שרון הוא המנהיג החשוב ביותר מאז קום המדינה/אריק בך  

הצהרת בוש שקולה, ובצדק, לחשובה ביותר מאז הצהרת בלפור והותירה את העולם הערבי כולו ואפילו את אירופה, המומים.

חיסולם של יאסין וראנטיסי והכנסת ערפאת וכל המנהיגות של הטרור לפאניקה קיומית ממש, היא המהלך הדרמטי ביותר שנעשה לחיסול ממשי של האוייבים הגדולים ביותר שקמו ליהודים מאז היטלר.

הפגנת הנאמנות של שרון כלפי בוחריו ע"י בקשת המנדט מהם למהלך שהוא עמד לעשות בניגוד למצע המקורי אשר הוביל אותו לשלטון, חייבת להותיר את כל עם ישראל בתדהמה ולמלא את ליבם של האזרחים כולם הערכה והוקרת תודה אל המנהיג הראשון בפוליטיקה של מדינת ישראל אשר הפגין יושר והגינות שכזו במקום שבו בן-גוריון, בגין, פרס, רבין ואהוד ברק פשוט נכשלו ולפחות על אחד מהם ניתן לומר כי הכשלון היה עד כדי ביצוע עבירות פליליות חמורות העולות עד כדי בגידה של ממש.

שוב יחדיו

מעולם לא העיז אף אחד לכתוב נגד אריק שרון את הדברים החמורים והקשים שאני כתבתי לפני שבוע כנגד תכנית ההתנתקות שלו.

כל הקמפיין שניהל נגדו הימין הקיצוני היה לטיפה רכה וסימלית (וכמעט אמרתי סמולית, ולא במקרה) לעומת הדברים החמורים שאני העלתי כנגד תוכנית ההתנתקות.

ויעיד על כך אולי יותר מכל הדואר האלקטרוני הכי מרגש שקיבלתי, מחבר ותיק ובכיר של מפלגת העבודה אשר כתב לי "כל חיי צמחתי וגדלתי על ברכי מפא"י וברבות הימים הפכתי מאוהדיו הגדולים ביותר של פרס לחסיד הנלהב ביותר של ביילין. העובדות שציינת, להבדיל מהסיסמאות הריקות שהורגלתי לשמוע מימין ומשמאל, הפך אותי פתאום לאוהד מושבע של פייגלין שלא לומר חלילה בפומבי את השם כהנא. תודה לך על שפתחת את עיניי. אני לא פחות אוהב שלום ממקודם, אבל כעת ברור לי מה אסור לעשות כדי לאבד אותו ואותנו גם יחד"

ועל כן – אין אדם יותר מאושר ממני על התבוסה הראויה שנחל אריק שרון במשאל הליכוד.

אריק שרון הפסיד בקרב אך ניצח במערכה חשובה הרבה יותר. במערכה אשר למרבה הצער והכאב והשכול, הוכיחה לנו פעם אחר פעם, כי הפוליטיקאים הם במקרה הטוב זונות, ובמקרה הגרוע – בוגדים.

הדברים הרי נכתבו על ידי טובים ממני וידועים ממילא לכל, אך ראוי לחזור ולצטט אותם כי ההבדל הזה בין שרון לכל קודמיו, מדהימים וחייבים לעורר התפעלות והערכה כלפי המנהיג הענק הזה:

יוסי ביילין הוציא לאחרונה ספר, "מדריך ליונה פצועה", שהוא כתב הגנה והתחמקות מאחריות. בנקודה אחת בספר הוא מצטט נאום תוכחה, שנשא באוזני שמעון פרס, אחרי שהתקבלה ההחלטה במרכז מפלגת העבודה להצטרף לממשלת אריאל שרון. הוא מזכיר בו לפרס, שסקרי דעת קהל אינם חזות הכול. אז מה אם העם מתנגד לירידה מן הגולן? מקשה ביילין. ממתי חשובה דעת העם בשאלות כאלה?
"מה היתה גדולתך כמנהיג?", הוא שואל את פרס, ומשיב, "אתה הלכת בעקבות בן גוריון, שאמר: יש ציבור, תמיד צריך להתחשב בו, קודם כול בבחירות ובתוצאות, אבל במדיניות – אף פעם לא לקבל את ההחלטות על פי הציבור, אלא לנסות ולשכנע אותו".

האם אתם מבינים את המשמעות החמורה של הדברים?

