יחד עם צבי לבון ועוד עשרות אלפי דונמים ברחבי הארץ.

שריף נולד בשכונת מנשייה, לפי תעודותיו היה בן 62 שנה במותו אך לטענת הקאדי של יפו היה בן 67. עוד בשנות השלושים עסק בגאולת אדמות עבור היהודים, ובשל כך נחשב בעיני אחיו המוסלמים כבוגד. המופתי של יפו אף הוציא עליו גזר דין מוות והציע פרס בסך 1,000 לא"י על ראשו. בשנים 1938-1939 ניסו פעמיים להתנקש בחייו, אך החטיאו. מאז היה מסתובב בחברת שני אחיו שהיו חמושים באקדחים. בשנת 1947 העמידה ה'הגנה' לרשותו משמר מיוחד, מה שעורר עוד יותר את חמתם של ערביי יפו. בשנים האחרונות למנדט התעשר שנטי מאד מעסקי הקרקעות וגם החל לייצא פרי הדר.

בשנת 1948, כנראה מתוך חשש לחייו עם קום המדינה, עזב עם משפחתו ללבנון וכעבור מספר חודשים עבר לצרפת. הוא עמד בקשר הדוק עם ידידו, שגריר ישראל בצרפת מוריס פישר, שעימו פעל בתקופת המנדט לגאולת אדמות. ב-1951 שב לארץ עם אשתו, לדירתם כאן בבניין אותה רכש עוד בתקופת המנדט.

בשנת 1962, עם תחילת בניית מלון הילטון, התברר לעירייה כי המלון ישתרע על חלק מגן העצמאות. העירייה לא רצתה לגזול חלק גדול מהגן ולפיכך הועלה הרעיון לחסל את בית הקברות המוסלמי שליד הגן ולבנות את המלון על שטחו. הדבר עורר את חמתם של המוסלמים ביפו, שפנו בעניין לבית המשפט.

בשלב זה נכנס שריף לתמונה. היו לו קשרים הדוקים עם משרד ראש הממשלה והוא הצליח להשיג ממקורות ממשלתיים 'הקצבה' שנמסרה לאנשי העדה המוסלמית ביפו עבור שיפוץ בית הקברות המוסלמי ביפו, קניית מכונית חדשה לשימוש בית הקברות, הקמת בית נוער לילדים ערביים ברחוב יפת וכן "סידורים" שונים. בתמורה, שינה הקאדי של יפו תופיק עסלייה בדרך פלא את דעתו והעניק לעירייה היתר להעביר את רוב הקברים מבית הקברות הישן אל בית הקברות ביפו, והקמת המלון על שטח זה התאפשרה.

באותה תקופה היה מעורב שנטי גם בסכסוך על שמונה דונם אדמות בקרבת אבו כביר, בשווי כ-800,000 ל"י, ולדעת המשטרה היווה את הרקע לרצח. בעל הקרקע הקשיש, עבדאללה שניר, העביר אותה לפני מותו לאשתו הראשונה ושלושת ילדיהם. אולם אשתו השניה ובנה טענו לבעלות על הקרקע ומכרו אותה לאדם אחר, שמכרה לשריף. הסכסוך נדון בבתי המשפט וביולי 1963 קבע בית המשפט העליון כי הקרקע אכן היתה שייכת לאישה השנייה ועל כן שנטי רכש אותה כדין. לאחר מכן ניסו שלושת האחים שהפסידו במשפט לשכנע את שריף למכור להם את השטח חזרה, אך זה סירב. המשא ומתן בעניין זה נמשך עד שבועיים לפני הרצח. שלושת האחים נעצרו לאחר הרצח, ולדברי המשטרה הם התבטאו בהזדמנויות שונות על כוונתם לרצוח את שריף, וגם ידוע לה על מארב שערכו לו. גם שריף עצמו הביע חשש שהשלושה יפגעו בו. אולם בסופו של דבר השלושה שוחררו.

שריף היה מעורב עוד בסכסוכי קרקעות רבים, עד כי יצא לו מוניטין כמומחה ובר סמכא בענייני חוקי מקרקעין, ועורכי דין ותיקים פנו אליו לא פעם בבקשת עצה.

