אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק : "הזוג הנשיאותי" אלישבע ברק הינה ביולוגית ב"מוצאה". היא סיימה בהצטיינות את התואר השני בביולוגיה בחוגים לגנטיקה, זואולוגיה וכימיה באוניברסיטה העברית והתמחתה במחקר של מחלות גנטיות בקרב יהודים מן העדה הכורדית.
בתקופת שהות המשפחה בארה"ב (לרגל עבודת פרופ' ברק באו"ם), שלחה גב' ברק ידה באמנות הציור ואחד מציוריה אף הוצג בתערוכה. לדבריה מאז ומתמיד התעניינה בציור "אך בארץ לא העזתי. התביישתי. בארה"ב לא הכירו אותי, לא היה לי ממי להתבייש ולכן לא היו לי רגשי נחיתות".
אליבא דאמת, בתחילת דרכה ביקשה אלישבע ברק ללמוד רפואה דווקא, אך הוריה התנגדו לכך בתוקף כיוון שסברו שרפואה אינה מקצוע לנשים.
לימים, והיא כבר שופטת בבית הדין הארצי לעבודה, כאילו תסגור אלישבע ברק חשבון עם הוריה:
וכך תקבע השופטת ברק באחד מפסקי הדין שלה:
"ההפרדה - חסימת הדרך לתפקיד מסוים - פוגעת בכבודו של אדם באשר הוא אדם; סגירת הדרך לתפקיד מסוים בפני אשה באשר היא אשה, פוגעת בכבודה כאדם עובד".
סוג של צדק פואטי.
אבל אנחנו עדיין בתקופה הביולוגית.
במחצית שנות השלושים לחייה נוטשת הגב' ברק את הביולוגיה ומתחילה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית (היה זה בתקופת היות בעלה, פרופ' ברק, מרצה ודיקאן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה עד שהתמנה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה).
את התמחותה בעריכת דין עושה גב' ברק אצל נשיא בית המשפט העליון דאז ד"ר יואל זוסמן וכן בפרקליטות מחוז ירושלים.
עם סיום התמחותה - וסמוך לאחר תחילת כהונת בעלה כשופט בבית המשפט העליון - מתקבלת גב' ברק לעבודה בבית משפט זה כעוזרת משפטית של הנשיא זוסמן.
לאחר פרישת הנשיא זוסמן ממשיכה גב' ברק לעבוד כעוזרת משפטית גם של הנשיאים לנדוי, כהן ושמגר - סה"כ במשך למעלה משמונה שנים - עד שמתמנית, במחצית שנת 87, לתפקיד רשמת בבית הדין האזורי לעבודה.
בשנת 90 מתמנית הגב' ברק לתפקיד שופטת בבית הדין האזורי, ובשנת 95 היא עולה לערכאה העליונה - בית הדין הארצי לעבודה.
בשנת 2000 מתמנית השופטת ברק לתפקיד סגן נשיא בית הדין הארצי לעבודה.
רבות נאמר ונכתב כנגד התופעה שבה שני בני זוג מכהנים כשופטים. פה ושם, כפי שנראה בהמשך, ננקטו גם יוזמות חקיקה של חברי כנסת במגמה למנוע את התופעה.
הביקורת הציבורית כנגד התופעה מתמקדת, מטבע הדברים, במקרה הספציפי והבולט של השופט ברק ורעייתו - השופטת אלישבע ברק.
ביקורת זו גברה משעלתה השופטת ברק לבית הדין הארצי לעבודה (בעת ובעונה אחת עם מינוי השופט ברק לתפקיד נשיא בית המשפט העליון), והיא גברה והלכה כשמונתה השופטת ברק לסגנית הנשיא של בית הדין הארצי.
התגובות לביקורת זו מתמקדות בכך שיש לגב' ברק זכות לפתח קריירה מקצועית משלה, ואין זה הוגן לעצור את קידומה מחמת היותה אשתו של השופט ברק.
ובאמת, מי לא יגן על זכותו הבסיסית של אדם להתפתח ולהגשים את עצמו ? מה לך יותר מכך שהזכות הזו מוגנת כזכות חוקתית הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ?
אומר השופט ברק:
"ביסוד כבוד האדם עומדת האוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפעולה של האדם. כבוד האדם היא החירות של האדם לעצב את חייו ולפתח את אישיותו כרצונו".
לא למותר לאזכר כאן גם את הערך החברתי החשוב שעניינו עידוד נשים, באשר הן, "לנפץ את תקרת הזכוכית".
בהקשר זה, מה לנו יותר מסיפורה של אליס מילר שכזכור ביקשה - ואף השיגה את מבוקשה - להתנדב לקורס טיס, ובכך פרצה את הדרך לגיוס בנות לקורס זה ?
אומר בג"צ בעניין אליס מילר:
"יש להעמיד את החוק בחזקתו הפרשנית, כי הוא מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ואף מכוון להגשימה... אף ביתר שאת מתחייבת גישה זו מן ההכרה, שעם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התעלה מעמדו הנורמאטיווי של עקרון השוויון - שזה מכבר נאמר עליו כי "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו" - והוא הפך "לעיקרון בעל מעמד חוקתי על חוקי".
ולענייננו: כמובן שאין חולק על זכותה של הגב' ברק לבחור לעצמה קריירה ולהגשים את שאיפותיה ככל יכולתה.
אבל הערכים הללו - חשובים ככל שיהיו - אינם ערכים מוחלטים.
אומר בהקשר זה השופט ברק:
"הערכים והעקרונות - והחירויות הנגזרות מהם - אינם בעלי אופי מוחלט. לערכים, לעקרונות ולחירויות אין משקל "מוחלט". משקלם הוא תמיד יחסי. מעמדם נקבע ביחס לערכים, עקרונות וחירויות אחרים עימם הם עשויים להתנגש".
ועוד ברק:
"רוב רובן של זכויות האדם הן יחסיות. ניתן לפגוע בהן כדי להגשים אינטרסים הנתפסים על ידי החברה כראויים... הטעם לכך הוא, שזכויות האדם...אינן זכויותיו של הפרט על אי בודד. הן זכויות הפרט כחלק מחברה. הן עוסקות בפרט וביחסיו עם זולתו".
ומה הדין כאשר זכויותיו של פרט מסויים מתנגשות עם זכויות של פרט אחר או עם ערכים של החברה בכללותה ? יש כמובן לאזן ביניהם.
אומר השופט ברק:
"על בית המשפט להעמיד את השיקולים הנוגדים על מאזני המשפט. עליו לאזן בין הערכים והעקרונות המתנגשים. עליו להכריע באיזון על פי משקלם של השיקולים הנוגדים בנקודת ההכרעה. כך נהג בית משפט זה מיום הקמתו עד עצם היום הזה. זוהי תורת האיזון (balancing)הנוהגת במשפט הציבורי שלנו".
השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - השקיע מאמץ בפיתוח ושיכלול תורה של איזונים בין ערכים מתנגשים. כוחה של אותה תורה בהיותה שיטה מסודרת - יותר שכלתנית ופחות אינטואיטיבית - לזיהוי הערכים השונים, לשקילתם ולאיזון ביניהם.
הנה כי כן, זכויותיה של אלישבע ברק לפתח קריירה מקצועית ולהתקדם - עם כל חשיבותן - "אינן זכויות על אי בודד".
השאלה הנשאלת, איפוא, הינה האם הזכויות הללו של גב' ברק מתנגשות עם ערכים אחרים שגם הם ברי הגנה, והאם נערך איזון ראוי ביניהם.
כך למשל, נשאלת השאלה האם העובדה שגב' ברק עבדה (במשך למעלה משמונה שנים) כעוזרת משפטית בבית המשפט העליון - שעה שבעלה השופט ברק מכהן שם כשופט - האם עובדה חריגה זו לא פגעה בתדמיתו של בית המשפט כמופת לשמירה קפדנית על הוראות החוק. הכוונה בענייננו להוראות שירות המדינה האוסרות להעסיק בני משפחה אחת באותו מקום עבודה.
שכן בית המשפט העליון, גם הוא, הינו אחרי ככלות הכל - מקום עבודה.
הרי ההוראות הללו אינן איזה עניין טכני סתמי. הן פרי ניסיון חיים ונועדו למנוע היווצרות אין ספור מצבים בלתי רצויים.
האם רצוי, למשל, ששני שופטים יישבו באותו הרכב כאשר אשת האחד משמשת עוזרתו המשפטית של רעהו ?
השאלה מתחדדת כאשר שני השופטים הללו חלוקים בדיעותיהם. שכן תפקידה של העוזרת המשפטית הוא לאסוף חומר ולעזור לשופט "שלה" לגבש את עמדתו.
והשאלה מתחדדת והולכת כאשר השופטים, לא רק שהם חלוקים האחד על רעהו, אלא שהם גם תוקפים - כמעט בחמת זעם - זה את עמדתו של זה בפסק הדין. חילופי הדברים בין השופטים ברק ואלון בפסק הדין בעניין ז'רז'בסקי הם דוגמא טובה לכך.
ידועים גם חילוקי הדעות הקשים בין השופטים ברק ושמגר על רקע בג"צ גירוש אנשי החמאס ללבנון.
לא מן המותר, בהקשר זה, לציין כי במסיבת הפרידה משמגר, ולמרות חגיגיותו של המעמד, מצא ברק לנכון לאזכר כי "מאיר ואני נוקטים פחות או יותר באותן עמדות, אבל היו לנו גם ימים קשים ומאיר יודע למה אני מתכוון".
ובכן, האם היתה רצוייה הסיטואציה - הבלתי אנושית כמעט - שאשתו של ברק תהיה עוזרתו המשפטית של שמגר באותם "ימים קשים" ?
הנה כי כן, חילוקי דעות - ולעיתים חילוקי דעות קשים - יכול שיתגלעו בתוך הרכב שופטים. האם רצוי, איפוא, ששופט - המגייס את כל כוח השכנוע והרטוריקה לכתיבת פסק דינו - ייעזר לצורך כך דווקא באשת השופט שעליו הוא חלוק ?
דומה שאפילו מלאכים היו מעדיפים להימנע ממצבים מסוג זה.
ונזכור, כמובן, את דבריו של השופט ברק עצמו שסיפר כיצד עמל "שעות על שעות על שעות" לשכנע את חבריו לקבל את עמדתו בבג"צ הוועד נגד עינויים. האם במקרה כזה היתה רצוייה, למשל, סיטואציה שבה השופט ברק עושה כל מאמץ לשכנע שופט מסויים לקבל את עמדתו שעה שאשתו של ברק משמשת עוזרת משפטית של אותו שופט ?
ומה, למשל, כאשר שופט מוצא לנכון להעיר לעוזרת המשפטית שלו על שלדעתו טיפלה בתיק זה או אחר באופן מוטעה ? האם הוא יוכל לעשות כן באופן חופשי וענייני - וללא התפתלויות - כאשר בעלה של העוזרת המשפטית מכהן עימו כשופט ?
הדברים כה ברורים עד שאין צורך בהמחשות נוספות.
