חשיפה: נורמן פינקלשטיין - מטרת ה DBS חיסול ישראל.  

אוריאל רייכמן = אהרון ברק = מדינת כל אזרחיה..

ואיזה יהודי ידוע הוא הגורו של אהרון ברק?!

https://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&om=7973&forum=gil&viewmode=all&keywords=%E4%E6%EE%E9%F8

אחד מאותם משיחים הוא המיליארדר האמריקני ג'ורג' סורוס. סורוס, יהודי ניצול שואה, הצליח לפרוש רשת ארגונים כלל עולמית המשפיעה על הפוליטיקה הפנימית של מדינות רבות, ובמיוחד ארה"ב וישראל. בארה"ב, תרומתו של סורוס הייתה בעיקר בגורמים קיצוניים ואנטי-ישראלים במפלגה הדמוקרטית, כולל בנשיא ברק חוסיין אובמה ובארגון היהודי האנטי-ישראלי ג'יי סטריט, המבקש להוות חלופה אנטי-ציונית לשדולה היהודית אייפ"ק. בישראל, ניכרת תמיכתו של סורוס בארגונים אנטי-ציוניים ואפילו אנטישמיים ובקרן לישראל חדשה (NIF). סורוס אומנם אינו התורם הבלעדי לארגוני הקרן, הנתמכת גם על-ידי "קרן פורד" האנטישמית ועל-ידי מדינות האיחוד האירופי. אולם הוא המעניין מבין כולם, גם בגלל הרקע האישי שלו כניצול שואה, אשר הגיע למסקנות מוזרות הן באשר לשייכותו לעם היהודי ולהתנגדותו למדינת היהודים, והן באשר לפוליטיקה העולמית. מטרתם המוצהרת של סורוס ושל אנשי "החברה הפתוחה" היא אחדות פוליטית בינלאומית וממשלה עולמית.

היכן מסתתר השמאל החדש

אידיאולוגיה מעין זו שמקדם סורוס בגלוי אינה יכולה לעבור בארץ את אחוז החסימה, ואפשר שזיהוי אידיאולוגי כזה הוא גם מנוגד לחוק בישראל. הרי כדי לקדם את עיקרון "החברה הפתוחה" ולסייע בקידום סדר עולמי חדש שבסופו הקמת ממשלה כלל עולמית, יש קודם כל לחסל את הסדר הישן המבוסס על מדינות לאום, אשר מהווה בעיני "מתקני העולם" של ימינו מכשלה ומטרד. קיומה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, אינו יכול לעלות בקנה אחד עם המטרות המהפכניות של השמאל החדש. היות שמִטֶבע הדברים, קשה לקדם את השקפתו של סורוס בגלוי, מצאו נתמכיו הרבים בארץ מחסה אידיאולוגי מגוון.

קידומו של הסדר החדש דורש חשיבה מחדש על דרכים לערעור הסדר הקיים, בתמיכה ציבורית רחבה. עליו להיראות כאילו הוא צומח מלמטה, ומתבצע על-ידי העם ולמען האינטרסים של העם. יתר על כן, על תומכי המהלך לחיות באשליה שהם מחולליו, ושאין יד המכוונת אותם, ושלמטרותיה האמיתיות אין דבר עם המאבק שעל הפרק. השמאל החדש מצא שבאותה מידה שאידיאולוגיה יכולה להיות מכשלה בהיעדר תמיכה ציבורית, היא גם יכולה להוות מחסה מפני האמת ואבן שואבת לקהלים מגוונים. אידיאולוגיות "נייטרליות", לכאורה, מהוות כסות למגמות מהפכניות קיצוניות ביותר. בארץ ניתן לראות גודש ארגונים, העוסקים בנושאים שאינם מהווים סלע מחלוקת בין ימין לשמאל פוליטי מדיני, כאשר מטרתם המוצהרת והגלוייה של הארגונים הללו מסתירה את מטרותיהם האמיתיות.