את רעייתו היהודיה אווה קרוכמבל שנטי, לה היה נשוי 35 שנה עד יום מותו, הכיר בתל אביב הצעירה של אז כאשר היתה נערה צעירה, בת להורים שומרי מסורת. שריף פנה אל הרב קוק וביקש להתגייר כדי להנשא בנישואים יהודיים למהדרין, אולם הלה סירב לגיירו בטענה שאין מגיירים גוי בשל אהבתו לאישה יהודייה בלבד. שריף אמנם דבק בדתו המוסלמית ונשא את הקוראן בכיסו עד יום מותו, אולם בנם יוסף גדל באורח יהודי לכל דבר. בעת הרצח היה יוסף בן 32 שנה, נשוי ואב לשני בנים ובת.

אולם לשריף היתה אישה נוספת ידועה בציבור - שלי ליצי - בת 28, אותה ניסה לשאת כדת וכדין ללא הצלחה. שלי, יהודיה גם היא ילידת יוון, עלתה לארץ אחרי מלחמת העולם השניה במסגרת עליית הנוער. בשנת 1954 התגייסה ובמהלך שירותה התארסה. באחד מלילות שבת בסוף 1957 עלתה על טרמפ מתל אביב אל המושב צור משה, שם התגוררה אחותה. הנהג היה שריף. הוא התעקש והסיע אותה עד בית אחותה במושב. במוצאי שבת כשיצאה מבית אחותה בדרכה חזרה לתל אביב, שריף המתין לה על הכביש.

שריף, שהיה מבוגר ממנה ביותר משלושים שנה, אולי אפילו ארבעים, הציג את עצמו כיהודי יוצא מצריים בשם מארסל. שלי כנראה לא כעסה גם כשנודעה לה האמת ובשם זה קראו השניים לבנם, שנולד כעבור חמש שנים.

מאותו ערב שבת החלו החיזורים. שריף לא פסק מלטלפן אליה במוסד בו עבדה, וזרי פרחים זרמו לשם ללא הפסק. בסופו של דבר זה צלח. שלי עזבה את ארוסה והתאהבה בשריף בכל ליבה. הוא שכר עבורה דירה מרווחת בשכונת רמת השרון וביקר אצלה דרך קבע לפחות פעם ביום. לשניים היו תוכניות לעזוב את הארץ ולהשתקע במילאנו, אך הרצח קטע אותן. בנם הפעוט מארסל, בן שנתיים בעת הרצח, הוכר ע"י משרד הפנים כיהודי שבועות ספורים קודם לכן.

מותו הפתאומי הוביל למאבק ירושה בין שתי נשותיו, מהגדולים שנראו עד אז בארץ. ההון שהותיר אחריו שריף נאמד בכשמונה מיליון ל"י. בעת שנרצח היו בבעלותו אדמות רבות באזור תל אביב, וכן מאות דונמים בקיסריה. מעט לפני מותו נכנס גם לתעשיית הבלוקים, בשותפות עם ערבי מג'לג'וליה.

שריף הקפיד על אורח חיים ראוותני ומנקר עיניים והיה מוכר מאד בעיר בגינוניו המנומסים, כנסיך סעודי שרכש לו מגינוני המערב. הוא נסע במכונית מרצדס מפוארת, ולבנו יוסף, שעזר בניהול עסקיו, ייבא מארצות הברית מכונית פורד "סנדרבירד" חדשה. את שריף הרבו לראות בבתי קפה ומסעדות מהיקרים ביותר, תמיד היה מתעקש לשלם על ידידיו. על אף עושרו הרב לא דבק בו שמץ של יהירות וביתו כאן היה בית פתוח ומכניס אורחים.

עד היום לא הורשע איש ברציחתו של שריף, והרצח נותר כתעלומה. באוקטובר 1974 ניסו גם בגלי צה"ל לפתור את תעלומת הרוצחים והציעו סכום נכבד בן 50,000 ל"י למי שיביא לפתרון התעלומה. גם זה לא עזר, ורוצחיו מסתובבים חופשיים כנראה עד היום.

מוחמד שניר מיפו היה אחד הפושעים המסוכנים ביותר שפעלו בארץ עד שמת בשנת 1989. במשך חמישים שנות חייו ייחסה לו המשטרה אחריות כזו או אחרת לשורה של מקרים בהם נרצחו 10 בני אדם, 9 נפצעו, ועוד 4 הכנות למעשי רצח ובהם כוונה לרצוח את תת-ניצב (בדרגתו אז) בנימין זיגל ז"ל. לא זו אף זו, המשטרה חשדה במוחמד שניר ובחבר מרעיו כי זממו לפוצץ מכונית תופת במטה מחוז תל אביב של המשטרה, שהיה אז ברחוב מוצקין.