כללו של דבר, עבודת בני משפחה אחת באותו מקום טומנת בחובה חשש מובנה להיווצרות מצבים לא רצויים, מתיחויות, לחצים ושאר תופעות - גלויות או סמויות - הפוגמות בתיפקוד השוטף והתקין במקום העבודה.
קשה, איפוא, להבין איזו סיבה עניינית הצדיקה את המצב החריג - והנוגד את הוראות שירות המדינה - שבו גב' ברק הועסקה, במשך שנים, בבית המשפט העליון כשבעלה השופט ברק מכהן שם.
ומה על מראית העין ? מה אמור הציבור לחשוב בראותו את ה"משפחתיות" הזו דווקא בבית המשפט העליון ?
ויצויין שגב' ברק התקבלה לעבודה בבית המשפט העליון לאחר שהשופט ברק כבר החל לכהן שם - כלומר שגב' ברק נכנסה למצב הבלתי ראוי הזה מתוך בחירה ובעיניים פקוחות (גם של בעלה !).
לשופט זוסמן, שהיה בקשר אישי קרוב עם משפ' ברק, חלק לא מבוטל בכניסת בני הזוג ברק - זה כשופט, זו כעוזרת משפטית - לבית המשפט העליון.
ברק וזוסמן
השופט ד"ר יואל הכהן זוסמן לימד דיני שטרות בפקולטה למשפטים ששכנה אז במנזר רטיסבון בירושלים.
לימים יספר זוסמן כי ברק היה תלמידו והוא מכירו עוד מזמן היותו "תינוק בשטח המשפט".
והתינוק הזה היה לנער וגם בגר. וכשבגר הוא זכה כזכור - ביחד עם השופט זוסמן - בפרס ישראל למשפט לשנת 1975.
זמן קצר לאחר מכן נמצא ברק, כזכור, ברשימת מועמדיו של שר המשפטים חיים צדוק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
עו"ד יחיאל גוטמן, שהיה אז יועצו של צדוק, מספר כי: "תומך נלהב למועמדותו של ברק מצא צדוק בדמותו של ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון באותה עת, השופט יואל זוסמן, ידידו האישי של שר המשפטים, שדעתו היתה מקובלת בעיניו".
ברק עלה לראש רשימת המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וההמשך ידוע.
בשנת 76 התמנה השופט זוסמן לנשיא בית המשפט העליון.
עם תחילת כהונתו של זוסמן כנשיא, התקבלה אלישבע ברק לעבוד כמתמחה שלו בבית המשפט העליון.
השופט זוסמן היה אדם לא בריא. כעבור שנים רבות יספר עו"ד חיים צדוק - וידגיש כי הוא מגלה זאת לראשונה - כי ערב מינויו של זוסמן לנשיא בית המשפט העליון, הוא לקח שיחה עם רופאו של זוסמן, ורק אחר כך המליץ למנותו לנשיא.
עם השנים הלך מצבו הבריאותי של זוסמן והתערער. עורך הדין הירושלמי פנחס רבינוביץ, שהיה ידיד אישי קרוב של זוסמן, מספר בזכרונותיו כי "בייחוד סעדה אותו (את זוסמן) במסירות עד יום מותו, משפחת השופט ברק".
קשרי ברק זוסמן קיבלו ביטוי בהיבטים נוספים:
פסק דין עליון: לא סופי
אדם - שלמה אבני שמו - ניהל מאבק משפטי ממושך (בעניין שאינו רלוונטי לכאן), והפסיד בכל הערכאות - לרבות בערעור לבית המשפט העליון.
אבני, שהיה משוכנע בצידקתו, לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט העליון ופתח בשביתת רעב בפתח ביתו של נשיא בית המשפט העליון השופט זוסמן.
שכניו של זוסמן גילו עניין בשובת וביקשו שהבעייה תבוא על פתרונה.
התקשורת אף היא התעניינה בסיפור. וכך גם כמה מחברי הכנסת.
אהרן ברק - שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה - התערב בעניין ופתר הבעייה.
וכיצד פתר ברק את הבעייה ?
הוא הגיע להסכם עם אבני כי יעבור מחדש על כל התיקים הנוגעים לעניינו ואם יגיע למסקנה שבתי המשפט לא עיוותו את הדין, הוא - אבני - יראה את העניין כמחוסל (כלומר שאם, לעומת זאת, יגיע ברק במהלך הבדיקה למסקנה הפוכה –שהיה עיוות דין - העניין איננו מחוסל).
הנשיא זוסמן יכול לנשום לרווחה: אבני הפסיק את שביתת הרעב מול פתח ביתו.
ברק אכן עבר על התיקים כמסוכם ובסיום הבדיקה כתב לאבני: "קראתי את החומר שמסרת לעיוני. אכן מתוך החומר עולות טענות כבדות משקל בזכות גישתך".
ברק הציע לאבני דרך לפתוח מחדש בהליכים משפטיים (אבני פעל על פי הצעת ברק והפסיד שוב בכל הערכאות).
ובכן, מה רואות כאן עינינו ?
אנו רואים כיצד היועץ המשפטי ברק יושב, משל היה ערכאת ערעור, על פסקי דין של בתי המשפט - בהם פסק דין של בית המשפט העליון - כדי לבדוק אם בתי המשפט עיוותו או לא עיוותו את הדין.
ברק בוודאי ידע שבמעשהו זה הוא פוגע במעמד בית המשפט העליון ובסמכותו (לרבות, אגב, בשופט שמגר שהיה אחד השופטים בהרכב שדן בעניינו של אבני).
וברק מן הסתם גם שמע משהו על כלל סופיות הדיון.
לימים, כשיהיה ברק נשיא בית המשפט העליון, הוא יקבע כי:
"להתדיינות המשפטית...צריך להיות סוף. אינטרס הציבור הוא, כי יהיה סוף להתדיינות. אכן, מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק.
אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרת את ענייניהם של...אחרים הממתינים לבירור משפטם...
אכן, פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין...סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".
ודוק:
בהליך פלילי - לצורך הכרעה בדבר משפט חוזר - יש כזכור לאזן בין כלל סופיות הדיון לבין הערך של חשיפת האמת ועשיית צדק נוכח הסכנה של הרשעת חפים מפשע.
אבל בהליך אזרחי לא קיים מוסד המשפט החוזר, כך שכלל סופיות הדיון הינו כלל קשיח ועומד בפני עצמו.
וברק כמובן שידע כי עניינו של אבני הינו בתחום האזרחי.
וכיוון שבהליך אזרחי עסקינן, הרי שליועץ המשפטי לממשלה גם לא היתה במקרה זה זיקה עניינית אליו.
מה, אם כן, היה המקור - החוקי - לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ברק להתערב בעניינו של אבני כפי שהתערב ?
ומה על התקדים שיצר כאן ברק ? היתכן שנוצרה כאן "פרוצדורה" חדשה - הפגנה מול ביתו של נשיא בית המשפט העליון - שבכוחה לגבור על כלל סופיות הדיון ולפתוח תיק מחדש ?
ודוק:
אילו היה היועץ המשפטי לממשלה פותר את הבעייה בדרכי שכנוע - או בכל דרך אחרת שאינה פוגעת בסופיות הדיון - ניחא.
הבעייה היא שברק בחן כאן את פסקי הדין לגופם כדי לבדוק אם בתי המשפט עיוותו או שלא עיוותו את הדין, ובכך הוא פגע במעמדו של בית המשפט ובעקרון סופיות הדיון.
אכן, ברק היה באותם ימים כבר בשיא תהילתו: ידלין כבר ישב בבית הסוהר, ורבין הלך הביתה - כך שהאפשרות שיספוג ביקורת ציבורית על מעשיו היתה אפסית.
אבל ברק היה בוודאי מודע לכל הטעמים שנמנו לעיל והשוללים את התערבותו.
מה, אם כן, הניע את ברק - למרות הטעמים הללו - להתערב בעניין כפי שהתערב ?
נחזור לרגע אל הסיטואציה:
יושב אדם ושובת רעב בפתח ביתו של הנשיא זוסמן.
שכניו של זוסמן אינם אדישים למתרחש. להיפך, הם מגלים עניין בשובת ומבקשים שהבעייה תבוא על פתרונה.
התקשורת אף היא מוצאת עניין בסיפור. וכך גם כמה חברי כנסת.
הסיטואציה בכללותה, כמובן שמעיקה על הנשיא זוסמן, שבוודאי חש גם אי נעימות רבה כלפי שכניו.
וזוסמן, יש לזכור, הוא איש לא בריא.
אלישבע ברק - המתמחה של זוסמן באותם ימים - עדה בוודאי למצוקתו.
ואז בא בעלה אהרן ברק - היועץ המשפטי לממשלה - ופותר את הבעייה.
האם ברק היה מתערב כך ופוגע בעקרון סופיות הדיון ובמעמדו של בית המשפט העליון - אלמלא בזוסמן המדובר ?
הרי יכול היה ברק לטעון (אם פנו אליו), שאין הוא מוסמך להתערב בעניין, ואיש לא היה בא אליו בטרוניה.
אין זה אלא שברק חש מחוייבות אישית כלפי זוסמן לחלצו מהמצוקה, ולסלק - בכל מחיר - את השובת מפתח ביתו.
עקרון סופיות הדיון יצטרך לחכות לימים טובים יותר.
הקשר הסימביוטי
באחד הפרקים הקודמים הבאנו כזכור קטע מדבריו של פרופ' קרמניצר הנוגעים לבעייתיות של "הקשר הסימביוטי הזה, הקשר ההתאחדותי בין שתי המערכות הללו" - כלומר הקשר שבין בית המשפט העליון לבין פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה הרואים בבית המשפט העליון את מקום קידומם הטבעי.
"הקשר הסימביוטי הזה" - בהקשר ליחסי ברק זוסמן - ראוי לבחינה מהיבט נוסף שבא לידי ביטוי בימי פרשת ידלין.
תזכורת:
מעורבותו האישית האינטנסיבית של ברק בחקירת ידלין תוארה כזכור בהרחבה.
ראינו, כזכור, כיצד מעורבותו האישית של ברק בהליך החקירה - במיוחד בנסיבותיה של אישיות בכירה כמו ידלין - הכניסה את ברק לאמביציה אישית להשיג את ההרשעה (ואפילו במחיר של עיסקת טיעון שנסיבותיה תוארו כזכור בהרחבה).
היה ברור לברק - כמו לציבור בכלל - כי אם ידלין יזוכה, יעורר הדבר תגובות קשות שיפגעו בפרקליטות בכלל, ובברק בפרט, על שגררו איש ציבור כה בכיר לבית המשפט על לא עוול בכפו וכו' וכו'.
עם הגשת כתב האישום נגד ידלין הוא נעצר, כזכור, עד תום ההליכים - עובדה שעוררה ביקורת בחוגים שונים, לרבות בחוגי אקדמיה.
עמדנו, כזכור, בהרחבה על כך שמעצר נאשם עד תום ההליכים משפר משמעותית את סיכויי הרשעתו (והבאנו אף מדבריו של פרופ' ליבאי בעניין זה).