כך למשל, ארגונים "ירוקים" פועלים למניעת התיישבות יהודית מטעמים "אקולוגיים", אבל נמנעים מלדון בהתפרעות העירונית בערי הבדואים והערבים בישראל, הבונים ללא רשיונות ו/או תוכניות מתאר. באופן פעולתם זה מקדמים ה"ירוקים" סדר יום פוליטי מובהק, שתכליתו פגיעה בזכות ההתיישבות היהודית על אדמות מדינה, ומסייעים להשתלטות הערבית העויינת על קרקעות הלאום. לא מפליא כי בראש אוגדן עמותות "ירוקות", עומד לא אחר מאשר איש השמאל הקיצוני מוסי רז. הוא אשר פעל בכנסת לקידום חוק שיחייב את ועדות התכנון והבנייה לצרף אליהן נציגי "ירוקים", דבר שפגע קשות בהפשרת קרקעות לבנייה, וגרם לעלייה במחירי הקרקע והדירות במגזר היהודי. זה לא הפריע לחבריו של רז לצאת למאבק להוזלת מחיר הדירות שהם היו מהגורמים הראשיים לעלייתו.

עוד פחות מוזרה היא העובדה שעמותות ירוקות העוסקות בשימור הסביבה ביהודה ובשומרון, כמו "ירוק עכשיו" ו"רגבים" נעלמות, בדיווח ובתמיכה, מרדאר ה"סביבתיים", מסיבות פוליטיות. הרי תמיכה בסביבה באזורים אלה מחייב פעולה נגד האוכלוסיה הערבית, שאינה ידועה בנטיותיה ה"אקולוגיות" המפותחות, אשר לה לא יסכימו סורוס ושאר התורמים. יתר על כן, המתנגדים לבנייה היהודית מטעמים "אקולוגיים" הם אלה הנלחמים על המשך הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי והבדואי בנגב, בשייח ג'ראח ובמקומות נוספים. יחד עם זאת, האג'נדה ה"ירוקה" מאחדת אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות, וכך הופך הטיעון האקולוגי לאבן שואבת המייצרת תמיכה ציבורית רחבה, ובלתי מודעת, בשירות המהפכנות של השמאל החדש, הפועלת לצמצום ולפגיעה משמעותית בהתיישבות היהודית בארץ.

צורה נוספת של הסוואה היא התנועות הפמיניסטיות. הרי תמיכה בנשים, בשוויונן ובשמירה על זכויותיהן, אינה עניין פוליטי מדיני. ואולם כמעט כל הארגונים הפמיניסטיים בארץ פועלים למען קידום מטרותיו הפוליטיות של הציבור הערבי, מתוך השקפה שפמיניזם פירושו מאבק בכל גילויי הארכיטיפים הזכריים, ובהם בציונות הנתפסת כקולוניאליזם זכרי בלב הלבאנט הנקבי. ארגונים כמו "קואליציית נשים לשלום", "כביסה שחורה" ועוד, עוסקים מעט מאוד במעמד האישה בפועל, והרבה מאוד בקידומה של הנקביות הערבית ה"ילידית" המדומה. רק דבר אחד לא נמצא אצל הפמיניסטים: הכרה בכך שבחברה המוסלמית, שאת האינטרסים שלה הם מקדמים, יש היתר לנישואי קטינות, לאונס, להכאת נשים, למילת נשים, לרצח על-רקע חילול כבוד המשפחה ועוד. שוב, אידיאולוגיה נייטרלית לכאורה, המשרתת אינטרסים מהפכניים הרחוקים מאוד מן ההצהרה האידיאולוגית הפומבית.

דוגמה נוספת למגמה זו התבטאה בנאומו של נציג תנועת "עלה ירוק", המקדמת לגליזציה של הסמים הקלים בארץ, באחד הכינוסים של נציבות האיחוד האירופי. הוא דיבר על "הצורך בשינוי", על חשיבות "האינטגרציה הטראנס-לאומית", על אחדות אזורית, על הצורך לקדם סדר חדש מבלי "להלחיץ" את היהודים בניסוחים ברורים מדי, ועל עוד הרבה דברים שלא היה להם שום קשר עם לגליזציה של העלה הירוק. אומנם ניתן למצוא תמיכה בלגליזציה של סמים קלים גם בקרב אנשי ימין וגם בקרב אנשי שמאל. אבל תמיכה בדבריו של נציג מפלגה זו באיחוד האירופי ניתן למצוא רק, ואך ורק, בשמאל.