ההיסטוריה של מוחמד שניר מתחילה עוד בשנות ה- 60 כשהמשטרה ייחסה לו השתתפות ברצח שריף שאנטי בינואר 1965 בתל אביב - רצח שלא פוענח עד היום. אחר כך רצח נעימה אערידי בספטמבר 1968, ככל הנראה על-רקע של "חילול כבוד המשפחה". שניר בסופו של דבר הורשע אך בסיוע לרצח לאחר מעשה. עיקר פשעיו נעשו החל משנת 1978, עת פרץ סכסוך מזוין בין שתי כנופיות שעסקו בסמים. באותם שנים לא נעשה שימוש במושג "ארגוני פשיעה", אלא במושג "חבורה" (חבורת הכרם), או כאמור "כנופיה". במהלך אותו סכסוך דמים בוצעו שורה של מעשי ירי, זריקת רימונים ופיצוץ מכוניות ממולכדות. כמה אזרחים ובני משפחה של היעדים לחיסול נפגעו ובמקרה אחד אף אשת היעד לכאורה נרצחה גם כן (אמנון רז - באוגוסט 1980). אחרי חקירה מאומצת ואולי אף חסרת תקדים עד לאותם ימים, נתפסו העבריינים. מוחמד שניר, עמד בראש "הכנופיה", מאז שאחיו - עלי עבדאללה שניר - נרצח באכזריות בביתו במכות גרזן (אוגוסט 1979). למזלו של מוחמד שניר חומר הראיות לא אפשר הרשעתו במעשי הרצח ממש, אלא אך ורק בעבירות של ניסיון לרצח וקשירת קשר לבצע פשע. על כך נדון הוא בספטמבר 1980 ל-12 שנות מאסר.

אותו מוחמד שניר, אחד מ"יעדי האדם" של מחוז תל אביב בשנות ה- 70 - כך הוגדרו אז ראשי ארגוני הפשיעה - ולמרות עברו המרשים ומסוכנתו המוכחת, השתחרר ביוני 1987 ל"שליש" בגין "התנהגות טובה". התנהגות טובה - לא פחות ולא יותר! אני מניח שבבית הסוהר הוא לא תקף אף לא סוהר אחד, ולא שרף את התא שלו. אכן התנהגות טובה.

מה לנבל הזה ולעניינו? בעוד הפושע הזה משוחרר במסגרת ה"שליש", בשבת 28 באוקטובר 1989, בסמוך לשעה 08:55 דיווח שומר באתר הסמוך למתחם של משפחת שניר ב"פרדס שניר" שביפו, על קולות ירי שהוא שומע מתוך המתחם. ראוי להבהיר מהו "המתחם". מדובר במבנה מוקף גדר חשמלית קטלנית וחומה גדולה. תאורה היקפית מסביב לה ומראות לגילוי מתוך המבנה שמסתתרים בשטחים מתים הסמוכים לחומה. הבניין המרכזי היה עם סורגים עבים במיוחד, קירות כפולים להסלקת אמצעים מכל הבא ליד ובכלל זה בני אדם, ומתקן עם בובה לניפוח בדמות אדם והרמה למשיכת אש בשעת חרום. אין טעות בזמן ובמקום: תל אביב-יפו, 1989.

עם כוחות המשטרה שהגיעו למקום נמנה גם פקד עופר-צבי כהן. בן 30 היה ומילא תפקיד של קצין מודיעין ובילוש בתחנת יפו. באותה שבת היה קצין תורן מרחבי. חולה הגיע לתורנות. להתחלף עם קצין אחר לא רצה על-מנת שלא לקלקל לחבר ברגע האחרון את התוכניות לסוף השבוע. נשמע ירי נוסף מהמתחם. ציוד פריצה מתאים לא היה לכוחות שהגיעו והן נסמכו על ציוד הפריצה של מכבי האש, שבהבינם את גודל הסכנה הסכימו לפרוץ רק את השער החיצוני.