מנהיג פוליטי חשוב בחברה דמוקרטית, שר משפטים לשעבר, מרצה לשעבר בחוג למדע המדינה, נוזף במפלגתו על נסיונה המאוחר מאוד להתחשב ברצון העם. אם למישהו נחוץ הסבר יותר תמציתי על סיבות כשלונה הפנומנלי של המפלגה הזו, המועמדת עכשיו להתכווץ לממדים של סיעה בינונית בכנסת, ספק אם מישהו היה יכול להעניק את ההסבר בדיוק יותר נמרץ.

הפירוש שבן גוריון וממילא ביילין ופרס העניקו למנהיגות בחברה דמוקרטית הוא בלתי נסבל, לא רק מפני שהוא מניב תבוסות אלקטורליות, אלא מפני שנודפים ממנו ניחוחות וזכרונות של דיקטטורות מסוכנות.

יצחק רבין היה גיבור דורנו, אם לא בזכות כשלונותיו כמפקד, בריחותיו משדה הקרב, התמוטטויותיו הנפשיות והתמכרויותיו הנרקוטיות, אז לפחות בזכות מותו ההירואי.

אבל לרוע המזל הוא היה שותף לפירוש היהיר הזה של מנהיגות בחברה דמוקרטית. דעת הציבור??? מבקריו הרי היו "קשקשנים", או "פרופלורים". הוא לא ראה את עצמו מחויב לבקש את הסכמת העם, רק מפני שהוא לא עמד בהסכמה הקודמת, שעל יסודה נבחר. התוצאות הטראגיות באמת כנראה נחסכו ממנו. אין זה מן הנמנע, שאילמלא נרצח, ואילו היה חוזר ומתמודד על ראשות הממשלה ב-1996, הוא היה נוחל תבוסה אשר הייתה מכווצת את מפלגת העבודה אל תהום הנשייה. תבוסה כזאת היתה מביאה את אוסלו אל קיצה, כבר אז.

אהוד ברק לא למד שום דבר מנסיונו של רבין. הוא הקרין אותה יהירות, והונחה על ידי אותו בוז כלפי ביקורת. גם הוא חרג באופן דרמטי מן ההסכמה שהעלתה אותו אל השלטון עד כדי ביצוע עבירות פליליות המעלות שאלות קשות באשר לנאמנותו למדינת ישראל. גם בעיניו, מנהיגות הגיעה אל שיאה כאשר המנהיג החשיב את הכרתו האסטרטגית יותר מאשר את רצון העם. אבל בעוד שלרבין היו כשרונות פוליטיים מסוימים (ובסיס פרלמנטרי הרבה יותר רחב), הנה לברק לא היה כל כשרון פוליטי, ויהירותו הגיעה אל שיאים כאלה, עד שלבשה ממדים של פארסה. הוא היה נפוליאון ויוליוס קיסר וצ'רצ'יל ודה גול והגנרל המקסיקני קסנטנינטה כרוכים יחדיו – רק ללא הכשרון של אף אחד מהם.

מנהיג פוליטי, המודיע בפומבי כי חובתו היא להתעלם מרצון העם, מוציא את עצמו מן הכלל ואינו ראוי
לשמש - את ארצו, את תנועתו, את העניין שלשמו הוא נמצא בפוליטיקה.

כל הטעיה של הציבור, כל הפרת הבטחה לבוחר שכרוך בה ביטוי של בוז כלפי התהליך הדמוקרטי. הופכת את האקט של בחירות למיותר, וזורעת את זרעי חורבנה של כל שיטה דמוקרטית.

אהוד ברק לא רק התנער מן המנדט שלו, הוא אפילו הכחיש את אחריותו לפני הפרלמנט. אם בכל התהליך הטראגי של אוסלו היה רגע שבו מנהיג פוליטי התקרב ל"פשע", במובן של הפרת חוק ושל הפרת חוקה, הרי שהמנהיג הזה היה ברק בקמפ דייוויד ובטאבה.

"פשע" (בעניין ברק) אינו נוגע להפרת ההבטחה. הבטחה פוליטית אינה מסמך משפטי, ועל הפרת הבטחות פוליטיקאים מפסידים בבחירות, לא מועמדים לדין.

ה"פשע", במובן של הפרת חוק נוגע לזה שברק יצא לקמפ דייוויד לאחר שאיבד את הרוב הפרלמנטרי שלו (וישב שם בחסות פגרת כנסת); ושלח את שליחיו לטאבה כאשר ממשלתו היתה ממשלת מעבר (הוא התפטר, כזכור, כדי להבטיח שיהיו בחירות ישירות לראש הממשלה בלבד, וכדי למנוע בחירות חדשות לכנסת). כאשר ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית עוקפת את הפרלמנט, אפשר לטעון, שהיא מפירה את החוקה (או את חוקי היסוד, בהיעדר חוקה.