נמצא אם כן, שארגונים "חברתיים" שונים מקדמים סדר יום פוליטי מובהק במסווה של אידיאולוגיות דֶמֶה נייטרליות. לאותם ארגונים חוץ-פרלמנטריים מצטרפים גורמים ממלכתיים מובהקים במשרד החוץ, בתקשורת הישראלית, באקדמיה, בבית המשפט העליון ובפרקליטות. ה"ממלכתיים" המדומים אינם מסתירים את מגמת פניהם, ולאחרונה אנו רואים אותם משתתפים בגלוי בכינוסי הקרן לישראל חדשה, ואפילו בכינוסים של קרן פורד, שהוקמה על-ידי אנטישמי לשם קידום סדר יום אנטישמי מובהק. אידיאולוגיות הדמה של ה"חברתיים" וה"סביבתיים" למיניהם משמשות להם מסתור כשהם חותרים תחת השלטון הנבחר בישראל, והם עושים זאת בתמיכתם של גורמים ממלכתיים, שפיתחו עצמאות יתר והמהווים אופוזיציה למדינה שאותה הם נועדו לשרת. מאבק חברתי, ללא הצעה או קבלה של פתרון, תכליתו אחת: פוטש פוליטי ותו לא.

מגיעים עם מרצדס למאבק הדיור

עיקרון הפעולה של סורוס ושל חבריו, לשם קידומו של סדר עולמי חדש, מכונה The Melting Pot, כור ההיתוך, והוא פשוט: גיבושה של תמיכה ציבורית רחבה במאבקים חברתיים, רצוי מוצדקים, נגד השלטון. צד נוסף של עיקרון פעולה זה הוא חתירה לניהול מאבקים נטולי פשרות, תוך הכשלה מכוונת של כל הצעות הפתרון המעשיות, על-מנת למנוע גוויעה בטרם עת של המחאה הציבורית. מאבקים אלה יוצרים אווירה ציבורית של מיאוס, של חוסר הערכה למדינה ולמוסדותיה, ושל שנאה תהומית בין הציבור לבין המערכת הציבורית המנוהלת על-ידי נבחריו. וכאשר לאיש כבר לא אכפת, ניתן לערער את הסדר המדיני, ובכך לאפשר את צמיחתו של סדר חדש.

בארץ ראינו מאבקים מסוג זה שבהם היו מעורבים ארגונים אנטי-ציוניים כמו "שתי"ל" ו"ידיד" מיסודה של הקרן לישראל חדשה. במאבק החד-הוריות שהנהיגה ויקי כנפו, בא הדבר לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה: ויקי עצמה נתמכה על-ידי "שתי"ל", וכנראה בעצתם סירבה לכל פתרון שהוצע לה. מהר מאוד הבינו חברותיה למאבק כי היא מעוניינת במאבק הרבה יותר מאשר בפתרון הבעיה, והן החליטו להיפרד ממנה. את כנפו תגמלו חברי "יוזמת ז'נבה", שהזמינו אותה לעמוד על בימה אחת עם ג'ימי קרטר ואחרים, ולחתום על מסמך מדיני חתרני, כאילו הייתה מומחית ליחסים בינלאומיים. מה הקשר של כנפו ליוזמת ביילין? לחד-הוריות ול"שת"יל" הפתרונים. על כל פנים, ברור שמאבק פסאודו-חברתי זה היה חלק ממגמה פוליטית ברורה, וערעור התמיכה הציבורית בממשלה נבחרת מסייע לגורמי שוליים מן השמאל הקיצוני להציג עצמם כמושיעים בשירות העתיד.

יוזמת ז'נבה הייתה הצד השני של המדיניות, ותכליתה: הכשלת "מפת דרכים" של האמריקנים. שהרי "מפת דרכים" הייתה יוזמה רפובליקנית, שלה התנגדו הערבים, האיחוד האירופי וחברי המפלגה הדמוקרטית הנתמכים על-ידי סורוס. מובן כי השמאל הישראלי, הנתמך על-ידי תומכי הגורמים הללו במפלגה הדמוקרטית, היה מעוניין להכשיל את התוכנית, מבלי להיכנס ליתרונותיה או לחסרונותיה, ועל כן העלה תוכנית חלופית, אשר רמזה לערבים כי אם ימתינו ולא יחתמו, יקבלו "דיל" טוב יותר.