עופר ז"ל ניגש לשער השני לתצפית על השטח. צרור מתת-מקלע פוצע אותו אנושות והוא אחר כך מת מפצעיו. בשלב זה נעשתה "הקפאת מצב". כוח ימ"מ פרץ למתחם בשעה 14:30 ומצא את גופתו של מוחמד שניר ירויה. ככל הנראה התאבד לאחר שרצח את אחיו סייד (51) ואת בן אחיו עוסמאן (26). ראש עיריית תל אביב, שלמה להט, הוציא על אתר צו הריסה למבנה. 150 סבבים של משאיות נדרשו לפנות את שטח המתחם.

באוקטובר 1989 - היום הנורא בו נפל פקד עופר כהן - היה אמור מוחמד שניר להמשיך ולרצות את הענש שהטילו עליו שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב. אלמלא לא היה משתחרר ל"שליש" - עופר כהן היקר היה איתנו היום.

מקור:
http://www.iba.org.il/ibadoc/Teuda.aspx?entity=222914&type=207

Who Murdered Shariff Shanti?, 2000

Wealthy Jaffa-born Shariff Shanti, an Arab land dealer married to a Jewish woman, was murdered on his doorstep in Tel-Aviv in January 1965. The film presents never-before revealed details of the police murder investigation against a backdrop of wheeling and dealing of abandoned Arab property, religious fanaticism and continuous tension between the Arab Jaffa and Jewish Tel-Aviv communities.

מקור: תעודה

13:00 ,23.08.07 עדכון אחרון 18:50 ,22.05.08

סרסורי אדמות סייעו לקק"ל

לפי המסמכים שאסף כהן, בשנות העשרים נציגי התנועה הציונית החלו לרכוש עיתונים פלסטיניים, כדי לנצלם לפגיעה במשפחת אל-חוסייני. כך "נקנה" בפועל העיתון "אל-אחבאר" ביפו. אברהים א-נג'אר, עורכו של העיתון "לסאן אל-ערב", הביע עמדות נייטרליות. א-נג'אר, שקיבל כסף, סירב לפעמים להכניס לעיתונו את המסרים שדרשו ממנו מפעיליו, אבל הוא העביר מסרים בדבר אי-יכולתם של הערבים לבנות את הארץ בעצמם והיחס "הבלתי צודק" לערביי הארץ מצד ההנהגה הלאומית. עיתונאים נוספים הופעלו תמורת כסף על ידי גורמים ציוניים.

כהן טוען, כי למרות הפגיעה המסוימת במופתי וחיזוק מחנה מתנגדיו, הפעולות הללו לא שינו את העמדה העוינת של הציבור הפלסטיני לציונות. אחרי אירועי תרפ"ט גיבשו המוסדות הציוניים גישה ביטחונית-מודיעינית חדשה, שראתה באוכלוסייה הערבית כולה אויב. ההבנה הזאת יצרה מאמץ מאורגן של היישוב היהודי לגייס מודיעים בארץ ומחוצה לה. שירות הידיעות של ההגנה ומוסדות אחרים החלו להפנות משאבים רבים לגיוס סייענים: שומרים ערבים בשדות, ערבים שפיתחו יחסי שכנות טובים, ראשי שבטים וכפרים המסוכסכים עם משפחת אל-חוסייני, פעילי ברית פועלי א"י (הזרוע הערבית של ההסתדרות) ומנודים ודחויים מכל הסוגים גויסו בשיטתיות.

חלקים משמעותיים בספר מתייחסים לסוגיית רכישת הקרקעות והפעלת "סמאסרה" - סרסורי אדמות, שסייעו לקק"ל לרכוש אדמות. מוכרי קרקעות הוקעו כבוגדים כבר בשלב מוקדם בשנות העשרים, אבל זה לא מנע קניית קרקעות בהיקפים גדולים מצד בעלי אדמות חשובים, כמה מהם מקורבים למשפחת אל-חוסייני עצמה. בהקשר זה מאלף סיפורו של איש הש"י דנין על שריף שנטי, ראש משפחה מאזור קלקיליה, שמכר בדרכים שונות רבות מאדמות השרון לקק"ל. "זה היה טיפוס בפני עצמו", סיפר דנין. "פיקח, ערום, סכסכן פר-אקסלנס... למצוא איש שיודע להוליך דברים בצורה כזו זה נדיר. בתחבולות היה גורם למריבות וסכסוכים איומים שאילצו אותם להיות נזקקים לכספים מרובים למשפטים, להגנה עצמית ולהתקפה. הוא ידע לסכסך בין הערבים".