בדיון שראשי מפלגת העבודה יחוייבו לקיים לאחר התבוסה הגדולה אפילו עוד יותר אשר הם ינחלו בבחירות הבאות, מומלץ להם לבדוק עם עצמם, מה יכולה מפלגת העבודה לעשות, כדי להבטיח שבראשה לא יתייצבו עוד אנשים, הסומכים על עליונותם האינטלקטואלית יותר ממה שהם סומכים על רצון העם; הסבורים, שמנהיגות אמתית כרוכה באי-אמת ובמניפולציה; המשוכנעים, שבחירות הן אקט של האצלת סמכויות, כדי לעשות באמצעותן את ההיפך ממה שרצו הבוחרים.

ולפני שאוהדי הליכוד ישבחו אותי חלילה על ההצלפות שלי כנגד הלהטוטנים של המפלגה בעלת אלף הפרצופים (מפא"יאמתעבודההמערך) – אזכיר גם את חטאו של מנחם בגין האגדי, אשר לפני בחירות 77 הצהיר שלא יפנה את סיני (ואף שיעבור לגור שם כשיפרוש).

תמיכה בשלום עם מצרים אינה הופכת שקר זה לחיובי יותר, ואת דעתי לגבי ה"שלום" עם מצריים הבעתי יותר מפעם אחת: התמיכה בשלום חלקי עם מצריים נשענת על ראייה צרת אופקים, קיצרת טווח, בורות מוחלטת כלפי האסטרטגיה של העולם הערבי כולו, והגרוע מכל, זילזול יהיר ומטופש ממש בחוכמתו האדירה של חוסני מוארכ, ממש כמו שאנו מזלזלים ב"מגמגם הטיפש מהמוקטעה" אשר הצליח לא רק להתל בכל נסיונות החיסול של המוסד המהולל שלנו, אלא שבניגוד אלינו הוא מצליח להוריד כבר חמישה דורות של מנהיגים ישראליים ושני דורות של מנהיגים אמריקאיים על ארבע, ולמרות שהוא איננו טורח אפילו להסתיר את האסטרטגיה שלו, כי "שיטת הסלמי" של הסכמי הביניים איננה אלא שלב מקדמי של הפלסטינים בדרכם אל היעד הסופי.

בינתיים, מושחת או פטריוט גיבור לעמו (אינני רואה סתירה בין אלה, ולכן לא מתרגש מהחשדות נגד שרון), מגמגם או לא, הוא מוכיח שהוא שם את כל מנהיגי היהודים בכיס הקטן ואוכל את כולם בלי מלח.

בכל אופן, כאמור גם בגין האגדי אינו נקיא מאותו חטא הבגידה בהבטחות המפורשות שלו לבוחריו.

רק במדינה אשר הגנטיקה של אזרחיה ספוגה בהרגלי הכניעה של ימי העבדות, שקר לבוחר לגבי כוונותיו של מועמד נתפס לגיטימי בציבור כה רחב, ועוברים על זה בשתיקה וחוסר אונים קולקטיבי.

"פושעי אוסלו" לדין?

ארבע פעמים מפורסמות במרוצת המאה העשרים, מנהיגים פוליטיים הותקפו על ידי יריביהם כ"בוגדים", מפני שחתמו על הסכמי פשרה מרחיקי לכת. בכל אחת מן הפעמים נטבעו מטבעות לשון, שהיו יצוקים באותה תבנית עצמה: סמיכות, שבה המלה "פושעים" היתה הנסמך, ושם המקום שבו נחתם ההסכם היה הסומך.

ב-1918 הוכרזו הבולשביקים ברוסיה ל"פושעי ברסט-ליטובסק", אחרי שוויתרו על חלקים ענקיים של נדונייתם לגרמניה, רק כדי להישאר בשלטון.

ב-1919 הוכרזו מנהיגי הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית ל"פושעי ורסאי", מפני שסירבו לצאת למלחמת עולם חדשה, כדי להגן על גבולותיה ההיסטוריים של גרמניה – וחתמו על הסכם משפיל, שהכתיבו להם המעצמות המנצחות (אילו ניצחו, הגרמנים עצמם התכוונו להכתיב הסכם משפיל שבעתיים).