המאבק ה"חברתי" בישראל מתחולל ברובו בסיועם ובמימונם של גורמים זרים ועויינים, ותכליתו האחת היא פוליטית. כיום רואים אנו את נציגיהם של האנרכיסטים, ארגון סולידריות שייח ג'ראח, חד"ש ובל"ד מככבים במאבק על "יוקר המחיה" ועל "מצוקת הדיור". יש להדגיש כי מאבקים מסוג זה ניתן לנהל בכל קדנציה ונגד כל ממשלה. את "יוקר המחיה" ואת "מצוקת הדיור" לא יצר נתניהו. יתר על כן, יוקר המחיה בתקופת שלטונו של נתניהו דווקא ירד ולא עלה, ורואים זאת בכל המדדים ובשיפור המתמיד בכלכלה. האבטלה נמוכה ביותר מאז 87' ועל-אף המשבר העולמי - מצבנו טוב. כאשר הימין מצליח ליצב ביטחון, כלכלה ויחסי חוץ טובים, לא יכול השמאל החדש להוציא לרחוב את ההמונים אלא על-רקע כותרת שתקפה לכל מקום, לכל ממשלה ולכל זמן.

כשרואים את ראשי ארגוני הסרבנים לצד האנרכיסטים, את הגב' ליאל מהקרן לישראל חדשה, ואת "אנשי האוהלים" המגיעים בלנדרובר ובמרצדס מכפר שמריהו להפגנת "מעמד הביניים", מבינים בבירור כי ההפגנות הן פוליטיות. כמי שבא משכונת מצוקה, לא ראיתי מעולם את האנשים הללו באים לסייע. פעילים של חב"ד כן באו, פעילים של ש"ס היו, שיקום שכונות של בגין היה, אבל אלה המוגדרים "חברתיים" קראו על קטמון ועל עיר גנים ועל קריית מנחם בירושלים רק בעיתונים. הם השתמשו בזעם החברתי ובתחושות הקיפוח העדתי לצרכים פוליטיים ולא כדי להשיג פתרון. הם מחיים את השנאה ומלבים את אש המאבק בכוונת מכוון כדי לערער את היציבות, ולהפוך אותנו למשהו כמו מצרים, לוב או סוריה. הן גם שם בוחשים גורמים חיצוניים בהפגנות ההמונים, אבל בשום אופן לא כדי לתקן את המצב, אלא להנציחו ולהגביר באמצעותו את המגמות האופוזיציוניות לעצם קיומה של המדינה.

עיקרון "כור ההיתוך" מבקש לאחד את החברה היהודית והערבית על-ידי יצירה של סולידריות חברתית חדשה: מקופחי כל העולם התאחדו. "הקשת הדמוקרטית המזרחית" היא דוגמה נאה לכך. ראשיה ונציגיה של הקשת המזרחית הם ברובם אשכנזים בני המעמד הגבוה. הפעילות של הקשת המזרחית היא פרו-פלשתינית מובהקת, מתוך הנחה שהמזרחיוּת המשותפת לערבי וליהודי מארצות האיסלאם חזקה יותר מן היהדות המשותפת ליהודי מארצות ערב ולאחיו האשכנזי. לכן, הם מלבים את תחושת הקיפוח שנגרם ליהודי המזרחי ולערבי על-ידי האוייב המשותף: התנועה הציונית ופרייה המופלא - מדינת ישראל. הם נלחמים נגד הפרטת מנהל מקרקעי ישראל ונגד מכירת אדמות מדינה, משום שתוכנית כזאת תכשיל לטענתם אפשרות של קליטת פליטים ערביים עתידית על אדמות אלו. הם כותבים כך במפורש באתרי האינטרנט שלהם, ואין הם מסתירים שכוונתם פוליטית ולא חברתית. אבל כאשר הם באים לדבר על כך בשכונות, הם כמובן משקרים במצח נחושה ומכחישים זאת, משום שהם יודעים כי לא יקבלו שם תמיכה במטרותיהם האמיתיות. לכן הם מדברים על "בעיות הדיור הציבורי" או על "חלוקה שוויונית של קרקעות הלאום", או שהם מסיתים ישירות את אנשי השכונות באנשי הקיבוצים בטענה, כי הקיבוצניקים קיבלו אדמות מדינה בחינם ובנו עליהם קניונים, ואילו אנשי השכונות ממשיכים לשלם במיטב כספם עבור הדיור הציבורי. במקורותינו כתוב כי שקר חייב שיהיו לו רגליים כלשהן, שאילולי כן הוא לא יכול לעמוד לאורך זמן. הדבר ניכר בפעילותה של הקשת המזרחית, המשתמשת בטענות שחלקן מוצדקות, אבל הכל כדי לגייס תמיכה במטרותיה הנסתרות, שהן פרו-פלשתיניות מובהקות, ושאין להן דבר עם פתרון בעיותיהם של אנשי שכונות המצוקה.