סכומי כסף גדולים שהושקעו ברכישת האדמות סינוורו ראשי כפרים, שריכזו בעצמם אדמות למכירה ואילצו את בעליהן למוכרן. הם גם פינו את האריסים שחיו על הקרקע בעבור המוסדות הציוניים. עסקי הקרקעות לא היו חפים משוחד, זיוף, שימוש באנשי קש כדי להסוות את הקונים האמיתיים ומכירת אדמות השייכות לכלל הכפר. העבודה השחורה בוצעה בידי הסרסורים ושליחי המוסדות עצמם שמרו על דימוי נקי.

רשת המודיעים, הסרסורים והמנהיגים - ששיתפו פעולה עם המוסדות הציוניים עד המרד הערבי של 1939-1936 - נהפכה בשנים אלה לרשת מודיעינית מסועפת, ששירתה את הציונים והבריטים בדיכוי המרד. פעילות פוליטית משותפת של הגורמים הציוניים עם כמה מבני משפחת נשאשיבי, המתחרה המסורתית למשפחת אל-חוסייני - שכללה גם קניית קרקעות - נהפכה בתקופה זאת לפעילות צבאית של משתפי הפעולה נגד המורדים בראשות משפחת אל-חוסייני. מהמסמכים שאסף כהן עולה שראג'ב נשאשיבי, שהיה ראש העיר ירושלים, ואחיינו, פחרי נשאשיבי, אירגנו - בתיווכם של משה שרת ואיש ההגנה דוד הכהן - "את חבורות השלום". זאת היתה רשת לוחמה ומודיעין, שסייעה לבריטים לדכא את המרד ולרדוף את אנשי המופתי וראשי המורדים. אנשי הקשר הציונים סייעו לבריטים. מנגד, "יחידות הטיהור" של משפחת אל-חוסייני התנקשו במשתפי פעולה וסוחרי קרקעות ובמי שהפרו את החרם שהוטל על סחורות יהודיות. בטווח הארוך, שיטות אלה החישו את קץ המרד.

1. עזבון שריף שנטי
2. עזבון אווה שנטי
3. חברת חלקה 2 בגוש 7064 בע"מ
4. יוסף שנטי, מנהל עזבון שריף שנטי ז"ל

נגד
1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תל-אביב-יפו
2. עיריית תל-אביב-יפו