ידלין, שרצה כמובן להשתחרר בערובה, הגיש לבית המשפט העליון ערר כנגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים.
בית המשפט העליון דחה את הערר.
מי שדן בבית המשפט העליון בעררו של ידלין ודחה אותו - היה הנשיא זוסמן.
וכאן מתעוררת בעייה - לפחות בעייה של מראית עין:
הנשיא זוסמן ודאי ראה - כמו שראה כל הציבור - כי ברק מוביל, אישית, את חקירתו של ידלין. כלומר שהנשיא זוסמן היה מודע לכך שחשוב לברק אישית - מהטעמים שפורטו לעיל - להשיג הרשעה בתיק הזה.
על היחסים הקרובים בין ברק וזוסמן כבר עמדנו לעיל.
אבל יתרה מכך, וזה החשוב לענייננו:
בזמן שהנשיא זוסמן דן בעררו של ידלין - התמחתה אצלו אשתו של ברק.
יודגש:
אין בדברים לעיל לטעון כנגד עצם הצורך לעצור את ידלין עד תום ההליכים, ואין גם לטעון שהנשיא זוסמן החליט להשאיר את ידלין במעצר כתוצאה משיקולים זרים. לא בזה העניין.
השאלה היא מה על מראית העין ?
והשאלה הכללית יותר הינה האם ראוי הוא שאשתו של היועץ המשפטי לממשלה תהיה מתמחה של נשיא בית המשפט העליון ?
האם אין בכך ליצור תחושה שהדבר פוגע במידה כלשהי באובייקטיביות של הנשיא שעה שהוא דן בעניינים שהיועץ המשפטי לממשלה צד להם ?
האם ראוי המצב שנשיא בית המשפט העליון ידון בתיק שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה צד לו - שעה שאשתו של היועץ המשפטי יושבת בלשכת הנשיא ומרכזת עבורו את החומר באותו תיק עצמו ?
השאלה היא לא רק כיצד נראים הדברים בעיני הציבור הרחב, אלא גם - ואולי בעיקר - כיצד הם נראים בעיניו של העצור שעניינו מתברר בפני הנשיא.
האם אין חשיבות לכך שגם העצור - מנקודת ראותו הסובייקטיבית - ישתכנע שגם אם עררו נדחה, הוא נדחה מסיבות ענייניות בלבד?
והשאלה העקרונית היא אם רצוי בכלל הדבר - מבחינת אינטרס הציבור - שאשת היועץ המשפטי לממשלה תשב בבית המשפט העליון, מכל שכן בלשכתו של הנשיא ?
ובמילים אחרות: לעניין עוצמתו של היועץ המשפטי לממשלה - האם רצוי הדבר שיהיו לו "עיניים" גם בלשכת נשיא בית המשפט העליון ?
כך למשל, האם רצוי הדבר, שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה "עד" לתהליך גיבושם של פסקי הדין השונים - לרבות בתיקים שהוא צד להם ?
האם אין חשש שהיועץ המשפטי לממשלה - באמצעות אשתו - יוכל להשפיע על תהליך הגיבוש הזה ?
על חלקו של מתמחה בתהליך גיבושם של פסקי דין, יאמר לימים השופט ברק:
"לרבים מהשופטים יש מתמחים. הם כלי עזר לשופט. הוא נותן בהם אמון. הם מקיימים את האמון שניתן בהם. מותר לו, לשופט, לשוחח על המשפט שבפניו עם המתמחה... ולגלות לו את עמדותיו הלכאוריות.
לעתים המתמחה משמש כאוזן קשבת, וכמעין תיבת תהודה ((sounding board לרעיונותיו של השופט.
לא פעם נחשף המתמחה לרעיונות "אפויים למחצה" ולתוצרים הגולמיים של ההליך השיפוטי".
נוסף לכך:
האם רצוי שהיועץ המשפטי יידע - מבעוד מועד - את תוכנם של פסקי הדין השונים האמורים להתפרסם ?
דומה שאין צורך בדוגמאות נוספות.
משכורת שנייה
בבוא היום תומך הנשיא זוסמן בחום במינויו של ברק לשופט בית המשפט העליון (וכמובן שלא נעלם מעיניו של זוסמן כי ברק - בשל גילו - יהיה בבוא היום נשיא בית המשפט העליון אף הוא).
זוסמן מקביל את פניו של ברק בבית המשפט העליון בהתלהבות. הוא משבח את ברק כיועץ המשפטי לממשלה ו"כיועץ לענייני חוץ ושלום", ומציין כי ברק "סיים את עבודתו כאדריכל השלום".
"הייתי מאשר לו משכורת שנייה על מה שעשה" יוצא זוסמן מגדרו.
כעבור זמן קצר מזמין הנשיא זוסמן את המתמחה שלו לשעבר, עו"ד אלישבע ברק - לעבוד בבית המשפט העליון כעוזרתו.
הנה כי כן, זוסמן סידר למשפחת ברק משכורת שנייה.
הבעייתיות שבעבודת שני בני זוג במקום עבודה אחד - שנדונה בהרחבה לעיל - לא ממש הטרידה את בית המשפט העליון. גם לא שאלת מראית העין.
אלישבע ברק עבדה בבית המשפט העליון במשך יותר משמונה שנים.
ואז, מתמנה הגב' ברק לרשמת, ובהמשך לשופטת, בבית הדין לעבודה.
אמרנו כבר: זו זכותו הבסיסית - ואף החוקתית - של אדם להתפתח ולהגשים את עצמו כפי כישוריו ובחירתו.
והוספנו, שהזכות החשובה הזו מקבלת משנה חשיבות לאור האינטרס החברתי המיוחד לעודד נשים לפלוש לעוד ועוד "טריטוריות גבריות".
וגם זאת אמר מאן דהוא:
“Nature gave women too much power; the law gives them too little”.
כל זאת ועוד:
אין מחלוקת בדבר כישוריה המקצועיים של הגב' ברק והיותה משפטנית ברמה גבוהה (כמעט ואמרנו כי למי שחי כל כך הרבה שנים במחיצתו של פרופ' ברק - אין ברירה אלא להיות משפטן משובח).
אבל ראינו כבר שכל הערכים החשובים הללו אינם נמצאים על אי בודד.
יש, איפוא - כפי שהובהר לעיל - לבחון אם הערכים הללו מתנגשים בערכים אחרים ואם מתקיים איזון ראוי ביניהם.
דומה שהבעיות העיקריות הנוגעות לענייננו מתנקזות למקום אחד: נקודת המפגש - או שמא: נקודת החיכוך - שבין בית הדין לעבודה לבין בג"צ.
שאלה של כפיפות
בג"צ הינו, כידוע, הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה. גבולות סמכויותיו מוגדרות בחוק בצורה רחבה, עמומה משהו, המעניקה לו שיקול דעת רחב ביותר - ולכן גם עוצמה רבה - באשר לתחומי פעילותו.
בין סמכויות בג"צ קיימת הסמכות להעביר תחת שבט ביקורתו מעשים שיפוטיים של טריבונלים ובתי דין שונים - בהם פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה.
מאליו ברור, שעצם סמכותו של בג"צ להתערב בפסקי דין של הערכאה העליונה של בית הדין לעבודה - עצם סמכות זו מקפלת בתוכה פגיעה בסופיותם של פסקי הדין הללו וכירסום בעצמאותו של בית הדין הארצי לעבודה.
וברור גם כי ככל שבג"צ ייטה להתערב בפסקי הדין הללו, כן תגבר הפגיעה בסופיותם.
ופגיעה בסופיות, סופה - כפי שקבע הנשיא ברק עצמו - "ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".
ודוק: ערעור הביטחון והיציבות איננו "במשפט" בעלמא, אלא בקרב בעלי הדין, בקרב הציבור הרחב, וכן - לא פחות חשוב - בקרב השופטים.
ראוי לציין כי כשהוקם בזמנו בית הדין לעבודה, היו שהמליצו להשוות את מעמדו של בית הדין הארצי לזה של בית המשפט המחוזי, באופן שפסק דין של בית הדין הארצי יהיה - גם הוא - לא סופי, אלא נתון לערעור בבית המשפט העליון.
ואולם המחוקק דחה את ההמלצה הזו, ובכך הוא אמר את דברו - שבית הדין הארצי הוא הוא הערכאה העליונה של בית הדין לעבודה.
בשנים הראשונות לפעילותו של בית הדין לעבודה נהג בג"צ ריסון רב כלפי בית הדין הארצי ומיעט להתערב בפסקיו.
ואולם במשך השנים החלה להתפתח מגמה של התערבות גוברת והולכת של בג"צ בפסקי הדין של בית הדין הארצי.
והמוביל הבולט של מגמת התערבות זו היה - איך לא - השופט ברק.
המחלוקת, בקליפת אגוז, שבין שתי המגמות היא בכך שגישת הריסון מגבילה את התערבות בג"צ למקרים שבהם בית הדין הארצי טעה בפסק דינו טעות משפטית מהותית או שהוא חרג מסמכותו, ואילו גישת ההתערבות דוגלת בהתערבות בג"צ גם אם בית הדין הארצי לא טעה בפסק הדין - אך לבג"צ יש פתרון אחר שהוא, לדעת בג"צ, עדיף על זה של בית הדין.
מעניין לציין כי בתחילת דרכו בבית המשפט העליון, צידד אף השופט ברק עצמו בגישת הריסון, וכך קבע:
"מן המפורסמות הוא, כי אין אנו יושבים בערעור על החלטתם של בתי הדין לעבודה. סמכות הביקורת שלנו יונקת מסעיף 7 לחוק בתי המשפט... כפי שפורש על-ידי בית משפט זה. אין לנו צורך לחזור על עקרונות אלה. די אם נאמר, כי בית משפט זה יתערב בהחלטתו של בית דין לעבודה, במקום שזה עשה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה".
בשלב מאוחר יותר שינה השופט ברק את עמדתו והחל, כאמור, להוביל את הגישה המתערבת.
תהום אידיאולוגית ממש פעורה בין חסידי הגישה המרוסנת, שהבולט בהם הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט לנדוי, לבין הגישה המתערבת שמוביל הנשיא ברק.
השופט ברק רואה את בית הדין לעבודה כחלק ממערכת נורמטיבית הנמצאת תחת פיקוחו של בית המשפט העליון.
אומר השופט ברק:
"בעיני משולה המערכת הנורמטיבית לתזמורת, שבה נגנים שונים בעלי מומחיות שונה, המנגנים לפי תווים שקבע הקומפוזיטור.
לא יעלה על הדעת, כי כל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם, ובהתאמה הנראית להם. התזמורת כולה חייבת לנגן כיחידה, תוך תיאום והתאמה בין מרכיביה. תיאום והתאמה אלו נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא בעיני המנצח של התזמורת הנורמטיבית.
על כן ייתן בית המשפט העליון לבתי המשפט המיוחדים (ולענייננו: בית הדין לעבודה) להוכיח את מומחיותם כיד הביצוע המוסיקלית הטובה עליהם. עם זאת, הוא ידאג להרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט".