התרחבות שתתורגם לעוצמה אופוזיציונית

גורמים ציוניים שהשתתפו במאבק על הדיור משכו ממנו את ידיהם מיד כאשר הבינו כי מאחוריו עומדים אנשים עם אג'נדה פוליטית. המאבק החל כמאבק על מחירי השכירות. אלא שפתאום נוספו לו עוד "מטרות": "יוקר המחיה", "מאבק בטייקונים", מלחמה ב"הפרטה", תמיכה במעמד הביניים, ביטול חוק ההסדרים, מניעת הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל, ועוד ועוד. בעיות הדיור, החברה, הסעד והכלכלה היו רק סיבות, שתכליתן היא כינונה של קואליציה רחבה שתתורגם לעוצמה עממית אופוזיציונית אשר תובל כעדר למאבק נגד הממשלה. אנשי המאבק היו שמחים אם הוא לעולם לא ירד מהפרק. המאבק הציבורי ולא פתרון הבעיות הוא התכלית. כיום גם עופר עיני וגם ראשי הסטודנטים, שאינם ידועים באהדה לנתניהו, מתחילים להשמיע קולות של ספק.

תרבות השקר של השמאל החדש באה כאן לידי ביטוי ברור: הצהרה על מאבק למען פתרון של מצוקת הדיור, בעיות מעמד הביניים, החינוך, הרפואה, השכר ויוקר המחיה ועוד, אבל שלילה של כל פתרון, הצעת פתרונות בלתי ריאליים והאשמת נתניהו בכך שאין פתרון. הצגת אידיאולוגיות דמה בפומבי, אבל בחדרי חדרים ומעל גליונות כתבי עת ועיתוני שמאל - גילויי דעת המראים כי המגמה האמיתית היא פוליטית.

הפרדוקס השמאלני בארץ הוא הפרדוקס הסטליניסטי. גורמים סובייטיים פעלו במדינות המערב תוך שימוש בטיעונים חברתיים, בניכור שנוצר מהפערים החברתיים בחברות הקפיטליסטיות, ובעוד כיוצא באלה טיעונים, כאשר בפועל ניסו לערער את היציבות השלטונית במדינות, על-מנת להשיג דריסת רגל ושליטה. בדרך זו מנסים לפעול שוטי הכפר הגלובלי, באמצעות יהודי החסות שטיפחו בארץ בממון רב. השמאל החדש הפך לזרוע הביצועית של הקולוניאליזם האימפריאליסטי מיסודו של האיחוד האירופי המט לנפול, של גורמים במפלגה הדמוקרטית ושל הסורוסים האוטו-אנטישמיים למיניהם. מטרתם היא דקונסטרוקציה טוטאלית של כל מוסדות החברה, ויישומו של עיקרון כור ההיתוך, שעתיד לאחד את האזור, ואולי אף את העולם, לכדי חברה חדשה, ללא הבדלי לאום, או דת ותרבות, על חורבותיה של מדינת ישראל. כמו שזה נראה כרגע, התמימים שנקלעו להפגנות השמאל הקיצוני נראים כמו איגוד התרנגולות המפגינות למען האינטרסים של שוחטי כל העולם, העומדים עם הסכין על גרונם.

בנימין נתניהו נמצא בין הפטיש והסדן. מחד, ניצבת ישראל בפני לחץ חסר תקדים לעצור לחלוטין את הבנייה בהתנחלויות, בהובלתו של משטר אמריקאי נחוש להפליא. מנגד, הקואליציה בהנהגתו היא ימנית במובהק, והוא נתון ללחצים פנימיים ניכרים מצד המתנחלים ובני בריתם. על אף חשיבותו של סבב השיחות הנוכחי בין וושינגטון לירושלים, כל שיוסכם בו יהיה רק הצעד הראשון במסע הארוך שנועד להביא להקפאת הבנייה בהתנחלויות, לפינוי התנחלויות ומאחזים ולהשגת הסכם שלום בר-קיימא עם הפלסטינים. כדי להבין כיצד עשויה ישראל להתמודד עם אתגרים אלה, יש להעמיק בהבנה של ציבור בוחרים שנוטים לעיתים להזניח – הימין הדתי שמחנהו והשפעתו גוברים והולכים.