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

לפני הנשיא מ' לנדוי, והשופטים א' ברק, ש' לוין

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ט באייר תש"ם (25.4.1980).
ש' ליבליך – בשם העותרים
נ' קונשטוק – בשם המשיבים
פסק-דין
הנשיא (לנדוי)
נשוא העתירה הזאת שהוגשה ביום 13.12.1979 הוא שטח אדמה של למעלה מ-54 דונם (חלקה 2 בגוש 7064) בתל-גיבורים, בתל-אביב-יפו. חלק משטח זה שייך לחברה בע"מ, העותרת מס' 3 שלפנינו. שבעלי מניותיה היו המנוחים שריף שנטי ואווה שנטי. עזבונותיהם של שריף ואווה שנטי הם העותרים מס' 1 ו-2, ובשמם פועל העותר הרביעי, יוסף שנטי, כמנהל העזבונות. שותפם של העותרים לחלקה הוא מינהל מקרקעי ישראל. נעשה הסכם חלוקה בין העותרים והמינהל שלפיו שייך החלק המערבי של החלקה, ששטחה למעלה מ-23 דונם, לעותרים. החלקה כלולה בתכנית בנין ערים מס' 432 שהיא תיקון לתכנית מתאר יפו. לתכנית זו ניתן תוקף לפי אישור שר הפנים שפורסם בילקוט הפרסומים 782 מיום 4.8.1960. בין מטרות התכנית "להתוות אפיק להטיית נחל אילון". השטח להתווית אפיק ההטיה יועד להפקעה. לאחר מכן, ביום 6.1.1974, ניתן אישור למתן תוקף לתכנית מפורטת מס' 1300 שמטרתה "לייעד שטחים לדרך לתנועה מהירה, לרכבת, לאפיק מי שטפונות ולשטח צבורי פתוח…" ותחת הכותרת "הפקעה" נאמר בה : "השטחים המיועדים לדרך, אפיק מים, מסילת ברזל ולשטח צבורי פתוח יופקעו תוך 3 שנים מיום אישור התכנית", ועל זמן הביצוע נאמר "התכנית תבוצע תוך 20 שנה מיום אישורה".
הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, התמהמהה בהפקעת אדמתם של העותרים, מעבר לתקופת שלוש השנים מיום 6.1.1974 הקבועה בתכנית מס' 1300. משום כך פנו העותרים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לחייבם להפקיע את אדמתם, ובעקבות הפנייה הזאת הודיעה הוועדה המקומית על הפקעת החלקה. בהתאם לזה פורסמה ביום 28.10.1976 בילקוט הפרסומים 2264 הודעה לפי הסעיפים 189ו-190 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וסעיפים 5ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, על הפקעת אדמתם של העותרים ושל אדמות אחרות הכלולות בתכנית 1300. התנהל משא ומתן על סכום הפיצויים המגיע לעותרים, ואלה הגישו תביעה לבית- המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לתשלום הפיצויים עבור ההפקעה. הדיונים בבקשה זו הסתיימו. העותרים ביקשו לעכב את מתן פסק-הדין בבקשה עד להכרעה בעתירה זו שלפנינו, ופסק-הדין טרם ניתן. בינתיים קיבלו העותרים מאת הוועדה המקומית, או העירייה, שהן המשיבות לפנינו, תשלומים בסכום כולל של 2,550,000 ל"י המהווים את סכום הפיצויים שבו מודות המשיבות (תביעת העותרים היא, כמובן, לסכום גבוה יותר).
טענת העותרים היא שבייעוד הקרקע הנדונה חל שינוי גמור בשנת 1977. לפי תכנית 1300 היתה הקרקע מיועדת לשלוש מטרות:
א. להטית האפיק של נחל אילון;
ב. לקו של מסילת הברזל שנועד לעבור באותו אפיק;
ג. לסלילת חלק מדרך מהירה.
לשני צדי השטחים הללו משתרעים לפי התכנית שטחי ירק.
בשנת 1977, כנראה מסיבות של חוסר תקציב לביצוע התכנית השאפתנית הזאת, התברר שהתכנית כפי שמתכנניה הגו אותה אינה ניתנת לביצוע במתכונתה המקורית. מעיד על כך מכתב (נספח ח לעתירה) שכתב ראש אגף הנכסים של חברת נתיבי אילון בע"מ אל מנהל היחידה לרפרצלציה במינהל ההנדסה של עיריית תל-אביב. המכתב הוא מתאריך 19.10.1977; נושאו "גוש 7064, חלקה 2 – משפחת שנטי" ונאמר בו "לפי בקשתך הריני להעביר אליך מצ"ב שלוש מפות בהן מסומנים גבולות החלקה 2 בצבע ירוק וגבולות תוואי הדרך המהירה בצבע אדום. השטח הדרוש לנו בחלקה הנדונה הוא 7420 מ"ר."