ולעומת ברק השופט לנדוי:
"בית המשפט העליון שלנו אינו מנגן תמיד על פי פרטיטורה אחת (אגב: השופט לנדוי הוא פסנתרן - י.ד.).
הוא מורכב מסולנים שביניהם קיימות השקפות שונות...
לפנינו אך צעד נוסף (של ברק) במגמה הכללית של הרחבת הביקורת של בית המשפט העליון על רשויות אחרות במדינה, החל ברשויות מינהליות וכלה בכנסת.
ברחשי כבוד רבים, מגמה זו אינה נראית לי רצוייה...
הצעתי להעדיף את השיטה... של הליכה מהחלטות קונקרטיות במעשים שהיו, אל גיבושה של הלכה הבא בסופו של התהליך ולא בתחילתו... לדעתי, זו התפתחות אורגנית נכונה. אין היא דומה לעץ הארז הצומח ישר כלפי מעלה, אלא לעץ הזית שגזעו מסורבל ומלא סיקוסים של כיווני צמיחה שלא הגיעו לידי התפתחות, אך משום כך דווקא הגזע איתן ומאריך שנים.
קולי לא נשמע והכנסת יופיותה של הפילוסופיה הא-פריורית אל אוהלה של פסיקת בית המשפט העליון נמשכת בכל עוזה, כמכשיר רעיוני להרחבת היקף הפיקוח של בג"צ לכל עבר, ונמשכת פריצת הסכרים הדיוניים והמהותיים שהוקמו על ידי בית המשפט בשנים קודמות.
כאמור, רואה אני מגמה זו כמוטעית".
מי צודק ? תלוי את מי שואלים.
ראוי להביא גם את גישת השופט שמגר האומר כי:
"לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית המשפט הזה (בג"צ) צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים שנדונו לפני בית הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית".
ראוי להביא בעניין זה גם מדברי השופט חיים כהן:
"דעתי היא שגם בחוק בית הדין לעבודה גילה המחוקק בצורה חד משמעית את כוונתו שהעניינים שהוא מסר לסמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה יידונו אך ורק על ידיהם, והדיון בהם יסתיים בתוך כתליהם...
הוראת המחוקק, המעניקה סופיות להחלטה פלונית, אינה אלא אינדיקציה ברורה לכוונתו שבית משפט לא ייזקק לבדיקת אותה ההחלטה לגופו של ענין, בצורה של שמיעת ערעור...
סופיות ההחלטה, כמותה כייחוד הסמכות, אין בהם כדי לשלול סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. תמיד כוחו של בית משפט זה עמו, ושעריו פתוחים, למנוע שימוש לרעה בסמכות או חריגה ממנה - וכל פגיעה בעיקרי הצדק בכלל זה.
אבל אל לו לבית משפט זה להתעלם מכוונת המחוקק, הבאה לידי ביטוי אם בהוראת סופיות ואם בהוראת ייחוד הסמכות ואם בצורה אחרת כלשהי, ולשים עצמו שופט במקום השופטים אשר המחוקק ראה לשימם: הצדק אשר בית משפט זה (בג"צ) נדרש לעשות, הוא צדק בהתאם לחוק, ולא צדק בניגוד לחוק".
ומהי עמדתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה ? היא ברורה מאליה. היש מי שאוהב שיבחשו במעשיו ויכרסמו בעצמאותו?
ברור, איפוא, שנשיא בית הדין הארצי יצדד בגישת הריסון ובהתערבות מינימלית של בג"צ בפסקי דינו.
כזו היתה עמדת נשיאו הראשון של בית הדין הארצי - השופט צבי בר ניב, ודומה לה עמדת הנשיא שבא אחריו - השופט מנחם גולדברג.
השופט מנחם גולדברג נבחר לכהונת נשיא בית הדין הארצי לעבודה בשנת 1986.
באותה תקופה החלה לעלות קרנה של הגישה המתערבת של השופט ברק.
ראוי להבהיר:
להלכה, היה אז השופט ברק שופט אחד מקרב כלל שופטי בית המשפט העליון.
אבל למעשה, לא ניתן היה להתעלם מידענותו המופלגת, מפיקחותו ומאישיותו הדומיננטית והסוחפת.
וגם לא ניתן היה להתעלם מן העובדה שברק - מיום שהתמנה לשופט בשנת 78 - היה "יורש העצר" שיכהן בבוא היום במשך תקופה ארוכה כנשיא בית המשפט העליון.
כלומר שברק, כמו גם הסובבים אותו, היו מודעים היטב לכך שלפסקי דינו ולדעותיו בעניינים שונים - גם בתקופת היותו שופט מן השורה - משקל רב יותר המושפע מנשיאותו העתידית.
אומר בעניין זה העיתונאי עוזי בנזימן:
"אישיותו הדומיננטית של ברק משפיעה זה שנים על פסיקות בית המשפט העליון ועל משקלו הציבורי. כוחו האינטלקטואלי היוצא דופן היקנה לברק מעמד בכיר בבית המשפט העליון עוד בטרם נבחר לנשיאו. הוא הוביל את בית המשפט לכמה עמדות עקרוניות, פעמים הוא היוזם הגלוי, פעמים הכוח המדרבן מאחורי הקלעים...
אולי אין זו קבלת פנים נאה במיוחד, אבל ערב כניסתו של אהרן ברק לתפקידו (כנשיא), חשוב לומר שהגיעה השעה שיקום לו מתחרה, אחרת תושפע גישתם השיפוטית של חברי המוסד החשוב הזה במידה מופרזת מאישיותו ומתורתו של נשיאם החדש".
אבל נחזור לענייננו:
גישתו המתערבת של השופט ברק - גם טרם שהיה לנשיא - הפכה בהדרגה למגמה שלטת בבית המשפט העליון.
הנה כי כן, המדובר במחלוקת עמוקה ועקרונית שאיננה לשם שמים בלבד, אלא בעלת השלכות מעשיות הנוגעות למידת התערבותו של בג"צ בפסקיו של בית הדין הארצי לעבודה.
ובחזית המחלוקת המעשית הזו ניצבים - זה מול זה - ברק וגולדברג.
נשיא מול נשיא
ביטוי מובהק למחלוקת שבין ברק וגולדברג ניתן בהרצאה שנשא השופט ברק בשנת 87 לזכרו של הנשיא הראשון של בית הדין הארצי - השופט צבי בר ניב במלאת שנה למותו.
השופט ברק פרט שם בהרחבה את גישתו - הקרוייה בפיו "מודל שיקול הדעת השיפוטי" – ואת הנימוקים להחלתה.
בתגובה לכך פירסם הנשיא גולדברג מאמר מפורט החולק על גישתו של השופט ברק והמצדד בגישת הריסון וההתערבות המינימלית.
ההכרעה במחלוקה ברורה, כמובן, מאליה: למגינת ליבו של גולדברג יתערב בג"צ בפסקיו של בית הדין הארצי על פי הגישה המרחיבה של ברק.
לא צריך להיות שופט בבית הדין הארצי כדי לחוש בהלוך רוחו שעה שהוא כותב פסק דין, ואיננו יודע אם בג"צ יכיר בסופיותו או שמא יחליט להתערב בו.
ומהי משמעות הדיבור "להתערב בפסק דין" ?
תוצאת ההתערבות בפסק דין יכולה להיות ביטול פסק הדין וכתיבת פסק דין חדש עם תוצאה הפוכה.
בהקשר זה די אם נציין, כי טרם נולד השופט שיתענג על ביטול פסק דינו.
וכך רואה משפטן אנגלי את היחס של שופט כלפי ערכאה גבוהה ממנו:
“The young judge spends the first third of his life in fear that he might be reversed by the court of appeals, the middle third in the coviction that the court of appeals was always wrong and the last third not caring whether it was right or wrong”.
משמעות נוספת של ההתערבות בפסק דין יכול שתתבטא באימוץ תוצאת פסק הדין של בית הדין הארצי - תוך דיון מחודש בנימוקיו.
אומר בהקשר לסוגיית ההתערבות השופט גולדברג עצמו:
"בשנים האחרונות ישנו גידול משמעותי של התערבות מצד בית המשפט העליון בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. ההתערבות הזאת פוגעת במעמדו של בית הדין הארצי לעבודה. באותם נושאים שבהם אנחנו טועים טעות חמורה, וזה קורה, מובנת לי ההתערבות של בית המשפט העליון".
ועוד גולדברג:
"אין ספק שמטרת המחוקק היתה שלא תהייה התערבות של בית המשפט העליון...
הסמכות של בית הדין היא סמכות ייחודית לפי החוק. בית המשפט העליון פירש זאת כך שהייחודיות אינה מתייחסת לבג"צ. אני חושב שזו פרשנות לא נכונה. מי שאחראי לה הוא הנשיא ברק, בהתאם לגישתו שהכל שפיט. הוא הוביל למצב הזה... הגענו למצב שבו בית המשפט העליון הפך עצמו לערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, תחת הכסות של בג"צ, למרות שאין לכך כל בסיס בחוק".
לטענת גולדברג, המקרים שההתערבות מוצדקת ומקובלת גם עליו, הם בכמות שולית. וכך אומר השופט גולדברג:
"מספר המקרים שבג"צ 'הופך' פסקי דין שלנו הוא אפסי. ההתערבות היא בשולי הדברים.
מה שמפריע לי הוא שברוב המקרים הם רק מאמצים ומאשרים את פסקי הדין שלנו, אבל הציבור, באמצעות התקשורת, סבור כי בג"צ קבע וחידש.
למשל שני פסקי הדין שניתנו בעניין עובדי אל על: תיקון האפלייה בעניין גיל הפרישה ועניין הדייל ההומוסכסואל. תשאל כל אדם, והוא יאמר לך שבג"צ עשה את הדברים האלה. זה מה שמפריע לי בדימוי של בית הדין לעבודה".
עינינו הרואות: השופט גולדברג מאשים את בג"צ על שהוא מתהדר בנוצותיו של בית הדין לעבודה.
ומה זה אומר ? שהשופט גולדברג הוא בסך הכל בן אדם. ויש לו אפילו אגו.
השופט גולדברג מתייחס גם לתזמורת הנורמטיבית של ברק, וכך הוא אומר:
"את דעתי על התערבותו של בית המשפט העליון בפסיקתו של בית הדין הארצי, התערבות החורגת לדעתי מכוונת המחוקק עת הוקמו בתי הדין, הבעתי בכתב ובעל פה לא פעם, וציינתי כי בפסיקתו - בית המשפט העליון אינו רק "מנצח" על התזמורת המשפטית אלא גם כותב את הלחן".
היתכן שכל מה שנאמר ותואר לעיל אינו גולש - במידה זו או אחרת - לתחום היחסים האישיים בין גולדברג וברק ?
הן ראינו, שמנקודת מבטו של השופט גולדברג נתפסת ההתערבות המוגברת בפסקי הדין שלו כפגיעה בדימויו של בית הדין ובמעמדו.