בחזית המאמץ להתיישב בשטחים הכבושים עמדה פעם הציונות החילונית. לא עוד. סוגיית ההתנחלויות עוברת כעת מהפך של ממש בהשפעת השינויים בימין הדתי. רבבות דתיים-לאומיים מאכלסים את ההתנחלויות, ונהנים מתמיכה פוליטית, לוגיסטית ואחרת של מאות אלפים בתוך ישראל גופא. יתר על כן, היהודים החרדים (שמספרם בהתנחלויות אינו נופל היום ממספרם של הדתיים-לאומיים), שבתחילה לא היו שותפים להשקפת העולם הדתית-לאומית, החלו להתקרב אליה; רבים מהם הפכו למתנחלים. הכוח המשותף של הימין הדתי-לאומי והציבור החרדי עולה בהרבה על מספרם. הם ממלאים תפקידי מפתח בצבא, בממשלה, במערכת החינוך, במערכת המשפטית ובשכבות השונות של הפקידות השלטונית. הם משפיעים על קבלת ההחלטות ומהווים בסיס תמיכה למיליטנטים הדתיים, ובכך מחזקים – מתוך מוסדות המדינה ומחוצה להם – את המאבק נגד נסיגות טריטוריאליות עתידיות.

הימין הדתי מאמין שהזמן משחק לטובתו. שני מחנותיו העיקריים – הדתיים-לאומיים והחרדים – מתגאים בשיעורי הילודה הגבוהים במדינה, ובשטחים הם הכפילו את מספרם בעשור האחרון לבדו. הם מטפסים ועולים בשורות הדרגים הצבאיים, והמפלגות הפוליטיות שלהם ממלאות באופן מסורתי תפקידי מפתח בקואליציות השלטון. רבים – בקרב ההנהגה ופעילי השטח גם יחד – מכינים את הקרקע למערכה הבאה נגד הריסת התנחלויות ופינוי שטחים, כשהם מונעים על ידי אמונה יוקדת בצדקת דרכם. המיליטנטים הדתיים מתייחסים לכל עימות כאל מבחן נחישות. וגם במקרים שנראים שוליים בחשיבותם הגיבו להריסת מאחזים מאולתרים במעשי נקם כנגד הפלסטינים, כשהם מיידים אבנים על מכוניות, מעלים באש שדות, גודעים מטעים ולעיתים אף פותחים באש. המנהיגים הדתיים מהזרם המרכזי נראים לרוב חסרי אונים במאמציהם לגנות את האלימות, לא כל שכן לעצור אותה.

לקראת הנסיגה מעזה בשנת 2005 חזו מספר פרשנים ומקבלי-החלטות התנגשויות אלימות ומאבקים עיקשים נגד הפינוי. תחזיות אלה התבדו, וההתנתקות התאפיינה בשקט יחסי. עם זאת, תהיה זו טעות לחשוב שמה שקרה בעזה יחזור על עצמו בשטחים. ישנם הבדלים ניכרים בגודל האוכלוסייה, ברקע שלה ובמידת הלוחמנות שלה. הממשלה למדה את לקחי ההתנתקות, אך כך גם המיליטנטים בקרב המתנחלים, הנערכים לסבב הבא. הם בונים על תומכיהם בתוך מוסדות השלטון אשר יניאו את הממשלה מלנקוט בפעולה, ועל גדודי המתנחלים שיבטיחו שכל ניסיון לפנות או להרוס מבנה, יגבה מחיר כבד. גורמים ביטחוניים הביעו חשש שהמתיחות עלולה להתפשט, והאלימות תפרוץ לא רק בין יהודים לבין הפלסטינים, אלה גם בקרב היהודים עצמם; הם חוששים גם מחוסר שקט בשורות הצבא, שעלול לסבך ולהקשות על פעולתו.