ב-1991, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוס הסכימו לפרק את ברית המועצות. הם חתמו על ההסכם ביער בלובז’ בבלארוס, ומשום כך הוכרזו ל"פושעי בילובז'סקאיה פושצ'ה" על ידי אויביהם, הן מן הימין הקיצוני והן מן השמאל הקיצוני.

ב-1993, על מדשאת הבית הלבן, יצחק רבין ושמעון פרס התחילו נסיון פוליטי נועז מאין כמותו: להתיר את הקשר הגורדי במזרח התיכון. הם הקימו מובלעות ריבוניות דה-פאקטו בשביל ארגון, שעד אותו היום תואר בדרך כלל כאויב הגדול ביותר של העם היהודי מאז אדולף היטלר. הנסיון הזה התמוטט בדם ואש שבע שנים אחר כך. עוד לפני שהתמוטט, אבל ביתר שאת אחרי שהתמוטט, רבין ופרס וכל עוזריהם הוכרזו "פושעי אוסלו", על שם העיר שבה נולדו ההסכמים והגיעו אל פרקם

כידוע - הוויתור על ארץ ישראל השלמה ב-1993, כיווץ גרמניה ב-1918, ופירוק ברית המועצות ב-1991, לא היו תוצאות של בחירה. הם שיקפו תבוסה אסטרטגית.

אריק שרון הוא הגיבור אשר שבר מסורת מדאיגה של בוגדנות פוליטית

את הדברים שלי, אינני כותב לחברי מרכז הליכוד. אני בטוח שהם יודעים להעריך את הנאמנות שהמנהיג שלהם הפגין כלפיהם, בניגוד מוחלט למה שהיה נהוג מאז קום המדינה כולל בגין האגדי של הליכוד.

כולם הרי יודעים שמבחינה חוקית ומעשית, שרון יכול היה בקלות להעביר החלטה בזכות ההתנתקות על ידי קבלת גוש חוסם ממפלגות השמאל והערבים תוך ציפצוף גדול ואותם תירוצים מלומדים שאנו דמוקרטיה ייצוגית ולא ישירה (ולשמאל הרי לא הייתה בעיה להבטיח לשרון שאם יסכים להחזיר שטחים הם ידאגו שעדנה ארבל תיסוג מעמדתה בעניין כתב האישום. מי שנתן את ההוראה לחסל גם יכול לתת את הוראת החנינה).

את הדברים הללו אני כותב דווקא ליפי הנפש אשר אין לי ספק, בניגוד לימין אגב, שהם באמת יפי נפש. אני כותב לכל אותם מצביעי מר"צ לשעבר שעברו להצביע "שינוי". אותם מצביעי שינוי הם הרי אלה החפצים יותר מכל לראות את שרון נופל מהשלטון (למנהיגי התנועה שלכם הכיסא וטובות ההנאה המתלוות אליו יותר חשובים מהרצון שלכם והמצע שלהם, אבל זה לא העניין כרגע).

אבל כשאני מבקש להכריז על שרון דווקא כמנהיג החשוב ביותר שקם למדינת ישראל, כן כן – אותו שרון של מלחמת לבנון הטראגית (אני חושב שאסור לשכוח לחובתו את השגיאות החמורות אשר הקנו לו את הנסיון הרב להפוך למנהיג כה דגול), אני מבקש להזכיר דווקא לאותם בוחרי שינוי המתעבים את שרון מה היא ערכה וחשיבותה של נאמנות לבוחר, למצע ולהבטחות.

זה הרי לא חדש לאף אחד, שהרדיקל הכי גיזען שהיה אי פעם בפוליטיקה הישראלית, עומד דווקא בראש מפלגה המכנה את עצמה "שמאל ליברלי" ומכהן בה כ... שר משפטים. ולא סתם, אלא שר משפטים אשר בעברו רצוף הראיות מביכות.

היה זה לא אחר מאותו השר הממונה –כמה ציני- על מערכת הצדק שלנו, אשר כתב פעם מאמר על נחיתותו הגנטית של האדם השחור.

כן, זה אותו טומי לפיד שאמר, שכשהוא שומע את מוזיקה מזרחית הוא לא יודע אם אנחנו כבשנו את טול כרם או שטול כרם כבשה אותנו.

מאבקו נגד קנאות דתית, הוא כשלעצמו, אינו מציין ליברליות אלא דווקא מוכיח פנאטיות, רק מהכיוון ההפוך.