הן ראינו שהשופט גולדברג בא בטרוניה על כך שבג"צ למעשה מנכס לעצמו פסקי דין של בית הדין לעבודה - על כל היוקרה הציבורית המתלווה לכך.
העובדה שברק כופה על גולדברג - בניגוד לרצונו ולדעתו - את הגישה המרחיבה, עובדה זו כשלעצמה נוטה לגרום למתחים אישיים. הרי המדובר בבני אדם !
אבל עד כאן, מן הבחינה המינהלית, אין פגם. בג"צ הוא עליון בהיררכיה, ובסמכותו המלאה לכפות את עמדותיו על בית הדין לעבודה באופן שנראה לו ראוי.
השופט גולדברג בוודאי יודע את מקומו בהיררכיה הזו, וכנשיא בית הדין הארצי הוא חייב להשלים עם הדבר - גם אם יש בו לגרום למתחים בינו לבין השופט ברק.
ודוק:
ברור, מטבע הדברים, שהנשיא גולדברג איננו היחיד שאינו אוהב את הגישה המרחיבה: טבעי הדבר שגם שאר עמיתיו של גולדברג בבית הדין הארצי (צוות מצומצם של חמישה שופטים בסך הכל), ישאפו לכך שפסקי הדין שלהם יהיו סופיים.
אך אנושי הוא שכל שופטי בית הדין הארצי, באשר הם, אינם רווים נחת מן העובדה שפסק דין של בית הדין הארצי - מנקודת מבטו של בג"צ - הינו למעשה רק "הצעה" לפסק דין.
אבל אמרנו כבר: הנשיא גולדברג, כמו גם חבריו שופטי בית הדין הארצי, חייבים להשלים עם עליונות בג"צ כלפיהם - על כל המשתמע מכך - גם אם גישתו המרחיבה של ברק היא לצנינים בעיניהם.
אבל הנשיא גולדברג איננו חייב - בשום אופן - להשלים עם כך שבמצב העניינים שתואר לעיל, תהיה אשתו של ברק חלק מצוות שופטי בית הדין הארצי. את הצפרדע הזה הנשיא גולדברג איננו חייב לבלוע. דרישה שכזו מגולדברג - במצב שתואר לעיל - איננה הוגנת ואפילו איננה אנושית, כמעט ואמרנו מכוערת.
הגענו ללב הבעייה.
בגנות המבוכה
ביום 19.7.95 מתכנסת הוועדה לבחירת שופטים ובוחרת - כצפוי ובהתאם למסורת - את ותיק השופטים, השופט ברק, לכהונת נשיא בית המשפט העליון במקום הנשיא הפורש שמגר.
חמישה ימים קודם לכן, ביום 14.7.95, בחרה הוועדה את אשתו של השופט ברק, הגב' אלישבע ברק, לכהונת שופטת בית הדין הארצי לעבודה.
הדבר כמובן שאינו מקרי: בחירתה של גב' ברק התקיימה ברגע האחרון ממש - קודם שהשופט ברק יכנס לתפקידו כנשיא.
שהרי זאת לדעת: הנשיא, מתוקף תפקידו, מכהן כחבר הוועדה למינוי שופטים. כך שבחירתה של גב' ברק, קודם תחילת נשיאותו של השופט ברק, נועדה מן הסתם למנוע בעיות של מראית עין, טענות בדבר נפוטיזם וכיוצא באלה מומים ופגמים.
אבל דומה שהסמיכות הזו - הכל כך שקופה - שבין שני המינויים הללו, לא רק שאיננה מונעת את בעיית מראית העין אלא דווקא מדגישה אותה.
גם הליך הבחירה עצמו של גב' ברק היה מביך משהו:
שלושת שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה יצאו מהחדר בזמן ההצבעה, שהרי המדובר בבחירת אשת חברם השופט ברק.
דן מרידור, שהיה חבר בוועדה והשתתף בהצבעה, הביע מורת רוח מיציאת השופטים וטען כי:
"גם אני מכיר היטב את בני הזוג ברק ולכן אולי גם אני צריך שלא להשתתף בדיון ובהצבעה. אני חושב שחובה על כל חברי הוועדה להשתתף בהצבעה ואם יבקרו את ההחלטה יבקרו את כולנו".
אלא שהעיתונאי יואב יצחק עתר לוועדה לבטל הבחירה בטענה שעקב יציאת שופטי בית המשפט העליון מהחדר, השתתפו בהליך ההצבעה שישה חברים בלבד - שעה שעל פי החוק הוועדה רשאית לפעול כל עוד לא פחת מספר חבריה משבעה.
התקשורת כמובן שליוותה בעניין את כל ההתנהלות הזו.
הוועדה - הפעם בהרכבה המלא - התכנסה שוב כדי לדון בטענתו של יואב יצחק וקבעה שבהצבעה ההיא לא נפל פגם.
כיצד?
אחד הנימוקים שעמדו לנגד עיני הוועדה היה שגב' ברק היתה נבחרת גם אילו שלושת שופטי בית המשפט העליון היו נוטלים חלק בהליך ומצביעים נגד הגב' ברק, שכן השישה שכן השתתפו בהליך הצביעו פה אחד בעד בחירתה (אשר להוראת החוק הדורשת מינימום של שבעה חברים - זו לא הופרה, שכן כוונתה של הוראת חוק זו היא לכך שהוועדה, כגוף, חייבת לכלול מינימום של שבעה חברים, אך אין זה אומר שכולם חייבים להשתתף בהצבעה פלונית).
בשולי העניין ראוי לעורר את סוגיית מעמדו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה בהליך מינוי שופטים למערכת השיפוטית שבראשה הוא עומד.
כיצד ממנים
הוועדה למינוי שופטים מונה, כידוע, תשעה חברים:
- שלושה שופטי בית המשפט העליון - בהם הנשיא מתוקף תפקידו.
שני שרים - בהם שר המשפטים מתוקף תפקידו.
- שני חברי כנסת.
- שני נציגים של לשכת עורכי הדין.
אבל כאשר הוועדה עוסקת במינוי שופטים של בית הדין לעבודה משתנה הרכבה:
השר שאינו שר המשפטים מפנה את מקומו לשר העבודה והרווחה.
והנה מתברר - באופן מוזר למדי - שנשיא בית הדין הארצי לעבודה נשאר בחוץ.
הן היה צפוי - ואף אלמנטרי - כי נשיא בית הדין הארצי יישב בוועדה שעה שהיא דנה במינוי שופטים למערכת השיפוטית שבראשה הוא עומד.
הן היה מתבקש שההיגיון שהדריך את המחוקק בראותו צורך לכלול בוועדה את שר העבודה והרווחה - אותו היגיון יחול אף כלפי נשיא בית הדין הארצי.
אי הכללתו של נשיא בית הדין הארצי בוועדה למינוי שופטים של בית הדין לעבודה, בולטת גם לאור העובדה שבוועדות מינויים של מערכות שיפוטיות אחרות, מצא המחוקק לראוי לכלול את בכירי השופטים או הדיינים של אותן מערכות.
כך למשל, הוועדה למינוי שופטים צבאיים כוללת את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים.
או למשל, הוועדה למינוי דיינים הכוללת שני דיינים של בית הדין הרבני הגדול.
לא ברור על כן, מדוע זה נמנע המחוקק לכלול את נשיא בית הדין הארצי בוועדה למינוי שופטים של בית הדין לעבודה.
היתכן שהמחוקק נתפס כאן לטעות ? לא יתכן. שהרי המחוקק, כך מקובל לומר, הוא הריבון - וריבון, כידוע, איננו טועה.
והרי כבר אמר לפני שנים רבות זקן השופטים באנגליה, השופט הולט כי: "הפרלמנט איננו יכול לשגות, אף שהוא יכול לעשות דברים העלולים להיראות מוזרים למדי".
היש לנשיא בית הדין הארצי מעמד כלשהו בפני הוועדה ?
השופט גולדברג עצמו אומר בעניין זה כי:
"הוועדה שומעת את דעתי, אבל לא לדעתי (כשאני אומר 'דעתי', הכוונה תמיד לכל השופטים של בית הדין הארצי לעבודה)...
אני לא בטוח שזה תקין לחלוטין לגבי בית הדין הארצי לעבודה.
בית המשפט העליון מקפיד שהמינויים יהיו על דעתו, משום שזו חבורה שרואה עצמה כחבורה סגורה של ארבעה עשר שופטים.
אני חושב שצריך להיות דין שווה גם בנוגע לבית הדין הארצי לעבודה. כאן מדובר בחבורה סגורה של חמישה שופטים".
ומה היתה דעת "החבורה הסגורה" כלפי בחירתה של גב' ברק ?
אומר השופט גולדברג:
"אני, וכל שופטי בית הדין הארצי לעבודה, העדפנו למנות מישהו אחר בשעה שהתפנה מקום לשופט בבית הדין הארצי, אבל ועדת המינויים העדיפה את אלישבע ברק, וזכותה, כמובן, להחליט אחרת".
והנימוק שמציג גולדברג להעדפה זו:
"כשאנו מדברים על שופט, השקפתי היא שלא רק הרמה המקצועית קובעת, אלא גם ההספק ומהירות במתן פסקי דין. כשעושים את השקלול של כל אלה, נראה היה כי היו מועמדים טובים יותר".
אם קיווה השופט גולדברג שחזית אחידה של "החבורה הסגורה" בזכות העדפת שופט אחר על פני השופטת ברק, תביא את גב' ברק - ובמיוחד את השופט ברק - להרהור נוסף בדבר מועמדותה, כי אז יש להסיק מכך שהשופט גולדברג איננו מכיר את אהרן ברק.
אבל נשאלת השאלה מדוע נמנע השופט גולדברג להניח על שולחן הוועדה את הסיבה שריחפה באוויר - היות גב' ברק אשתו של השופט ברק.
התשובה לכך ברורה: כל עוד שאין מניעה חוקית לכהונת בני זוג כשופטים, לא ניתן להתנגד לכך וחייבים לשקול את מועמדותו של כל אחד מהם במנותק מבן/בת זוגו.
ואכן השופט גולדברג אומר כי לעובדת היות הגב' ברק אשתו של השופט ברק לא היה משקל בהעדפת שופט אחר על פניה.
ליבא דאמת, אילו היה מתפתה השופט גולדברג לטעון כי גם לסוגיית הזוגיות היה משקל בהעדפת שופט אחר על פני השופטת ברק, כי אז היה בכך לערער את מהימנות טענתו בדבר ההספק הנמוך שלה, והדברים ברורים.
כך נוצר, איפוא, מצב שהתקשורת עוסקת באותם ימים בבעיית הזוגיות לעיל על השלכותיה, אך על השולחן לא ניתן להניחה. זו המבוכה בשעותיה היפות.
כך או כך, העדפת גולדברג ושופטיו לא עמדה בדרכם של בני הזוג ברק. וכך, כשהונחה מועמדות השופטת ברק על שולחן הוועדה למינוי שופטים, למעשה לא נותרה בידי הוועדה ברירה: שכן, אילו העדיפה הוועדה מועמד אחר על פני השופטת ברק, היה הדבר מתפרש מיד כפסילת השופטת ברק בשל היותה אשתו של השופט ברק - סיבה שהשופט ברק לא היה מוכן לקבל, וכפי שפורסם אף איים בהתפטרות.