יוצא ממכתב זה שכיום הכוונה היא לבצע רק את סלילת הדרך המהירה ושלשם כך אין עוד צורך בהפקעת כל אדמתם של העותרים, דהיינו למעלה מ-23 דונם, אלא די בהפקעת 7.420 דונם בלבד.
לאחרונה הכינו המשיבות, תכנית חדשה, היא תכנית מפורטתמס' 1940 "מחלף תל- גבורים", שגם היא תכנית שינוי לתכנית מתאר מס' 432. תכנית זו תואמת, כנראה, את האמור במכתבה הנ"ל של חברת נתיבי אילון והיא מורה על שינויים יסודיים בתכנון אותה סביבה, הכוללים מנחת הליקופטרים לבית החולים תל-גיבורים הנמצא בסמוך לשם. גם בה נותרה הדרך המהירה, אך אין בה עוד שינוי אפיק הנחל והנחת קו מסילת הברזל. ביום 17.8.1978 פרסמה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב בילקוט הפרסומים 2462 הודעה לפי סעיף 77 של חוק התכנון והבניה ביחס לתכנית זו.
מר ליבליך, פרקליט העותרים, טוען על-פי עובדות אלה ועל סמך הפסיקה של בית- משפט זה בשורה של פסקי-דין שתחילתם בפרשת קלמס, בג"צ 75/57 (מינה קלמס נגד הוועדה המקומית לבניה ותכנון ערים תל-אביב-יפו, פ"ד יא 1601 ; פ"ע לא 38.) וסופם, לעת עתה, בפרשת שמואלזון, בג"צ 67/79 (לאה שמואלזון נגד מדינת ישראל, ו-2 אח', פ"ד לד(281 (1.), כי משמתברר שהמטרה שלשמה הופקעה אדמת העותרים אינה קיימת עוד, יש לבטל את ההפקעה ביחס לאדמת העותרים כולה, ולחלופין לפחות ביחס לשטח העולה על הדרוש לנתיבי אילון לפי המכתב נספח ח. אמנם מתיחסת הפסיקה למקרים של רכישה על-פי הפקודה משנת 1943, אבל לטענת מר ליבליך הוא הדין בהפקעה לפי סעיפים 189ו-190 לחוק התכנון והבניה.
לזה עונה הגב' קונשטוק, פרקליטת המשיבות, שאותו מכתב, נספח ח, אינו משנה כלום לעומת המצב שהיה קיים בעת הפקעת החלקה, כי רק תכניות הבינוי הקיימות הן הקובעות ולא הודעתה של חברת נתיבי אילון שאין לה כל מעמד בנוגע לתכנון האדמות הכלולות בתכנית מס' 1300. ביחס לתכנית 1940, "מחלף תל-גבורים", היא אומרת שתכנית זו טרם אושרה להפקדה ואין לדעת מה יהיה גורלה ועל כן אף בתכנית זו אין כדי להשפיע על תוקף התכניות הקיימות. ועוד טוענת גב' קונשטוק שמכל מקום היתה אחת המטרות של תכנית 1300, עוד מלכתחילה, יעוד הקרקע לשטח ציבורי פתוח ושבזה לא נשתנה דבר גם אם מביאים בחשבון את הצמצום של התכנית המקורית, כי בדעת העירייה לנצל את הקרקע הנדונה בעתיד לנטיעת פארק ציבורי. אמנם טרם יצא הדבר מגדר רעיון היולי שעוד לא לבש צורה של תכנית ממשית, אבל אין בכך כלום – אומרת גב' קונשטוק – כי הרי תכנית מס' 1300 מיועדת, לפי האמור בה, לביצוע במשך תקופה ארוכה של עשרים שנה משנת 1974 – ועוד חזון למועד, ומה שלא ניתן לביצוע כיום יבוצע לכשירחיב לעירייה.
אין בדעתי להכריע בטענות ומענות אלה, כי סבורני שעתירת העותרים חייבת להידחות מטעם אחר. כאן יש להשלים את תיאור העובדות ולהוסיף שאת סכום הפיצויים של 2,550,000 ל"י קיבלו העותרים בתשלומים הבאים: ביום 1,500,000 – 24.11.1977 ל"י; ביום 750,000 – 21.2.1978 ל"י; ביום 300,000 – 12.2.79 ל"י.
המכתב הנ"ל של נתיבי אילון המעיד לטענת מר ליבליך על השינוי היסודי בתכנון הסביבה היה כזכור מאוקטובר 1977, כלומר מלפני קבלת התשלום הראשון על-ידי העותרים. שאלנו את מר ליבליך מתי הגיע המכתב נספח ח לידיעת העותרים. על כך לא ידע להשיב ועלינו להניח איפוא לחובת העותרים שהם ידעו עליו בסמוך למועד כתיבתו.