כן כן - זה אותו ליברל הומניסט אשר בשידור חי לעיני כל האומה, קטע אלמנה עם 7 ילדים מאור עקיבא אשר באה לתת פומבי בפופוליטיקה על פיטוריה, וביזה אותה בשאגה "אני הייתי ממליץ לפרחה שכמוך לקנות לילדים שלך אוכל בכסף שביזבת על התיסרוקת המצחיקה הזו כדי לבוא לטלויזיה לחפש מי שירחם עלייך". כן, כן... זה היה אותו לפיד הליברל שעל הנתון שיש בישראל 300,000 נשים מוכות הוא אמר "בטח איזה סוציולוג שמע את השכן שלו מרביץ לאישתו בטוסיק").

אם אגלה את מי הוא מזכיר לי, בהתנהגותו ולאו דווקא בצורתו
סתם אחטוף מכם על הראש. אז לא אגיד לכם, כי גם לכם יש הרי זכרון טוב...

שינוי, איננה התנועה היחידה אשר בגדה בכל בוחריה, אבל כשמבקשים מבוחרי שינוי להכיר בחשיבות ההיסטורית של מהלכי שרון, כדאי אולי להזכיר לבוחרים יפי-הנפש הנכבדים בהחלט הללו, כי החבר'ה האלה של שינוי, אשר הבטיחו לבוחריהם הנאורים הרים וגבעות, לא קיימו הבטחה אחת מכל הבטחותיהן.

הם! הם ולא ש"ס או המפד"ל או יהדות התורה - זו הייתה דווקא חבורת שינוי שהובילו לזה שכיום נקבר החוק לנישואים אזרחיים, חוק טל... לא בוטל, משרד הדתות... לא פורק, אין תחבורה ציבורית בשבת וכל מה שיש זה במקום כמה חרדים אינטרסנטים שיושבים בממשלה אז יושבים כמה חילונים אינטרסנטים.

אז איזו נאמנות לאומית אנו מצפים מאברהם פורז (כן, ההוא שקיבל את קולותיהם של ההם...) זה שמתפאר בכך שהוא צמחוני ואוסף חתולי רחוב מרוב רגישות, היה זה שבניגוד לקודמיו החרדיים, סירב לתת אשרות שהייה זמניות להומוסקסואלים פלשתינאים שהוציאו נגדם גזר דין מוות ברשות הפלשתינאית - למרות שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות המחייבות אותה לעשות זאת (שר הפנים דרעי אישר, אבל מייד סילק אותם מרצון ובעדינות לשבדיה ולאנגליה).

לבוחרי שינוי הנבגדים כדאי לפקוח עיניים ולזכור כי כל הרעיונות שהיו פרי מחשבתו של המחנה הליברלי בתקופת ממשלת נתניהו, שצריך להפסיק עם הכספים הייחודים, צריך להפסיק עם ההעדפות המגזריות, להחיל שיוויון תקציבי - נגוזו ברגע ששינוי עשו את מעשה ש"ס בכך שנתנו כסף שהובטח להם במו"מ הקואליציוני ל...מוסדות התרבות המנוהלים על ידי מקורביהם, דבר שאפילו אגודת ישראל לא עשתה, גם אצלה זה הוגדר בתוך התקציב. מבחינת העניין של מינהל תקין בחלוקת תקציבים שינוי לא הביאה שום בשורה שונה מש"ס. אותה גברת רק בלי כיפה, ולא לעניים או לשכבות המצוקה, אלא למעמד מדושן העונג ממילא.

מכל האמור אני מבקש מכולם להסיק את המסקנות המתחייבות:

1. על אריק שרון לנצל עד למאקסימום את ההישג ההיסטורי המדהים של הכרזת-בוש, כדי לכפות שלום בדרך יצירתית נועזת וחדשה, שלא כאן המקום לרדת לפרטיה, בבחינת האמירה ההיסטורית של הגנרל אשר לא רק אמריקה אלא העולם כולו חייב לו את חירותו,
"יהא לנו שלום - אפילו אם נצטרך להלחם עליו" (איזנהאוור, במבצע Overlord).

2. על הציבור כולו, ולא רק חברי מרכז הליכוד, להכיר בחשיבות ההיסטורית של הצעד אשר יותר מכל פילפולים של משפטפטנים נתן לכולנו שיעור חשוב ביושר, הגינות ובעיקר נאמנות - לציבור שבדרך כלל וללא יוצא דופן נהוג לירוק בפרצופו ולדרוך עליו ביום שהוא סיים את תפקידו בקלפי.

מאת: אריק באך ([email protected])