ישנם צעדים שהתעכבו יתר על המידה. לאחר שנים של תמיכה במפעל ההתנחלות, צריכה המדינה לרסן אותו. אף שהמדינה פעלה לעיתים כנגד מיליטנטים דתיים בודדים שחרגו מהשורה, היא הפגינה בדרך כלל, יד רכה מדי כלפי האלימות שננקטה נגד הפלסטינים וכלפי ההסתה, בפרט בעלת הצביון הדתי. רבנים הקוראים לחיילים לסרב פקודה לפינוי התנחלויות ומצדיקים מעשי אלימות ממשיכים לקבל משכורת מהמדינה; ישיבות דתיות בעלות עבר של קיצוניות לוחמנית ממשיכות לפעול ללא בקרה או פיקוח; חומרי הסתה משלהבים מוצאים דרכם לבסיסי הצבא. לכל אלה יש לשים קץ. רשויות המשפט ואכיפת החוק צריכות לחקור את פשעי השנאה והאלימות נגד הפלסטינים ולהעמיד לדין את הפורעים. ובגדה המערבית צריך הצבא, בבואו להגן על תושבים לא-יהודים, להראות את אותה נחישות שהוא מפגין בהגנה על המתנחלים.

אך שורשיו של הימין הדתי בישראל נטועים עמוק בקרקע, וגם אם הלחץ האמריקאי ייתן אותותיו, עם שוליו המיליטנטים אי-אפשר להתמודד באמצעות הכוח לבדו. לצד התקיפות הנדרשת ישנן דרכים נוספות לנטרל את הבעיה:

הממשלה יכולה לתמוך בהעברת חוק פינוי-פיצוי מוקדם, שיעניק הטבות כלכליות מרחיקות לכת למתנחלים שיסכימו להתפנות מרצון, וכך לבודד את הקיצוניים שביניהם.
במסגרת לקחי ההתנתקות צריכה הממשלה להיערך מראש ליישובם מחדש של המתנחלים על ידי בניית בתים חלופיים בתוך ישראל.
חלק מהמתנחלים יהיו נחושים להישאר במה שהם מחשיבים כנחלת אבות; גם כאן, כדאי לבחון רעיונות חדשים. במשא ומתן עם הפלסטינים, על ישראל לבחון אם וכיצד יוכלו המתנחלים שיבחרו להישאר במקומם להמשיך ולגור תחת שלטון פלסטיני.
יש לגרום למפלגות הדתיות הישראליות להרגיש שהן שותפות לתהליך הדיפלומטי, ולא רק צופות בו מהצד ואף מהוות יעד לביקורת; גורמים מתווכים כמו ארצות הברית צריכים להושיט להם יד ברוח זו.
השילוב הנוכחי בין העדר אכיפת חוק תקיפה מצד אחד, והעדר מגעים מצד שני, הוא מתכון לקשיים רבים עוד יותר בהמשך הדרך. התעלמות ממציאותו וחשיבותו של הימין הדתי בישראל עלולה להערים מכשולים בפני השגת הסכם פלסטיני-ישראלי. ובמקרה שאכן יושג הסכם, בפני שלום מתמשך ובר קיימא.

ירושלים, בריסל, 20 ביולי 2009

לא ברור לי איך אנשים עם הגיון וידע רב, שמכירים את החשיבה האיסלמית והקוראנית מסוגלים לטעון שהם חותרים לקיבוע מצב ארוך טווח עם מוסלמים.

זה דבר שלא בר ביצוע!

עם מוסלמים אין אפשרות לקבע כלום!

הוא הקים גם אירגון שנקרא Crisis Group

אירגון של שמאלנים חולי נפש שרוצים לכונן דמוקרטיות
בכול העולם ופועלים להפיל משטרים דיקטטורים.

אותו אירגון פועל יד ביד עם אירגון סרבי הנקרא
"אוטופור" - אירגון שהפיל בשעתו את מילוסביץ'
וגם תמך בהפיכות במצריים ותוניס.

בין היתר אותו סמל של אירגון - יד קמוצה הופיע
בדפי האיתיפאדה השלישית בפייסבוק.

ג'ורג' סורוס תורם מיליוני דולרים לאירגון
היודוקוויזלינגי ג'יי סטריט וגם לקרן לישראל חלשה.

סרט חובה לכל מחפש אמת (כדאי לעבור על כל החלקים שלו להבנה כוללת)

תקציר המנהלים שהבוא כאן למעלה
הוא דו"ח מעקב של ארגון הגג שמתפעל את הקרן לישראל החדשה
ומי שקורא אותו מבין עד כמה מעורבים במה שמתרחש כאן באמבטיה....

תודה על ההסבר על קבוצת משבר.