מסכם את הסוגייה אחד מחברי הוועדה ח"כ (ועו"ד) אברהם פורז:
"אם היינו פוסלים אותה אולי היינו גורמים לה עוול, אבל כשאישרנו את המועמדות יצרנו מראית עין של פרוטקציה... הבחירה שלה לא היתה בניגוד לחוק.
באופן עקרוני אני סבור שעדיף שבני זוג של שופטים יהיו פסולי מינוי, למרות שהם אולי ראויים לכהן כשופטים.
חשבתי להגיש הצעת חוק כזאת אבל הבנתי שזה לא היה עובר, מפני שחברי כנסת היו טוענים שזאת הצעה שמפלה בני זוג.
לדעתי, עם כל הבעייתיות, זה המצב שהיינו צריכים ליצור".
כאן המקום לציין, שבתחילת שנת 2002 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת מיכאל איתן (מסיעת "הליכוד") המונעת מינוי מועמד לשפיטה אם קרוב משפחתו - לרבות בן זוגו - מכהן כבר כשופט.
הצעתו של ח"כ איתן - שנבחר בינתיים לתפקיד יו"ר ועדת החוקה וכן לתפקיד חבר הוועדה למינוי שופטים - עברה את הקריאה הטרומית בכנסת והועברה לועדת החוקה להכנה לקריאה ראשונה.
ראינו, אם כן, את הדרך הנפתלת שבה עברה השופטת ברק – עד שנכנסה לאותה "חבורה סגורה".
השופט ברק מן הסתם איננו מתרגש במיוחד: הוא כבר תימרן בימי חלדו מצבים סבוכים יותר.
אבל חייבים לשאול:
בני הזוג ברק הרי ראו היטב שאותה חבורה סגורה של שופטי בית הדין הארצי - כאיש אחד - מעדיפה שופט אחר על פני גב' ברק.
כיצד זה שהעובדה הזו, כשלעצמה, לא הפריעה לגב' ברק - מצידה היא - להיכנס למשפחה הזו?
היתכן שהעובדה שכולם כאחד העדיפו שופט אחר - כלומר התנגדו לשופטת ברק - תתפוגג לה כלא היתה ?
הן המדובר, אחרי ככלות הכל, בבני אדם ובמקום עבודה - קטן למדי - על כל ההשלכות שעלולות להיות לכך לעניין היחסים האישיים.
הרי השופט ברק עצמו אומר כי:
"שופטי בית המשפט העליון חיים זה לצד זה שעות רבות ביום, ימים רבים בשנה, ושנים רבות מחייהם המקצועיים. שמירה על יחסים אישיים טובים וחבריים עדיפה...".
ועוד ברק:
"אנו, שופטי בית המשפט העליון, הננו משפחה אחת. כל אחד מאיתנו ודעתו שלו. חולקים אנו לעתים זה על זה. עושים אנו זאת מתוך ידידות ורעות, מאיר ושלמה, גבי ודב, אליעזר ותאו, אלי ומישה - ועתה יש עמנו דליה וצבי - כולנו אחים ואחיות".
המשפחה השופטת.
מי שנכח באותו מעמד חש, מן הסתם, כאילו בלע כפית סירופ.
ובכן, במה עולה חשיבות היחסים האישיים הטובים בבית המשפט העליון על זו של בית הדין הארצי לעבודה ?
ודוק: בית המשפט העליון מונה ארבעה עשר שופטים ובית הדין הארצי חמישה בלבד, וברור מאליו שחשיבות היחסים הטובים עולה ככל שהצוות מצטמצם.
זאת ועוד:
הרי ראינו את דעתו של הנשיא גולדברג על בג"צ - כלומר על ברק - על שהוא מקנה לעצמו "אבהות" על פסקי דין של בית הדין לעבודה.
היש בכלל ספק ששופטי בית הדין הארצי "מקטרים" בישיבותיהם הסגורות על גישתו המרחיבה של ברק והתערבותו בפסקי הדין שלהם?
ובכן, מעתה הם יצטרכו להשגיח בישיבות הללו שלא "תברח" להם חלילה איזו מילה מיותרת בנוכחות אשתו. איזה תענוג...
אבל שאלות אנושיות שכאלה - מן הסתם אינן רלוונטיות כאשר בברק עסקינן. תנו לו תזמורת נורמטיבית !
התקשורת, כאמור, לא עמדה מן הצד נוכח המינוי הבעייתי.
היטיב למצות את הבעייה העיתונאי המשפטן מתי גולן במאמר שכותרתו "שיפוט משפחתי". להלן הדברים:
"לפני כמה ימים מונתה אלישבע ברק לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה. אתמול מונה בעלה, אהרן ברק, לכהונת נשיא בית המשפט העליון. מדובר בשני משפטנים איכותיים, אנשים ישרים והגונים. כל אחד מהם מקבל את המינוי שלו בזכות כישוריו ואישיותו.
ובכל זאת יש כאן בעיה. למשל: הבג"צ הוא הגוף אליו פונים כדי לבקש רשות ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. כיצד ינהג הנשיא ברק כאשר יובא אליו עניין שאשתו פסקה בו ? ואם יימנע מלפסוק בעניינים שאשתו קשורה בהם, האם יכולים שאר השופטים למחוק מתודעתם את העובדה שבאשת נשיאם מדובר ? האם עורכי הדין שמופיעים בפניה מסוגלים לשכוח את העובדה הזאת ? והשופטים שיושבים יחד איתה בדין - האם התייחסותם אל אשת נשיאם יכולה להיות זהה להתייחסותם אל שופט "רגיל"?
כלומר זה לא רק עניין של הגיינה ציבורית. יש כאן נטל של ממש על המערכת המשפטית ועל האנשים הפועלים במסגרתה.
לגבי עובדי מדינה נקבע בתקשי"ר ש"לא יתקבל מועמד למינוי לעבודה ביחידה, אם מועסק באותה יחידה עצמה קרוב משפחה שלו". מעמדם של שופטים שונה, כמובן. אבל מה זה אומר ? שמעמדם המיוחד משחרר אותם מכבלי האתיקה החלים על עובדי ציבור אחרים ?
השופטים העליונים, חברי הוועדה למינוי שופטים, הבינו שיש כאן בעייה. הפיתרון שנתנו היה אי השתתפות בהצבעה על מינוי אלישבע ברק. הנימוק שניתן לכך היה שהצדק צריך להיראות.
מה שנראה בפועל לא היה צדק, אלא התחמקות של השופטים הנכבדים מעימות עם בעייה שהם, בהתנהגותם, הודו בקיומה.
נניח שמנכ"ל משרד ממשלתי היה נוהג כמותם בעת שהנהלת המשרד מחליטה על מינוי אשת השר למנהלת מחלקה. מה היו אומרים ופוסקים השופטים על כך בשבתם כבית המשפט הגבוה לצדק ? צמרמורת עוברת בגופי למחשבה על השוטים והעקרבים בהם היו השופטים מייסרים מהלך כזה...
חבל שהשופטים לא השכילו להציב לעצמם את הקווים האדומים שקיימים לגבי עובדי ציבור אחרים".
כל מילה נוספת מיותרת.
ובית הדין הארצי לעבודה ממשיך, כאילו, בשגרת עבודתו.
והנה - כעבור כשנה מתפרסם שהשופט גולדברג עומד לפרוש.
כבר מסכמים את פועלו כנשיא בית הדין הארצי - תוך איזכור התנגדותו לגישה המתערבת של ברק ולמינוי אשתו כשופטת בבית הדין הארצי.
ביולי 97 - שבע שנים לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק - פורש הנשיא גולדברג מכהונתו.
הנשיא גולדברג צריך לספק הסבר לפרישה המוקדמת: "מיציתי את עצמי" מספר גולדברג בראיונות פרידה ומסביר כי כיהן די והותר שנים.
האם הנשיא גולדברג היה ממצה את עצמו אלמלא המינוי ההוא ?
לימים יספר גולדברג בראיון לבטאון לשכת עורכי הדין כי:
"אני לא מזיל אפילו דמעה אחת על החלטתי לפרוש. מאז שפרשתי מבית הדין הארצי אני חוגג את יום העצמאות שלי משפיטה מדי שנה.
היו בסופו של דבר מצבור של נושאים שהביאו אותי להחלטתי לפרוש... (אורך) תקופת כהונתי אינה הסיבה היחידה או העיקרית לפרישתי בטרם עת. היו עוד נושאים שהביאו אותי לכך, אבל על כך אני מעדיף לא להרחיב...".
אך מראיינו של גולדברג דווקא כן ירחיב:
"היו שסברו שההתערבות הגוברת של בג"צ, בעיקר זו של הנשיא ברק, בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, היא שגרמה לגולדברג לתסכול מתמשך שהוליד את הפרישה המוקדמת.
היו שחשבו שהמינוי של אלישבע ברק לכהונת שופטת בבית הדין הארצי האיץ את המחשבות של גולדברג על פרישה, משלא חיבב את גישתו המשפטית של בעלה. גולדברג, אמרו ידידיו, הרגיש שמכניסים לו עז הביתה, ממש לאמצע הסלון, ומבקשים אותו לא רק לחיות עימה אלא אף להשקות אותה".
אבל אנחנו עדיין במסיבות הפרידה.
ואגב המינוי ההוא אומר הנשיא גולדברג בראיון הפרידה:
"הנושא של מינוי בן זוג של שופט בית המשפט העליון לערכאה אחרת, הוא נושא שנוי במחלוקת. ישנה דעה שאומרת, שהדבר לחלוטין אינו רצוי, משום שגם אם בן הזוג השני מנוע מלשבת בדין בעירעורים שבהם אותו שופט דן, הרי שההיכרויות הקרובות עשויות לפגוע במראית פני הצדק, אם לא בצדק עצמו".
אבל הנשיא גולדברג - כמו מרחיק עדותו - אומר שהוא אינו שותף לדעה זו.
הנשיא גם מקפיד בראיונות הפרידה לציין כי הוא אינו עוזב בטריקת דלת.
ובאמת, אם כבר החליט לעזוב - איזו תועלת תצמח לו מעזיבה לא מכובדת - פרט לסיפוק יצרים רגעי ?
מה עוד שבטריקת דלת, הנזק מוחשי והחשבון פשוט: גולדברג הולך לשוק הפרטי. וכי איזה לקוח רציני ישכור שירותיו של עורך דין שעזב את מערכת המשפט בטריקת דלת והוא מסוכסך עם ראשיה ?
ובטקס הפרידה מרעיף הנשיא ברק על ראשו של הנשיא גולדברג כהנה וכהנה מחמאות על פועלו ותרומתו למשפט העבודה.
לא, ברק לא מביע צער על עזיבתו המוקדמת של גולדברג. אמירה שכזו עוד עלולה להפיל את כל הטיח.