בינתיים חלה התפתחות נוספת, כי העותרים ניהלו משא ומתן עם סגן גזבר העירייה להוצאת יתר השטח, מעל ל-7.420 דונם, מכלל ההפקעה ולתשלום פיצוי מוסכם על השטח של 7.420 דונם שעליו תוסיף ההפקעה לחול. העותרים טענו שמשא ומתן זה הסתיים בהסכם, ומשהעירייה הכחישה זאת פנו לביתהמשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה לפסק-דין הצהרתי על כך. העירייה ביקשה לדחות בקשה זו על הסף, וכבוד השופטת ולנשטיין נעתרה להם בהחלטה מיום 8.5.1978. כי מצאה שההסכם לא נעשה על-ידי מי שמוסמך לעשותו על-פי סעיף 203(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש).
רק זמן רב אחר הדברים האלה, ביום 29.10.1979. פנה מר ליבליך בשם מרשיו אל העירייה במכתב שבו הציע לראשונה לבטל את ההפקעה כליל והביע את נכונות מרשיו להחזיר למשיבות את הכספים שקיבלו מהן. בסוף המכתב נתבקשו המשיבות להודיעו אם הן מסכימות לביטול ההפקעה "כדי שאוכל לבטל את הבקשה לפיצויים בבית המשפט".
לפנינו הסביר מר ליבליך שהעותרים נקלעו למצב קשה: לפי תיקון מס' 2 לחוק דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשל"ז-1977 (ס"ח 856, מיום 25.3.1977, ע' 148) אשר תיקן לראשונה את העיוות שבתשלום פיצויים על רכישה בכפייה ללא התחשבות בירידת ערך הכסף, נקבע שברכישת זכויות מכוח חוק התכנון והבניה (כמו במקרה דנן) תהיה ההצמדה בשיעור 70% בלבד, תחילת ההצמדה רק מחודש אפריל 1974 ותשלום הפרשי הצמדה עקב רכישה אחת לא יעלה על 500,000 ל"י (ראה גם תיקון נוסף, מס' 3, בס"ח תשל"ח 893, מיום 10.4.1978, ע' 120). משום כך נאלצו העותרים לקבל לעת עתה לפחות את דמי הפיצויים שלא היו שנויים במחלוקת, כדי להישמר לפחות במידת מה מפני אובדן ערכם הריאלי של הפיצויים שייפסקו לבסוף על-ידי בית-המשפט מעל לסך 500,000 ל"י. מר ליבליך טוען שבנסיבות אלה אין לראות בקבלת הסכום המוסכם ויתור על טענת העותרים שיש לבטל את ההפקעה מעיקרא. לפנינו חזר מר ליבליך והביע נכונותם של העותרים להחזיר את הסכומים שקיבלו על חשבון הפיצויים. אמנם הציע גם הוא תחילה הצמדת הסכומים הללו כדי 500,000 ל"י בלבד, אבל לבסוף נאות להצהיר שיקבל בנדון זה כל הכרעה של בית-משפט זה.
חוששני שאין די בהחזרת המצב לקדמותו במה שנוגע לתשלום הפיצויים, כדי שהעותרים יוכלו להישמע בבית-משפט זה בטענתם שיש לבטל את ההפקעה כולה או מקצתה (ואוסיף כאן שלחלופין טען מר ליבליך גם שאם ההפקעה תבוטל ביחס ליתרת השטח בלבד ניתן לזקוף את הסכומים שנתקבלו על חשבון השטח של 7.420 דונם שלגביו תוסיף ההפקעה להתקיים). העיקר איננו בכספים שנתקבלו ושניתן להחזירם או לזוקפם, כהצעת מר ליבליך, אלא בעצם העובדה שבעת ובעונה אחת פנו העותרים לבית-משפט זה בטענה שיש לבטל את ההפקעה ועם זאת לא הניחו ידם מתביעת הפיצויים המבוססת על ההנחה שההפקעה שרירה וקיימת. פירושו של דבר לשלול ולחייב בנשימה אחת, וכזאת לא יתכן. אף לא שמענו שהעותרים הודיעו לבית-המשפט הדן בענין הפיצויים שהם ממשיכים בהליכים ההם תוך הסתייגות ושמירה על זכותם לטעון שיש לבטל את ההפקעה כולה או מקצתה. כך נהגו העותרים במשך תקופה ארוכה מאז הגשת בקשתם למתן הפיצויים, בשנת 1977, עד לפנייתם לעירייה בדרישה לבטל את ההפקעה, באוקטובר 1979, ועד הגשת עתירה זו בדצמבר 1979. בינתיים נתחדשו דברים, עקב התשלום החלקי של הפיצויים. היה זה שיהוי רב מדי שהוא החייב להיות בעוכרי העתירה הזאת. ואם תמצי לומר, גם מדחיית בקשתם של העותרים על-ידי כבוד השופטת ולנשטיין במאי 1978 ועד להגשת העתירה בדצמבר 1979 עבר זמן רב מדי.
מטעם זה יש לדעתי לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה.
השופט ברק
אני מסכים.
השופט לוין
אני מסכים.
הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי ולדחות את העתירה. אין צו להוצאות בעתירה זו.
ניתן היום, יב בתמוז תש"ם (26.6.1980).