הנשיא יפה התואר
עם פרישת הנשיא גולדברג מקבל את השרביט סגנו, דוקטור סטפן (סטיב) אדלר.
והנה מתברר כי הדוקטור הוא לא כל כך דוקטור.
מתברר, אבוי, כי הנשיא אדלר מציג עצמו - ואף חותם על פסקי דין - בתואר שאין הוא זכאי לשאתו. שכן הוא בסך הכל בעל תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת קולומביה בארה"ב.
הנשיא מסביר כי אליבא דאמת, המדובר ב"חצי אמת".
הכיצד?
הוא למד משפטים - אמנם רק לתואר ראשון – אך באוניברסיטת קולומביה מכונים בוגרי התואר הראשון בשם Juris Doctor
אכן חצי אמת.
ואולי בעצם רק שליש: שכן הנשיא אדלר - מי אם לא הוא - אמור לדעת שאוניברסיטת קולומביה מציעה למסיימיה שלושה תארים במשפטים: תואר ראשון Juris Doctor)), תואר שני (מאסטר) ותואר שלישי (דוקטורט).
הסברו של הנשיא אדלר מעורר תמיהות: "אולי רציתי להדגיש משהו בפסק דין" (כלומר להוסיף למשקל פסק הדין בעזרת השימוש בתואר).
הנה כי כן, יש והסבר למעשה לא ראוי - גרוע מהמעשה עצמו.
התקשורת מתחילה לסובב את הנשיא אדלר על הגריל.
נסתפק בדוגמא אחת - קטע מפרי עטו של העיתונאי ירון לונדון:
"מישהו זדוני גילה כי נשיא בית הדין העליון לעבודה, השופט סטיב אדלר, הצמיד לשמו את התואר "דוקטור" למרות שאינו זכאי לשאתו.
כבודו הסביר את המעשה בשגגה שיצאה מעטו. אבל עטים אינם פולטים שגגות שכאלה, אלא אם כן, בסתר הלב, רוצים המחזיקים בהם לשגות.
לכאורה, סטייתו של כבודו נטולת פשר, שהרי תוספת של תואר לא תרומם בכלום את מי שכבודו מלא את אולם המשפט, אבל ידוע שלתשוקת הכבוד אין שיעור.
גם נכבדי הנכבדים מתאווים לעטר את עצמם בעוד ועוד תוארי אצולה ותוארי אקדמיה...
ההתגנדרות השכיחה בתואר "דוקטור" נובעת מיחסם המסתורי של הבריות לתארים בכלל...
נוכלים מלוקקים ממציאים ממלכות אקזוטיות, כדי לייחס את עצמם לשושלות שלא היו ולא נבראו; ברנשים מזוקנים במעילים שחורים מתהללים בתארים כוזבים של "רב" ו"אדמו"ר"; אוניברסיטאות אלמוניות משגרות תעודות דוקטור לכל מי שמציג להן עותק נוטריוני של רשיון נהיגה בקטנוע.
"דוקטור" בלטינית הוא "מורה". באירופה, בימי הביניים המוקדמים, ניתן התואר הזה לבקיאים במשפט, ואח"כ הוענק לכל חברי הסגל האקדמי, שהיו מעין אגודה מקצועית. הכנסייה הקתולית הצמידה תוארי דוקטור לשמותיהם של כמה קדושים ותיאולוגים מובחרים - במעין הקבלה לתואר "חכם" המוצמד למורי הלכה מוסלמים ולרבנים בארצות המזרח. תומס מאקווינוס זכה בתואר "דוקטור אנג'ליקוס", לאמור "חכם מלאכי". רוג'ר בייקון היה "דוקטור מיראביליס", לאמור "חכם מופלא", ואילו הקדוש אלכסנדר מהילז זכה לתואר נעלה מכל שאר התארים: "דוקטור אירפראגאביליס".
את התואר הזה שפירושו "החכם שאין להפריכו" היה השופט אדלר יכול לספח לעצמו".
דברי ירון לונדון מתל אביב.
התיתכן ביקורת מושחזת מזו ?
והתקשורת דורשת לחקור.
מאזכרים סעיפי חוק מתחום המשפט הפלילי שעניינם התחזות.
העיתונות מצטטת פסקי דין שונים של בית המשפט העליון, ואפילו של בית הדין הארצי לעבודה, העוסקים בשימוש בתארים כוזבים.
עולות דרישות לפטר את כבוד הנשיא.
ובמשרד המשפטים - דממה מעיקה.
והעם רואים את הקולות.
העיתונאי עו"ד משה גורלי, שהיה בזמנו דובר בית המשפט העליון, מגיש לקוראיו תחקיר מפורט - כמעט עבודה סמינריונית - ומגולל את פרטי הסיפור, תוך עריכת השוואות בין התארים השונים בארץ ובחו"ל.
אכן סיפור מסובך. מזל שלא צריך להיבחן עליו.
גורלי חותם את את תחקירו בדברים הבאים:
"אין מנוס מהקביעה המצערת ששופט בכיר נכשל בכישלון חמור. עצם המעשה, ההסברים לאחר מעשה, אלה ואלה מטילים ספק בשיקול הדעת של השופט ופוגעים באמון הציבור במערכת השפיטה. המינימום המתחייב הוא בירור מערכתי אמיתי. המינימום הוא שהציבור יקבל תשובה מערכתית מוסמכת. אין להסתפק בהסבר של השופט אדלר. הנשיא ברק ומנהל בתי המשפט דן ארבל צריכים לקחת את זה בחשבון בפעם הבאה, כשינסו לשכנע את הציבור או את לשכת עורכי הדין, באיכות מנגנוני הפיקוח והביקורת הפנימית שלהם על השופטים".
אבל משרד המשפטים מסתגר בקונכייתו.
הסיפור מביך עד כאב.
למה להיתמם:
הרי ברור שהעיניים מופנות אל הנשיא ברק. העניין רגיש. הן המדובר בנשיא בית הדין הארצי. איש במערכת לא יעז לנקוט צעד כלשהו בעניין - אם לא יקבל אור ירוק לכך מברק.
אבל אין אור ירוק מברק. למה ?
הרי מאמרו הקשה של ירון לונדון, ומאמרים ביקורת נוספים, הגיעו בוודאי לידיעתו של נשיא בית המשפט העליון.
ברק - זולל בכירים לתיאבון - בוחן במבוכה את חרטומי נעליו.
האם תסמונת הראש הקטן תוקפת גם אותו ?
כמובן שברק - בכל מקרה - אינו שש לבחוש בסיפור המביך.
אבל מסתבר גם שלנשיא אדלר יש חסינות.
ושמה של החסינות: אלישבע ברק.
הכיצד ?
השופטת אלישבע ברק הינה סגניתו של אדלר.
ועכשיו, אם ייאלץ הנשיא אדלר לפנות את כסאו - תבוא השופטת ברק במקומו ותהיה נשיאת בית הדין הארצי.
וכך יהיו לנו נשיא ונשיאה לבית ברק.
אומר גורלי נוכח התפתחות שכזו:
"לפני כמה חודשים הוכחש במרץ הפירסום על כוונת ברק למנות את אדלר לעליון (כדי לסלול את דרכה של רעייתו לנשיאות בית הדין הארצי לעבודה). עכשיו ברק חושש לזוז - מהחשש שייחשד "כמרוויח" פעמיים: גם במינוי של רעייתו, וגם ללא המחיר של קליטת אדלר בעליון. ועל כל תסבוכת הספקולציות הזו אומר עו"ד בכיר בענייני עבודה: אולי אף אחד לא מתלונן ולא עושה מעשה, רק כדי לא להגיע לתוצאה של מינוי אלישבע ברק כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה".
מזכיר מהלכים במשחק שחמט.
לא שכחנו: גורלי היה דובר בית המשפט העליון, והוא מכיר את החומרים ואת הנפשות הפועלות.
כך או כך, סביר להניח כי נוכח התפתחות שכזו היו הנשיא ואשתו הנשיאה מוצאים עצמם מככבים ללא הרף בכלי התקשורת. לא במדורים המשפטיים. במדורי הסטירה.
ואת זאת - אפילו ברק איננו יכול להרשות לעצמו.
הנשיא אדלר יכול להתרווח לו בנחת למרגלות קרנות המזבח.
הנה כי כן,
כל מה שתואר עד כה בעניין בית הדין לעבודה מוליך, כפי שראינו, למסקנה סבירה למדי, שלפיה המינוי של אלישבע ברק כשופטת בית הדין הארצי לעבודה גרם בזמנו, במידה רבה, לפרישתו המוקדמת של הנשיא גולדברג, ואחר כך - כיוון שגב' ברק מונתה לסגניתו של הנשיא אדלר - זכה אדלר במעין חסינות שחסמה על הסף אפשרות סילוקו.
וקיימות כמובן הבעיות השגרתיות הנובעות מהסיטואציה: נשיא בית המשפט העליון היושב למעשה כערכאת ערעור על מערכת שיפוטית שאשתו מכהנת בה.
הרי חייבים להניח, למשל, שהשופטת ברק מעבירה את פסקי הדין שלה - לפחות את העקרוניים שבהם - לעיונו המוקדם של בעלה, ולו על מנת לוודא שלא נפלו בהם טעויות מהותיות. אנשים חשדנים יכולים גם לטעון שהשופט ברק בכלל מנחה את אשתו בכתיבת פסקי הדין - לפחות העקרוניים שבהם.
הרי כמעט כל מי שמעיין בפסק דין של אלישבע ברק, מוצא עצמו - אפילו מבלי משים - מחפש בפסק הדין את טביעות אצבעותיו של השופט ברק. וכי מה יותר אנושי מכך ?
העיתונות מתייחסת כמובן בסקרנות לסוגייה ויודעת לספר שהשופטת ברק סיפרה לחברתה כי "על מקרים קשים היא משוחחת עם אהרן".
אבל אליבא דאמת, אין בעצם חשיבות לשאלה אם השופט ברק אכן מעורב או שאיננו מעורב בכתיבת פסקי הדין של אשתו.
כי מה שקובע, במקרה זה, הוא מראית פני הדברים.
ומראית פני הדברים היא שהוא מעורב, ועל כל פנים לא ניתן להכחיש את הדבר.
ומראית העין במקרה זה איננה רק איזה עניין ערטילאי, אלא היא משפיעה על שיקול הדעת.
כך למשל, כאשר השופטת ברק יושבת עם עמיתיה בבית הדין הארצי ומגבשת עימהם עמדה בתיק מסויים - האם עמיתיה מסוגלים להסיח דעתם לחלוטין מן ההנחה שהשופט ברק הוא זה שמדבר אולי מגרונה של אשתו ?
או למשל, היכול שופט בג"צ כלשהו - שעה שהוא דן בפסק דין של השופטת ברק - להתעלם כליל מן ההנחה שהשופט ברק עצמו היה מעורב בכתיבת אותו פסק דין ?
או למשל, המסוגל בעל דין - השוקל אם לפנות לבג"צ כנגד פסק דין של השופטת ברק - להעריך באופן ענייני את סיכוייו בבג"צ, כאשר מי שמנהל את העניינים בבג"צ הוא בעלה של השופטת ?
ואלו הן רק כמה דוגמאות מתוך אין ספור.
ואם זו מראית פני הדברים, כי אז התוצאה הבלתי נמנעת הינה, שבעלי הדין והציבור הרחב, וכמובן השופטים השונים, מכלכלים את מעשיהם - כלפי פסקי הדין של השופטת ברק - מתוך הנחה שהשופט ברק כאילו מכהן בעת ובעונה אחת בשתי ערכאות: בית המשפט העליון ובערכאה הכפופה לו - בית הדין הארצי לעבודה.
ומי רקח את כל התבשיל הזה ?
אליבא דאמת, כבר לא בטוח שבני הזוג ברק - בסתר ליבם - לא היו רוצים לסובב את הגלגל אחורנית, ולהיפטר מכל כאב הראש הזה.
אבל הדבר כמובן שאיננו אפשרי, שהרי הוא ייחשב מיד להודאה בטעות בהחלטת המינוי בזמנו.
ובטעות קולוסאלית שכזו אסור - בשום אופן - להודות. ולכן, אין ברירה אלא להמשיך ולהתחפר.
ומה על מעמדו של בית הדין לעבודה ? על כל ערווה יכסה הטיח.
ומה על אינטרס הציבור ? לעזאזל הציבור.
מעניין למצוא את הנוסחה הסודית שלפיה קבע השופט ברק - על פי תורת האיזונים שלו - את הסינתזה בין האינטרס של אשתו לבין האינטרס הציבורי.
והתקשורת ממשיכה להטריד:
"אפשר לומר שעל השופטים ניתן לסמוך - יותר מאשר על בני תמותה אחרים - שלא יושפעו מקירבה משפחתית.
אך האם שופטים אינם בני אדם ? האם לשופט יהיה נעים למתוח ביקורת על בן/בת זוגו/זוגתו של שופט אחר, עימו הוא נמצא בקשרי עבודה הדוקים ?
האם יהיה זה מוגזם להניח, שקיימת אפשרות שבני הזוג השופטים משפיעים זה על זו במסגרת חייהם הפרטיים ?...
יימצא בוודאי מי שיאמר, שלא ייתכן לבלום קריירה של אשה בגלל בעלה או להיפך. זה נכון, אבל בסייגים הראויים.
לכל קריירה במשפחה יש מחיר - אם בהיעדרויות מן הבית, אם במטלות נוספות, ובמקרה שלנו בהגבלות על קידום.
מדובר כאן באינטרס הציבורי של מראית פני הצדק, אל מול אינטרס פרטי של אנשים בודדים, וברור מה צריך לגבור.
אלא שלא כך חושב השופט ברק. "גלובס" שאל אותו, באמצעות דוברת בתי המשפט, האם הוא סבור שעליו להימנע מלדון בסוגיות עקרוניות בהן רעייתו היא ממעצבות הפסיקה. התשובה היתה קצרה: "לא".
איזה עיתון נודניק.
עכשיו יש לברק בית דין לעבודה כמו שהוא אוהב.
האורקסטרה הנורמטיבית של ברק סיימה לכוון את הכלים.
תנו לנו איזה רקוויאם !
החלטה סודית
מתברר שפרשת השופט "דוקטור" אדלר מסרבת לגווע.
שתיקתה של מערכת המשפט נוכח מעשהו של השופט אדלר מניעה מאן דהוא לקום ולעשות מעשה.
אדם - גיורא בשור שמו - המשמש בתפקיד שיפוטי כנציג ציבור בבית הדין לעבודה, פונה במכתב תלונה אל נשיא בית המשפט העליון ברק ומבקשו להשעות את השופט אדלר מתפקידו.
פנייתו של בשור אינה זוכה לתשובה.
כיוון שכך, מגיש בשור עתירה לבג"צ כנגד נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט אדלר, ולחילופין - להביא את עניינו בפני הוועדה למינוי שופטים כדי שזו תפסיק את כהונתו.
מתמנה הרכב השופטים שידון בעתירה, ובראשו - השופט אור.
עובדות חיים:
כאשר מוגשת עתירה לבג"צ כנגד מי משופטי בית המשפט העליון, יושבים חבריו ודנים בעניינו.
כך קורה, שכאשר מוגשת, כפי שכבר ראינו, עתירה כנגד השופט אור בעניין קשריו עם עורך דינו של אלי הורוביץ - מתברר עניינו של השופט אור בפני חבריו.
ואילו עתה יושב השופט אור עצמו בהרכב שידון ויברר עניין הנוגע לחברו נשיאו.
היש סיכוי - נוכח הפגם המובנה הזה - לברר עניינית את העתירה ? אשרי המאמין.
בג"צ דוחה את העתירה של בשור כנגד הנשיא ברק.
בנימוקיו לדחיית העתירה קובע השופט אור, בין היתר, כי השופט ברק הגיע למסקנה כי לא יהיה זה נכון להפעיל את סמכותו ולהמליץ בפני הוועדה למינוי שופטים לסיים את כהונתו של השופט אדלר.
השופט אור קובע בפסק דינו כי השופט ברק קיבל הסברים מהשופט אדלר ו"השתכנע בכך שהמדובר בטעות בתום לב".
בסוף פסק דינו קובע השופט אור כי "לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב הראשון (הנשיא ברק) כשהחליט כפי שהחליט".
עינינו הרואות:
בזמן שהפרשה נדונה בכלי התקשורת, השופט ברק לא שקט על שמריו.
מתברר, כפי שאנו רואים, שהשופט אדלר מסר לנשיא ברק הסברים, וברק "החליט כפי שהחליט".
נשאלת השאלה:
מדוע צריך לגרור את נשיא בית המשפט העליון לבג"צ - על כל המבוכה הכרוכה בכך - כדי לגלות שם, שהוא בעצם דן בעניינו של השופט אדלר ו"החליט כפי שהחליט" ?
איזו דוגמא מקבל הציבור - ובמיוחד עובדי הציבור - מכך שנשיא בית המשפט העליון סוכר את פיו ואינו מגיב, אלא רק לאחר שגוררים אותו לערכאות ?
ושאלות נוספות:
מתי הנשיא ברק "החליט כפי שהחליט" ?
האם הוא החליט בכתב ? אם כן, היכן היא ההחלטה ? במגירה ?
ואם ברק לא תעד בכתב את החלטתו, האם זו דרך ראוייה ?
האם לא היה מקום להעלות על הכתב - מעין פרוטוקול - את הסבריו של השופט אדלר ואת ההחלטה שניתנה בעניינו ?
הרי המדובר הוא בהחלטה מעין שיפוטית - גורלית ממש - מבחינתו של השופט אדלר.
האם השופט ברק - אילו ישב בדין - היה מקבל מצב עניינים שכזה ?
מה לנו יותר מכך שבית המשפט העליון עצמו, באין ספור פסקי דין, נוזף קשות בממלאי תפקידים למיניהם הנמנעים מעריכת תרשומות לגבי החלטות שונות שקיבלו (מקל וחומר החלטות מעין שיפוטיות) - באשר הימנעות כזו מקשה מאד על האפשרות לבחינה שיפוטית של ההחלטות ושיקול הדעת המונח בבסיסן ?
אין זאת אלא, שהתשובה לכל השאלות הללו מצוייה - במידה רבה - במקום אחר:
כאשר הנשיא ברק דן והחליט בעניינו של הנשיא אדלר - הוא דן למעשה בגורל ה"בוס" של אשתו.
ולא רק שברק דן בגורל הבוס של אשתו, אלא שכל החלטה של ברק בגורלו של הנשיא אדלר משפיעה - ישירות - על גורלה של אשתו.
שכן, כפי שכבר ראינו, השעיית הנשיא אדלר מעלה על הפרק את מינוי סגניתו, אלישבע ברק, לנשיאה.
היתכן שהנשיא ברק, שעה שדן והחליט בגורל הנשיא אדלר, לא הבחין שבאותה עת ממש הוא דן ומחליט גם בגורל אשתו הוא ?
ניגוד אינטרסים במירעו !
וכשאלה פני הדברים, ניתן אולי להבין ביתר קלות את המסתורין שאפף את החלטתו של הנשיא ברק.
אבל הפרשה מסרבת לרדת מסדר היום:
על שולחן בג"צ מונחת בקשתו של גיורא בשור לקיום דיון נוסף בעניינו של הנשיא אדלר. בבקשתו לדיון הנוסף שוטח גיורא בשור, בין היתר, את בעיית ניגוד האינטרסים של הנשיא ברק כמתואר לעיל.
כך או כך, הציבור כבר לא ייצא מהעניין בידים ריקות: הנשיא אדלר הפסיק להשתמש בתואר "דוקטור".
ועוד דבר:
בבג"צ ניכרת מגמה של חזרה אל מדיניות הריסון בהתערבות בפסקי הדין של בית הדין לעבודה.
כך למשל, אומר בג"צ:
"כידוע, אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם בית הדין טעה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו".
או למשל:
"הכללים להתערבות בית משפט זה בהחלטות של בית הדין הארצי לעבודה הם מחמירים. כדי שבית משפט זה ייזקק לעתירה המכוונת כנגד פסק דין שיצא תחת ידי בית הדין לעבודה יהיה על העותר להצביע על טעות משפטית מהותית".
עינינו הרואות: מגמת הריסון במלוא הדרה.
לא עוד מוסיקה ערבה לתזמורת הנורמטיבית של ברק.
ובכן, כיצד ניתן להסביר את השיבה של בג"צ אל המגמה השמרנית הזו?
אכן, בג"צ - גם הוא - משנה מידי פעם, על פי שיקוליו, את עמדותיו ומדיניותו המשפטית בעניינים כאלה או אחרים, ואין רבותא בכך.
היתכן, איפוא, שבג"צ השתכנע בצידקת קובלנותיו של הנשיא גולדברג כנגד מדיניות ההתערבות והחליט לסגת מן המדיניות הזו ?
היתכן שהתפטרותו של הנשיא גולדברג הביאה את בג"צ להרהור נוסף ?
או שמא מעורבים כאן גם שיקולים אישיים.
במילים אחרות:
הניתן להכחיש לחלוטין את האפשרות שבג"צ החליט "לתפוס מרחק" מבית הדין לעבודה - במטרה לצמצם עד למינימום את המבוכה הנגרמת כתוצאה מן המגע - והחיכוך - בין שתי ערכאות שבני הזוג ברק מכהנים בהן ?
ואם זה הוא השיקול המונח בבסיס מדיניותו החדשה-ישנה של בג"צ - האם שיקול ראוי הוא ?
אם אכן כך הוא הדבר - כי אז לא שינוי במדיניותו של בג"צ יש כאן, כי אם סתם זיגזג משפטי במטרה לברוח מבעיית הזוג ברק.
http://www.lawfactor.com/prakim/zug.asp
http://tinyurl.com/5a2yl לחץ כאן » פרס הוא המפתח לפרשת אלטלנה
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
